בס"ד, ‏ט"ו אלול תשפ"ב

‏11 ספטמבר 2022

תיק מס' 80009-3

פסק דין בערעור

בעניין שבין

התובעת

התובעת

הנתבעים

הנתבע

הנתבעת

 רקע

בתאריך כא בחשון תשפ"א ניתן פסק דין בתיק זה ע"י כבוד בית הדין קמא (כבוד הרבנים כרמל, תפוחי, רטבי). בית דין קמא חייב את הנתבע בסך 186,524.48 ₪. לאחר קיזוז סך 51,624.8 ₪ אותו חייבת התובעת לנתבע, חייב בית הדין את הנתבע בפועל בסך 134,899.68 ₪. הנתבע כבר שילם 130 אש"ח, ויתרת החוב שנותרה היא סך 4,900 ₪ בקירוב.

בתאריך כז בחשון תשפ"ב ניתנה החלטה בבקשת רשות ערעור, ובה נקבע כי על פי שורת הדין:

יש מקום לבחון זיכוי של הנתבע בסך 7,458.86 ₪ עבור איחור בתשלום הרביעי, וכן בעוד סך 750 ₪ עבור חלוקת דמי השכירות של הדירה, סה"כ  8,208.86 ₪ .

הוצעה לצדדים הצעת פשרה שתייתר את הדיון בערעור אולם הצדדים לא קיבלו אותה. לפיכך הנושא הועבר להרכב של שלושה דיינים. בנוסף, הצדדים שלחו חומרים נוספים לבית הדין.

ההכרעות בבר"ע

באופן עקרוני אנו סבורים שיש לקבל את רוב הדברים שנכתבו בהחלטת בקשת רשות הערעור, על פי הנימוקים המופיעים שם, ובכלל זה, זיכוי הנתבע בסך 7,458.86 ₪ + 750 ₪, סה"כ  8208.86 ₪.

מעבר לכך נדון בטענות נוספות שכתבו הצדדים.

הצמדת תשלומי הנתבע לשער שקלי קבוע

בנוגע להסכם המשני שבין הצדדים, קבע בית דין קמא שהתשלומים של הנתבע יתבצעו על פי שער דולר-שקל קבוע בסך 3.86 ₪ לדולר (להלן, השער המוסכם) כפי שנכתב בפירוש לגבי ההסכם הראשי. ולפיכך קבע שעל הנתבע לשלם את התשלום האחרון בגין ההסכם המשני בסך 40,000$, לפי שער של 3.86 ₪.

הנתבע טען בבר"ע כי התשלומים בהסכם הנוסף לא היו אמורים להתבצע על פי השער המוסכם בהסכם העיקרי וטענתו נדחתה בהיעדר ראיות.

לאחר מתן ההחלטה בבר"ע הנתבע הגיש כראיה דף קבלות בכתב יד הכולל 7 תשלומים, כאשר לטענתו רובם חתומים על ידי התובע וחלק על ידי שליחו. בכולם כתוב שהתקבל סכום עגול בדולרים, ולא סכום שקלי. וכן צירף מכתב בכתב יד מד', שמציג את עצמו כשליח של מורשה החתימה שקיבל חלק מהתשלומים, ומעיד שקיבל חבילה של שטרות דולריים באותן הזדמנויות שהוא חתם. התובעת לא הכחישה את האותנטיות של המסמך, אלא טענה מספר טענות, אליהן נתייחס:

דיון בטענה שנדחתה בבר"ע

טענת התובעת: מכיון שלא עלתה הטענה על השער של התשלום בדולרים בפני בית דין קמא וטענה זו נדחתה בבר"ע אי אפשר להעלותה עכשיו.

דיון: סדרי הדין אינם מגבילים את הרכב הערעור, וממילא הוא רשאי לדון בכל נושא הקשור לפסק הדין הראשון גם על פי טענות וראיות שלא הובאו לפני כן. קל וחומר כאשר קיימת סיבה הגיונית מדוע הטענה לא עלתה בעבר וכאשר הטענה מתבררת כמבוססת.

הנתבע הסביר שהוא לא העלה בדעתו שבית דין קמא יפסוק ששער הסכם ב' יחול על ההסכם הנוסף. גם ההחלטה בבר"ע לדחות את טענת הנתבע התבססה על היעדר ראיות. לפיכך, לאחר שהנתבע הציג ראיות יש לשנות את ההחלטה. יתירה מזו, הנתבע טען שהבטיח לתובעת שלא יראה לאחרים את הראיות, אבל לאור התגלעות המחלוקת בין הצדדים הוא נדרש לחשוף את הראיות בפני בית הדין. מכיוון שכאמור התובעת לא טענה כנגד אמינות המסמך חובתנו לקבלן כעת.

התשלומים בדולרים הגיעו לצדדים שלישיים  

התובעת טענה שאין להוכיח מכך שהתשלומים התקבלו בדולרים שהתשלום לא היה צריך להיעשות על פי שער שקלי, משום שהתשלומים בדולרים הגיעו לצדדים שלישיים שרצו בדולרים ולכן לא הייתה מניעה לקבל אותם. לכן התובעת לא עמדה על כך שהתשלומים יבוצעו על פי השער המוסכם.

דיון: קשה לקבל את הטענה שרק במקרה כל התשלומים של ההסכם הראשי היו בשקלים וכל התשלומים של ההסכם הנוסף, הפרוסים על פני זמן ארוך, היו בדולרים וכולם הגיעו לצדדים שלישיים. בנוסף, טענת התובעת קשה, כיוון שאם התשלומים על פי ההסכם הנוסף היו אמורים להתבצע בשקלים, מדוע הנתבע הכין מראש חבילה גדולה של דולרים, מה שלא עשה בפעמים האחרות. זאת ועוד, אם התשלומים של ההסכם הנוסף היו בדולרים כיוון שהגיעו לידי צדדים שלישיים, מדוע דווקא התשלום האחרון, אמור להיות שונה מקודמיו.

לא היו הפרשים של ממש בין שער הדולר לבין השער המוסכם בתשלומים שבוצעו

התובעת טענה כי לא עמדה על תשלום על פי השער המוסכם בעת ביצוע התשלומים בעבר, כיוון שלא היה פער גדול באותו זמן בין שער הדולר היציג לבין השער המוסכם.

דיון: טענה זו אינה נכונה לגבי רוב התשלומים. הנתבע צירף טבלה שמפרטת את ההבדלים ומגיע לפער של מעבר ל 23,000 ₪.

לכן, בית דין מקבל את דברי הנתבע בעניין התשלום של סך 40,000$. הייתה לנתבע זכות לפרוע סכום זה בדולרים או בשקלים. הפרעון בוצע בינתיים בשקלים כפי שנכתב בפסק הדין. כאמור, אין לחייב את הנתבע לשלם לפי שער הדולר שנקבע בהסכם העיקרי 3.86 ₪ לדולר אלא לפי השער היציג במועד ביצוע התשלום. היות ושילם הנתבע בסמיכות יחסית למתן פסק הדין קמא  על אף הגשת הבר"ע, אנו קובעים שהשער הוא על פי השער היציג ביום מתן פסק הדין קמא (11/11/2020 למניינם), דהיינו 3.386 ₪ לדולר. לכן, במקום חיוב בסך 154,400 ₪ שפסק בית דין קמא, החיוב הוא רק 135,440 ₪, דהיינו הפחתה בסך 18,960 ₪ ממה שפסק בית הדין קמא.   

יש להעיר כי הנתבע כתב לבית הדין שהוא ביצע את תשלום ה-40,000 דולר על פי שער יציג: 3.25 ₪ לדולר, כלומר סך: 130,000 ₪. אולם גובה השער היציג בהקשר של תשלום זה הוא חסר משמעות לאור העובדה שהחוב שנקבע בפסק דין קמא הוא בשקלים ופרעון ה-130,000 ₪ יקוזז ממנו, כפי שנכתב בתחילת פסק דין זה.

מסקנה: בגין סעיף זה מגיע לנתבע החזר בסך: 18,960 ₪.

טענת הנתבע לנזק עקב העיכוב בקבלת משכנתא

הנתבע ביקש לקבל פיצוי על מניעת רווח עקב העיכוב באישור המשכנתא שנגרם בעטיה של התובעת, וזאת על פי מדיניות בית הדין והסכמה החוזית.

דיון: בית הדין דוחה את טענת הנתבע. לבית דין יש סמכות לחייב גם על מניעת ריווח. אך אין זה אומר שיש לבית דין חובה בכל מקרה של נזק לא ישיר, והוא הדין לעניין ההסכמה החוזית. בפס"ד קמא ובבר"ע הוסבר מדוע סוג הנזק הנטען אינו עובר את הרף המטיל חיוב על התובעת, ואנו מקבלים זאת.

הוצאות משפט

הנתבע טען כנגד החלטת בית הדין קמא לחייב אותו על העיכובים שהיו עד שהסכים לדיון בבית דין זה. זאת, כיוון שהעיכוב היה בשוגג ובוודאי לא הוכח שנגרמו לתובעת הוצאות בסדר גודל אותו פסק בית דין קמא.

דיון: בית הדין הזה מקבל את טענת המערער שאין הצדקה לחיוב הוצאות בגובה הסכום שנפסק. אין מקום ליצור קשר בין גובה התביעה לגובה ההוצאות. אמנם יש מקום להשית על הנתבע חובת פיצוי  על התנהלותו ועל העיכובים שגרם, אך נראה לנו שהסכום שנפסק הוא לא מידתי.

בית הדין קמא ביקש מהתובעים (עמ' 26 בפסק הדין) אסמכתאות על ההוצאות שנגרמו להם, אך לא קיבל. אשר על כן לא נותר לנו אלא להעריך את גובה ההוצאות שהיו לתובעים. אנו מעריכים את גובה ההוצאות לפי האומדן של מספר ההחלטות שהוציאו בתי הדין השונים בתיק.

כפשרה הקרובה דין אנו קובעים את סכום ההוצאות על 6000 ₪.

מסקנה: הנתבע חוייב בפסק דין קמא לשלם בגין סעיף זה סך: 23,160 ₪ ועל כן מגיע לו החזר: 17,160 ₪.

איחור התובעת במסירת המסמכים לצורך המשכנתא ותשלום רביעי

טענת הנתבע: בהחלטה בבר"ע התקבלה טענתו של הנתבע שיש לפטור אותו מתשלום ריבית פיגורים לאיחור בתשלום הרביעי, מאחר והאיחור בתשלום נגרם בעטיה של התובעת (שהתעכבה במסירת מסמכים לנתבע וכתוצאה מכך נמנע מהנתבע לקבל משכנתא). כעת טען הנתבע שעל פי זה יש לחייב את התובעת בקנס בסך 300 ₪ ליום על העיכוב במסירת הדירה לידיו עבור ימים אלה.

טענות התובעת: התובעת טענה כי חלק גדול מהמסמכים שטען הנתבע שלא קיבל בזמן, התקבלו כאשר הנתבע ביקש אותם. בנוסף לכך, בית דין קמא הבחין בין מסמכים שונים, והמסמך היחיד שיוחסה לו חשיבות היה אישור מס שבח אשר התקבל עוד בתקופה של התשלום השלישי. בנוסף, הנתבע התמהמה לשלם גם אחרי שהתקבלו כל המסמכים.

דיון: על פניו יש צדק בטענת הנתבע שאם הוא פטור מתשלום ריבית על איחור בתשלום הרביעי, אזי התובעת היא זו שצריכה לפצות אותו על האיחור במסירת הדירה. הנושא לא זכה להתייחסות בבר"ע, וכעת יש לעסוק בו.

למעשה אנו דוחים את בקשת הנתבע. אמנם, קיבלנו את טענתו שאין לחייב אותו על איחור בביצוע התשלומים, בגלל שמסתבר שהאיחור בתשלום נבע מכך שהתובעת לא העבירה לידיו את המסמכים הנדרשים במועד. אולם, סבירות זו, המספיקה כדי לפטור אותו, אינה מספיקה כדי להטיל חיוב על התובעת. זאת משום שלא הוכח בוודאות שלא ניתן היה לקבל זכאות למשכנתא על סמך המסמכים שהומצאו על ידי התובעת. ונפרט בקצרה: התובעת העלתה מספר טענות לא מבוטלות כנגד הקביעה שהיא הייתה אחראית לאיחור בתשלום הרביעי בגלל מסמכים חסרים, ובראשם: 1. יש סימנים חזקים (וביניהם דף עם תאריך משלוח מטושטש) שאישור מס שבח, שהתשלום עליו היה ב11.13, נשלח לנתבע זמן רב לפני ה 5.3.14. 2. הנתבע איחר מאוד בבקשת מסמכים לקבלת משכנתא (דבר שלא מוזכר בפסק דין בית דין קמא). 3. כל המסמכים התקבלו לפחות חודש לפני התשלום הרביעי. 4. המסמכים המאוחרים לא היו קשורים בלקיחת משכנתא. הנתבע הכחיש טענות אלה אבל לא הצליח לדחות את הרושם שיש בהם משקל משמעותי ברמה מסוימת. למפרע נראה שלא ניתן לבדוק עניין זה לאשורו, ועל פי הכלל ההלכתי "המוציא מחבירו עליו הראיה", אין לחייב את התובעת בפיצוי בגין סעיף זה.

מסקנה: תביעת הנתבע לפיצוי נדחית.

איחור בתשלום השלישי והרביעי והפחתת ריבית פיגורים

בית דין קמא פטר את הנתבע מתשלום ריבית פיגורים על חלק מימי האיחור בתשלום השלישי מנימוקים שונים. בנוסף, בית דין קמא הפחית את שיעור ריבית הפיגורים באופן משמעותי, במקום .09% לשבוע, ל-0.1% לשבוע.

טענות התובעת:

א. בית דין קמא קבע שאין לחייב את הנתבע בתשלום קנס על עיכוב התשלום השלישי על הימים שקדמו לתאריך 5.3.14,  כיון שרק אז המציאה התובעת לנתבע אישור על תשלום מס שבח.

על כך טוענת התובעת שלא הייתה זכות לנתבע להימנע מלשלם את כל התשלום השלישי בסך 150,000 $, מכיוון שלכל היותר שיעור מס שבח היה בסך 121,200 $. לפי זה, נשארה יתרה בסך 28,800$ אותה היה הנתבע צריך לשלם כבר בתאריך 05.01.2014, מועד התשלום השלישי.

ב. בהמשך לכך, טענה התובעת כי טעה בית דין קמא בקביעתו בפסק הדין (עמ' 15): "שגם התשלום הרביעי מותנה בהעברת אישור מס שבח. ולכן יש למנות את הימים מ-5.3.14, מועד מסירת אישור תשלום מס שבח. לפי זה יוצא שהנתבעים איחרו בתשלום הרביעי ב- 84 ימים". שכן, כאמור עיכוב התשלום בגין עיכוב ההודעה על תשלום מס שבח מוצה בתשלום השלישי, כפי שהוסבר. ולפיכך יש למנות את העיכוב בתשלום הרביעי מיום 20.2.14 ולא מיום 5.3.14.

ג. גם לפי קביעת בית דין קמא (פסק הדין קמא עמוד 14), הנתבע שילם את התשלום השלישי באיחור של 15 יום. אלא שבית דין קמא קבע על סמך סעיף 8.8 בהסכם, שאין לחייב קנס על ימים אלו מאחר ואין חיוב קנס על איחור של פחות מ-30 יום. לטענת התובעת, בית דין קמא טעה בקביעה זו, מאחר ובסעיף 8.3 בהסכם נקבע שיש לשלם הפרשי הצמדה וריבית בגין כל יום איחור מעבר ל-10 ימים.

ד. כמו כן טענה התובעת במסמך מכ"ט טבת תשפ"א סעיף נט שהיו 6 ימי פיגור נוספים שיש לחייב עליהם קנס את הנתבע. מאחר ובפסק הדין נקבע שמועד רישום הדירה על שם המוכרת נעשה ב- 5.1.14 בעוד שהרישום נעשה ב-30.12.13 כפי שעולה מנספח ב שהגישה התובעת.

על טיעון זה השיב הנתבע במסמכו האחרון סעיף ח: אמנם הרישום נעשה כפי שטוענת התובעת, אך היא לא הודיעה על כך לנתבע אלא לאחר 6 ימים ולכן אין לחייב על ימים אלו.

ה. כמו כן, טעה בית הדין קמא כאשר הפחית את הפיצוי על איחור לשיעור של 0.1% במקום 0.9% שנקבעו בהסכם.

נדון בטענות

קנס על עיכוב התשלום השלישי

צודקת התובעת בעניין חובתו של הנתבע לשלם את החלק מתוך התשלום השלישי שלא היה מותנה באישור מס שבח.

 לכן החישוב:

 28,800 $ היה צריך לשלם במועד שנקבע בהסכם, דהיינו 40 יום מיום רישום הדירה על שם המוכרים שנעשה ב-5.1.14. לפיכך התשלום היה צריך להיות מבוצע ב-14.2.14. התשלום בוצע בפועל ב-20.3.14 באיחור של 34 יום. על 10 ימים ראשונים של האיחור אין חובת תשלום לכן יש לשלם על 24 ימי איחור.

פיצוי על עיכוב התשלום הרביעי

אף שצודקת התובעת בטענתה שלא היה מקום לעכב את התשלום הרביעי בגין העיכוב בהגשת האישור על תשלום מס שבח, אין לקבל  את בקשתה לתשלום על ימי עיכוב התשלום, שהרי אב"ד הבר"ע בפסקו הראשון (עמ' 2) פטר את הנתבע מתשלום על ימים אלו, בגלל העיכוב שגרמה התובעת בקבלת המשכנתא, ובכלל זה ימי האיחור הנוספים.

הצמדה וריבית על איחור מעבר ל-10 ימים

נראה שצודקת התובעת בנוגע לחיוב הצמדה וריבית על איחור מעבר ל-10 ימים, על פי העולה מסעיף 8.3 בהסכם:

איחור של יותר מ-10 ימים בתשלום סכום מן הסכומים הנקובים בסעיף זה (סעיף 5 על כלל סעיפיו) יגרור אחריו תשלום של הפרשי הצמדה ורבית מקסימלית בשיעור של 0.9% לשבוע, בגין כל יום איחור מעבר ל-10 ימים.

אכן, צריך ליישב קביעה זו עם סעיף 8.8, עליו נסמך בית דין קמא, בו נקבע:

מוסכם בזאת בין הצדדים כי איחור במילוי התחייבות צד מן הצדדים עד ל-30 ימים לא תחשב כהפרה או כהפרה יסודית של הסכם זה ולא יחייב את המפר בתשלום פיצוי כלשהו.

כהקדמה נפנה ל"חוקי התורה – פרשנות חוזים". בפרק ה שם הדן בפרשנות חוזה שיש בו סתירות, מובא בסעיף 14 כך:

בהסכם שכולל שני פרטים הסותרים זה את זה, יש להעדיף את פרשנות ההסכם המיישב את הסתירה.

על פי זה נראה כי סעיף 8.3 מתייחס לתשלומים המפורטים בסעיף 5 ובכלל זה התשלום השלישי, נשוא דיון זה. ואילו סעיף 8.8 מתייחס לחיובים אחרים הנגזרים מההסכם.

מסקנה: יש לקבל את טענת התובעת ולהוסיף 5 ימי איחור (העודפים על 10 ימים, כפי שנקבע בסעיף 8.3), שלגביהם חלה חובת פיצוי.

מעיון נוסף עולה שבפסק דין קמא (עמ' 16) אכן חוייב הנתבע על 5 ימי איחור בתשלום השלישי סך: 107.1$.

חיוב בפיצוי עבור 6 ימים איחור נוספים

לגבי טענת התובעת שיש לחייב את הנתבע ב-6 ימי פיגור נוספים. טיעון זה רלוונטי אך ורק לגבי יתרת התשלום השלישי בסך: 28,800 $ שהיה על הנתבע לשלמו במועד התשלום. אך, אינו רלוונטי לגבי התשלום הרביעי, שכאמור לעיל בסעיף ב, פטרו אב"ד הבר"ע, מחמת עיכוב התובעת.

אולם, אין לקבל טענה זו מאחר והנתבע העביר לביה"ד מייל (נספח ג) שנשלח לידי מורשה החתימה ממשרד המשפטים מתאריך 5.1.14 ובו מורשה החתימה מתבשר שהתקבל נסח טאבו חתום ונכתב שם: "ומכאן ניתן להתקדם לסיום המכירה". לאור זאת ברור שהנתבע לא קיבל הודעה זו קודם לכן.

מסקנה: יש לדחות טענה זו.

הפחתת ריבית פיגורים

בעניין הפחתת ריבית הפיגורים: החלטת בית הדין קמא להפחית את ריבית הפיגורים לשיעור של 1/9 מהאחוז שנקבע, מפתיעה לאור הסכמת הצדדים ולאור העובדה ששני הצדדים חתמו על הסכם שיש בו סעיף היתר עיסקא.  ברם, מקובל שחתימה על היתר עיסקא מתירה קבלת רווחים בשיעור סביר, המקובל בשוק ההון. אך ריבית של 0.1% נמוכה באופן משמעותי מהמקובל בשוק. לכן לדעתנו יש לחייב 0.3% ריבית שבועית (לערך 15.6% שנתי).

סיכום

לאור האמור יש לחשב את ימי האיחור:

1. על איחור של יומיים בתשלום הראשון יש לחשב לפי 0.3% ריבית. לפיכך יש לחייב 85.71 $.

2. על איחור 24 יום בתשלום השלישי בסכום 28,800 $ על פי חישוב 0.3% יש לשלם 296.23 $.

על איחור 5 ימים בתשלום השלישי בסכום 121,200 $ לפי 0.3% יש לשלם 259.71$.

סך הכל תשלומי איחור בתשלום השלישי: 555.94 $.

3. סך התשלום בגין איחורים: 641.65 $.

לפי שער יציג של יום הוצאת פסק הדין- 3.386 ₪, סך: 2172.63 ₪

מכך יש להפחית את מה ששולם בגין איחורים על ימים אלו, סך: 455.62 ₪ (יצויין שבפסק דין קמא חושב שער הדולר לפי 3.36). סך הנוסף לתשלום בהשואה לפסק דין קמא בגין סעיף זה: 1717 ₪.

בנוסף, אנו דוחים את בקשת התובעת לקבל פיצוי על האיחור בתשלום סך 40,000 $, מאחר ועיכוב התשלום נבע מכך שסכום זה היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, וכמו כן, כנגדו היה גם איחור במסירת המחסן. בהינתן כך, אין מקום לחייב קנס על כך.

נזק למחסן

עובד הנתבע ככל הנראה עשה נזקים לנכס התובעת והצדדים טענו טענות לכאן ולכאן בעניין. בבר"ע נדחתה התביעה הזאת שלא עלתה בכלל בפסק הדין וכנראה שייכת לתקופה מאוחרת יותר.

בהזדמנות זו בית הדין מבהיר שהתביעה לא נדחתה באופן מהותי אלא נוהלי, כלומר, נדחה הניסיון לקשור עניין זה לפסק הדין קמא. לפיכך התובעת יכולה עדיין לתבוע את הנתבע בעניין זה, אולם, אנו מקווים שהצדדים ישכילו לפתור את העניין בדרכי שלום.

אגרות בית הדין

האגרה על פסק דין קמא חושבה ואוזנה בתוך החישובים של בית דין קמא.

האגרה על הערעור שולמה על ידי שני הצדדים.

אין חיובים נוספים בגין סעיף זה.

סיכום החישובים

על פי פסק דין קמא נותר לנתבע חוב בסך: 4,899.68 ₪.

אנחנו מסכימים עם פסק דין הבר"ע, שיש לפטור את הנתבע מתשלום בגין איחור בתשלום הרביעי ודמי שכירות בסך כולל של 8208.86 ₪

הנתבע זכאי לקבל החזר 18,960 ₪ כתוצאה מהפרשי השער היציג בתשלום ה-40,000 $.

הנתבע זכאי לקבל החזר מחיוב הוצאות משפט של בית דין קמא בסך: 17,160 ₪.

בגין איחורים בתשלומים על הנתבע להוסיף: 1717 ₪.

סך התשלומים שזכאי לקבל הנתבע: 37,712.18 ₪.

החלטות

1.  התובעת חייבת לשלם לנתבעים סך: 37,712.18 ₪.

2. לאור החגים, התשלום יתבצע עד לתאריך כ"ג תשרי תשפ"ב, 17.10.22.

3. לא ניתן לערער על פסק הדין זה. אולם, ניתן להגיש בקשה לתיקון טעות חשבונאית עד לתאריך כ"ב אלול תשפ"ב, 18.09.22.

והאמת והשלום אהבו

פסק הדין ניתן ביום ט"ו אלול תשפ"ב, ‏11 ספטמבר 2022

בזאת באנו על החתום

הרב ציון כהן, דיין     הרב דניאל מן, אב"ד     הרב חיים בלוך,דיין