ז' ‏בשבט תשפ"ה

5 ‏בפברואר 2024

תיק מס' 85032

פסק דין

בעניין שבין

- תובעת – משכירת דירה לבין

- נתבע – שוכר דירה

א.         רקע מוסכם

עניינו של פסק דין זה הוא בתשלום חשבונות חשמל ומים מדירה מושכרת, כאשר לטענת הנתבע, לתובעת אחריות לכספים שנגנבו מדירתו, כפי שיבואר בהמשך.

הנתבע ומשפחתו התגוררו בשכירות בדירה בירושלים במשך כארבע עשרה שנה. במשך ארבע השנים האחרונות הדירה הייתה בבעלות התובעת.

התובעת קיבלה שירותי ניקיון מעובד ניקיון ממוצא ערבי (להלן: העובד) במספר הזדמנויות, ובפרט במוצאי שבת חול המועד פסח תשפ"ד, כאשר התובעת שהתה מחוץ לבית. העבודה נעשתה ביחידת דיור שבבעלות התובעת המיועדת להשכרות קצרות מועד. דירות אלו נמצאת באותו בנין שבו נמצאת דירת התובעת והדירה המושכרת לנתבע.

בליל שביעי של פסח הנתבע יצא מביתו, ולמחרת הוא גילה שנגנב לו סכום של כ 13,000 ₪. לא היו סימני פריצה ובחישה בבית. אחרי שהסתכל בסרטי מצלמות אבטחה במקומות שונים במתחם, נתגלו שני סימנים מחשידים: (1) כניסה חשודה ביותר למתחם של הפורץ לכאורה. (2) הסתובבות והסתכלות חריגה של העובד בליל העבודה שלו. הנתבע גם זכר שמצא את העובד מול ביתה של התובעת ב5:00 לפנות בוקר אף על פי שדיווח על גמר העבודה ב2:00 לפנות בוקר. ביחד עם עוד סימנים מחשידים, הנתבע והתובעת האמינו שיש סבירות גבוהה שהעובד מעורב במסירת מידע לגנב (הסרטת המצלמות אינה מאפשרת זיהוי הגנב, אבל אפשר לראות שזה לא העובד).

התובעת עזרה לנתבע לנסות ללחוץ על העובד שיחזיר את הכסף במקום ללכת למשטרה (לשני הצדדים יש גירסאות שונות מדוע לא הוגשה תלונה במשטרה, אך הבדל זה אינו משפיע על פסק הדין).

הנתבע סיים את השכירות, ואינו מכחיש את טענת התובעת שהוא עדיין חייב לה 6,460 ₪ על חשבונות מים וחשמל לפי ההסדר שביניהם. אבל בגלל שהוא מאשים את התובעת בגניבה הנ"ל, הוא דורש שסכום זה יקוזז במלואו.

ב.         טענות התובעת

התובעת טוענת שהיא פטורה מלשלם על הגניבה בגלל כמה סיבות: ראשית, לא ברור שהעובד היה מעורב בגניבה. למרות שהיא מודה שהיו כמה דברים מחשידים בהתנהגותו על העובד (שלא ניכנס אליהם בפסק דין מקוצר זה), עדיין ייתכן שמישהו אחר גנב, ובמקרה בסמיכות זמנים העובד התנהג בצורה מחשידה. התובעת משערת שייתכן שאחד מהמבקרים אצל הנתבע למשחק הפוקר היה זה שגנב או היה שהיה מעורב בגניבה.

נוסף על כך, גם אם העובד היה מעורב בגניבה, התובעת עצמה לא פשעה בכלל. היא חיפשה אחרי עובד שאפשר לסמוך עליו וקבלה המלצה מצוינת מעובד נאמן שעבד אצלה במשך שנים, שהוא בן דוד של העובד הנוכחי. היא גם היתה בקשר עם העובד באופן ממושך דרך מצלמות האבטחה וכן היתה חלק מהמאמץ לגלות חשודים, דרך הקלטות המצלמות. אחרי שעלה החשד שהעובד היה מעורב, התובעת עשתה מאמצים גדולים לעזור לנתבע להוציא מהעובד כסף (שוב, לא ניכנס לכל הפרטים).

בנוסף לכך, הנתבע צריך ליטול חלק מהאשמה בזה שהוא לא סיפר לה שהעובד נכח במתחם עד שעה לא סבירה ועל זה שלא פנה למשטרה (הסיבה לכך, לדעתה, היא ששוטר שיחק במשחק  הפוקר, מה שהיה מתגלה עם חקירת משטרה). כמו כן, לדעתה, הנתבע התנהג בצורה לא אחראית, בכך שהחזיק סכום גדול של כסף מזומן ולאחר משחק הפוקר.

ג.          טענות הנתבע

הנתבע סבור שהעובד היה מעורב בגניבה, ושלכן התובעת אחראית על פשעיו, מכיון שנעשה ע"י העובד שלה. באופן אובייקטיבי, העובד הוא מועד לפורענות, והיא היתה צריכה לדעת את זאת. הוא שוהה בלתי חוקי כמו הבן דוד המדובר, וידוע לנתבע שגם הבן דוד בעצמו גנב מאנשים המקורבים לנתבע. התובעת בעצמה הבינה מההוכחות הנסיבתיות החזקות שהעובד היה מעורב בגניבה, ולכן בשלב מסוים היא הסכימה לפצות את הנתבע במקרה שלא יצליחו להוציא כסף מהעובד.

הנתבע טען שהוא לא פשע. הוא לא היה אמור להתריע בפני התובעת על נוכחות העובד בשעת לילה מאוחרת, מפני שהנתבעת לא נכחה בדירתה. הסיבה שהוא לא הלך למשטרה היא כי הוא לא רצה לסכן את התובעת בקנס כבד על העסקת שב"ח. זכותו להחזיק סכומי כסף סבירים בביתו, ואילו התובעת לא הייתה מסכנת אותו עם העובד שלה, שום דבר לא היה קורה. אדרבה, מתפקיד המשכירה לספק סורגים לחלונות, אמצעי בטיחות שהיה מונע את הגניבה.

ד.         נושאי הדיון

1.         האם העובד הוא הגנב?

2.         האם חייבת התובעת על הגניבה מדין המעשה של העובד שלה?

3.         האם חייבת התובעת על הגניבה מדין גרימת מצב מסוכן?

4.         האם חייבת התובעת על הגניבה מדין "מוסר"?

5.         האם חייבת התובעת על הגניבה מדין "נזקי שכנים"

6.         האם חייבת התובעת על הגניבה מדין משכירה שלא סיפקה דירה ראויה?

.

הקדמה לדיון: לא מצאתי מקור שעל פיו אפשר לחייב את התובעת על הגניבה, אבל כדי להיות בטוח שאין מקום לחייב אותה, איתרתי כל הסיבות לחיוב הדומות למאפייני המקרה שבפנינו, לראות מתוך המקורות שלהם אם יתכן שבסיבה הזאת יש בו כדי לחייבה.

ה.         האם העובד הוא הגנב?

שאלה זו מתחלקת לשתים: 1. האם העובד היה מעורב בכלל בגניבה? גם התובעת מודה שסיכויי הדבר גבוהים. אולם, לא נראה שישנה וודאות כזו שבגללה יהיה מקום לחייב את התובעת מעיקר הדין. בגלל הצדדים ההלכתיים שנזכיר להלן, אין צורך מדינא לקבוע עמדה בענין.

2. על הצד שהעובד רק נתן מידע לגנב כדי שהלה יגנוב ולא גנב בעצמו, האם העובד מתחייב בחיובי גניבה? אם העובד בעצמו לא מתחייב, יהיה תמוה לומר שהעובד עצמו יהיה פטור, אך המעסיקה שלו תהיה חייבת.  במבט ראשון, הכלל הוא שמי שמצוה לשלוחו לחטוא בשבילו, כגון לגנוב, השליח חייב והמשלח פטור, בגלל שאין שליח לדבר עבירה (עיין גמרא, בבא מציעא דף י עמ' ב). הדבר שייך גם לגבי שליח אינו יהודי לענין גניבה (עיין בגמרא שם) בגלל שגם בני נח מצווים באיסור גניבה.

מאידך, יתכן שהעובד שסיפק מידע לגנב חייב מדין מוסר. דהיינו, שאילו היינו תופסים את הגנב – הגנב היה חייב ולא המוסר, אבל כשלא ידוע מי הוא הגנב, אפשר לחייב את העובד המוסר. ובמקרה שאי אפשר לחייב את המוסר בגלל שאין מספיק הוכחה לחייב אותו במעשה פלילי, אולי אפשר לחייב את המעסיקה שלו. אולם מאידך, דין מוסר אינו דין רגיל של מזיק אלא דוגמה של חיוב גרמי, ולכן גם אם היה טעם או מנהג לחייב את המעסיק של עובד המזיק, הרי אין טעם או מנהג ברור כזה לחייב מעסיק של מי שהזיק בגרמי ע"י מסירה.

ו.          האם חייבת התובעת על הגניבה מדין המעשה של העובד שלה?

הרמ"א חושן משפט סימן שו סע' ב כותב: הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיק, חייב לשלם. המפרשים מבינים שחייב גם על הנזק שגרם לאנשים אחרים חוץ ממעסיקו. יש דעה בראשונים שכאשר הפועל הוא שכיר יום ולא קבלן, גם המעסיק צריך להשתתף בתשלומים. וז"ל השיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף צח עמוד ב שם ר' יהונתן:

מתניתין: הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וכו'. אם שבר האבנים חייב לשלם שהיה לו ליזהר שלא ישברו. אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל חייב, דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם, אבל בעל הבית פטור. שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם. ומשום הכי נקט דוקא קבל, אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם – השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין.

לפי הדעה הזאת היה מקום לבדוק במקרה שלנו אם העובד קבל משכורת לפי העבודה או לפי הזמן (שכיר יום). מעבר לכך, בימינו נראה לכאורה שהמנהג המחייב הוא שמזמין העבודה מתחייב לשלם על נזק שעובדיו עושים כלפי צדדים שלישיים, וכמו שמצאנו בפסק דין ארץ חמדה-גזית #79062 ואפילו בקבלן.

אולם פשוטים ברורים ומתבקשים דברי הפתחי חושן, שכירות פרק ז הע' נט: "היינו דוקא כשהזיק הפועל בגוף המלאכה, כגון בסתירת הכותל והאבנים שהם של בעה"ב, ועל זה שכרו, אבל אם הזיק אגב מלאכתו בדבר אחר, אין שום צד לחייב את בעה"ב."

הרי שרק בנזק הבא מעצם המלאכה של בעה"ב חייבו. וכל שכן הדבר במקרה שלנו, שאין שום קשר בין השתתפות העובד בגניבה לבין עשיית רצון בעה"ב, וכן כל שכן במקרה הזה שבזמן שהגניבה ארעה, העובד בכלל לא היה בתפקיד.

לכן, אין לחייב את התובעת על הגניבה מטעם זה.

ז.          האם חייבת התובעת על הגניבה מדין גרימת מצב מסוכן?

הרמ"א (חושן משפט סימן שצו סעיף ד) מביא מחלוקת אם הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה וניזוקה חייב על הנזק לבהמה: "וי"א דאינו חייב בנזקי הבהמה אלא אם הכישה והזמינה לנזק, וכן עיקר. וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב אם נאבדה".

זאת אומרת, לדעה אחת, הפורץ גדר חייב מדין מזיק, בגלל שגרם למצב שבו הבהמה לא היתה שמורה טוב בבית, מה שהיתה לפני שפרץ את הגדר. כמו כן, אפשר לומר שהבאת עובד מסוכן למתחם דירת הנתבע הוא מעשה שגרם לגניבתו של סכום הכסף המדובר.

אלא שאין ההסבר כן, כי לא כל גרם אפשרות של גניבה ע"י מעשים שאינם קשורים ישירות לכסף הנגנב יכול לחייב. והנה זה לשון הים של שלמה, בבא קמא פרק ו סי' ג: "אם פרץ כל הכותל, או הגדר, ופתחה לצד ר"ה. נראה דהוי כמזיק גוף הדבר, דמיד מקלי קליה ליה. והוי כמו שהוציא פירות לחוץ". זאת אומרת, בדרך שהבהמה רועה במקום סגור, פתיחת הגדר נחשבת כפגיעה ישירה בבהמה, מכיון שבאופן טבעי הבהמה תצא. לעומת זאת, העסקת עובד, שעלול אולי לספר לחבירו מידע על הנעשה בבית הנתבע, איננה נחשבת כפגיעה ישירה ברכוש הנתבע.

לכן, אין לחייב את התובעת על הגניבה מטעם זה.

ח.         האם חייבת התובעת על הגניבה מדין "מוסר"?

אלא שהדמיון בין מעשי התובעת לחיובו של מוסר רחוק וקלוש. המוסר פועל במזיד תוך ידיעה שדבריו צפויים להביא לידי גניבת מישהו ספציפי. לעומת זאת, איש לא העלה על דעתו שהתובעת התכוונה שהעובד והגנב יגנבו מהנתבע (עיין ש"ך, חושן משפט סי' שפו ס"ק ו, שמגביל גרמי למקרים של מזיד). עוד הבדל הוא שבמוסר הסיכוי לגניבה הוא מאוד גבוה, מה שאין כן כאן, שלא יתכן שבאחוז גדול מהמקרים שהעובד הגיע למקום הוא גנב, כל שכן שהסיכוי שהוא יגנוב בדירה סמוכה עוד יותר נמוך. בנוסף, אפשר להגדיר מעשה המוסר כמעשה נזק מוגדר – סיפוק ידיעה לגנב ידוע. לעומת זאת, העסקת העובד הוא דבר שקשה להגדיר כמעשה היזק מוגדר, אלא גרם עקיף במיוחד.

לכן, אין לחייב את התובעת על הגניבה מטעם זה.

ט.         האם חייבת התובעת על הגניבה מדין נזקי שכנים?

על שכנים ליזהר לא לעשות דברים שמסכנים את רכוש שכיניהם. רוב השאלות שעולות הן לכתחילה, כגון "האם מותר לראובן לעשות כך", או הוא חייב להקשיב לתלונת שמעון ולסלק את המצב הבעייתי. אמנם לעיתים, השאלה היא כאשר ראובן השאיר את המצב הבעייתי ונגרם נזק, והשאלה היא האם על ראובן לשלם.

וזה לשון היד רמ"ה מסכת בבא בתרא דף ב עמוד א:

ושמע מינה דמאן דהוה מחייב למיגדר (מי שהיה צריך לעשות גדר) בינו ובין חבירו ולא גדר ואתו גנבי וגנבו ליה מידי (וגנבים באו וגנבו לו משהו) דרך הגדר חייב לשלומי ליה (חייב לשלם לו) וכן כל מאן דגרם לאפסודא ממונא דחבריה כי האי גוונא (וכן כל מי שגרם להפסיד ממון חבירו באופן כזה) ואף על גב דלא קא עביד מעשה (ואף על פי שלא עשה מעשה) והוא דמתרו ביה מעיקרא (ובלבד שהתרה בו לפני כן).

הרא"ש (בבא בתרא פרק ב' סי' יז) חולק על הרמ"ה, והוא פוטר את מי שלא גדר.

הרמ"א (חושן משפט סי' קנה סע' מד) מביא את שתי הדעות.

יש מקום לטעון שהבאת עובד שחשוד בגניבות דומה למי שלא גדר את שדהו, ולחייב את התובעת על הגניבה לפי דעת היד רמ"ה. אבל אין הדבר נכון, מכיון שהרמ"ה מתנה את החיוב בכך שהשכן היתרה תחילה בשכנו שעליו לגדור את הגדר. במקרה שלנו, הנתבע טען שחשד בעובד הזה ובבן דודו, אבל הוא הודה שלא התרה בתובעת, ואפילו לא מסר לה את כל המידע המחשיד שהיה לו.

לכן, אין לחייב את התובעת על הגניבה מטעם זה.

י.          האם חייבת התובעת בגלל שפשעה בדיני ההשכרה?

במקרה שלנו התובעת משכירה דירה לנתבע, ויש מקום לטעון שהיא חייבת לתת דירה בטוחה לשוכרים שלה כולל שלא יהיו סכנות גניבה, ושמתברר שהיא פשעה בזה. כמו כן, הנתבע העיר שאין לדירה השכורה סורגים, ומצלמות הבטחון אינן מצלמות את אזור דירתו.

אולם למעשה, קשה מאוד לומר שהתובעת פשעה בתנאי השכירות. לכאורה שכיח מאוד להביא עובדים מסוג זה לעבוד באזור דירות מושכרות ואין פוצה פה. מעבר לכך, אין רמה נדרשת אחת לדירה שכורה, והכל תלוי בהסכמת הצדדים. במקרה זה, הנתבע גר בדירה הזאת, בלי מצלמות ובלי סורגים במשך 14 שנים. זאת אומרת, הוא לא ראה פגם מספיק במצב הזה בכדי לשנות אותו או לצאת. במשך ארבע השנים בהן התובעת היתה בעלת הבית שלו, הבן דוד של העובד עבד שם, ולפי דברי הנתבע הוא ידע שהבן דוד הוא גנב, ולא ניסה לשנות המצב. הנתבע לא היה מוכרח להשאיר בדירה סכום גדול של 13,000 ₪ במדף של ארון – ולא בכספת, במחבוא, או בנק – גם כאשר עזב את הבית למשך שעות. אם המצב היה מקובל על הנתבע, אין הוא יכול לבוא בטענות כלפי התובעת על בטיחות הדירה.

לכן, אין לחייב את התובעת על הגניבה מטעם זה.

סיכום: בדקנו חמש סברות לחייב את התובעת, אך לא מצאנו מקור או סברה חזקה לחיוב מן הדין. לכן, אין חיוב כספי על התובעת שעל ידו אפשר לקזז מחיוב של 6,460 ₪.

מאידך, היה חשוב לתובעת לדעת שאין שום פגם מוסרי בסירובה לקחת אחריות על הגניבה, שסביר שנעשה בעזרת העובד שלה. לכן נאמר כך: יש שנוהגים להעסיק עובדים דומים לעובד של התובעת, על אף שהאמונה הרווחת היא שיחסית שכיח שהם יגנבו מפעם לפעם. הרבה מהמעסיקים עושים את החשבון שעדיף לחסוך כסף בהעסקת עובדים זולים אלה ו"לספוג" את ההפסד של גניבה מפעם לפעם. במקרה הזה, ההפסד הזה שהוא חלק מהמשוואה, לכאורה נספג ע"י הנתבע, ואילו מחיסכון הכספי בהעסקה נהנתה התובעת. לכן תהיה זה התנהגות נדיבה מצד התובעת, שתסכים לקזז לנתבע סכום של 1,000 ₪ לפנים משורת הדין. בבית הדין הצדדים כמעט הסכימו לקבל פשרה בנידון, אך בסוף לא הושגה הסכמה. אני תקווה שיש עדיין רוח של וויתור והבנת הזולת בתוכם. בכל מקרה של וויתור, התובעת תכתוב לנתבע על כמה כסף היא מוותרת.

שני הצדדים התנהגו בצורה הגונה במהלך ההתדיינות ולכן יתחלקו שווה בשווה באגרת בית דין ששילמה התובעת בסכום 400 ₪ .

יא.        החלטה

1.         הנתבע חייב לשלם לתובעת סך של 6,460 ₪

2.         הנתבע חייב לשלם לתובעת סך של 200 ₪ כהשתתפות באגרת בית הדין.

3.         סה"כ ישלם הנתבע לתובעת סך של 6,640 ₪ בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על החלטה זו.

4.         בית הדין ממליץ לתובעת לנהוג בנדיבות כלפי הנתבע, ולוותר על סכום של עד 1,000 ₪. בכל מקרה של וויתור, הוויתור ייעשה בכתב.

5.         לא ניתן לערער על פסק דין זה.

האמת והשלום אהבו.

על זה באתי על החתום בתאריך ז' בשבט תשפ"ה, 5 בפברואר 2025

_______________________

הרב דניאל מן

אב בית דין