בע"ה, ט"ז באדר תשפ"ג

9 במרץ 2023

פסק דין 80079

פסק דין

בעניין שבין

חברת א'

ובין

חברה ב'

רקע

ביום 3.1.2017 נחתם הסכם מכירה (להלן, "ההסכם"), בין התובעת (להלן "התובעת" או "התובע"), לנתבעת (להלן "הנתבעת" או "הנתבע"), למכירת שתי חנויות ב*** בפרויקט בניה שביצעה הנתבעת. החנויות הם חניות מס' 4, ומס' 5 בבניין 2 בפרויקט הבניה (להלן "החנויות"). החנויות בעלות קיר משותף במרכז המסחרי הנבנה כחלק מהפרויקט.

בעקבות מימוש הסכם זה התגלעו מספר מחלוקות בין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך.

בהזדמנות זו בית הדין מבקש להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק דין זה.

נושאי הדיון

טענת צד ג'.

מועד המסירה המוסכם והתביעה לפיצוי בגין איחור במסירה

פיצוי בגין הפסקת עבודת הפועלים

הנזקים שנגרמו מהתקנת המנדף

פיצוי בגין רכזת כיבוי האש הפגומה

ניקוי מערכת כיבוי אש

טענות לליקויים וחוסרים בחנויות.

תשלום עבור חוות דעת שהביא התובע

הוצאות משפט

טענת צד ג'

הנתבעת טענה טענה מקדמית שאין לתבוע אותה בדין זה בלא מעורבות של צד ג'. לטענת הנתבעת ישנו הסכם בינה לבין חברת ד' אשר היתה הקבלן המבצע של הפרויקט המדובר אשר במסגרתו נמכרו החנויות לתובעת. בהסכם הביצוע בין הצדדים כתוב:

לתיקוני בדק ואחריות על פי כל דין, לרבות כל החובות החלות על "מוכר" לפי חוק המכר (דירות), תשל"ג – 1973, באופן שכל הנ"ל יחולו אך ורק על הקבלן ובשום אופן לא על היזם.

על פי הסכם זה טוענת הנתבעת שכל החיובים בדין זה צריכים להיות מושתים על צד ג', ולא על הנתבעת. במסגרת הליך הבוררות בבית הדין ביקשה הנתבעת לצרף את צד ג', וזאת על סמך תניית בוררות הכתובה בחוזה שבין הנתבעת לצד ג. בין הצדדים נקבע כי  במקרה של מחלוקת בין הנתבעת לצד ג, הצדדים יבררו עניינם בפני בית הדין "ארץ חמדה-גזית". ואכן, בדיון הראשון בתיק זה הופיע לבית הדין בא כוחו של צד ג.

אולם לאחר מכן שיגר בא כוח הנתבעת לבית הדין את ההודעה הנ"ל:

לצערי חברת ד' נכנסה להליכי חדלות פירעון ויש צו עיכוב הליכים כנגד כל ההליכים בעניינה כך שלא ניתן לקבל בעניינם החלטה.

בעקבות הודעה זאת החליט בית הדין כך:

מאחר והובן מדברי נציג הנתבעת, שלא ניתן לתבוע את צד ג' היות והיא נמצאת במצב של חדלות פרעון, בפסק הדין תינתן הכרעה אך ורק בתביעה שבין ארטישוק לג'יי הנדסה.

בהתאם להכרעת בית הדין פסק הדין שלפנינו יעסוק רק בפסיקת הדין שבין התובעת לנתבעת, בלא להתייחס לדין שיש לנתבעת מול צד ג'.

מועד המסירה המוסכם והתביעה לפיצוי בגין איחור במסירה

טענות התובע

לטענת התובע, בזמן חתימת ההסכם הבניין בו החנויות נמצאות כבר עמד על תילו, והפרויקט היה בשלבי סיום אחרונים, ואף נאמר לו על ידי נציגי הנתבעת, שבמידה וירכוש את החנויות המסירה תהיה מיידית, ותוך מספר שבועות, לכל היותר, יימסרו לו מפתחות החנויות. התובע הצהיר כי על דעת זאת הוא חתם על ההסכם.

ביום 3.1.2017 הגיע התובע למשרדי עו"ד ה', וחתם על ההסכם לרכישת החנויות. במעמד החתימה הובהר לתובע שאין אפשרות לשנות שום דבר בגוף החוזה אלא רק בנספחיו. בסעיף 2.1.7 להסכם נקבע מועד המסירה כך:

"מועד המסירה" – בתוך 24 חודש מהוצאת היתר בניה סופי לפרויקט או בתוך 28 חודש ממועד החתימה על הסכם הזה – המאוחר מבין השניים.

כיוון שחתימת ההסכם היתה בתאריך 3.1.2017, הרי שמועד המסירה הוא לכאורה בתאריך 3.5.2019. אלא שבנספח ז' להסכם נוסף לבקשת התובע סעיף 2 (ג), וזה לשונו:

30 ימים לפחות לפני מועד המסירה בפועל, ולא קודם 1.3.2017 תשולם למוכר יתרת התמורה בסך 617,877 ₪ (השווה ל 70% נוספים מן התמורה), וזאת לחשבון הפרויקט.

לטענת התובע, נספח החוזה הוא עדות למועד המסירה האמיתי עליו התחייבו נציגי הנתבעת, דהיינו בתאריך 1.3.2017. לעומת זאת, מועד המסירה הכתוב בגוף ההסכם אינו מייצג את תאריך המסירה המחייב, משום שזהו הסכם שהוכן לכלל הדיירים שחלקם קנו את נכסיהם בתחילת הפרויקט עוד לפני הוצאת היתר בניה סופי, ולכן ברור שאין לסעיף זה כל קשר לסיכום שנעשה עם התובע.

לטענת התובע תאריך זה הובטח לתובע במשרד המכירות באתר הפרויקט. ותאריך זה משתמע מן החוזה שכן התובע ביקש שלא יחייבו אותו לשלם לפני תאריך המסירה משום שעליו היה לסדר בבנק את קבלת המשכנתא. זו הסיבה לניסוח המופיע בנספח ז' לחוזה.

לטענת התובע, מועד המסירה לא נכתב בצורה ברורה ומפורשת בנספחי החוזה, משום שהתובע הגיע למשרד עורכי הדין של הנתבעת, בלא ייעוץ משפטי וללא ליווי עורך דין, ולכן לתומו לא הבין שלא נוסח סעיף המחייב את זמן המסירה שהוסכם בעל פה. למרות זאת, לטענת התובע, הסעיף שכן נכתב מעיד על מועד המסירה המוסכם.

כראיה לדבריו הגיש התובע העתק מדוא"ל שנשלח לבנקאית שלו בתאריך 1.12.16 ובו נכתב:

אני מתעניין בקניית שתי חנויות צמודות ב*** .50% עכשיו (הון עצמי) 50% במסירה שזה בעוד חודשיים. מבקש לשלם רק את הריבית.

כמו כן, הוכיח התובע טענתו מכך שהוא פנה למתווך ב-20.12.16 שימצא לו שוכר לחנויות מתאריך 3.2017.

מכיוון שכך, התובע, מבקש לקבל את התשלומים המגיעים לו על פי חוק המכר עקב האיחור במסירת החנויות, מתאריך המסירה 1.3.2017 ועד זמן המסירה בפועל. מוסכם על שני הצדדים כי חנות מס' 5 נמסרה לידי התובע ב 25.10.2018. לגבי חנות 4 יש מחלוקת בין הצדדים ולטענת התובע היא נמסרה בתאריך 30.12.2018 (כיון שאין לכך נפקות לא חזרנו על כל השתלשלות העניינים בין הצדדים, ובכלל זה חתימת שני הסכמי פשרה), דהיינו לאחר 22 חודשי איחור.

מכיוון ששתי החנויות הושכרו לאחר שנמסרו לתובע תמורת 9000 ₪ לחודש התובע מבקש לקבל פיצוי על פי חוק המכר (דירות). בגין שמונת חודשי האיחור הראשונים פיצוי בסך פי 1.5 מדמי השכירות (קרי 13,500 ₪ לחודש כפול שמונה חודשים, שהם 108,000 ₪) ועוד פיצוי בסך פי 1.25 מדמי השכירות בעבור 14 חודשי האיחור הנותרים (קרי 11,250 ₪ לחודש כפול 14 חודשים, שהם 157,500 ₪.) סה"כ 265,500 ₪.

עוד טוען התובע שאין לקבל את טענת הנתבעת שהעיכוב במסירה נבע בגלל עיכובים של הרשות המקומית בביצוע עבודות הפיתוח. כיוון שחוק המכר (דירות) אינו מאפשר להתנות עליו בהסכם, והממונה על חוק המכר במשרד הבינוי והשיכון הוציא הנחיה כי עיכוב בבנייה הנובע מאחת הרשויות כגון רשות מים, רשות מקומית, או חברת החשמל, אינו נחשב כעיכוב שאינו בשליטת המוכר לעניין חוק המכר ועל המוכר לעמוד במועד המסירה שנקבע בהסכם.

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כנגד, שמועד המסירה המחייב הוא בתאריך הכתוב בחוזה והוא 28 חודשים מיום חתימת ההסכם כפי שמופיע בהסכם שנמצא לפנינו, דהיינו בתאריך 3.5.2019.

בנוסף טוענת הנתבעת כי בסעיף 20.1 להסכם נקבע במפורש שאין שום תוקף להסכמות שאינן מופיעות במפורש בהסכם:

הצדדים מצהירים ומסכימים בזה כי חוזה זה על תניותיו ונספחיו, ממצה ומשקף את כל ההסכמות, התניות והתחייבויות בין הצדדים וכי המוכר לא יהיה קשור לכל הבטחה, פרסום, מודעות בעיתונות, הצגת מצג, פרוספקט, הרשמה, טופס בקשה, הסכם, התחייבות, זיכרון דברים, דברים שנאמרו וטיוטות שהוכנו במהלך המשא ומתן והכל בין בכתב ובין בע"פ ואשר אינם נכללים במפורש בחוזה זה, ואשר נעשו עובר לחתימת הצדדים על חוזה זה, ע"י המוכר או מי מטעמו.

ובסעיף 20.2 נקבע:

כל שינוי מכל מין וסוג של חוזה זה, על כל נספחיו ו/או הוראה מהוראותיו לרבות מתן ארכות, הודעות ביטול וכיו"ב, יקבל תוקף ויחייב את הצדדים אך ורק אם נעשה בכתב ונחתם על ידי שניהם.

לטענת הנתבעת, על פי סעיף זה גם אם היה סיכום בעל פה לגבי תאריך המסירה, או הבטחה של מי מנציגי הנתבעת, הרי שאין להם תוקף אלא רק למה שנכתב בהסכם.

לגבי מועד המסירה בפועל, הנתבעת הסכימה שחנות מס' 5 נמסרה בתאריך 25.10.2018. אולם, לטענת הנתבעת מסירת חנות מס' 4 לא היתה מאוחרת לתאריך 30.11.2018.

עוד טענה הנתבעת, שגם אם לא יתקבלו טענותיה בנוגע למועד המסירה, יש לפטור אותה מהתביעה בעניין האיחור כיוון שהאיחור לא היה באשמתה. לטענתה, בהסכם נקבע במפורש שאם יהיה עיכוב במסירה הנובע מנסיבות שהמוכר לא יכול היה לצפותן או לשלוט עליהן יידחה מועד המסירה. לטענת הנתבעת בפועל המסירה נדחתה בגלל עיכוב של הרשות המקומית בפיתוח הרחוב וביצוע תשתיות החשמל והמים, מה שגרם לעיכוב הפרויקט כולו.

דיון

הצדדים נחלקו לגבי מועד המסירה המוסכם. ניתוח של המידע שבפנינו מעלה כך:

בסעיף 2.1.7 להסכם נקבע כי מועד המסירה הוא 28 חודשים מיום חתימת ההסכם ב- 1.3.2017.

כנגד טענת התובע שהיה סיכום בעל פה על מועד מסירה שונה ממה שנכתב בהסכם, עומד סעיף 20.2 להסכם, בו נקבע כי לסיכומים בעל פה אין תוקף כל זמן שלא נכתבו במפורש בהסכם.

גם אם הייתה מתקבלת טענת התובע שהיה סיכום בעל פה קודם החתימה על ההסכם על הקדמת מועד המסירה, הרי שלדבריו יש סתירה בין הכתוב בהסכם בסעיף 2.1.7 לסיכום בעל פה. בעניין זה, מפנה בית הדין לפס"ד ארץ חמדה גזית 78005-2 שם נאמר שכאשר ישנה סתירה בין החוזה לבין המצב הטרום חוזי יד החוזה גוברת.

למעלה מהצורך יש להוסיף, התובע לא ביאר בכל שלבי הדיון מי מנציגי הנתבעת הבטיח לו להקדים את מועד המסירה, ומה היו תפקידו וסמכותו. במהלך משא ומתן לקניית נכס, מובטחים דברים על ידי נציגים שונים של הצדדים, ולפעמים הבטחות אלו מגיעות לידי סיכום, ופעמים שהבטחות אלו נזנחות במהלך המשא ומתן על הסכם המכירה. כמו כן, פעמים מובטחות הבטחות על ידי סוכנים או פקידים אשר אין ביכולתם לממש את הבטחתם, וכן אין בסמכותם להבטיח הבטחות מעין אלו.

התובע תמך את טענתו במה שנכתב בנספח ז, ובגלל חשיבות הדברים נשוב ונצטט אותם:

30 ימים לפחות לפני מועד המסירה בפועל, ולא קודם 1.3.2017 תשולם למוכר יתרת התמורה בסך 617,877 ש"ח (השווה ל 70% נוספים מן התמורה), וזאת לחשבון הפרויקט.

יש לשים לב כי נקבע כאן אך ורק מועד התשלום ולא מועד המסירה. דהיינו, נקבע שמועד התשלום יהיה 30 יום לפחות לפני מועד המסירה, אך לא לפני 1.3.2017. לא נקבעה כאן התחייבות למסירה בתאריך 1.7.2017, אלא סוכם שהתובע לא יידרש לשלם לפני מועד זה גם אם המסירה תהיה מוקדמת ממועד זה. לפיכך, אין ראיה מכאן לטענת התובע.

הוכחות התובע מהפנייה לבנק ללקיחת משכנתא וכן מכך שפנה למתווך שימצא לו שוכר, אומנם מעידות כי התובע אכן חשב שמועד המסירה קרוב, אבל אין הם מעידות שזה מה שסוכם עם הנתבעת.

משמעות הדברים היא שיש לקבל את טענת הנתבעת בעניין מועד המסירה, כל זמן שהתובע לא הוכיח את טענתו.

על כן, אנו קובעים כי מועד המסירה המוסכם היה בתאריך 3.5.2019. כיוון שגם על פי טענות התובע שתי החנויות נמסרו לו עד סוף שנת 2018, הרי שהנתבעת מסרה את החנויות במועד, והתובע אינו זכאי לכל פיצוי על פי חוק המכר (דירות).

פיצוי בגין הפסקת עבודת הפועלים

טענות התובע

בתאריך 21.11.2018 הזמין התובע פועלים על מנת להרוס את הקיר המשותף שבין שתי החנויות, ולהתחיל לבצע שיפוץ בחנויות על מנת להשכיר אותן. לטענת התובע הדבר נעשה בעקבות אישור של נציג הנתבעת מר ג' ולאחר שהוא מסר לתובע מפתחות של המחסנים.

לאחר הזמנת הפועלים הופסקה עבודתם על ידי נציגי הנתבעת משום שלטענתה אי אפשר היה להתחיל בעבודות הנוגעות גם לחנות מס' 4, כל עוד התשלום בגינה לא שולם במלואו. לעומתם טוען התובע כי כל התשלומים שלומו במלואם על ידו, פרט לכספי המע"מ שאינם יכולים להיות משולמים על ידו עד לקבלת חשבוניות.

לטענת התובע הפסקת העבודה נעשתה שלא כדין, ועל כן הנתבעת חייבת לפצותו על הפסד של 4,000 ₪ אשר נגרם לו עקב הצורך לשלם לפועלים על זמן עבודתם למרות שלא יכלו לעבוד.

טענות הנתבעת

הנתבעת טענה שדבר ברור הוא שהחזקה על החנויות אינה נמסרת לרשות הקונה אלא לאחר העברת מלוא התשלום על שתי החנויות, ועל כן מובן מדוע הנתבעת מנעה את הריסת הקיר כל עוד לא שולם מלא התשלום על שתי החנויות. לפיכך טוענת הנתבעת שהיא אינה חייבת כל תשלום לתובעת בגין עניין זה.

דיון

לטענת הנתבעת ללא השלמת כל התשלומים ברור לכל, שקונה אינו יכול לבצע עבודות בנכס שקנה. כנגד זה עומדת טענת התובע שקיבל אישור מפורש לבצע שינויים בחנות ואף קיבל מפתחות של החנויות מנציג הנתבעת מר ג' שאישר את הדברים בפני בית הדין (פרו' 1, עמ' 9):

ג': אני מנסה לזכור אם אני זוכר נכון ב15/11/18 הוא ביקש מאיתנו להכניס קבלן ב21/11 הוא קיבל הודעה שאנחנו עוצרים אותו בגלל יתרת חוב.

מדבריו עולה שהנתבעת אישרה בתחילה את הכנסת הקבלן ונתנה לו מפתחות לבצע זאת, אלא שלאחר מכן הנתבעת עצרה אותו, כטענת התובע.

עוד הוסיף נציג הנתבעת בדיון השני (פרו' 2, עמ' 5) לטעון:

הוא קיבל מג', זה (=מפתח) צילנדר רגיל, זה לא מפתח שיש לו משמעות. יש משמעות להליך המסירה החוקי, יש תהליך העברת חזקה, שנעשה מסודר רק לחנות אחת.

הדיינים שאלו האם יכול היה התובע לחשוב שמסירת מפתחות שתי החנויות היתה על מנת שהוא יוכל להביא פועלים ולשבור את הקיר שביניהם. נציג הנתבעת השיב שכל קונה אמור לדעת שעד שהוא אינו משלם את כל התשלום, הנכס אינו שלו והוא אינו יכול לבצע בו שינויים (שם). נראה כי טענה זו אינה משנה את העובדה שהתובע קיבל הסכמה ואפשרות לביצוע השינויים.

מהאמור יש לקבוע שהתובע קיבל את אישורו של נציג הנתבעת לבצע שינויים בחנות.

מכך יש להסיק כי הנתבעת חייבת לשלם לתובעת פיצויי הסתמכות על ההוצאות שהוציאה לשווא על בסיס סיכום זה. זאת על פי פסק הרמ"א (חו"מ יד, ה):

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.

נושא זה כבר נידון בארוכה בפס"ד ארץ חמדה גזית בתיק 76070-1 ובחוקי התורה: פיצויי הסתמכות. מסקנתם היא שכאשר אדם הסתמך על סיכום עם חברו וכתוצאה מכך, הוציא הוצאות סבירות לשווא כיוון שחברו הפר את הסיכום – חייב חברו לפצותו.

מן הכלל אל הפרט, במקרה זה אכן התובע הסתמך בצדק על האישור שקיבלה ממר ג' והביא פועלים, ולכן הוא זכאי לפיצוי על כך. לגבי שיעורו של הנזק: בכתב התביעה סעיף 45 נכתב שהיו שני ימי ביטול לקבלן ופועלים, כך גם טען ב"כ התובע בדיון בביה"ד (פרוטו' 1 עמ' 6) לעומת זאת, בכתב הסיכומים של התובע סעיף 43 נכתב שבוזבז יום אחד של עבודה.

לטענת התובע נגרם לו הפסד של 4,000 ₪ והוא המציא צילום של קבלה בסך 4,000 ₪ (נספח י"ד לתביעה). אלא שמהצילום קשה להבין על מה שולם סכום זה, מה תפקידו של מקבל התשלום, האם כל הסכום ששולם היה בגין ביטול הפועלים, והאם היה אפשרי להתפשר על סכום נמוך יותר כתשלום לפועלים שלא עבדו.

כמו כן, לא הובאו הוכחות כמה פועלים היו והאם הסכום ששולם היה סביר, בפרט שמדובר בתשלום על עבודה שלא בוצעה. שכן, יתכן שנדרש סכום גבוה באופן משמעותי מהמקובל.

ולכן עלינו להכריע בדרך של פשרה ולחייב את הנתבעת בסך 2,000 ₪, עבור פיצוי על ביטול יום אחד של עבודת קבלן ושני פועלים.

מסקנה: כפשרה על הנתבעת לשלם מחצית מסכום התביעה. סך התשלום: 2,000 ₪.

הנזקים שנגרמו מהתקנת המנדף

רקע וטענות הצדדים

לאחר מסירת החזקה בחנויות לידי התובע, בוצע שיפוץ בחנות סמוכה, הכולל התקנת מנדף. כפי שסוכם מראש, חלק מהמנדף היה צריך לעבור בחנות של התובע. לטענת התובע בעקבות התקנת המנדף נוצר נזק למרצפות החנויות שלו וכן נעשה חור גדול בקיר, שהיה צריך לסותמו. בגין הפגיעה בריצוף מבקש התובע סך: 11,500 ₪ (כתב הסיכום שלו מיום 9.11.21 עמ' 6 סעיף 51 בטבלה סעיף קטן ה). בגין סתימת החור מבקש התובע (שם בטבלה סעיף קטן יג) פיצוי בשיעור בסך 5,900 ₪ וזאת על פי חוות דעת המהנדס. בנוסף נגרמה דחיה של עשרה ימים בכניסת השוכר לחנויות שגרמה לאובדן רווחי השכירות בשיעור של 3,000 ₪.

לטענת התובע, התקנת המנדף היתה באחריות הנתבעת אשר התחייבה מראש כלפי בעל החנות הסמוכה להתקין מנדף. על כן כל האחריות צריכה להיות מושתת עליה, כמי אשר ניהלה את הפרויקט והייתה אחראית על ביצוע התקנת המנדף. לראיה לכך, הביא התובע את דבריו של נציג הנתבעת בבית הדין שהנתבעת סיפקה לתובע חומרים לתיקון הנזקים, ומכאן שהיא קיבלה אחריות על ההתקנה והנזקים שנוצרו בעקבותיה. לטענת התובע, הוא רצה שהנתבעת תתקן, והיא סירבה לכך, וסיפקה את אריחי הריצוף בלבד.

גרסת הנתבעת בעניין זה לא היתה עקבית. בדיון הראשון אמר נציג הנתבעת (עדי) שהתקנת המנדף נעשתה על ידי קבלן שהגיע מטעמה והיא קיבלה על עצמה אחריות לנזק (פרו' 1, עמ' 9). לעומת זאת, בדיון השני אותו נציג טען שאת הקבלן הנ"ל שכר בעל החנות הסמוכה שהתקין את המנדף בחנותו (פרו' 2 עמ' 6), וכך נטען גם בסיכומים. על כן לטענת הנתבעת, התביעה על נזקי התקנת המנדף צריכה להיות מופנית כלפי בעל החנות הסמוכה ולא כלפי הנתבעת. עוד טענה הנתבעת כי התמחור של עלות סתימת חור היא גבוהה מדי.

דיון – אחריות הנתבעת לנזק

לגבי אובדן רווחי ההשכרה יש לומר שכיוון שהמסירה בוצעה כמה חודשים לפני מועד המסירה שסוכם בהסכם, הרי שגם אם התקנת המנדף גרמה לאיחור נוסף, עדיין הנתבעת עמדה במועד המסירה שסוכם מראש והיא פטורה מתשלום.

לגבי הנזק לחנות, הנתבעת טענה שהסכימה לתקן ולקחה אחריות על הנזק, אולם, בהמשך חזרה בה מכך. על פי ההלכה (שו"ע חו"מ פ, א, ובנו"כ שם) אין אדם נאמן לחזור בו מטענתו, ולכן הנתבעת נושאת באחריות לנזק.

לגבי הנזק לריצוף,  סכום התביעה בסך: 11,500 ₪ מבוסס על חוות דעת המהנדס (כתב התביעה עמ' 73 סעיף ה לחוות הדעת). מחוות הדעת עולה כי לדברי התובע נשברו כ-20 אריחים והקבלן החליף את חלקם ונותרו מספר אריחים שבורים שלא הוחלפו. על סמך נתונים אלו קבע המהנדס שאם לא יימצאו אריחי ריצוף רזרביים התואמים לריצוף החנות, יש לבצע החלפה כוללת של אריחי הריצוף בכל שטח החנות כולל עבודת פירוק ופינוי הפסולת של הריצוף הישן, כל זאת במחיר: 11,500 ₪. עוד נכתב שם בחוות הדעת:

יצויין כי האמור לעיל, הינו נוהג מקובל ואינו נסמך על תקן ישראלי/ חוק.

אף אם נקבל עובדות אלו שנכתבו בדו"ח המומחה, בית הדין דוחה את קביעת המהנדס שיש לחייב את הנתבעת להחליף את כל אריחי החנות בגין אריחים בודדים, כפי שיוסבר להלן. אך, תחילה יצויין, שבשונה ממצג זה שעלה מחוות הדעת, בדיון בבית הדין (פרוטוקול 1 עמודים 6,9) עלו הדברים הבאים:

יש הסכמה בין הצדדים שהנתבעת סיפקה לתובע אריחים חדשים במקום אלה שנשברו וכן יש הסכמה בין הצדדים שהנתבעת אמרה לתובע שהוא ירצף בעצמו. וכך נעשה, כפי הנראה.

יש מחלוקת בין הצדדים האם התובע הסכים לאמירה זו של הנתבעת שהתובע ירצף. לדברי הנתבעת היו לה בעלי מלאכה שהיו יכולים לבצע את תיקון הריצוף והתובע התנגד לכניסתם לחנות. לדברי התובע הוא ביקש בתחילה שהנתבעת תרצף והנתבעת אמרה לו שהוא ירצף. אולם למרות מחלוקת זו, בדיון בבית הדין, התובע לא טען שום טענה בנושא זה. הוא לא טען שהאריחים שקיבל מהנתבע לא הספיקו לו והוא גם לא טען שלאחר שהנתבעת אמרה לו שהוא ירצף, הוא לא קיבל זאת והוא תובע אותה על כך. נראה מהדברים שהוא התרעם על כך שהנתבעת התעכבה במשך שבועיים בהבאת האריחים, אך מעבר לכך נראה שבדיעבד לא היו לו טענות נוספות, כאמור.

אולם בסיכומי הנתבעת (סעיף 61) מודה הנתבעת שעל פי בדיקתה יש אריח אחד שבור שאף לגביו היא אינה לוקחת אחריות. ועל כך השיב התובע (תשובת לסיכומי הנתבעת סעיף 26) שמדובר בכ-20 אריחים כפי שנכתב בחוות הדעת של המהנדס. אולם, כפי שנכתב לעיל בחוות הדעת נכתב שמתוך כ-20 אריחים חלקם תוקנו.

מהאמור עולה כי התמונה העובדתית אינה ברורה דיה. בהנחה שהנתבעת סיפקה את האריחים, כפי שהשתמע מהדיון בבית הדין, הרי נשמטת טענת התובע על פי חוות הדעת שכיון שאין אריחים תואמים יש להחליף את כלל האריחים בחנות. אולם לאור העובדה שהנתבעת מודה שיש אריח שבור הרי שדינה כדין מודה במקצת המחוייב שבועה מהתורה (שו"ע חו"מ סי' עה, ב). ואף שהנתבעת טוענת ששבירת הריצוף אינה באחריותה והיה מקום לומר שדינה ככופר בכל שאינו חייב שבועה מהתורה. ברם, הוכרע לעיל שהנתבעת נושאת באחריות לנזק בריצוף. ולאור הכרעה זו, דינה כמודה במקצת והיא חייבת שבועה מהתורה (ראו שם סעיף ה).

לגבי חיוב שבועה פסק השולחן ערוך (חושן משפט סי' יב,ב):

ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם,  רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה.

ונהגו בתי הדין להמיר את השבועה בתשלום. לגבי שיעור התשלום, יש מספר דעות בפוסקים ראו לדוגמה,  בפסקי דין - ירושלים (דיני ממונות ובירורי יוחסין ט עמוד קד) אחת מהאפשרויות היא לשער  לפי ראות עיני הדיינים, בהתאם לענין. כך כתב באגרות משה (חו"מ ח"א סי' לב):"לכן תלוי בעיני הדיין, אבל אם לא ניכר כלום כמדומני שנוהגין בניכוי שליש בעד השבועה, בין נפטר בין נוטל".

וכך ננהג במקרה שלפנינו, כפי שיפורט בהמשך.

לגבי קביעת המהנדס, גם בהנחה שצודק התובע שיש מספר אריחים שיש להחליפם, אין לקבל את חוות הדעת שיש להחליף את כלל האריחים בחנות, כפי שנבאר.

אמנם, העקרון המנחה בפיצוי על נזק הוא השבת המצב לקדמותו (ראו הרחבה בפסק דין- "ארץ חמדה-גזית" 81095), ובמידה ולא ניתן למצוא אריחים תואמים, הרי שהחלפת האריחים השבורים באריחים שאינם תואמים מותירה פגם אסתטי. וראו בפסק הדין הנ"ל,  שיש לפצות על פגם אסתטי כאשר הנזק אינו רק אסתטי אלא נעשה בגוף הדבר, כבמקרה שלפנינו. שכן, נעשה נזק באריחים וכתוצאה מכך שאין אריחים תואמים, יש גם פגם אסתטי. אולם, יש משקל בדיון זה למספר האריחים שאינם תואמים ביחס לגודל השטח הכללי. קשה לקבוע בכך כללים חד משמעיים, אך, אם כדברי הנתבעת שמדובר באריח אחד או אפילו כדברי המהנדס שמדובר במספר אריחים, לא סביר להשית על הנתבעת החלפת כל אריחי החנות. בפרט, שיש אמצעים לטשטש פגם זה, כאשר מדובר בשטח קטן יחסית, מתוך התייעצות עם מעצב פנים.

הוסף על האמור שהמהנדס עצמו כתב שהחוק הישראלי והתקן אינו מחייב החלפת כל הריצוף. וכך סביר להניח שהיה נוהג התובע אם האחריות על שבירת האריחים הייתה מוטלת עליו.

לכן נראה לדחות את התביעה להחליף את כלל הריצוף. ויש לשקול פיצוי נקודתי בגין האריחים השבורים.

לגבי שיעורו של הנזק, מאחר ויש הודאה במקצת של הנתבעת וחיוב פיצוי בגין שבועת מודה במקצת, ביה"ד קובע בדרך פשרה שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין החלפה של כעשר אריחים הכולל עבודה+ חומר + פיצוי, במידה ויהיה, בגין הפגם האסתטי בשיעור 1000 ₪.

סיכום: בגין נזק באריחים, כפשרה, על הנתבעת לשלם לתובע 1000 ₪.

כמו כן, על הנתבעת לשאת בעלות סתימת החור בקיר.

דרישת הנתבעת לתקן בעצמה

בנוגע לסתימת החור בקיר, הנתבעת בתגובתה האחרונה לשאלות ביה"ד מתאריך 19.1.23 כתבה בסוף דבריה שככל שביה"ד יחייב את הנתבעת בתיקונים, הנתבעת מבקשת לבצע את התיקונים בעצמה. בהנחה שהתובע יתנגד לדרישה זו והוא ידרוש פיצוי כספי בגין התיקון, יהיה עלינו להכריע בשאלה, האם עומדת לנתבעת הזכות לתקן בכוחות עצמה או שיש לחייבה בתשלום התיקון. לפיכך, בית הדין ייתן את הכרעתו העקרונית בסוגיה זו.

תיקון הנזק - האם חובת תיקון או תשלום דמי התיקון?

באופן שניתן לתקן הנזק, האם זכאי הנתבע לתקנו בעצמו ו/או על ידי מישהו מטעמו או שזכאי התובע לדרוש דמי התיקון?

בנידון זה, כתב הש"ך (חו"מ סי' צה ס"ק יח):

דאע"ג דקי"ל לקמן סימן שפ"ז דשמין למזיק, היינו היכא דאי אפשר לתקן הנזק, אבל היכא שאפשר לתקן מסתברא שחייב המזיק לתקן הנזק, ואפילו תימא שאין חייב, מ"מ דעת הראב"ד נכונה, וכונתו דהיכא שאפשר למלאות החפירות ואף שאינו חייב לשלם אלא דמים מ"מ ודאי בדמים שיתן לו ימלא החפירות.

הש"ך דן אם המזיק חייב לתקן, או לשלם את דמי התיקון. נראה שנטייתו שהמזיק חייב לתקן, אך, הוא אינו מכריע בשאלה זו. לכן, נראה שלא ניתן להסיק מדבריו למקרה שהמזיק מבקש לתקן בעצמו ולא לשלם.

ברם, התומים (סי' צה ס"ק ז) הדן אף הוא באחריות חופר בורות בשדה חבירו, הכריע שהמזיק זכאי לתקן במקום לשלם:

אם הוא (=המזיק) מבקש למלאות עפר הרי אינו יכול להכריחו (=הניזק) שיתן לו דמים. אם כן כשתובעו, תובעו: "או מלא בורות עפר, או שלם הפחת", אם כן אין כאן תביעה ברור בדמים, רק בקרקע, שהרי אם ירצה ימלא, ואין כאן דמים כלל, מה שאין כן בחבלה וכדומה שאין כאן תביעה רק בדמים, כי הוא מעוות לא יוכל לתקון.

מדבריו עולה כי נזק הניתן לתיקון, זכות המזיק לתקנו, ולא ניתן להכריחו לשלם את עלות התיקון. אך, בחבלה שאין אפשרות לתקנה, הפיצוי הוא דמים.  בעקבות התומים הלך אף נתיבות המשפט (ביאורים סי' צה ס"ק ו).

כנגד זאת, החזון איש (בבא קמא סי' ו ס"ק ג) חלק על דברי נתיבות המשפט בשם התומים. לדעתו, זכות הניזק לתבוע את דמי הנזק:

ולא עוד, אלא אם הניזק טוען שאין רצונו למלא ורצונו בדמי הנזק, הרשות בידו.

החזון איש מוכיח דעתו מהגמרא הקובעת שאם נחבל דורש מהחובל לשלם לו את דמי הריפוי, זכאי המזיק להתנגד לכך, בנימוק הבא (בבא קמא פה ע"א):

ואי אמר ליה: קוץ לי מקץ, אמר ליה: כל שכן דפשעת בנפשך, וקרו לי שור המזיק.

כלומר, הניזק אינו זכאי לדרוש תשלום בגין הריפוי במקום ריפוי בפועל, אם המזיק מתנגד לכך. מאחר וקיים חשש שהניזק לא ישתמש בכסף לטיפול ובטעות יסבור הציבור שהמזיק לא פיצה את הניזק ויקראו למזיק בכינויי גנאי (שור המזיק). מכאן מדייק החזון איש, שהמזיק צריך הנמקה להתנגדות לשלם עבור הנזק, משמע שעל דרך הכלל:

בכל נזקין יכול (=הניזק) לתבוע דמי נזקו, רק בריפוי של אדם המזיק לא מצי לתבוע דמים אם המזיק רוצה ליתן דמים לרופא לרפאותו.

מסקנתו, כאמור, שזכות הניזק לדרוש דמי נזקו במקום תיקון. אולם, נראה שניתן לדייק בניגוד לדעתו, מהגמרא שם:

ואי אמר ליה (=המזיק): אסייך אנא, אמר ליה (=הניזק): דמית עלי כאריא ארבא.

ואי אמר ליה (=המזיק): מייתינא אסיא דמגן במגן, אמר ליה (=הניזק): אסיא דמגן במגן - מגן שווה.

ואי אמר (=המזיק): מייתינא לך אסיא רחיקא, אמר ליה (=הניזק): אסיא רחיקא עינא עוירא.

כלומר, אם החובל מעוניין לרפא את הנחבל בעצמו, או לרפאותו על ידי רופא שאינו נוטל שכר, או שבא ממקום רחוק, זכאי הנחבל להתנגד לכך מהנימוקים המופיעים בגמרא. מכך ניתן לדייק שכאשר מדובר על נזק ממוני ולא על חבלה גופנית, אין הניזק זכאי להתנגד, אם אין לו נימוק מהותי להתנגדותו (ראו גם פסק דין ארץ חמדה גזית 71004, שם הסיקו מדברי הגמרא שהניזק יכול לדרוש שהתיקון יתבצע במוסך מורשה).

לפיכך, נראה להסיק מהגמרא שאין יתרון למזיק על הניזק וכן להיפך, והצד המתנגד לתיקון או לתשלום נדרש לנמק את בקשתו. יתכן שעקרון זה יהיה מוסכם גם על התומים ונתיבות המשפט הנ"ל, שהסיקו שזכותו של המזיק לתקן את הנזק בעצמו. מסתבר שדין זה אמור במצבים בהם אין לניזק נימוק משמעותי להתנגדותו לבקשת המזיק. אך, אם קיימת הצדקה להתנגדותו מסתבר שהם לא יחלקו על כך שזכות הניזק באופן זה לעכב.

אמנם, באופן שהמזיק מעוניין לתקן בעצמו והניזק מעוניין בדמי התיקון בלא שיש נימוקים לכל אחד מהצדדים להתנגד לרצון הצד השני, נראה שבכך קיימת מחלוקת בין נתיבות המשפט והתומים לחזון איש, מהי ברירת המחדל. לדעת התומים ונתיבות המשפט ברירת המחדל היא- תיקון ולדעת החזון איש ברירת המחדל היא- פיצוי ממוני.

לאור האמור נראה כי במקרה שלפנינו, יש מספר נימוקים להתנגד לדרישת התובעת:

לאחר הדיון השני בבית הדין הנתבעת קיבלה כבר הזדמנות לתקן את הדרוש תיקון והיא לא ביצעה תיקון זה.

טענת התובע שנכתבה בתגובתו האחרונה לשאלות ביה"ד מיום 19.1.23 שאין לבצע תיקון זה כל עוד שוכר החנות מצוי בחנות, היא טענה מסתברת. היה על הנתבעת לתקן ליקוי זה בסמוך לסיום התקנת המנדף. לפיכך, אין היא זכאית כעת לדרוש מהתובע להיכנס לחנות זמן כה רב לאחר שהחנות מושכרת, ולגרום לתובע אי נעימות כלפי שוכר החנות. מהאמור עולה שמועד התיקון יידחה על ידי התובע למועד עתידי בלתי ידוע ולא ידוע האם במועד זה תוכל הנתבעת לבצע תיקון זה.

לאור כל האמור, על הנתבעת לפצות את התובע על הנזק.

הערכת עלות התיקון

לגבי הערכת עלות התיקון של סתימת החור, יש לציין כי סכום התביעה בסך 5900 ₪, מבוסס על חוות דעת מקצועית מטעמה של התובעת אשר צורפה לכתב התביעה. אולם בסעיף י"ג לחוות דעת זו נכתב כי תימחור זה בסך 5900 ₪ חושב ביחד עם תיקוני הטיח בתקרת החנות. כך שאין לדעת על פי חוות דעת זו, מהו התמחור של תיקון החור בקיר בלבד.

כמו כן, בתשובתה האחרונה לשאלות בית הדין, כתבה התובעת כי החור נחסם על ידי חתיכת פח. ועוד כתבה שאין השלכה לתיקון זה על תיפקוד החנות, כך שלא ברור אם מצב זה ישונה בעתיד.

אמנם, התובעת טענה שהחנות ניתנת לפריצה בקלות יחסית על ידי הסרת הפח החוסם. והיא הסבירה כי ביצוע התיקון באופן ארעי נבע מרצונה של התובעת להשלים תיקון זה ביחד עם תיקונים נוספים. נראה שיש לקבל טענה זו שיש צורך לבצע תיקון מלא, ולא להותיר את התיקון במתכונתו הנוכחית.

מקור לחיוב כספי בגין טענה של חשש מפני גנבים עולה מדברי הרמ"א (חו"מ סי' קנה, סע' מד):

שני שכנים הדרים ביחד, וביתו של אחד נפרץ, וע"י זה באים גנבים לבית השני, ואמר השני: גדור ביתך או מכרנה לאחרים כי אתה גורם לי היזק י"א דהדין עמו וצריך לתקן היזקו, ויש חולקין דלא הוי גירא דיליה.

הסברה של הדעה הפוטרת היא משום שבמקרה בו עסק הרמ"א מדובר בנזק עקיף. סברה זו אינה שייכת למקרה שלפנינו בו הכרענו כי הנתבעת אחראית לנזק. ממילא, ניתן ללמוד מדברי הרמ"א שיש לקבל את הטענה שהתיקון נדרש כדי למנוע פריצה לחנות. הוסיף על כך החזון איש (בבא בתרא סימן א ס"ק ג) שדין זה לא גרע מדין כופין בני העיר לבנות חומה מחשש לאויבים וכן מהדין שכופין לבנות בית שער מפני חשש הזק ראיה וכל שכן מפני גנבים.

מסקנה: על הנתבעת לשלם לתובעת על תיקון חור זה בבלוקים או בבטון עם טיח כולל צביעה.

על פי התייעצות עם בעלי מקצוע (שאושרה בכתב על ידי הצדדים) נראה שמדובר בעבודת פועל ליום אחד בתוספת זמן קצר ביום נוסף וכן חומר, המוערכת בקירוב בסך: 2000 ₪ כולל מע"מ.

פיצוי בגין רכזת כיבוי האש הפגומה

רקע וטענות הצדדים

בזמן העברת החזקה על החנויות לידי התובעת מערכת כיבוי האש של כלל הבניין לא עבדה, ועל כן לא יכלה התובעת להשכיר את החנויות, משום שללא מערכת כיבוי אש תקינה לא יכלו השוכרים לקבל רישיון לפתיחת חנות במקום. מאוחר יותר בעקבות בקורת שנערכה בחנויות, הודבק על דלת החנויות צו סגירה. עקב כך, התקינה התובעת מערכת כיבוי אש חדשה בעצמה.

לדברי התובע הוא נאלץ להוציא את הסכומים הבאים: בדיקת המערכת 1462 ₪, החלפת 4 גופי תאורה 3,363 ₪, תיקון נוסף 5,850 ₪. סך הכל: 10,675 ₪. התובע הגיש קבלות על כל הסכומים הללו (נספחי התביעה).

לטענת התובע לא היתה בידו שום ברירה אחרת, ועל מנת לאפשר את השכרת החנויות בזמן, התובע היה חייב להתקין מערכת כיבוי עצמאית שתהיה רק באחריותו. זאת משום שהנתבעת לא ביצעה את המוטל עליה ולא העמידה מערכת כיבוי תקינה על אף פניית התובע לעשות זאת.

מנגד טוענת הנתבעת, שהבעיה היחידה שהיתה במערכת הכיבוי האש היתה סוללה שהייתה חסרה ברכזת, ועל כן לא היה צריך התובע להתקין מערכת חדשה ועצמאית, בכדי לפתור את הבעיה הנ"ל. יתירה מזאת, טוענת הנתבעת, שמשעה שהתובע החליט על דעת עצמו ולטובתו להתקין מערכת חדשה לגמרי שמשרתת אותה בלבד, במנותק מהמערכת העומדת לטובת כל דיירי הבניין, אין הנתבעת אחראית להחלטתו זאת וכמובן שאין עליה לשאת בהוצאות אלו.

במהלך הדיון הוסיפה הנתבעת לטעון, שהצורך במערכת כיבוי אש חדשה נבע משינויים שעשה התובע בחנות שחייבו להתקין את מערכת המתזים מחדש.

דיון

שני הצדדים מודים שבעת קבלת החזקה על החנויות על ידי התובע, לא היתה מערכת הכיבוי תקינה. לטענת התובע, הנתבעת לא התגייסה בזמן לתיקון המערכת, ולכן הוא נאלץ לתקנה בעצמו. בדיון השני בבית הדין (פרו' 2 עמ' 7-8) הודתה הנתבעת שהיא התעכבה בתיקון מערכת כיבוי האש בחנויות, מאחר והמערכת של התובע היא חלק מהמערכת הכללית של הבניין. לשאלת בית הדין, הצדיקה הנתבעת את התובע בכך שהוא פעל בכוחות עצמו לתקן את המערכת. אך, לטענתה הוא לא היה צריך להחליף את המערכת אלא לתקן את הקיימת. לכן לדעתה, משעשה זאת התובע, אין הנתבעת אחראית על כך ואין היא צריכה לשלם את עלות המערכת החדשה.

בית הדין מקבל את טענת התובע, שהיה עליו לקבל את הנכס כאשר מערכת כיבוי האש פועלת כראוי. שכן זהו תנאי בסיסי לשימוש בחנויות, ומשום שכך התחייבה הנתבעת בהסכם המכר. על כן בית הדין דוחה את הטענה שאין הנתבעת אחראית על רכזת האש.

מכיוון שהתובע לא קיבל פתרון מידי מהנתבעת ברור שהיה עליו לאתר את התקלה בכוחות עצמו, ועל כן הזמין התובע חוות דעת של מומחה שעלותה 1462 ₪. את סכום הבדיקה חייבת הנתבעת לשלם לתובע, שכן בעקבות חוסר הנכונות של הנתבעת לפתור את הבעיה, היה על התובע לבדוק את המערכת בעצמו.

התובע הוציא סך 9213 ₪ על התקנת מערכת חדשה, ואילו הנתבעת טוענת שתיקון המערכת המקורית היתה עולה הרבה פחות מסכום זה, שכן לטענתה החלפת סוללה ברכזת היתה פותרת את כל הבעיות. בדו"ח הבדיקה שהציגה התובעת כנספח לכתב התביעה, מופיעות בעיות נוספות במערכת הכיבוי פרט לבעיות בחוסר תפקוד הרכזת. בדו"ח מופיע שיש נזילות בתחנת ההפעלה הראשית במבנה, וכן שאי אפשר לעת עתה לקבל אישור מעבדה על מערכת המתזים.

בבואנו להעריך את טענות הצדדים, סביר להניח שאם כדברי הנתבעת שכל העניין היה נפתר בהחלפת סוללה במערכת שהיא התקינה, לא היה התובע מחליף את כל המערכת, אלא מחליף סוללה. מסתבר יותר שהתובע החליף את המערכת מאחר והבדיקה הראתה שהמערכת הקיימת הייתה לקויה. על כן בית הדין מקבל את טענת התובע שהיו ליקויים במערכת הכיבוי, ולא היה די רק בהחלפת סוללה ברכזת.

לגבי המחלוקת האם היה על התובע להחליף את המערכת או לתקן את הקיימת – מחד גיסא, בדו"ח הבדיקה שהציג התובע בכתב התביעה לא נכתב שהחלפת המערכת הכרחית, אלא נכתב: "נדרש לסדר את רכזת המבנה או לחילופין להתקין רכזת עצמאית הכוללת צופרים וחייגן". ועל כן אין יסוד לחייב את הנתבעת בתשלום על המערכת כולה, שהרי יתכן שהיה ניתן לפתור את הבעיות בדרך זולה יותר.

מאידך גיסא, טען התובע בדיון (פרוטו' 2 עמ' 7) שהוא דרש מנציג הנתבעת לתקן את המערכת והוא סירב. בהמשך הדברים שם, נראה שהנתבעת לא הכחישה זאת, אלא שהיא טענה שהסירוב היה על רקע אופן בקשתו של התובע. עוד עולה, שהנתבעת התעכבה בתיקון המערכת של הבניין גם בגלל שהייתה להם ביקורת על וועד הבית שהתרשל בשמירת המערכת. לאור זאת, יש מקום להצדיק את החלטתו של התובע שלא לנסות לתקן את המערכת הקיימת, מאחר והוא היה נאלץ להמתין לשיתוף פעולה מצד הנתבעת בהיותה אחראית על המערכת הכללית של הבניין. החשש מעיכוב היה עלול לגרום לתובע לנזק כספי גדול מאד, לאור העובדה שהוא לא היה יכול להשכיר את החנויות ואף היה נאלץ לפצות את שוכר החנויות.

לאור זאת, מובן הצורך לפעול בדחיפות ואי אפשר לומר שהחלטתו להחליף את המערכת כדי להעמיד מערכת תקינה באופן מידי, לא הייתה מוצדקת. מנגד נראה שהיה עליו להבהיר נקודה זו לנתבעת ולתעד היטב את הליקויים של המערכת הקיימת ועלותם. כמו כן, בסופו של יום התובע נהנה כעת ממערכת משופרת יותר ממה שהוא זכאי לקבל על פי החוזה עם הנתבעת.

בנוסף לאמור, יש להביא בחשבון גם את השעות הרבות שהוא נאלץ לעבוד כדי לקבל מערכת, שהוא היה זכאי לקבלה ללא שום טרחה. זה המקום לציין שהנתבעת נהגה באופן לא הוגן בעניין הזה, והתנהלותה היא אשר הביאה לתוצאות הלא רצויות שקרו לבסוף.

על כן, כפשרה בסעיף זה בית הדין מורה לנתבעת לפצות את התובעת בשליש מסכום ההוצאה הנוספת שנגרמה לו בהחלפת מערכת כיבוי האש. העולה לסך: 3,071 ₪, זאת בתוספת לעלות הבדיקה בסך: 1462 ₪.

סיכום: על הנתבעת לשלם לתובע בגין ליקויים ברכזת כיבוי האש סך: 4,533 ₪ כולל מע"מ.

ניקוי מערכת כיבוי אש

התובע מבקש לקבל פיצוי בגין ניקיון מערכת כיבוי האש בסך 1600 ₪. טענה זו נדחתה על ידי הנתבעת בסיכומיה מיום 12/12/21 בסעיף 67 מאחר והנתבעת ביצעה ניקוי זה והביאה לכך אסמכתא בנספח 4 שם. על כך השיב התובע בתגובתו האחרונה לסיכומי הנתבעת (סעיף 32) שהמערכת נוקתה באופן חלקי, ובכלל זה רק מה שנמצא מתחת לתקרה האקוסטית. לדבריו כשהשוכר יעזוב יהיה ניתן לפרק את התיקרה האקוסטית ולהשלים את הניקוי.

דיון: לטענות התובע לא הובאו אסמכתאות ולכן לא ניתן לבסס חיוב על בסיס טענות אלו. בפרט שמדובר בתביעה לניקיון שיבוצע בעתיד בתאריך בלתי ידוע, שאינה בהכרח סבירה ואין להאריך בכך.

על כן סעיף זה בתביעה נדחה.

טענות לליקויים וחוסרים בחנויות

התובעת תובעת פיצויים עבור מספר ליקויי בניה שהתגלו על ידה בחנויות.

ליקוים בקירות החנויות ובתקרה

שני הליקויים הראשונים בתביעה דנים בפגמים בקירות החנויות ובתקרת החנות שכרגע מכוסים בלוחות גבס המכסים את הקירות, ובתקרה אקוסטית המכסה את התקרה המקורית של החנויות. לטענת התובעת בקירות נתגלו פגמים בדמות שקעים, חספוסים ועקמומיות שעלות תיקונם נאמדת על ידה בסך 1700 ₪, ואילו בתקרת החנות לא נעשו עבודות טיח וצבע שעלות ביצועם נאמדת בסך 38,500 ₪.

לטענת הנתבעת בעקבות חיפוי הקירות והתקרה היא אינה יכולה לחוות דעתה על הטענות לפגמים, וכן אין משמעות כרגע לפגמים הללו שהרי הקירות והתיקרה מכוסים. בנוסף, לטענת הנתבעת היא היתה מוכנה לתקן את הפגמים ולהשלים את העבודה ככל שהיה מוכח שכן עליה לעשות, אולם חיפוי הקירות והתקרה מונעים ממנה לתקן את הפגם.

דיון: בית הדין דוחה את התביעה בעניין זה. שכן לא זו בלבד שאין כרגע ביד התובעת להוכיח את תביעתה וקיימא לן ש"המוציא מחברו עליו הראיה", אלא שבנוסף לכך יש לקבל את טענת הנתבעת שיש לאפשר לה לתקן את הנזק. זאת על פי העקרונות שהובהרו לעיל בסעיף ‎ו3 בעניין זכות התיקון. שכן, בהנחה שאכן יש ליקויים המצריכים תיקון, הנמכת התקרה על ידי התובע שללה מהנתבעת את האפשרות לתקן. במצב זה על פי התומים ונתיבות המשפט אין לחייב את הנתבעת בתשלום כספי.

כמו כן, מאחר והתובע בחר להנמיך את התיקרה, הרי שגם אם יש ליקויים, אין להם משמעות תיפקודית או אסתטית.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

דלתות שירותים שלא סופקו

התובעת תובעת תשלום עבור שתי דלתות שירותים שלא סופקו והותקנו. התובעת אומדת את עלותן בסך 3,000 ₪. הנתבעת מודה בחיוב זה, אלא שלטענתה עלות הדלתות היא 750 ₪ בתוספת מע"מ לדלת, סך הכל שתי הדלתות עולות סך 1755 ₪.

דיון: לדעת בית הדין, פער המחירים הנטענים על ידי התובעת והנתבעת יכול להיות מוסבר בפער המחירים הקיים בין קניית מוצר באופן סיטונאי לקנייתו על ידי לקוח בודד. ולכן ברור שחברה קבלנית תקנה את הדלתות במחיר זול יותר מאשר צרכן פרטי בודד, ובעקבות כך נוצר פער המחירים בין דרישות התביעה להודאת הנתבעת.

ברור שחובת הנתבעת לעמוד בהתחייבותה ולספק את הדלתות, וכיוון שלא עשתה זאת עליה לשלם את שוויין. אולם כיון שניתן למצוא גם בשוק הפרטי דלתות הזולות מהמחיר שנקב התובע, נכריע בדרך פשרה ונחייב את הנתבעת בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ לדלת.

סה"כ הנתבעת חייבת לשלם 2,340 ₪ עבור שתי הדלתות.

זיכוי בגין מערכת אוורור בשירותים

לגבי מערכת אוורור והתקנת וונטות בשירותים שבחנויות, יש הסכמה של שני הצדדים שעבודה זאת לא בוצעה בהסכמת שני הצדדים והנתבעת חייבת לזכות על כך את התובעת. אולם בנוגע לשיעור  הזיכוי ישנה מחלוקת משמעותית בין הצדדים וזאת על פי חוות דעת מקצועיות שהגישו שני הצדדים (סיכום דעת הצדדים בחוות דעתו של אינג' עדי משה מימון עמ' 8).

דעת התובע היא שיש לזכות אותו בשווי השלמת תעלות איוורור ורכיבי וונטה מתקרת השירותים ועד לפתח חיצוני כולל תריסים לחסימת מעבר רוח מבחוץ, כל זאת בעלות של 4,500 ₪. לעומת זאת, דעת הנתבעת היא שיש לזכות את התובע בעלות של שתי וונטות לפי 120 ₪ לוונטה, סך הכל: 240 ₪. הנתבעת טענה שלאחר שהתובעת הבהירה לנתבעת שהיא משנה את מבנה החנות ומאחדת את החנויות, הרי שלא היה צורך בהתקנת וונטות ובהתקנת צנרת לוונטות. אלא שהנתבעת הביעה נכונות לזכות עבור עלות הוונטות, אף שלדעתה הם לא יותקנו.

דיון: יצויין כי בחוות הדעת מטעם התובעת שנערכה מספר חודשים לאחר מסירת החנות לידי התובעת, נכתב שהוונטות הותקנו על ידי התובעת אך הן אינן מחוברות לצנרת.

כמו כן, לשאלת ביה"ד מיום 19.1.23 לגבי אורך הצנרת וסוגה, השיבה התובעת שפרט לכתוב בחוות הדעת הנ"ל אין לה מידע למסור לבית הדין. מהדברים למד בית הדין שלא הותקנה צנרת עד היום, כטענת הנתבעת. משום שאם היתה מותקנת צנרת הרי שהתובעת היתה יכולה למסור מידע על הצנרת המותקנת. ובכל מקרה, התובעת קיבלה הזדמנות לפרט את תביעתה בנושא זה והיא לא עשתה כן. המידע שנמסר על ידי התובעת הוא חלקי ולא ניתן לבסס עליו חיוב. לא ידוע האם הותקנה צנרת, או איזה צנרת היתה אמורה להיות מותקנת, ולא ידוע מה אורכה וטיבה. לא ברור האם התחייבותה של הנתבעת לספק צנרת משמעה שאם התברר שהצנרת אינה נדרשת עליה לפצות בסכום כספי ואם עליה לפצות, מהו הסכום.

לפיכך על פי הכלל המוציא מחבירו עליו הראיה, נראה שאין לחייב על הצנרת אלא רק על הוונטות כהסכמת הנתבעת. ביה"ד בדק ומצא שהסכום 240 ₪ ל-2 וונטות הוא סכום סביר.

מסקנה: הנתבעת חייבת לשלם 240 ₪ עבור 2 וונטות.

שינוי מיקום דלת המחסן

תביעה  נוספת בסעיף הליקויים היא,  שדלת המחסן לא מוקמה במקומה הנכון, בגינה מבקש התובע 3,500 ₪. הנתבעת בסיכומיה טוענת שנציג התובע ראה את מיקום הדלת ביום קניית החנויות ולא אמר על כך כלום, וכן שכשהוצע לו לפרק את הדלת אמר נציג התובע שאין בכך צורך.

דיון: הנתבעת מודה שהדלת לא מוקמה במקום שתוכנן על פי התוכנית (סיכומי הנתבעת האחרונים סעיף 66). אלא שהיא טוענת שבעת שהתובע קנה את החנויות הוא ראה את מיקום הדלת. בנוסף, הנתבעת הציעה לתובע לפרק את הדלת ולהתקינה במקום שהייתה אמורה להבנות על פי התוכניות, אך, התובע דחה הצעה זו.

התובע טען שבדו"ח המסירה מוזכרת חובת הנתבעת לשנות את מיקום הדלת. בהמשך לכך, בית הדין ביקש מהנתבעת שתמציא לידיו את דו"ח המסירה. בתשובתה כתבה הנתבעת:

לצערה של הנתבעת אין בידה את דו"ח המסירה הדבר כבר עלה בדיון ואף קבל ביטוי בפרוטוקול, בידי הנתבעת היה בעת הדיון רק העמ' הראשון של פרוטוקול המסירה שהוצג גם לתובעת, אך הוא לא היה קריא.

נמצא שיש הודאה של הנתבעת שהדלת לא מוקמה במקום הנכון, ומנגד היא לא המציאה הוכחה לכך שהתובע מחל על זכותו לקבל את הדלת במקום המתוכנן על פי התוכניות. על פי זה יש לחייב את הנתבעת בשינוי מקום הדלת.

גם לגבי תביעה זו טענה הנתבעת כאמור לעיל, שהיא דורשת לבצע את התיקון בעצמה. יש לדחות תביעה זו מהנימוקים שהוזכרו לעיל סעיף ‎ו‎3.

לגבי הערכת עלות התיקון, על פי התייעצות עם אנשי מקצוע, הועלו מספר ספקות בעניין זה. לא ברור האם ניתן יהיה להוציא את הדלת ממקומה ולהעבירה מבלי שהיא תיפגע. כמו כן, לא ברור מהו היקף שבירת הקיר והתיקונים שיידרשו הן במקום החדש של הדלת והן במקום הדלת הנוכחית.

בנוסף, טענה הנתבעת בתגובתה האחרונה שהשינוי הטיב עם הנתבעת בכך שהמיקום הנוכחי מאפשר לתובעת להשתמש במחסן כמשרד. וכן, העתקת הדלת למקומה על פי התוכניות אינו מחייב שבירת קיר בלוקים אלא קיר גבס בלבד. ברם, טענות אלו לא הוכחו.

לכן על דרך פשרה הקרובה לדין, בית הדין מחייב את הנתבעת בהתקנת דלת חדשה כולל שבירה ותיקונים בסך: 2500 ₪.

מסקנה: על הנתבעת לשלם לתובעת 2500 ₪ כולל מע"מ בגין סעיף זה.

ליקויים שהתגלו לאחר מסירת החנות

התובע העלה בכתב סיכומיו תביעה בסך: 16,270 ₪ בגין תיקון של ליקויים שהתגלו לאחר מסירת החנויות ליד התובע. התובע אמנם המציא חשבונית שצורפה כנספח אחרון לכתב התביעה, אולם, בחשבונית זו אין פירוט על מה שולם סכום זה. כמו כן, טענה זו לא הועלתה בישיבות בית הדין.

התובע נשאל על כך בשאלות בית הדין מיום 19.01.23 והוא הפנה את ביה"ד לסעיף ה' בחוות הדעת המהנדס שהובאה על ידי התובע.

בסעיף ה בחוות הדעת של המהנדס נכתב שלאחר השלמת עבודת הריצוף בחנות על ידי בעל הנכס, קבלן הבנייה הכניס פועלים לבצע השלמת תיקונים וחציבות בקירות. לצורך ביצוע העבודה התקין הקבלן פיגומים לאורך הקירות וכתוצאה מכך נשברו כ-20 אריחי ריצוף. הקבלן החליף את חלקם ויש להחליף את הנותרים שלא תוקנו. על כך כתב המהנדס שאם לא יימצאו אריחים תואמים מאותה סדרה יש לבצע החלפת כל האריחים בחנות. עבודה זו הוערכה ב-11,500 ₪.

דיון: ראשית, אין התאמה בין סך תביעה זו לסכום המופיע בחשבונית 16,270 ₪.

שנית, כאמור לעיל, מסקנת ביה"ד הייתה לפטור את הנתבעת מסעיף זה של החלפת כל הריצוף, כפי שהוסבר לעיל בסעיף ו.

עיון נוסף בסיכומי התובע מעלה שבשונה ממה שכתב התובע בתשובותיו, מדובר בשני סעיפי תביעה שונים. שכן, בטבלה בעמוד 6 בכתב הסיכום של התובע סעיף ה, מובאת תביעה בסך 11,500 ₪ בגין ריצוף שבור, התואמת את הסכום בו נקבע המומחה מטעם התובע. בטבלה נוספת בכתב התביעה בעמוד 7 בסעיף 6 מופיע סכום שכולל את התביעה בגין הריצוף דלעיל ושם בסעיף 11 מופיע סכום התביעה בסך 16,270 ₪.

מהאמור יש לדחות את התביעה מכמה נימוקים: התביעה לא הועלתה בישיבות בית הדין וכן לא הוסברה והוכחה בכתב התביעה והסיכומים, וכך נותר המצב גם לאחר שאלת בית הדין.

מסקנה: יש לדחות התביעה בעניין זה.

תשלום עבור חוות הדעת שהביא התובע

התובע ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום עבור שתי חוות דעת שהוא הביא:

חוות דעת מהנדס סך: 1053 ₪.

פיקוח הנדסי סך: 697 ₪.

דיון: שתי חוות הדעת הוזמנו על ידי התובע מבלי שהוא שיתף בהן מתחילה את הנתבעת. על דרך הכלל, חוות דעת מוזמנות נוטות לטובת המזמין, ואכן בית הדין לא אימץ את מסקנותיהן. כיוון שכך, לא ניתן לומר שהן מחייבות את הנתבעת ולחייבה בדיעבד בעלותן. חוות הדעת אינן משרתות את שני הצדדים אלא מהוות בסיס לטענות התובע.

זאת ועוד, שיתכן שתיאום מקדים עם הנתבעת היה מעלה שניתן להגיע להסכמות לדרך אחרת ולאמוד את הנזקים בעלות נמוכה יותר.

מסקנה: יש לדחות תביעה זו.

 הוצאות משפט

מדיניות בית הדין היא שכאשר שני הצדדים מתנהלים כראוי האגרה מתחלקת ביניהם בשווה, ובמקרה זה אכן הצדדים התנהלו כראוי. התובעת שילמה אגרה בסך 9,170 ₪, ולכן הנתבעת תשלם לה סך 4,585 ₪.

סיכום

סיכום הסעיפים בהם חויבה הנתבעת:

פריט

סכום

פיצוי בגין הפסקת עבודת הפועלים

2,000

הנזקים שנגרמו מהתקנת המנדף-סתימת חור ונזק בריצוף

3,000

פיצוי בגין רכזת כיבוי האש הפגומה

4,533

דלתות שירותים שלא סופקו

2,340

זיכוי בגין מערכת אוורור בשירותים

240

שינוי מיקום דלת המחסן

2,500

סה"כ

14,613 ₪ כולל מע"מ

הוצאות משפט

4,585 ₪

 

החלטות

בית הדין קובע כי הנתבעת מסרה לתובעת את החנויות בתוך הזמן הקבוע בחוזה, ולכן הנתבעת פטורה מכל תשלום עבור עניין זה.

הנתבעת חייבת לשלם לתובעת סך 14,613 ₪ כולל מע"מ עבור נזקים, חוסרים ועוד כמפורט לעיל.

הנתבעת חייבת לשלם לתובעת סך 4,585 ₪ בגין הוצאות משפט.

על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הנ"ל בתוך 35 ימים מהתאריך הנקוב על פסק דין זה.

ניתן לערער על פסק דין זה בתוך 30 ימים מהתאריך הנקוב עליו.

פסק הדין ניתן בתאריך ט"ז באדר תשפ"ג, 9 במרץ 2023

בזאת באנו על החתום

 

הרב עקיבא כהנא    הרב ציון כהן, אב"ד    הרב מאיר שקדי