החלטה מקדמית בבקשה לערעור - חובות אבודים שהאחריות עליהם שנויה במחלוקת

בעניין שבין

התובעים

שותפו של בעל העסק לחלפנות הכספים

הנתבע

בעל עסק לחלפנות כספים

א.    רקע

נתבקשתי ע"י הנהלת בית הדין ארץ חמדה-גזית לדון בדיון מקדמי זה, הנוגע בשאלה אם יש לנתבע זכות להגיש כיום בקשת רשות ערעור.

בין הצדדים קיים סכסוך כספי. הצדדים חתמו על הסכם בוררות של בית הדין "ארץ חמדה גזית". פסק דין ביניים ניתן בתאריך י' בניסן תשע"ה, 30/03/15.

לאחר שניתן פסק הדין הוגשו לבית הדין שתי בקשות: בקשה הראשונה הוגשה מטעם התובעים בחודש נוב' 15, למתן פסק סופי באותם נושאים שנותרו פתוחים. התקיים דיון אחד במהלך יוני 16, ובו טען ב"כ הנתבע  כי יש לו ראיות חדשות שעשויות להשפיע על פסק הדין שניתן בניסן תשע"ה.

ברוח זו, בתאריך 29.06.16, הוגשה בקשה מטעם הנתבע, בה הוא מבקש שבית הדין יבחן את הראיות החדשות וישנה בהתאם את פסק הדין שכבר ניתן.

בעקבות בקשה זו, בתאריך ד' תמוז תשע"ו (10/07/16), הודיע בית הדין (אב"ד הרב כרמל, הרב דניאל והרב וסרטייל) כדלהלן:

ב"כ הנתבע הודיע לבית הדין כי יש בידיו ראיות חדשות שעשויות לגרום לשינוי פסק הדין שניתן בעבר.

לפי סדרי הדין של בית הדין אין באפשרותנו ובסמכותנו לדון בשנית בנושאים שכבר הוכרעו. בקשה לשינוי פסק הדין צריכה להיעשות בדרך של ערעור (לפירוט ראו פרק ט של סדרי הדין).

יש לציין כי יתכן שבשל השיהוי בהגשת הבקשה כבר אין אפשרות להגיש ערעור, אולם גם ההכרעה בנושא מקדמי זה אינה בסמכות ביה"ד קמא. באם תוגש בקשה לערעור, הדיין העוסק במתן רשות הערעור יעסוק בכך כשאלה מקדמית.

על הצדדים להודיע למזכירות בית הדין אם בכוונתם להגיש בקשה לרשות ערעור, וזאת עד יום חמישי יד בתמוז, 21/07.

מכל מקום, ההליכים בבי"ד קמא יעוכבו עד להתבהרות המצב בהליכי הערעור.

בעקבות הודעה זו שלח הנתבע כתב ערעור בתאריך 21.07.16.

בתאריך כה בתמוז תשע"ו (31/07) מנהל בית הדין, הודיע לצדדים כך:

על פי סדרי הדין של הרשת, ניתן להגיש בקשה לערעור תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין בלבד. לאחר שעובר מועד זה אין אפשרות להגיש בקשה לערעור, ופסק הדין נעשה חלוט. מבחינת חוק הבוררות פסק הדין נעשה סופי, ואין לבורר סמכות לשנותו אותו.

במקרה דנן, ניתן פסק דין חלקי, ולא הובהר האם מועד הערעור צריך להיות מיום מתן פסק הדין החלקי, או מיום מתן פסק הדין הסופי. לפיכך, במצב הנוכחי, מבחינה משפטית לא ברור האם לרשת בתי הדין ארץ חמדה גזית ישנה כלל אפשרות לדון בערעור. כיון שמדובר בשאלה על גבולות הסמכות של בית הדין, הגורם המוסמך להכריע בנושא זה הוא בית המשפט, אלא אם כן יוסכם על הצדדים שביה"ד ידון בסוגיית סמכותו.

בנוסף לאמור, בנוהל המקובל של בקשת רשות ערעור, הבקשה מובאת לפני אב"ד שלא נטל חלק בהליך המקורי. נוהל זה מתאים לערעורים הטוענים לטעות שיפוטית של בית הדין. במקרה דנן, בקשת הערעור אינה טוענת לטעות של ביה"ד, אלא לכך שנתגלו ראיות חדשות שיש בהן כדי להשפיע על פסק הדין. במקרה כזה יש הגיון רב בכך שבקשת רשות הערעור תובא לפני ביה"ד קמא, ולא לפני אב"ד חדש.

לאור האמור, אני מציע לצדדים לאשר חריגה בשתי סוגיות אלו, ולאשר לביה"ד קמא לדון בעצמו בבקשת רשות הערעור.

על הצדדים להודיע על עמדתם תוך 7 ימים, עד  יום ראשון, ג' באב, 7.8.16.

בעקבות הודעה זו טענו הצדדים כדלהלן.

ב.     טענות הצדדים

לטענת ב"כ הנתבע יש לאפשר דיון בערעור. לדבריו, נתגלו ראיות חדשות המוכיחות כי פסק הדין התקבל לאחר שהנתבעים הטעו את בית הדין.

משכך, על פי תקנות הדיון (של בתי הדין הרבניים), ועל פי הנפסק בשו"ע חו"מ סי' כ, יש לדון מחדש בתביעות השונות. טענות פטור בגלל "מעשה בית דין", "השתק עילה" או "השתק פלוגתא" משמשות אמנם תדיר במשפט האזרחי, אך לא בבתי הדין הרבניים.

לבסוף, אין לראות במה שאירע בהליך הקודם כהודאה וכמחילה של הנתבע, שכן מחילה והודאה בטעות בטלות.

ב"כ התובע השיב כי מרשו אינו מסכים שהערעור יידון בפני מאן דהוא, משום שע"פ חוק הבוררות פסק בורר הוא חלוט ואין אפשרות לערער עליו, והוראה אלו חלה גם על פסק דין חלקי.

ב"כ התובע, הוסיף וציין כי ב"כ הנתבע - עו"ד ל' - הודיע בעבר לבית הדין כי פסק הדין חלוט ולבית הדין אין עוד סמכות לדון בו. אמנם טענה זו כוונה כלפי בקשת התובעים להמשיך בהליכים שנשארו פתוחים לאחר פסק הדין החלקי, ולכן נדחתה, אך יש לקבלה בנוגע לבקשת הערעור.

לבסוף, התייחס ב"כ התובעים לגופן של הראיות אותן הציג הנתבע.

ג.      דיון

בהליך שבבית הדין יונק בית הדין את סמכותו לדון משני מקורות סמכות: בראש ובראשונה, סמכות הדיון הנה מכוח תורתנו הקדושה, שציוותה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק". התורה ציוותה על עם ישראל לכונן מערכת משפט, ובה ידונו לפי משפטי התורה. מכוח מקור זה, על כל יהודי לפנות לבית הדין הדן על פי דין תורה כאשר נתגלע לפתחו סכסוך ממוני.

במדינת ישראל, בה נהוגה מערכת המשפט האזרחית, יונקים בתי הדין לממונות את סמכות האכיפה שלהם מכוח חוק הבוררות, ובכפוף להסכמה לבוררות.

על פי ההלכה (ראו בעניין זה החלטת אב"ד בתיק 74092[1]) בית הדין מחויב לדון רק כאשר יש לו סמכות לאכוף את החלטותיו. על כן, בית דין זה מקפיד שלא לחרוג מהסמכות המוקנית לו על ידי חוק הבוררות.

במקרה שלפני החוק הרלוונטי הוא חוק הבוררות, ולא תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים. התקנות הנ"ל רלוונטיות אך ורק להליכים שע"פ חוק מצויים בסמכות בתי הדין הרבניים, ולא להליכי בוררות. 

על פי חוק הבוררות (סעיף 21), פסק בוררות מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין. כפי שהעיר ב"כ התובעים, לעניין זה דינו של פסק דין חלקי כדינו של פסק דין שאינו חלקי, ואף הוא מחייב את הצדדים כמעשה בית דין. משמעות הדבר היא, שמשעה שנחתם פסק בורר הרי הוא חלוט, ושוב אין לבורר סמכות לשנות כהוא-זה מהחלטותיו (למעט התיקונים המנויים בסעיף 22 (א)).

עם זאת, כאשר הצדדים הסכימו מראש כי ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות בפני בורר - הרי שבסמכות הבורר בערעור לשנות את פסק הדין. בעקבות זאת, עד שלא הסתיימו הליכי הערעור, פסק הדין אינו נחשב חלוט (לעובדה זו חשיבות, למשל, לעניין המועד האחרון להגשת בקשה לביטול פסק בורר).

בסדרי הדין של בית הדין ישנה התייחסות מפורשת למועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור. ברי, כי הגשת ערעור לאחר המועד הנ"ל נדחית על הסף, שכן במקרה כזה פסק הבורר הראשון נעשה חלוט.

עם זאת, סדרי הדין של בית הדין אינם מפרטים מהו המועד האחרון להגשת ערעור כאשר ניתן פסק דין חלקי. גם חוק הבוררות שותק לגבי מקרים מעין אלו (פס"ד חלקי כאשר ישנה אפשרות ערעור).

אף כי ניתן להעלות צדדים לכאן ולכאן, למעשה, נראה כי ברירת המחדל היא שמניין הימים לערעור מתחיל להימנות מיום מתן פסק הדין החלקי, אלא אם בית הדין ציין אחרת. אילו המועד לערעור היה רק בסוף ההליך, היה מן הראוי לציין זאת במפורש בסדרי הדין.

אמנם, כיון שבית הדין אמור עדיין להכריע במחלוקות שטרם הוכרעו, רשאי הנתבע להגיש את ראיותיו החדשות, במידה והוא סבור שיש בהן כדי להשפיע על ההכרעה בסוגיות שטרם הוכרעו בלבד.

אגב כך, אני ממליץ לבית הדין קמא בכל מקרה לבחון את הראיות שהוגשו, גם אם הן עוסקות במחלוקות שכבר הוכרעו. אם אין בראיות אלה כדי לשנות את החלטת בית הדין קמא, טוב יעשה בית הדין אם יסביר זאת. אם יש בראיות אלה כדי לשנות את פסק הדין שכבר ניתן, ישקול בית הדין קמא כיצד ליישב בין היעדר הסמכות לבין חובתו ההלכתית לשפוט משפט צדק.

בשולי הדברים יש להעיר, שבהמשך לאמור לעיל, אם בית המשפט המחוזי יקבע כי בסמכות בית הדין הזה לדון בראיה החדשה שהוגשה, בוודאי שבית הדין הזה יכבד את ההחלטה.

ד.     החלטה

1. הבקשה לרשות ערעור נדחית.

2. בנסיבות העניין, אין חיוב בהוצאות.

ההחלטה התקבלה ביום ט"ז באלול תשע"ו 19/09/16.

בזאת באתי על החתום

_______________

הרב עדו רכניץ,  אב"ד

[1] ראו בכתובת: http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/SitePages/1000-sFileRedir.pdf