החלטה

בעניין מקום הדיון

בעניין שבין                                  לבין

התובעת                                                                                                                                                                   הנתבע

ישוב פלוני שבבנימין                                                                                                                                    פ׳

א.    רקע

התובעת הגישה כתב תביעה בבית הדין ״ארץ חמדה גזית״.

הנתבע, באמצעות ב״כ עו״ד אלמוני, הודיע כי הוא מעוניין לדון בדין תורה, בבית הדין לממונות ירושלים שבראשות הרב לוין, ברחוב חיי אדם 48, בירושלים.

הנתבעים דורשים שהתביעה תידון בבית דין שבאזורם ולא בירושלים.

ב.   דיון

לעניין קביעת מקום הדיון, מצאנו בהלכה כמה עקרונות יסוד:

 בית דין שבעירו

בגמרא (סנהדרין לא ע״ב) נחלקו אמוראים, האם רשאי בעל דין לדרוש לקיים את הדיון בבית הוועד שמחוץ לעיר, ולא בבית הדין המקומי. המדובר הוא במצב בו בית הדין שמחוץ לעיר עדיף מבחינת כוחו בדין (ע׳ רש״י ושאר מפרשים וע״ע סמ״ע חו״מ סימן יד ס״ק שיטות הראשונים בזה).

למרות זאת, הכרעת הגמרא היא שככלל, לא ניתן לכפות לדון מחוץ לעיר, לבד מאשר מלווה ללווה שרשאי לדרוש זאת, מדין ״עבד לווה לאיש מלווה״ (וראו שיטות הראשונים בזה טור ובית יוסף חו״מ סימן יד). הטעם שלא ניתן לדרוש הליכה לבית דין במקום אחר היא, שבכך מוטלות על התובע הוצאות נוספות - ״יוציא מנה על מנה״. וכן נפסק בשו״ע חו״מ סימן יד סעיף א:

שנים שנתעצמו בדין, זה אומר: נידון כאן, וזה אומר: נעלה לב״ד הגדול, כופין אותו ודן בעירו.

 הולכים אחר הנתבע בתשובת מהרי״ק שורש א', דן במצב בו בעלי הדין גרים במקומות שונים - השאלה היא האם יש לקבוע את הדיון במקום התובע או במקום הנתבע. המהרי״ק פסק שאין התובע יכול לדרוש שהדיון יתקיים בבית הדין שבמקומו, אלא זכותו של הנתבע לדרוש שהדיון יתקיים במקומו.

וכן פסק הרמ״א (חו״מ סימן א):

התובע צריך לילך אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, אף ע״פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול (מהרי״ק שורש א) .

בשו״ת מהרשד״ם (חושן משפט סימן ז), עסק במצב בו שני הצדדים גרים בעיר אחת וכל אחד רוצה לדון בבית דין שונה באותה עיר, וקבע שזכות הנתבע לקבוע את בית הדין מבין בתי הדין שבאותה העיר, אף אם בית דין שדורש התובע גדול ממנו. וכך מבואר גם בהגהות אשרי (סנהדרין פ״ג, סימן ב, הגה ב). וכן נפסק בשו״ע בסעיף ג.

 המנהג - לעולם אין מוציאים מן העיר

להלכה קובע הרמ״א, שהמנהג הוא שאף המלווה אינו ראשי לדרוש לקיים את הדיון בבית דין אחר:

כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש ב״ד בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר (מהרי״ק שורש כ״א), כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית הועד

 הגדרת " העיר"

כתב הסמ״ע (חו״מ סימן יד, ס״ק י׳), בשם תרומת הדשן (פסקים, סג, סה:

"שהמנהג שכל השייכים לבית החיים שלהם שייכים לאותו ב״ד וע״ש דכתב עוד שאין בדינים אלו אלא מה שעיני הדיין רואות, והביאו בד״מ"

ולהרחבה בסוגיה זו, עיינו שו״ת משפטיך ליעקב, ח״ה סימן ל.

 מן ההלכה אל המעשה

קודם להכרעה, אבקש לציין בהערת אגב, שיתכן וההזמנה לדין לא היתה מדוייקת, וניתן היה להבין ממנה, שזכותו של הנתבע להודיע על כל בית דין של תורה. ולא היא, וכדלהלן.

השאלה שבפנינו היא, האם יש לבעל דין מישוב שבאזור בנימין זכות לדרוש קיומו של דיון בירושלים. מקומם של התובעת והנתבע במקום אחד - הישוב פלוני.

ראשית, מן האמור לעיל ברור, שאין ספק שהדין ש״הולכים אחר הנתבע״, כפוף לדרישה לדון במקום של התובע והנתבע. על כן אין זו זכותו של הנתבע לדרוש לקיים את הדיון מחוץ לעיר. אלא שעולה השאלה מהי העיר ומה גבולה.

על פי ההגדרה הראשונה של תרומת הדשן, שייכות לבית קברות אחד - התשובה היא שקיים בישוב התובע בית עלמין. בכל מקרה, הגוף המטפל בבתי העלמין ובקבורה הוא המועצה האזורית בנימין, ולא בתי העלמין שבירושלים. יתכן מאוד לומר, שבית העלמין אינו אלא סימן וביטוי לשירותים המוניציפליים ולמרחק הסביר שאדם רגיל לפעול בו. בוודאי, שקריטריון זה אינו קרירטיון בלעדי.

הפוסקים (כמבואר בסמ״ע ובשו״ת משפטיך ליעקב הנזכר לעיל), הותירו עניין זה לשיקול דעת בית הדין. השיקולים צריכים להסתמך הן על המציאות הפיזית - מרחק בתי הדין וכד׳, והן על שיקולים הנוגעים למקרה הספציפי.

במצב דידן, נראה לומר, שהנתבע זכאי לדרוש קיומו של דיון בבית דין באזור גוש הישובים בו

הוא גר. מדובר במספר ישובים הזוכים לשירותים ממועצה אזורית אחת, ואשר נתפסים כקבוצת ישובים שהתנועה ביניהם קבועה. נציין, שגם התובעת לא דרשה קיומו של הדיון דווקא במקומה (הישוב פלוני), אלא בישוב סמוך.

לעומת זאת, הנתבע אינו זכאי לדרוש קיומו של דיון בירושלים, שהיא גוף מוניציפאלי אחר, ושההגעה אליה ודורשת מאמצים. בעניין זה, לדעתי יש משקל גם לכך שהתובעת היא גוף ציבורי שמקומו בישוב פלוני. גוף ציבורי, זכאי לקבל שירותים משפטיים באזור ואין להטיל עליו לצאת ממקומו. סמך לגישה זו אני מוצא בדברי ערוך השולחן המתייחס לאפשרות קיומו של דיון בפני דייני העיר בענייני מיסים וכד׳, למרות שדייני העיר לכאורה נוגעים בדבר. הוא קובע:

"ומימינו לא ראינו ולא שמענו שבעסק הנוגע לעיר לא ידונו דייני העיר, וכיון שהמנהג כן הוי כקבלו עליהם ויכולים הדיינים שבעיר לדון על כל ענייני העיר".

אין ספק, שהמנהג מבוסס על הצורך של העיר שענינייה ידונו באופן יעיל וזמין (גישת הפוסקים בעניין זה באה לידי ביטוי גם בהלכות נוספות כגון הגדרת הציבור כמוחזק ואכמ״ל). על כן, יתכן שבמחלוקת דומה בין שני אנשים פרטיים, יהיה מקום לבחון יותר את הנגישות של כל אחד מן הצדדים לעיר ירושלים.

ג.   החלטה

 הנתבע יודיע תוך 7 ימים, האם הוא נכון לדון בדין תורה בפני אחד מבתי הדין לממונות בגוש הישובים בו הוא גר.

 אם הנתבע לא יודיע כאמור בסעיף א, בית הדין יתיר לתובעת לממש את זכויותיה בכל ערכאה שהיא.

ההחלטה המקורית נתנה ביום *** תשע״ד. נוסח מתוקן (שבועיים אחר כך( תשע״ד

הרב סיני לוי דיין

פסק הדין

בדין זה ניתנה החלטה בדיין אחד, ולאחר מכן בשלושה דיינים: על הנתבע לבחור בית דין בבנימין, ואם לא יסכים תוך 7 ימים עומדת לתובעת הזכות לתובעו בכל ערכאה שהיא. בית הדין ממליץ בפני בית הדין אותו יבחר הנתבע לאפשר לו לבחור את זהות אחד מהדיינים.

בית הדין