מדיניות: כללי הפשרה

1. בהסכם הבוררות מקובל לכתוב שהצדדים מקבלים את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה", ובכך ניתנת לבית הדין הסמכות להכריע על פי פשרה.
2. פשרה הנהוגה בבתי הדין היא פשרה הקרובה לדין[1].
3. הסכמה לפשרה אינה כוללת פשרה שרירותית, ודיינים שנוהגים כך נקראים "דייני דחצצתא"[2].
4. אין לבחור בפשרה כאשר "הישר והטוב" הוא לפסוק על פי שורת הדין[3].
5. בנוסף לאמור, סמכות הפשרה מאפשרת לבית הדין להכריע בשאלות עובדתיות על פי אומדן דעת[4], להכריע במחלוקות בין פוסקי ההלכה גם כנגד טענת "קים לי"[5], לחייב בתשלום מי שחייב בדיני שמיים, כגון מזיק בגרמא[6], לחייב בדיני קנסות כמשמעם בהלכה[7] (ובכלל זה בנזקי גוף), ולהטיל קנס שיש לו תקדים בהלכה או בדינא דמלכותא.

[1] תשובות חכמי פרובינציה ב, יד; שו"ת רדב"ז ד, קסד; ועוד רבים.

[2] בבא בתרא קלג, ב.

[3] מאזנים למשפט סימן יב, ס"ק ג: "שגם מן הצד הישר והטוב ליכא צד לזכּות המתחייב"; וראו עוד יד רמ"ה סנהדרין לב ע"ב ד"ה תניא; בשו"ת דברי מלכיאל ב, קלג. מאידך, אחד השיקולים להעדיף פשרה הוא במקרים "שהדין הוא נגד היושר השכלי לפי מצב הענין" - שו"ת אורח משפט חו"מ א, וראו עוד: שו"ת דברי מלכיאל ב, קלג; חידושי הרי"מ חו"מ סימן יב, בסוף חו"מ חלק ד.

[4] שולחן ערוך חושן משפט יב, ה, מהרשד"ם חו"מ שסז; דברי מלכיאל ב, קלג.

[5] גט פשוט, כללים, כלל ב; ערוך השולחן קד, טו; אבני נזר יו"ד ח"א קלג.

[6] הרב זלמן נ. גולדברג, "שבחי הפשרה", משפטי ארץ – דין, דיין ודיון, עמ' 82.

[7] שם.