פסק דין - פרעון חוב של שוכר בתשלומים

בעניין שבין

לבין

בעלת דירה – תובעת

שוכר דירה - נתבע

טענות וראיות

        א.        עובדות מוסכמות

התובעת היא בעלת דירה (להלן, הדירה). התובעת השכירה את דירתה לנתבע בתאריך 18.5.09. לאחר מכן הוארך החוזה כמה פעמים.

ההארכה האחרונה היתה עד לתאריך 18.9.11, ושכר הדירה האחרון נקבע על 2,800 ₪.

בפועל המשיך הנתבע לגור בדירה גם לאחר תום החוזה.

הצדדים הופיעו בפני ביה"ד לדיון בתאריך 12.1.12. בדיון נקבע בהסכמת שני הצדדים כי הנתבע יפנה את הדירה בתאריך 24.2.12. בפועל הנתבע פינה את הדירה כשבועיים מאוחר יותר, בתאריך 6.3.12.

לאחר פינוי הדירה הגישה התובעת פירוט בכתב של התביעות שלה לביה"ד, והנתבע גם הוא הגיב בכתב.

        ב.        טענות התובעת

משיקולי אגרה תבעה התובעת סך 40,000 ₪. על פי הפירוט הבא:

בתום החוזה היה הנתבע חייב לתובעת 7,054 ₪.

הנתבע המשיך להתגורר בדירה מעבר לחוזה במשך חמישה חודשים ועוד 17 יום. לטענת התובעת שכר הדירה באזור עלה ולכן שכר הדירה עומד על 3000 ₪ בחודש. סה"כ שכר דירה עבור המגורים מאז תום החוזה ועד הפינוי בפועל: 16,700 ₪.

התובעת מודה שמאז תום החוזה שולם סך: 15,250 ₪.

הוצאות נוספות: עו"ד – 250 ₪, אגרת ביה"ד – 500 ₪, גז – 204 ₪.

שונות - פקסים, צילומים, עמלות בנק, זמן, צער ועוגמת נפש – ללא פירוט סכום.

תיקונים בדירה - צביעת חדרים; תיקון ידית דלת חדר שינה; תיקון מנעול מרפסת; תיקון שמשה בדלת המטבח; תיקון חשמל .

קנסות פיגורים – 500$ לכל יום. מדובר על 135 ימים, אולם, כאמור משיקולי אגרה התביעה עומדת על סך 40,000 ₪.

להלן פירוט התביעה בטבלה:

התובעת המציאה לביה"ד שטר חוב של אביו של התובע, שחתם גם כערב על החוזה של הנתבע.

         ג.         טענות הנתבע

בדיון בביה"ד בתאריך 12.1.12 הודה הנתבע שהוא חייב סך 5,244 ₪.

בהמשך הנתבע טוען ששילם חלק מהחוב בתקופה שבה גר בדירה, והגיש אסמכתאות לכך.

לפי האסמכתאות עולה שהוא שילם מאז תום החוזה סך 15,233 ₪, ב- 17 ₪ פחות ממה שהתובעת מודה שהנתבע שילם.

כמו כן, טען הנתבע כי התובעת ירדה לחייו בתקופה שבה גר בדירה, וגרמה לו סבל רב.

לסיום טען הנתבע כי אינו יכול לשלם את החוב, כיון שהוא מצוי בקשיים כלכליים. לראייה הגיש הנתבע פירוט של מצב החשבון בחודשים פברואר-אפריל 2012, וכן אישור של הביטוח הלאומי כי הוא זכאי להבטחת הכנסה החל משנת 2011.

כבר בשלב זה יש להעיר כי הנתבע הודה בדיון (שהתקיים בתאריך 12.1.12) שהוא חייב 5,244 ₪. מאז ועד פינוי הדירה עברו 53 יום (עד לתאריך 6.3.12) נוספים. כך שעל פי תמחור של 2,800 ₪ לחודש, התחייב הנתבע גם לפי גרסתו לכל הפחות סך 4946 ₪ נוספים. בתקופה זו שילם הנתבע בפועל סך 3994.5 ₪. כך שגם לפי גרסתו כעת הוא חייב לתובעת סך 6,195.5 ₪.

על פי תמחור של 3,000 ₪ לחודש, חייב הנתבע עוד 5,300 ₪ על התקופה הנוספת, ובסך הכל לפי גרסתו, לאחר קיזוז הסכומים ששילם 6599.5 ₪.

דיון

במקרה זה יש לדון בכמה סוגיות עובדתיות והלכתיות:

מעמדו של הנתבע בדירה מאז סיום החוזה, וגובה שכר הדירה שהוא חייב לשלם על אותה תקופה.

מעמדו ההלכתי של סעיף הקנסות בחוזה.

הכרעה במחלוקת העובדתית לגבי סכום הכסף ששילם הנתבע מסוף החוזה.

הכרעה בתביעות התובעת שלא פורטו.

טענת התובע כי הוא אינו יכול לעמוד בפירעון החוב עקב מצבו הכלכלי הקשה.

הכרעה בשאלת התביעה מהערב.

         ד.        מעמדו של הנתבע בדירה לאחר תום החוזה

הנתבע המשיך לגור בדירה לאחר תום החוזה בניגוד לרצונה של התובעת. בכתב הטענות שלו הוא הודה לה על כך, ובצדק. מעבר לכך יש לקבוע את מעמדו המשפטי ואת חובו בתקופה זו.

התובעת כתבה שהיא הודיעה לנתבע ששכר הדירה עלה והוא עומד על 3,000 ₪. הנתבע לא הגיב באופן ישיר לטענה זו. על כן, מבחינה עובדתית ניתן לקבל את טענת התובעת.

כאשר אדם מתגורר בדירה העומדת לשכירות ללא הסכם שכירות עליו לשלם לכל הפחות את המחיר המקובל, כפי שנפסק בשו"ע (חושן משפט סימן שסג סעיף ו):

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו".

האחרונים נחלקו האם כאשר המשכיר דורש שכר גבוה יותר והשוכר מודיע שיפנה את הבית אבל בפועל נשאר, האם שכר הדירה הוא השכר המקובל או השכר שדרש המשכיר.

דעת כסף הקדשים (סימן רכא) שאם המשכיר התרה בשוכר שאם יישאר בדירה יהיה עליו לשלם את מה שדורש המשכיר – אזי כאשר השוכר נשאר בדירה הוא התחייב לשלם את מה שדורש המשכיר. לעומת זאת, בספר משפטים ישרים (חלק א, סימן מט) כתב שעל השוכר לשלם את השכר המקובל (ראו שתי הדעות פתחי חושן שכירות פרק ה, הערה ד, והערה י, בסופה).

במקרה זה עלייה של 200 ₪ בשכר הדירה איננה עלייה גדולה, ולא ברור שמדובר בדרישה מעבר לשכר הדירה המקובל. כאמור, הנתבע לא טען דבר כנגד התובעת, ולכן נראה שיש לקבל את טענתה ששכר הדירה בתקופה שלאחר תום החוזה עמד על 3,000 ₪ לחודש.

לסיכום, שכר הדירה לאחר תום החוזה יחושב כ 3,000 ₪ לחודש.

        ה.        חישוב גובה החוב עקב שכר הדירה

בין גרסאות התובעת והנתבע ישנם שלושה פערים:

לגבי גובה שכר הדירה לאחר תום החוזה הוכרע כי הצדק עם התובעת.

לגבי הסכומים ששולמו לאחר תום החוזה אמנם הציג הנתבע אסמכתאות אולם כיון שהנתבעת מודה שקבלה סכום גדול יותר במעט יש לקבל את עמדתה.

יש לחשב את הפער בין טענת התובעת להודאת הנתבע, נכון למועד פינוי הדירה:

לטענת התובעת החוב שהצטבר עד תום החוזה הוא 7,054 ₪,  לסכום זה יש להוסיף את החוב על התקופה שעד פינוי הדירה, בסך 16,700. מסכום זה יש לקזז את הסכומים אותם שילם הנתבע מאז תום החוזה, 15,250. בסה"כ חוב ביום מועד הפינוי, לטענת התובעת 8,504.

לטענת הנתבע, החוב שהצטבר עד מועד הדיון (כארבעה חודשים אחר תום החוזה) הוא 5,244, לסכום זה יש להוסיף את החוב על התקופה מאז הדיון ועד פינוי הדירה, 5,300 ₪ ׁ(לפי שכ"ד חודשי של 3,000 ₪). מסכומים אלו יש לקזז את הסכומים אותם שילם הנתבע מאז הדיון, 3944.5 ₪. בסה"כ חוב ביום מועד הפינוי, לטענת הנתבע 6,599.5.

הפער בין טענת התובעת להודאת הנתבע, נכון ליום פינוי הדירה, עומד על 1,904.5 ₪.

אלא שבעניין זה הנתבע מודה במקצת החוב, והוא חייב שבועה מן התורה (ראו חו"מ סימן פח). מנהג בתי הדין בדורות האחרונים הוא שלא להשביע את בעלי הדין, לא שבועה דאורייתא, וגם לא שבועה דרבנן, אלא מפשרים בממון בתמורה לשבועה. יסוד הפשרה על השבועה היא שכאשר אדם צריך להישבע, הוא נכון היה לפדות את השבועה אפילו בתשלום חלקי, על מנת להימנע מלהישבע בשם ה'. בנוסף, קיומה של שבועה (בעיקר דאורייתא) עשוי להורות על בסיס לתביעה (ראו עוד בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סימן קל"ג ובתרשיש שהם חו"מ סימן ע"א). שיעור החיוב נתון לשיקול דעת הדיין (ראו פת"ש סי' יב ס"ק ג ששיעור הפשרה הוא כפי ראות עיני הבי"ד, ובשו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קלג; שו"ת אגרות משה חו"מ ח"א סי' לב). אני קובע שהנתבע ישלם לתובעת שליש מהסכום שבמחלוקת (634.5 ₪), ובסך הכל 7,234 ₪.

לסיכום, סה"כ גובה החוב עקב שכר הדירה הוא: 7,297 ₪

          ו.          חיוב הנתבע בקנסות

בחוזה עליו חתמו הצדדים נכתב (סעיף 14ב):

בנוסף לכל סעד או תרופה העומדים למשכיר הרי שבמידה והשוכר לא יפנה ויחזיר את המושכר במועד ישלם למשכיר פיצוי מוסכם ומוערך מראש סכום השווה ל- 500 דולר כל יום של איחור בפינוי המושכר.

סעיף זה הוא בגדר "אסמכתא", כלומר התחייבות מותנית שהמתחייב כלל לא התכוון אליה כאשר חתם על החוזה.

וכך פסק הרמ"א (חושן משפט סימן רז, סעיף יג), בהתייחס למי שקיבל על עצמו לעבד את שדה חבירו, והתחייב שאם לא יעשה כך, ישלם תשלום גבוה, מעבר לרווח המצופה מעיבוד הקרקע:

"אי גזים ואמר: אם לא אעבוד אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא ולא קניא".

במילים אחרות, כיון שמדובר בהתחייבות גדולה מאד שמותנית בכך שהנתבע לא יפנה את המושכר, הרי שברור לכל שהנתבע כלל לא התכוון להתחייב לשלם סכום כזה. כך גם בענייננו,

 כאשר חתם על החוזה סמך על כך שיפנה את הדירה במועד ולא התכוון להתחייב בקנס – על כן ההתחייבות אינה תקפה.

ואכן, גם מנהג המדינה הוא שלא לחייב חיוב מלא עבור קנסות פיגורים מתוך הבנה שלא מדובר בגמירות דעת מלאה להתחייבות.

         ז.         חיוב הנתבע בהוצאות התובעת על תיקונים בבית

בחוזה השכירות שבין הצדדים נקבע

9. השוכר מתחייב להשתמש במושכר באופן זהיר וסביר, להמנע מלגרום כל נזק, קלקול או אובדן. פרט לבלאי הנובע משימוש סביר, יתקן השוכר על חשבונו כל נזק, קלקול או אובדן שיתרחש המושכר והכל תוך 7 ימים. על השוכר להחזיר את המושכר למשכיר כפי שקבלו צבוע ומסויד.

התובע חייב לתקן כל נזק שלא הוטל על התובעת לתקן על פי החוזה. כמו כן, עליו להחזיר את הדירה במצב 'צבוע ומסוייד' כפי שקיבל את הדירה.

התובעת שלחה לבית הדין גם מכתב מהשוכרים החדשים בו הם מודיעים ששכר הדירה הופחת ב- 100 ₪ לחודש, לאור העובדה שהדירה הייתה זקוקה לסיוד.

התובעת שלחה לביתה דין גם מכתב ממר זאב בו הוא מפרט תיקונים שביצע בדירה בעלות כוללת של 2,800 ₪.

התובע לא הגיב ובודאי שלא הכחיש את הכתוב במסמכים הנ"ל. יש לציין, שיתכן שחלק מן התיקונים שביצע מר זאב, היו באחריות התובעת, ולא הנתבע. לדוגמא – פיצוץ בצנרת של השירותים הוא מן הדברים שעל פי החוזה, הנוהג וההלכה (ראו חו"מ סימן שיד, א-ב) שהמשכיר הוא האחראי על תיקונם.

למעשה, לא ניתן לעמוד על כל פרט באופן ודאי. אך המצב שאינו בספק הוא שהנתבע השאיר את הבית במצב לא תקין ולא מסוייד – דהיינו בניגוד לחובתו על פי החוזה. על כן, במקום שיש להכריע על פי אומד הדעת, הכף נוטה כנגד הנתבע.

התובעת לא נקטה סכום ספציפי לחיוב על כך שהנתבע לא צבע את הבית כפי שהוא מחוייב על פי החוזה.

לפיכך, הנתבע ישלם עבור תיקונים והעובדה שלא השאיר את הבית מסוייד סכום כולל של 4,000 ₪.

        ח.        טענת הנתבע שאינו יכול לעמוד בתשלומים

הנתבע טוען שאינו יכול לעמוד בתשלום חובו. הנתבע מודע באופן כללי להיקף חובו, אך למרות בקשת מנהל בית הדין, לא הציע הסדר תשלומים סביר.

השאלה שעומדת בפני בית הדין היא האם להידרש לבקשתו שלא לשלם את כל חובו ולפרוס את תשלום חובו. או שמא, יש לקבוע את חובו ולהורות על גביה מלאה, ושאם לא ישלם, תפנה התובעת להוצל"פ, ושם יטען הנתבע את טענותיו לגבי חוסר יכולתו לשלם.

על פי הדין 'מסדרין לבעל חוב', דהיינו משאירים בידו צרכים מינימאליים (חו"מ סימן צז, סעיף כג והלאה). ומעבר לכך עליו לשלם את חובו באופן מלא.

לגבי הטוען שאין בכוחו לעמוד בתשלומים, נפסק להלכה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צט:

"לא היה לו שום טענה כנגד השטר, אלא שאמר שאין לו במה לפרוע, אם לא נמצא ללוה כלום יתר על מה שמסדרין לו, התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר, וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראויה לו, לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו, וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו".

בית דין זה, אינו יכול להשביע את החייב כפי הדרישה ההלכתית (כך מנהג בתי הדין) וגם אינו יכול לבצע חקירת יכולת מקצועית שתאתר על כלל המשאבים של החייב. המציאות היא שחוק הוצאה לפועל ורשויות האכיפה במדינת ישראל, מגנים על החייב יותר מאשר הדרישות על פי ההלכה. אכן, אם פורסים לאדם תשלומים, מחייבים אותו בהוצאות ובפיצוי על פריסת התשלומים. פריסת התשלומים נעשית לאחר בחינה מעמיקה של יכולותיו של החייב (חקירת יכולת). נמצא אם כן, שככלל פניה לגביה בהוצאה לפועל, אינה פוגעת בזכויותיו של החייב שכן לא ייגבו ממנו נכסים שבית דין היה נמנע מלגבות. אם נקבעו חיובי ריבית על התובעת לבדוק האם היה רשאית לגבות סכומים אלו.

לסיכום, אין מניעה לגבות חוב שחייב בו על פי דין בהוצאה לפועל (ראו גם נייר עמדה של מכון משפטי ארץ, פורסם באינטרנט http://www.dintora.org/files/Emda06Hotzlap.pdf).

הנוהג הוא שבמקרה בו נראה לבית הדין שאכן קיים קושי לפירעון מיידי של כל החוב, בית הדין קובע פריסה מוגבלת של התשלומים. לבית הדין סמכות לקבוע פריסת תשלומים, למרות שיש בה פגיעה בזוכה, מכוח סמכותו לדון בין לדין בין לפשרה.

בעניינו, בית הדין קובע שיש לפרוס את החוב לשנים עשר תשלומים שווים, ובלבד שהנתבע יעמוד במועדי התשלום.

חשוב לציין, שאם התובע לא יקיים את חובותיו לתשלום, יכולה התובעת להפעיל את שטר הערבות שנמצא בידה, על פי התנאים בהם ניתנה הערבות (אין בדברים אלו לקבוע מה היו תנאי הערבות – עניין זה לא נבחן על ידי בית הדין).

        ט.        הוצאות שונות

תביעת התובעת אותן פרטה הן:

עו"ד                 250

אגרה                500

גז                     204

בנסיבות העניין בהן הנתבע אכן לא שילם תקופה ארוכה וגם לא עזב את המושכר במועד, יש לחייב את הנתבע בהוצאות אלו באופן מלא, בסכום כולל של 954 ₪.

          י.          סיכום חובות הנתבע

דמי שכירות                   7,297 ₪

תיקונים ושיפוצים          4,000 ₪.

הוצאות נוספות             954 ₪.

סך הכל -                      12,251 ₪

       יא.       מעמדו של הערב

בית הדין אינו מוסמך לדון בדינו של הערב, שלא קיבל על עצמו את סמכות בית הדין ולא חתם על הסכם הבוררות. אך התובעת רשאית לממש את כל זכויותיה הנובעות מהכרעה זו.

       יב.       החלטות

הנתבע ישלם לתובעת סך כולל של 12,251 ₪ בפריסה של 12 תשלומים כדלהלן:

1/8/2012                                 1,031 ₪.

בכל ראשון לחודש, ישלם התובע סך של 1,020 ₪, עד ל1/7 20012.

אם הנתבע לא ישלם שני תשלומים (ומעלה) במועדם, הרי שהוא חייב לשלם את יתרת החוב כולה בתשלום אחד בראשון לחודש שלאחר התשלום האחרון שבוצע.

אם לא בוצע כל תשלום 30 יום לאחר מתן פסק דין זה, הרי שהנתבע חייב לשלם את כל החוב בתשלום אחד 30 יום לאחר מתן פסק הדין.

אם הנתבע אינו משלם את חובו תהיה רשאית התובעת לגבות את החוב באותם תנאים גם מן הערב.

בזאת באתי על החתום

_________________

הרב יוסף כרמל, אב"ד