פסק ביניים - תביעה לשעות הוראה ממוסד חינוכי

התובע -  מורה במוסד חינוכי.

הנתבעת - מוסד חינוכי                                                                                 

א.    רקע :

התביעה נסבה על מעמדן של שתי שעות הוראה אשר נועדו להינתן לתובע בתחילת שנה"ל תשע"א, ובפועל הוא לימד רק שעה אחת בחלק מהתקופה. לאחר ארבעה חודשים, הגיעו הצדדים לסיכום אחר, ולכן התביעה מתייחסת לשעתיים שבועיות במשך 4 חודשים.

התובע ייצג את עצמו ומצד המוסד החינוכי נכחו וטענו ראשי המוסד, המנהל הלימודי, והמנכ"ל.

הדיון נערך לפני ביום כא' אדר ב' תשע"א.

ב.    טענות  ותביעות הצדדים:

התובע טוען שמדובר בשעות הוראה לכל דבר אשר ההנהלה התחייבה לתת לו ללמד בשנה זו, אף שהוא לא לימד אותן במלואן בפועל (בתקופה שבין 12.2.2010 – 9.2010). הוא תובע מהמוסד החינוכי לשלם לו את שכר השעות האלה במשך ארבעה חודשים. התובע טוען שלפני תחילת שנה"ל הודיעו לו כי בשנה זו הוא, ילמד 24 שעות ( משרה מלאה) בכיתת חטיבה ועוד שעתיים בכתה אחרת, סך הכל 26 שעות. הוא הבין שאין כל הבדל בין השעות וכולן שעות הוראה קבועות במערכת. אכן אותן שעתיים לא שובצו במערכת השעות עקב קשיי מערכת ואולם הוא שב ובקש ואף תבע שיתנו לו שיבוץ לאותן שעתיים כיוון שחשש לאבד אותן. עוד טען התובע שרק מכיוון שידע שיש לו 26 ש"ש הוא לא פנה למוסדות אחרים לתוספת שעות כפי שעשה בעבר.

הנתבעים טוענים ששעות אלה הוגדרו כשעות 'על תנאי', בכפוף להעברת תוספת חוזה אישי ע"י משרד החינוך. דהיינו, השעתיים הנוספות, התבססו על כך שהתובע יקבל "תוספת חוזה אישי", אשר מבחינת משרד החינוך הן ניתנות ללא דרישת עבודה, אך דרישת המוסד החינוכי היא לעבודה בתמורה לאותן שעות. מכיוון שהתובע משיקוליו הוא, עקב קיצוץ בתקציב חוזה אישי, העדיף את מסלול התמריצים הוא אינו זכאי בשנה זו לתוספת חוזה אישי ולא לשכר שעות אלה אותן בפועל לא לימד. הנתבעים מאשרים ששכרו על שעה אחת אותה לימד בפועל בחלק מן התקופה אכן ישולם לו.

סיכום הטענות בלשון הצדדים :

הנתבע: "הטענה שלנו היא שכל המורים יודעים שהכל תלוי אם יגיע תקציב חוזה אישי".

התובע: "אני אומר שזה לא ברור, אף פעם לא נאמר לי כך אלא רק לגבי שעות שמעבר לשעות ההוראה שסוכם עליהם. זה לא היה בדעתי, רק בשנת תש"ע זה היה על דעתי כיוון שידעתי שאני לא מלמד את השעות הנוספות."

חשוב לציין שאין בין הצדדים כל סיכום בכתב וכל מסמך או ראיה לטענותיהם. רק דברים שבע"פ.

דיון :

ג.     התחייבות להעסקת עובד

בהנחה שהנתבעת התחייבה להעסיק את התובע, יש לדון מה דינה של התחייבות כזאת ? מה דינו של שכיר ופועל שהוזמן לעבודה מסוימת בסכום מסוים והתברר למעביד שאין לו אפשרות לתת לו את מלוא שעות העבודה שעליהן התחייב?

בדיני מכירה מצינו שהחוזר בו מהסכמתו למכור, הסכמה בע"פ וללא קנין, נקרא מחוסר אמנה כך בשו"ע חו"מ סימן רד' סעיף יא'. נחלקו הדעות לגבי חזרה מחמת עליית מחירים "תרי תרעי". לדעת ראשונה אין בזה משום מחוסרי אמנה ולי"א אף כאן יש משום מחוסר אמנה. בסמ"ע שם כתב שאותה המחלוקת קיימת גם בשכירות פועלים .

בנד"ד אין לך "תרי תרעי" (שני שערים) גדול מזה שהרי המוסד החינוכי לא קיבלה את התקציב לו ציפתה עבור התובע ואדעתא דהכי לא קיבלה על עצמה את השעות האלה. א"כ המוסד החינוכי יכולה לטעון קים לי כדעה ראשונה שאין כאן משום מחוסרי אמנה.

כמובן שאין לקבל את האפשרות שהמוסד החינוכי תאמר שהיא מוכנה לקבל על עצמה הגדרת "מחוסר אמנה" שהרי כל הדיון נסב רק על כך. המוסד החינוכי טוענת שאין בדבריה או במעשיה שמץ של חוסר אמינות. הרי לנו כי המוסד החינוכי ודאי מעוניינת לשלם ולא לעמוד תחת הגדרה זו.

מכל מקום אפילו חזרה מסיכום ברור, בע"פ וללא קנין, לכאורה אין בזה משום חיוב תשלום לתובע.

אלא שלפנינו מצב הלכתי אחר המובא בגמ' ב"מ ע"ו ע"ב ובתוס' שם ד"ה אין להם.

"דתניא : השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת".

 דהיינו, אם המעביד חוזר בו מן ההזמנה לעבודה אין חיוב תשלום ופיצוי אלא רק זכות לתרעומת כעין מחוסר אמנה.

וכתב רש"י שם

"דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים ... ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמו נינהו".

א"כ אם המנהל מודיע למורה שאין לו שעות כמו שהבטיח אין למורה עליו אלא תרעומת אבל חיוב ממון ליכא. אלא שממשיכה הגמ' :

"בד"א שלא הלכו (למקום המלאכה ובבקר לפני שהלכו אמר להן חוזרני בי) אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה שהיא לחה נותן להן שכרן מושלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקם".

וברש"י: "נותן להם שכרם של כל היום מושלם כפי הראוי להם ואומדים את החמרים כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותה הדרך לבוא ריקם שלבוא טעון ואומדין את הפועלים כמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל."

מדוע תלויה זכותו של הפועל בהליכה ? הסבירו שם בתוס' ד"ה אין להם :

"דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ... דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר."

במקרה זה ישלם להם שכרם מדין דינא דגרמי ולדעת ה"נימוקי יוסף" מדין דבר האבד על הנזק וההפסד שנגרם להם. והרמב"ן בחידושיו לב"מ דף עו ע"ב טען שתחילת מלאכה כקניין :"שכשם ששאר הדברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה".

וכך נפסק בחו"מ סימן של"ג סעיף ב' :

"הרי זה כדבר האבוד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל".

בנדון דידן, התובע התחיל בעבודתו אצל הנתבעת. כמו כן, לאחר תחילת השנה כבר אינו יכול לחפש מקום הוראה נוסף, על כן יש בסיס לחיוב מדינא דגרמי. העובדה שלא התחיל בהוראת שתי השעות שבמחלוקת, אינה מעלה ומורידה, שכן היקף השעות, הוא חלק מתנאי העבודה, אך העסקתו של התובע אצל הנתבעת, מהווה חלק ממכלול שלם אחד.

להלן, אביא טעם נוסף להתחייבות.

ד.     האם במורה יש לשלם את מלא השכר?

לגבי שכר פועל בטל יש לדון במקום שברי לנו שהעובד מבקש בכל מאודו לעבוד ואינו רוצה להיבטל ולקבל שכר נמוך. במקרה כזה אם ברור לנו שהוא לא היה מוותר על עבודתו אזי אם המעביד חזר בו צריך לשלם את כל שכרו. כך נאמר שם בגמ' עז' ע"א לגבי "אכלושי דמחוזא". נפסקה הלכה לגבי מורה ור"מ שיש לו הנאה מרובה בלימודו לתלמידים. וכך כתב הרשב"א בתשובה סימן תרמ"ג וז"ל :

"בראובן ששכר מלמד ללמד בניו ובני חביריו וחזר בו... אם מלמד זה נהנה בלימודו יותר מהיותו בטל נותן לו שכרו משלם, ואם לאו נותן לו שכרו כפועל בטל באותה מלאכה דבטל ממנה".

והביאו הרמ"א חו"מ של"ה א'. ועיין שם בסמ"ע ס"ק ד' שכתב שני טעמים למלמד שנהנה יותר בלימוד מאשר בבטלה : א. דפיקודי ה' ישרים משמחי לב. ב. סתם מלמד רגיל לעסוק בהוראה לנערים כל היום ואם לא עובד כך הרי זה מביא עליו חולשה דומיא דפועל שמאבד מכושרו.

וכתב על כך בפסק דין חשוב הדיין הרב צבי יהודה בן יעקב (שורת הדין כרך ה' ע"מ תמג) וז"ל:

"ונראה ששני הטעמים אמת לדינא וגם כששייך רק אחד הטעמים (כגון שהוא מורה לחשבון) יקבל העובד שכר מלא. אך הדבר תלוי בראיית בית הדין שאכן נוח לו יותר לעבוד מלהתבטל".

ובנד"ד התובע הדגיש את רצונו לעבוד ואף ביקש פעמים רבות ממעבידיו שישבצו אותו , גם מסיבות אישיות וגם מסיבות כלכליות, ופשוט שיש לשלם לו שכרו משלם.

ועל עצם החיוב לשלם על יסוד מה שהובטח לו בע"פ בלבד ראה שם בפסק הדין עמוד תמ' במורה שנשכר ע"י מוסד ציבורי :

"דלפי מה שנקטו הפוסקים, גם ללא קניין אינם יכולים לחזור בהם ממה ששכרוהו ואמרו לו בע"פ שברצונם שילמד במוסד... ודי באמירה בעניין זה".

עיקר הדבר תלוי בכך שיש הבדל מהותי בין דברים בלבד שבין אדם לחבירו לבין הבטחה, אמירה או התחייבות של מנהל בשם מוסד ציבורי. אמירה של מוסד ציבורי הרי זה כדבר הנעשה על דעת רבים ואפילו יחיד העושה על פי רבים אין יכול לחזור בו וכ"ש רבים עצמם. "ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קניין במקום שיחיד צריך קניין".

ה.    התחייבות על תנאי

עד כאן ביררנו את עצם החיוב לשלם את שכרו המלא על יסוד הבטחה. אלא שטוענת הנתבעת שהמורה ידע שיש כאן הבטחה על תנאי בלבד ואין כאן התחייבות מוחלטת. וגם זה על דעת רבים, היינו הנהלת המוסד אשר קבעה כי "אין תשלום ללא תמורה".

בענין זה משיב התובע: ידעתי גם ידעתי שאין תשלום ללא תמורה ולכן היה לי ברור שאני חייב ללמד את השעות האלה שהובטחו לי. אבל לחלוטין לא ידעתי שכל ההבטחה מותנית בתשלום תוספת חוזה אישי.

כיוון שלא היה סיכום כתוב למו"מ בין הצדדים הרי שיש לפנינו רק דברי הצדדים . הכל מודים שהובטחו לתובע 26 שעות. אלא שהנתבעים טוענים "התכוונתי שזה תלוי" או "היה צריך להיות לו ברור" והתובע אומר "לא ידעתי ולא הייתי צריך לנחש". ועוד מסביר התובע שמכיוון שבשנה הקודמת קיבל תוספת מבלי שנדרש ממש לעבוד וזה לא היה במערכת הרי שהיה לו ברור שאם אומרים לו שיש לו עוד שעתיים במערכת, כפי שהובטח, הרי שאין זו "שעת אויר" אלה שעה בפועל עליה מחויב המוסד ללא כל תנאי.

הויכוח שבין הצדדים נוגע לשאלת ההסכמה של התובע: התובע טוען שלא הייתה מצידו כל הבנה והסכמה שהשעתיים הנוספות הן שעות מיוחדות המהוות תרומה למענק. הוא הניח כי יקבל את ההטבה ללא קשר לשעות ההוראה כפי שגם היה בשנה קודמת ולפניה שאז לא נרשמו במערכת שעות שעליו ללמד כתרומה וכתמורה.

הנתבעת טוענת שהיה צריך להיות ברור לתובע כי כל שעה מעבר לשעות התקן (24 ש"ש) היא שעה מותנית והיא שייכת לאותן שעות מיוחדות של תרומה.

בטענתם של הנתבעים (וכך גם כתוב בפרוטוקול ) מוזכרת המילה "התכוונתי" – גם בדברי ראש המוסד החינוכי וגם בדברי המנהל הלימודי. לעומתם עונה התובע : "לא היה בדעתי כך". הצד השווה ביניהם ששום דבר לא נאמר ולא הוסכם באופן ברור ומחייב ביניהם. רק כוונות והשערות שכל צד אומר שעל חברו מוטל היה להבין כך או כך, לאור העבר, לאור ניסיונו וכו'.

במחלוקת זו, הכרעתי היא, שטענת התובע מסתברת על פי התקדים של עבודתו בשנים הקודמות. "דברים שבלב אינם דברים" והנתבעים לא אמרו שום תנאי בדיבור בזמן שמסרו לתובע, לפני שנה"ל, את מסגרת השעות שלו. על סמך ציפייה מן המורה שיבין מעצמו אי אפשר לפטור את המוסד החינוכי מהתחייבות של מעביד ציבורי וכדלעיל.

ו.       הסדרים סביב "תוספת חוזה עבודה אישי"

בעניין הסדר העסקתו של התובע ושל חבריו מחויב אני להוסיף מספר דברים :

אין מדובר כאן בהתחייבות העומדת בפני עצמה ואין זו סוגיה רגילה שבין עובד למעביד בנוגע להתחייבות או בנוגע להבנות לא ברורות.

התוספת הכספית הזו ניתנת ע"י משרד החינוך למוסד כדי להעבירו במלואו למורים הזכאים. המוסד הוא שליח לדבר מצוה ועליו למלא שליחותו בנאמנות. ואם נשאל : כיצד יכול המשרד בחודש נובמבר , חודשיים לאחר תחילת השנה, להודיע כי הסכום יקוצץ באופן משמעותי כ"כ ? הרי מורים "בנו" על זה? התשובה : אין כאן התחייבות לשכר בגובה מסוים אלא תוספת נאה שהמשרד רוצה להעניק במתנה ואין הוא מחויב למורה כלל ובודאי שאין המשרד צריך להעלות בדעתו שישנם מורים שמלמדים שעות בפועל בתמורה למתנה הזו, ושבעקבות כך הם ייכנסו לסכסוך עבודה עם מעסיקיהם.

אמנם קורה והמוסד מבקש מן המורה לתרום תרומה בתמורה לשיבוצו ברשימה מועדפת זו, אך זו צריכה לבוא בהסכמה ובהבנה מלאה. התרומה יכולה שתהיה כספית, דהיינו חלוקת המענק או ע"י עבודה והוראה נוספת, או בדרך אחרת. הכלל הנאה "אין תשלום בלא תמורה" הוא נכון וצודק לגבי כל תשלום שהמוסד משלם משל עצמו ולא לתשלומי העברה. מוזר להשתמש בכלל הזה לגבי ממון השייך לאחרים.

בנד"ד יש להחליף את המילה "תמורה" במילה "תרומה". משנקבעה נורמה זו שהמורה תורם בעד המתנה הרי שנדרש על כך סיכום ברור ותרומה מרצון בכל שנה ושנה. בדיון אמר המנכ"ל "שישנם מורים נדרשים מאד שמהם אין הוא מבקש תמורה והם מקבלים את ההטבה במלואה וישנם אחרים". טוב הייתה עושה המוסד החינוכי, אשר "חלקה" עם התובע סכום תוספת חוזה אישי במשך מספר שנים, לו הייתה מחליטה מעצמה לפצות את התובע בשנה זו ולא להיזקק לבירור עקרוני וצודק על שכר מול תמורה דווקא במקרה זה.

ז.      החלטה :

המוסד החינוכי מחויב לתוכנית שנמסרה לתובע ל – 26 ש"ש במשך ארבעה חודשים עד למועד שינוי ההסכם ביניהם.

על יסוד התחייבות זו, ובמסגרת הכלל המוסכם – אין תשלום ללא תמורה, המוסד החינוכי רשאי לשבץ את התובע במסגרת שנת לימודים זו ל – 32 שעות הוראה (4 חודשים * 8 שעות חודשיות = 32 שעות) בניכוי השעות שכבר לימד החל מחודש חשוון.

המוסד החינוכי זכאי לבקש מהתובע את השלמת השעות האלה עד סוף שנת הלימודים תשע"א בלבד, בכל דרך מקובלת כגון, ריכוז יום עיון או ליווי טיול או בכל תפקיד הוראה מתאים, שהרי אין תשלום ללא תמורה.

גם אם המוסד החינוכי לא יעסיק את התובע עד סוף שנה"ל, כדלעיל, ישלם המוסד החינוכי לתובע את השכר עבור השעות האלה עד למשכורת 06/11.

על הצדדים להגיע להסכמה על הסכום המדויק שעל המוסד החינוכי לשלם, ועל מספר השעות המדויק שעל התובע להשלים, וזאת תוך 30 יום ממתן פסק הדין. אם הצדדים לא יגיעו להסכמה יחליט הבורר בעניין. התובע רשאי לפנות בעניין זה תוך 45 יום ממתן פסק הדין.

ניתן היום בעפרה ז' ניסן תשע"א

_______________________

הרב אברהם גיסר