בס"ד, כ"ז באלול תשפ"ג

13 בספטמבר 2023

תיק מס' 83038

פסק דין

בעניין שבין

לבין

התובע

הנתבע

רקע

התביעה עסקה בחיובים שונים שבין משכיר ושוכר של בית דפוס. התיאור העובדתי המדוייק מופיע בפסק הדין ונציין כאן בקצרה רק את הנקודות העקרוניות להבנת הערעור.

התובע השכיר לנתבע את בית הדפוס שברשותו, כולל מכונות הדפוס, ולמעט שטח ששימש אותו לצרכיו (להלן: 'המושכר'). התובע תבע תשלום עבור ציוד ושירות שנתן לנתבע: יתרת חוב בגין מכירת מכונות הדפסה, תיקון מכונת דפוס, התקנת מתקן הרמה, וכן ציוד שלקח הנתבע: ג'אקט וגופי תאורה. בנוסף, בשל העובדה שהנתבע עזב את המושכר ארבעה חודשים לפני סוף זמן השכירות, ועבר זמן עד שנמצא שוכר חדש, דרש התובע דמי שכירות ארנונה וועד בית עבור חודשיים בהם המושכר לא הושכר. בנוסף תבע התובע את נקיון המקום ופינויו מכל הציוד ששייך לנתבע.

הנתבע מודה ביחס לחיוב שנותר בגין מכונות ההדפסה אך דוחה את יתר התביעות: לטענתו תיקון מכונת הדפוס היה במסגרת אחריותו של התובע, עבור מתקן ההרמה הוא שילם, הג'אקט ניתן לו בתמורה לעבודות שביצע לתובע, וגופי התאורה שלקח היו שלו. בנוגע לדמי השכירות על החודשיים בהם לא השתמש במושכר, טוען הנתבע כי הוסכם בעל פה בין הצדדים שניתן יהיה לעזוב בהודעה מוקדמת של חודשיים וכך עשה. בנוסף טען הנתבע כי היות והוא שכר רק שני שליש מהנכס, הוא היה חייב לשלם תשלומי ארנונה וועד בית רק על חלקו. כמו כן לטענתו תשלום ששילם לקרן הפחת היה אמור להיות משולם על ידי התובע. הנתבע ביקש לקזז סכומים אלו מהתשלומים אותם התחייב לתובע.

הנושאים שבפסק הדין הכרעות בית הדין קמא

בית הדין קמא עסק בתיק זה באופן מעמיק ופרסם את החלטותיו בפסק דין שניתן בתאריך ז' תמוז תשפ"ג. להלן סיכום החלטותיו:

חוב ממכירת מכונות הדפסה

הנתבע חייב לשלם לתובע סך 16,400 ש"ח בתוספת מע"מ, בתמורה לרכישת מכונות דפוס.

דיון בטענת הנתבע על קיזוז בתשלום בגין תשלומי ארנונה וועד בית עודפים

בית הדין דחה את טענות הנתבע אולם בסיבת הדחיה נחלקו הדיינים. לדעת הרוב חיובו של הנתבע במלוא התשלום עבור הארנונה וועד הבית הינו מכח ההסכמים שביניהם. לעומת זאת לדעת המיעוט לא ניתן לחייב את הנתבע במלא התשלום מכח ההסכמים שבין הצדדים שכן הם נתונים לפרשנויות שונות, אולם באופן ספציפי החוק מטיל חיובים אלו על המחזיק העיקרי בנכס בפועל והוא הנתבע. יוער כי הרוב הסכים לדעת המיעוט שיש לחייב את הנתבע גם בשל נימוק זה. בנוגע לתשלום לקרן הפחת הסכים ההרכב כולו שהנתבע חייב בהם מכח ההסכם. לסיכום קבע בית הדין כי בקשת הנתבע לקזז את חובו לתובע בגין תשלום מלא על ארנונה, ועד הבית, ודמי פחת - נדחית.

תשלום על תיקון מכונת דפוס ועל מתקן הרמה שהכין התובע

לדעת בית הדין כאשר התובע ביצע תיקונים אלו הוא לא התכוון לדרוש תשלום בגינם ולמעשה הוא מחל עליו, מחילה שלא ניתן לחזור ולבטלה ולדרוש תשלום כאשר נוצר סכסוך בין הצדדים. ולכן אין לחייב את הנתבע בתשלום על תיקון מכונות הדפוס ועל מתקן ההרמה.

תשלום על הג'אקט

בנקודה זו הצדדים מכחישים זה את זה בשאלה האם הג'אקט נלקח על ידי הנתבע או שניתן לו בתמורה לעבודות שביצע. היות ונטל הראיה מוטל על התובע וזה לא הביא ראיה לדבריו, בית הדין דחה תביעה זה. יוער כי התובע עצמו חזר בו מן התביעה בגין סעיף זה.

תשלום על העבודות שביצע הנתבע

לדעת בית הדין כאשר הנתבע ביצע עבודות אלו הוא לא התכוון לדרוש תשלום בגינן ולמעשה הוא מחל עליהן, מחילה שלא ניתן לחזור ולבטלה ולדרוש תשלום כאשר נוצר סכסוך בין הצדדים. ולכן אין לחייב את התובע בתשלום על העבודות שביצע הנתבע עבורו.

תשלומים על התקופה שהנתבע עזב את המושכר

לדעת בית הדין, יש להגדיר את הסכם השכירות שהיה תקף בין הצדדים כשכירות הקצובה בזמן, שניתן להפסיקה רק בהסכמת הצדדים. למרות שבין הצדדים היתה הסכמה שבעל פה שניתן לסיים את ההסכם בהודעה מוקדמת של חודשיים, הנתבע לא הוכיח כי הודעה כזו ניתנה במועד. על כן בית הדין קיבל את עמדת התובע שלא ניתנה הודעה מוקדמת ופסק כי יש לחייב את הנתבע בגין חודשיים של שכירות המקום, סך 7,700 ש"ח. כמו כן עליו לשלם על חודשיים ועד בית סך 1,540 ש"ח. בעניין החיוב בארנונה, היות ואחרי עזיבת הנתבע המקום איבד את הגדרתו כמפעל תעשיה ולא זכה עוד בהנחה, הושת על התובע חיוב ארנונה חודשי בסך 3,296 ש"ח. ולפיכך על חודשיים ארנונה על הנתבע לשלם סך 6,592 ש"ח; סך הכל על הנתבע לשלם סך 15,832 ש"ח.

החזרת גופי תאורה

בית הדין קיבל בנקודה זו את עמדת הנתבע לפיה הוא נטל עמו רק פרוז'קטורים שלו שהתקין שם מכספו והוא אינו חייב להחזיר את הפלורוסנטים שהיו שם קודם לכן.

הוצאת חשבוניות

בית הדין חייב את התובע להוציא חשבוניות על כל הסכומים שקיבל מהנתבע עבור מכונות הדפוס, ובכללן הסכום ששילם לבקשתו לפועלים העומד על סך 13,600 ₪. אולם הוא קיבל את טענת התובע כי הוא יוציא את החשבוניות רק אחרי קבלת יתרת התשלום על המכונות.

בקשת התנצלות

בית הדין דחה את בקשת התובע להתנצלות, שכן הנתבע טען שדבריו נאמרו בתום לב, ובפרט לאור העובדה שבית הדין אינו יכול לכפות התנצלות.

הוצאות משפט

בית הדין הטיל את אגרת בית הדין בשווה על שני הצדדים, וחייב את הנתבע לשלם לתובע מחצית מהסכום ששילם, סך של 375 ₪.

החלטות בית הדין קמא

הנתבע חייב לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

סך 16,400 ש"ח בתוספת מע"מ - בתמורה לרכישת מכונות דפוס. כנגד סכום זה יוציא התובע חשבונית גם על סכום של 13,600 ₪ ששולם כבר.

סך 7,700 ש"ח - עבור תשלום שכירות לחודשיים.

סך 1,540 ש"ח - עבור תשלום ועד בית לחודשיים.

סך 6,592 ש"ח - עבור תשלום ארנונה לחודשיים.

סך 375 ש"ח - השתתפות בתשלום אגרת בית הדין.

טענות המערער

טענות בדבר החיוב בקרן הפחת

לדעת המערער קרן הפחת הינה מעין תוכנית חיסכון לבעל הנכס, אשר בבוא היום תשמש אותו לשיפוץ הנכס שלו או להשבחת הנכס. לטענתו שגה בית הדין כאשר חייב אותו לשלם חיובים אלו לוועד הבית, משום שמדובר בתשלום שבמהותו מוטל על בעל הנכס ולא על שוכר.

מלבד הנימוקים המופיעים בפסק הדין קמא, מעיון בחשבונית של חברה כלכלית ירושלים בע"מ המנהלת את המתחם מוכחת קביעת בית הדין. בחשבונית זו ניתן לראות כי בגין התשלום לקרן הפחת גובה החברה מע"מ. החיוב במע"מ מלמד שאין זה חסכון בבעלות בעל הנכס אלא תשלום בגין שירות שניתן לבעל הנכס, שאינו שונה מהותית מיתר התשלומים הנגבים על ידי ועד הבית המוטלים על השוכר, מכח המנהג ומכח ההסכם שבין הצדדים. האבחנה שבין סעיפי התשלום הינה חלוקה פנימית של כספי הוועד כאשר חלק מהם מיועדים לצרכי שיפוצים ובדק וחלק לתחזוקה שוטפת. אם כן אין זו קרן חסכון בבעלות התובע ועל השוכר לשלם עבורה.

לסיכום לא נפלה טעות בהחלטת בית הדין קמא בעניין זה.

טענות בדבר קיזוז בתשלום בגין תשלומי ארנונה וועד בית עודפים.

לדעת המערער שגה בית הדין כאשר פירש את ההסכמים שבין הצדדים באופן המטיל עליו את מלא החיוב בתשלומי ארנונה וועד בית, וכן כאשר ראה בהעדר תביעה מצידו מחילה על חיובים אלו. המערער מאריך בטענותיו, אולם בכולן הוא אינו חורג מדעת המיעוט שאף היא סבורה שאין בהסכמים אלו או בהימנעות מתביעת החיוב העודף בכדי לחייב את המערער בתשלום. אך טענה זו כאמור נדחתה בידי דייני הרוב.

יתר על כן, גם אם נקבל את טענות המערער במלואן הרי שלדעת המיעוט יש לחייב את המערער במלא התשלום מסיבה אחרת, והיא שהחוק הוא שהטיל חיובים אלו על המחזיק העיקרי בנכס, והוא המערער. המערער לא ערער על נימוקי המיעוט. היות והרוב הסכים לנימוקי דעת המיעוט הרי שיש לדחות את טענת המערער בנקודה זו.

לסיכום לא נפלה טעות בהחלטת בית הדין קמא בעניין זה.

טענות בדבר תשלומי שכירות על התקופה שהנתבע עזב את המושכר

לדעת המערער שגה בית הדין כאשר הגדיר את הסכם השכירות שבין הצדדים כשכירות הקצובה בזמן. לדעתו ההסכמה שבעל פה שהייתה בין הצדדים לפיה ניתן להפסיק את השכירות בהודעה מוקדמת של חודשיים מגדירה את השכירות כשכירות שאינה מוגבלת בזמן.

לדעתנו בנקודה זו שגה המערער שכן אין כל הגבלה על צדדים המשכירים לזמן, לקבוע כי ניתן יהיה לסיים את השכירות בהודעה מוקדמת כזו או אחרת, ועדיין תישאר זו שכירות המוגבלת בזמן. כך מקובל בהסכמים רבים לרבות הסכמי שכירות נכסים.

אולם בפיו של המערער טענה נוספת והיא שאכן ניתנה הודעה שכזו, והוא אף מביא כעין ראיה לדבריו מדברי התובע שאמר בדיון (פרוטוקול עמ' 3 ש 8-9) "הוא אומר וגם אני אומר – חודשיים מראש צריך להודיע. אני ני אמרתי לו: "אבי חבל לך להישאר פה להחזיק את המקום. אתה מפסיד כסף. אתה בקושי בא לפה. בקושי עובד. אז חבל". המערער טען טענה זו גם בפני בית הדין קמא (פרוטוקול עמ' 10 ש' 7) אך לדבריו ההודעה ניתנה בשיחה שבעל פה שאת קיומה לא הוכיח.

בית הדין קמא ניצב אם כן בפני שתי גירסאות: גירסת התובע לפיה היה סיכום בעל פה על אפשרות לסיים את ההסכם בהודעה מוקדמת, אך הודעה כזו לא ניתנה; וכנגדה גירסת הנתבע לפיה ניתנה הודעה מוקדמת לתובע חודשיים לפני מועד הפינוי. בנקודה זו ביכר בית הדין את גירסת התובע, שכן האפשרות לסיים את השכירות בהודעה מוקדמת של חודשיים אינה כתובה בהסכמי השכירות, והואיל ועל קיומה אנו יודעים רק מכח הודאת התובע - הרי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויש לקבל את גירסתו במלואה לפיה היתה אפשרות להודעה מוקדמת אך זו לא ניתנה. אי לכך פסק בית הדין שיש לחייב את הנתבע בגין חודשיים של שכירות המקום, סך 7,700 ₪; על הארנונה עבור תקופה זו סך של 6,592 ש"ח ובנוסף לכך כמו כן עליו לשלם על חודשיים וועד בית סך 1,540 ש"ח.

לדעתנו, בנימוק ההלכתי שניתן ע"י בית הדין קמא נפלה טעות, אף שההחלטה עצמה נכונה מנימוק הלכתי אחר. ונבאר דברינו.

דין מיגו להוציא

התובע טוען למעשה טענת מיגו, דהיינו הוא מבקש שתתקבל טענתו האחת (שניתנה אפשרות לעזיבה בהודעה מוקדמת אך הנתבע לא הודיע על עזיבתו), על אף שאין לו ראיות המוכיחות אותה, מכח העובדה שיכל לשקר, או לשתוק, ולטעון טענה אחרת (שלא היה כל סיכום על אפשרות לעזיבה בהודעה מוקדמת) אשר לא היתה מחייבת אותו להביא ראיה כלשהי (שכן זו אינה מופיעה בהסכם). בית הדין קיבל את טענתו ואפשר לו לגבות כסף מהנתבע עבור חודשים אלו מכח טענת מיגו. למעשה בית הדין הסתמך על טענת מיגו בבואו להוציא ממון מהנתבע.

הוצאת ממון מכח טענת מיגו הינה נושא מורכב שהפוסקים דנו בו באריכות ולפיכך אנו מוכרחים להאריך בו. נחלקו הראשונים האם מיגו הינה טענה המועילה גם להוציא ממון על פיה. מקור הדברים בסוגיא במסכת בבא בתרא לב ע"א-ע"ב המביאה את המקרה הבא:

ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? א"ל: מינך זבינתה והא שטרא, אמר ליה: שטרא זייפא הוא; גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו; אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.

רבה מבקש להסתמך על טענת מיגו "מה לו לשקר" ולאפשר לנתבע להחזיק בקרקע הנמצאת בחזקתו של התובע. רב יוסף מסתייג מאפשרות זו. נחלקו הראשונים בהסבר הסתייגותו של רב יוסף מההסתמכות על טענת מיגו שהיה טוען שהשטר טוב ומוציא את הקרקע מבעליה. התוספות (שם ד"ה אמאי) מביא את דעת הריב"ם:

ותירץ ר"י בר' מרדכי דלא אמרי' מיגו להוציא ממון ומה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעליה קיימא כיון שאין לו שטר ולא חזקה אלא בדברים בעלמא שאומר שטרא מעליא הוה לי ואירכס ולא אמרי' מיגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו ע"י מיגו.

לדעת הריב"ם, וכך סברו ראשונים נוספים כגון הר"י מיגאש (שם) וכן הרמב"ם בפהמ"ש שביעית י' ה', טענת מיגו במהותה לא באה אלא לאפשר לאדם להחזיק בממון שברשותו, אולם היא אינה נחשבת לראיה המאפשרת להוציא ממון על פיה.

בעל התרומות (שער כא חלק ג אות א – ב) פוסק עקרון זה תוך התייחסות למקרה מאד דומה למקרה שלפנינו. במקרה אותו מביא בעל התרומות התובע בא לגבות את חובו כאשר הוא מגובה בשטר אך הצדדים מודים שהוסכמו ביניהם תנאים אחרים שאינם מופיעים בשטר, אלא שהם חלוקים ביניהם האם התנאים התקיימו:

והיכא שטען לוה איני חייב בשטר זה כלום כי על תנאי נעשה שטר זה שאם אקיים ענין פלוני שאפטר ממנו מחוב זה, וקיימתי אותו ונפטרתי ממנו... אי מודה מלוה דתנאי הוה ביניהון מיהו לא קיים תנאו והוא חייב בשטרו, הואיל והודה לדברי הלוה והוא מוציא והלוה מוחזק במעותיו, עליו לברר שזכה במעותיו ולא מהימנינן ליה במגו, דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא.

השולחן ערוך (חו"מ פב יב) פוסק את דברי בעל התרומות כמעט מילה במילה:

טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר, וקיימתיו... אם הודה המלוה שנעשה על תנאי, אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה, על המלוה להביא ראיה, ואם אין לו ראיה נשבע הלוה היסת, ונפטר. הגה: ואין המלוה נאמן במיגו, דאין אומרים מיגו להוציא.

בנידון דידן הנתבע טוען שאף שאין הדבר נזכר בהסכם במפורש, הוסכם ביניהם בהסכם שבעל פה שהוא יוכל לעזוב בהתראה של חודשיים מראש, והוא טוען שנתן התראה שכזו. התובע מודה לקיומה של הסכמה שכזו אך טוען שלא ניתנה לו כל התראה על העזיבה. במקרה שכזה היה צריך בית הדין לכאורה להשביע את הנתבע שבועת היסת שנתן התראה לתובע ולפטור אותו מתשלום על חודשי השכירות הנוספים. (לדעת הש"ך [חו"מ פב ס"ק כח] אומרים מיגו להוציא כאשר למלווה יש שטר, וכן לדעת התומים [שם ס"ק ט] אומרים מיגו להוציא ע"י שטר כאשר כבר אי אפשר לקיים את התנאי. אך דבריהם אינם רלוונטיים לנדון דידן, משום שבנדון דידן אין שטר הלוואה, אלא רק הסכם שכירות. הסיבה היא שלדעת הסוברים שאומרים מיגו להוציא ע"י שטר כגון שטר הלוואה היא אך ורק מפני ש"שטר – כגבוי דמי", אך להסכם שכירות אין מעמד כזה. תפקידו של הסכם שכירות אינו לראייה על קיומו של חוב, והוא גם אינו מעמיד את המשכיר במעמד של מוחזק [שו"ע חו"מ שיז א], ואכמ"ל).

על מי חובת הראיה שניתנה הודעה מוקדמת?

אף שטענתו של הלווה לפטור על יסוד קיומו של תנאי שבעל פה מתקבלת, וטענתו של המלוה נדחית למרות המיגו העומד לסייעו, עדיין יש מקום להסתפק בשאלה על מי חובת הראיה על קיומו של התנאי? כפי שנראה להלן, עמדה מבוססת בפוסקים היא, שכאשר אדם טוען שהאירוע המוזכר בתנאי התקיים – חובת הראייה עליו, ולא על מי שטוען שהאירוע לא התקיים. כדלהלן:

מפשט דברי התרומות והשולחן ערוך שנזכרו לעיל נראה שבכל מקרה ובכל סוג של תנאי חובת הראיה רובצת על בעל השטר:

טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי שאם אקיימנו אפטר, וקיימתיו... אם הודה המלוה שנעשה על תנאי, אלא שאומר שעדיין לא קיימו הלוה, על המלוה להביא ראיה

כך מבין את דבריו בספר שער משפט (שם ס"ק ח):

משמע דהכא מיירי בתנאי שעל הלוה לקיים בקום ועשה ואפי' הכי כשאין לו ראיה להמלוה נאמן הלוה שקיים תנאו בקום ועשה

הסבר זה נתמך בתשובת הרשב"א (ב, קיד) שם מפורש שאדם שנתחייב בשטר ובו תנאי שאם יקיימו יפטר מן החיוב – נאמן לטעון שקיים את התנאי, וחובת הראיה על בעל השטר להוכיח שהתנאי לא קויים:

אם טען שאינו חייב לו במאה דינר לפי שזנו אז צריך הנער לברר שלא זנו, שלא נתחייב לו שמעון אלא בתנאי אם לא ירצה לזונו משלו

משמעות הדבר ביחס לנידון דידן לכאורה היא שהנתבע נאמן לטעון שניתנה הודעה מוקדמת וחובת הראיה על העדר הודעה שכזו תוטל לפתחו של התובע.

אולם שער המשפט עצמו במקום אחר (סימן מו ס"ק יח) מקשה על עמדה זו משורה של ראשונים הסבורים שכאשר מדובר בתנאי פוזיטיבי, אשר קיומו בעשיית מעשה כזה או אחר (בניגוד לתנאי נגטיבי, אשר מתקיים בהמנעות מעשיית מעשה כזה או אחר) אזי נטל הראיה רובץ על הטוען שהמעשה נעשה והתנאי בוצע (ראו שולחן ערוך חו"מ רמא י), המהרי"ט (א קנב) מבאר כי הסיבה לכך היא שהיכולת להוכיח קיום פוזיטיבי של תנאי קלה למדי. לדוגמא, בנידון דידן הודעת ווטסאפ שהיה שולח הנתבע לתובע ובה הוא מודיע לו כי בכוונתו לפנות את המושכר בעוד חודשיים היתה יכולה לשמש ראיה טובה לדבריו. לעומת זאת הוכחה של אי-קיום של תנאי קשה עד מאד, כיצד ניתן להוכיח שלא נעשה מעשה? אפילו אם יציג הנתבע הוכחה שלא קיבל כל הודעה בטלפון, אולי ניתנה הודעה בעל פה? מי יכול להוכיח שבשום שיחה בין הצדדים לא נאמרה הודעה שכזו? לדעת המהרי"ט, מסיבה זו חז"ל הטילו את חובת הראיה על מי שטוען שהמעשה נעשה ולא להפך. (וראה בקצות החושן רמא ס"ק ח שמבאר באופן שונה במקצת). על כל פנים קביעה זו עומדת בניגוד לכאורה לפשט דברי השולחן ערוך בסימן פב. את הקושיא מתרץ שער המשפט באופן הבא:

ואולי בתנאי שעל הלוה לקיים עדיף טפי שהדבר עומד לכך בכדי ליפטר מחובו והוה ליה כפרעון דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, וצריך ישוב.

כלומר ללווה מעמד מיוחד שכן מדובר בחיוב זמני שעומד לפרעון, ולפיכך חז"ל האמינו ללווה בטענה שפרע, גם אם אין לו שום ראיה לכך. אולם תירוץ זה נכון "אולי" בלווה וגם אז הוא "צריך ישוב" אולם כאשר מדובר בשוכר אשר שכר את הנכס לתקופה קצובה, אין השכירות עומדת להסתיים לפני המועד הנקוב בה, גם אם אפשרות שכזו הוסכמה בין הצדדים. ולפיכך מסתבר שבנידון דידן מסתבר יותר להטיל את חובת הראיה בדבר קיום התנאי, קרי, מתן הודעה מוקדמת, על הנתבע.

יתר על כן, לדעת הב"ח (חו"מ פב, ח) יש לפרש את דברי התרומות והשו"ע באופן שונה. לדעתו יש להעמיד את פסיקתם במקרה בו קיום התנאי הוכח, וטענתו היחידה של המלווה היא שהואיל וקיומו לא עוגן בכתב בתוך השטר הוא אינו מחייב אותו:

פירוש והלוה מוכן לקיים התנאי, אי נמי יש לו עדים גם כן שקיים התנאי, אלא שאין המלוה מודה לו בתנאי וסומך על העדים שבשטר שאין כתוב בשטר שום תנאי

כלומר, על אף שדי בהסכמה שבעל פה, בכדי להתנות את החיוב בקיום התנאי, עדיין יש להטיל את חובת הראיה על קיומו של התנאי על הלווה, הטוען כי בהתקיים התנאי הוא יפטר מן החיוב העולה מן השטר.

עם עקרון זה מסכים גם הש"ך (שם, ס"ק לג), אלא שככל הנראה בשל הדוחק בלשון השולחן ערוך המטיל את חובת הראיה על המלווה, מעדיף הש"ך לבאר שהתנאי המוסכם בין הצדדים הוא תנאי שחובת ביצועו הוטלה על המלווה, ולפיכך עליו חובת הראיה להוכיח שביצע. על כל פנים עולה מדברי הש"ך והב"ח שככל ומדובר בתנאי פוזיטיבי – חובת הראיה מוטלת על הזוכה מכח קיום התנאי, ללא קשר לשאלה האם הוא בא להוציא או להחזיק בממון (הם אינם מסכימים לחילוקים אותם הציע שער המשפט הנ"ל).

בנוגע לנידון דידן יש לקבוע כי על אף שהיתה הסכמה המאפשרת לנתבע לסיים את ההתקשרות ע"י הודעה מוקדמת, עליו היה להודיע זאת לתובע בכתב, וכך היה יכול גם להוכיח את דבר קיומה; משלא עשה כן, ולא הוכיח את קיומה של הודעה מוקדמת, הנתבע נשאר בחיוב דמי השכירות, כפי שמחייב ההסכם שכרת בין הצדדים.

לסיכום: לא נפלה טעות בהכרעת בית הדין קמא בענין זה.

טענות בדבר תשלומי ארנונה על התקופה שהנתבע עזב את המושכר.

המערער טען כי גם אם נקבל את טענת התובע הרי שיש לחייבו רק על ארנונה של בית מלאכה, ולא ארנונה מלאה כפי שהושתה על התובע. לדבריו הוא יכול היה להשיג הנחה ולא עשה כן. בנקודה זו שגה המערער שכן את הארנונה קובעת העיריה לפי שיקול דעתה ואם זו החליטה שהמקום אינו זכאי עוד להנחה אזי עמדתה היא המחייבת והתשלומים בהם חויב התובע – בדין היו.

לסיכום: לא נפלה טעות בהכרעת בית הדין קמא בענין זה.

נושאים שאינם מופיעים בפסק דין בית הדין קמא

נושא אחד המופיע בכתב התביעה, ונידון בבית הדין, הוא אופן פינוי המקום על ידי הנתבע בגמר השכירות. לטענת התובע, הנתבע לא פינה את כלל הציוד שלו והשאיר את המקום מלוכלך מאד והוא הציג תמונות לשם הוכחת טענתו. התובע דרש את נקיון המקום, אף שלא קצב תביעה זו בסכום כספי.

לטענת הנתבע, הוא פינה את הציוד שהיה ביכולתו לפנות. לדבריו מכונות של התובע חסמו את המעבר ומנעו ממנו לפנות את כלל הציוד. הנתבע לא השיב על הדרישה לנקיון המקום.

בית הדין קמא לא התייחס בפסק דינו לתביעה זו ולפיכך אנו קובעים שעליו להשלים את פסק הבוררות ולהתייחס לתביעה זו.

לסיכום: על בית הדין קמא לפסוק בענין התביעה בעלות נקיון המקום אחרי גמר השכירות.

החלטות

בית הדין קמא יפסוק ביחס לתביעה לנקיון המקום אחרי גמר השכירות.

הערעור בסעיפים האחרים נדחה.

פסק הדין בערעור ניתן היום כ"ז באלול תשפ"ג , 13 בספטמבר 2023

והאמת והשלום אהבו

___________________

הרב אורי סדן

___________________

הרב יוסף כרמל, אב"ד

___________________

הרב אהרן פלדמן