בס"ד, כ"ד טבת תשפ"ב

17 בינואר 2023

תיק 82120-2

פסק דין בערעור 

בעניין שבין:

התובעת

הנתבעים

עובדות מוסכמות 

הנהלת בית הדין הטילה עלי להכריע בטענות הערעור בתיק זה. עברתי על החומרים שעמדו בפני בית הדין קמא, על החלטתו מיום ה' מנחם אב תשפ"ב 02 באוג' 2022, ועל כתבי טענות בערעור. בפתח הדברים עלי לציין כי מדובר במאות רבות של עמודים ובהם טענות חילופיות למכביר. כפי שניתן יהיה לראות אני סבור שההכרעה במקרה זה פשוטה יחסית ומבוססת על כמה אדנים עקרוניים ואינה מחייבת להכריע בכל הטענות החלופיות שטענו הצדדים. וכעת לגופם של דברים.  

חברת ר' הנה חברה בתחום התקשורת (להלן "הנתבעת", "חברת האם"). מר מ' (לצורך הנוחות, להלן, "הבעלים של התובעת"), ורעייתו הגב' ע', מחזיקים יחד באחזקה ישירה ועקיפה כ- 25% ממניות הנתבעת. מתוך אותן המניות, מר מ' מחזיק באחזקה עקיפה ב8.6% מניות של הנתבעת על ידי חברת א' (להלן "התובעת") שבבעלותו המלאה. התובעת מחזיקה ב50.1% מניות בכורה א-1 של הנתבעת. מר מ' ואשתו גב' ע' הנם חברים בדירקטוריון הנתבעת.

בתקנון הנתבעת, סעיף 19 נקבע כך:

19. רוב מיוחד

19.1. עד לביצוע הצעה ראשונית לציבור, ההחלטות להלן בנוגע לעניינים המפורטים להלן יתקבלו במניין הקולות דלהלן:...

19.1.3. קולות המשקיעים המחזיקים ברוב (מעל 50%) מניות הבכורה מסדרה א'-1, בנוגע לעניינים דלהלן: 

19.1.3.1. עשיית או שינוי כל הסכם או עסקה, להוציא במהלך העסקים הרגיל והתקין בין צדדים חופשיים;

19.1.3.2. פעולה שתגרום לשינוי מהותי בעסקי החברה;...

כלומר, למשקיעים המחזיקים ברוב מניות בכורה א-1 יש זכויות יתירות במשטר קבלת ההחלטות בחברה בנוגע לאחד עשר נושאים הכתובים בסעיף, ביניהם עשיית או שינוי כל הסכם או עסקה שאינם ממהלך העסקים הרגיל והתקין בחברה; וכן פעולה שתגרום לשינוי מהותי בעסקי החברה. חלק מהותי מהמחלוקת בין הצדדים היא פרשנות סעיף זה, אלו זכויות יתירות מקנה סעיף זה לבעלי מניות הבכורה א-1. 

הנתבעת מחזיקה ב 100% ממניות י' (להלן "חברת הבת"), מר מ' מכהן בחברת הבת כחבר דירקטוריון מטעם הנתבעת – חברת האם.

חברת הבת זכתה במכרז לפריסת סיבים אופטיים, והתובעת התנגדה לכך, זו תמצית המחלוקת בין הצדדים, אשר תפורט בהמשך. 

בינואר 2022 הגישה חברת הבת הצעה למכרז של משרד התקשורת. מדובר במכרז לפריסת סיבים באזורים בהם פריסת הסיבים לא כלכלית, ומשרד התקשורת נותן תמרוץ כלכלי לחברות שיפרסו סיבים באזורים אלו. במרץ 2022 נתקבלה החלטת משרד התקשורת, ולפיה זכתה חברת הבת בזכות לחבר 121 אלף משקי בית ב-137 אזורים (המספר הגבוה ביותר של משקי בית מבין 10 החברות שהתמודדו במכרז משרד התקשורת). 

מאז הזכייה במכרז, החברות נערכות לפריסת סיבים במספר ערים בהיקף השקעה של כ-60 מיליון ₪, כאשר העיר הראשונה בה מתוכננת הפריסה היא העיר ג', בהשקעה כספית של כ-4.7 מיליון ₪. ההחלטה על פריסת הסיבים בעיר ג' אושרה בדירקטוריון הנתבעת ביום 23/06/22. 

בתחילת ההליך המשפטי בבית הדין, התובעת טענה כי מהלך זה חורג ממהלך עסקיה הרגיל של החברה, ולכן זכותה להתנגד לו. 

לאחר הדיון בבית הדין צמצמה התובעת את הסעד המבוקש (להלן "הסעד המצומצם") – 

להורות למשיבה להימנע מביצוע התקשרויות חדשות עם קבלני ביצוע הפורסים סיבים; 

להימנע מלהרחיב התקשרויות מול קבלנים קיימים מעבר לפריסה בעיר ג';

להעביר למבקשת ולבית הדין את כל החוזים שנחתמו עד כה בנוגע לפריסת הסיבים בעיר ג'.

כל זאת עד לאישור אסיפת בעלי מניות א-1, או עד להצגת אישור של גורם מממן למתן אשראי לחברת הבת שאינו דורש ערבות ו/או העמדת מימון של חברת האם.

תמצית טענות התובעת בפני בית דין קמא

לבעלי מניות א-1 יש זכות וטו בחברת הבת, בנושא מהותיים כמו המעבר לפריסת סיבים.

הצורך בערבות חברת האם לצורך מימוש פריסת הסיבים מחייב את הסכמת חברת האם.

התביעה אינה בגלל מחלוקת ערכית או הלכתית, אלא בגלל מחלוקת עסקית כיצד לשלב את פרויקט הסיבים בפעילות חברת הבת. 

הבעלים של התובעת הביע את התנגדותו לפרויקט הסיבים במועד, ולכן לחברת הבת לא היתה זכות להמשיך בפרויקט למרות התנגדותו. הבעלים של התובעת אמנם ידע על עצם הפרויקט, אולם, היה צורך באישור פוזיטיבי שלו לפרויקט שלא ניתן וכן היו פרטים חשובים בנוגע לפרויקט שהתבררו תוך כדי ההתקדמות ובגינם הוא זכאי כעת להתנגד לפרויקט.    

לא יהיו לחברות האם והבת נזקים כבדים מנסיגה מתוכנית הסיבים.

לתובעת זכות לעיין בחוזים שנחתמו מול צדדים שלישיים שקשורים לפריסת הסיבים בעיר ג'.

טענות הנתבעת בפני בית הדין קמא

לבעלי מניות א-1 אין זכות וטו בחברת הבת.

לחברת הבת אין צורך בערבות חברת האם, ולכן היא אינה זקוקה לאישורה של החברה האם.

התובעת ככלל, והבעלים של התובעת בפרט, הסכימו לתכנית לפריסת הסיבים ואינה יכולה להתנגד לה כעת.

ייגרמו לנתבעת נזקים כבדים מנסיגה מתכנית הסיבים.

הכרעות בית הדין קמא 

בית הדין קמא הכריע כך:

יש הפרדה בין חברת הבת וחברת האם, ולכן אין זכות וטו לבעלים של התובעת על החלטות חברת הבת. 

הוכרע ברוב דעות כי על חברת הבת מוטלת חובת זהירות למנוע נזק והפסדים לחברת האם, ולכן לחברת האם הייתה הזכות להתנגד לפעולות משמעותית כמו פריסת סיבים של חברת הבת, עד שיתקבל אישור מגורם מממן שלא תידרש ערבות חברת האם.

התובעת לא הביעה בזמן (עד לתאריך שנקבע על ידי בית הדין קמא) התנגדות להחלטת חברת הבת להיכנס לפרויקט הסיבים, ולכן אינה זכאית למנוע בצו מניעה את המשך מימוש הפרויקט. 

טענות הערעור 

עיקרו של הערעור מבוסס על הכרעת הרוב בבית דין קמא, שבאופן עקרוני היתה לבעלי מניות א-1 זכות מחאה כנגד התקדמות פריסת הסיבים, בגלל שחברת האם עלולה להינזק מפריסה זו, כיוון שייתכן והיא תזדקק לתת ערבויות להתקדמות זו. (רקע סעיף ו עמ' 2 בערעור).

טענת המערערים היא כפולה. טענה אחת היא שזכות הווטו מחייבת אישור פוזיטיבי של החברה האם ולא כפי שקבע בית דין קמא (סעיף 1 בערעור עמ' 3-12). בין השאר ביססו המערערים קביעה זו על התקנון באנגלית שלטענתם הוא גובר על הנוסח העברי (1.2).

טענה שניה היא שההתנגדות לתוכנית נעשתה בזמן, בניגוד לקביעת בית דין קמא שהיא נעשתה באיחור, הן משום שדרישות התובע לקבל מסמכים היו בגדר התנגדות ולכן ההתנגדות נעשתה מוקדם ממה שחשב בית הדין (סעיפים 4-5 עמ' 18-28), והן משום שהזמן האחרון להתנגדות שקבע בית הדין הוא אינו נכון, אלא הזכות עומדת כל זמן שלא הוצגה תוכנית למימון הפריסה (2.1- 2.2), ומתווה השיווק שלה (2.3 עמ' 12- 17).

כמו כן טוענים התובעים שבית דין קמא שגה כאשר דרש מהם מחאה פורמלית (סעיף 3 עמ' 17- 18).

בנוסף טענת התובעים היא שבית דין קמא שגה בקביעתו שנטל הראיה על התובעת, אלא נטל הראיה היא על החברה הבת שמוציאה מחברת האם (סעיפים 6- 7 עמ' 28- 29).

תשובת הנתבעים על הערעור

עצם הקביעה היסודית של בית הדין קמא שאין לבעלי מניות א-1 זכות וטו בחברת הבת יש בה כדי לדחות את הערעור על הסף (סעיף 27- 33 עמ' 5-6 בתגובה לערעור). 

התקנון באנגלית שעליו התבסס הערעור, קובע שזכות הערעור אינו לכל בעליות מניות א-1 אלא למשקיעים בלבד, שהבעלים של התובעת לא נמנה עליהם (סעיף 34- 55 עמ' 6-9).

הבעלים של התובעת מעולם לא מימש את זכותו כחבר דירקטוריון לכנס אסיפה כללית (סעיף 68 עמ' 11).

הטענה כאילו בעלי המניות לא ידעו ולכן לא יכלו למחות אינה במקומה כיוון שהבעלים של התובעת הוא חבר דירקטוריון וידע את כל אשר נעשה (סעיפים 105- 168 עמ' 17- 24).

הנתבעת מבקשת החזר הוצאות מפני שהערעור לא נעשה בתום לב (סעיפים 195- 206 עמ' 28- 29).

דיון בערעור

אפתח בכך שאינני סבור שנפלה טעות בהחלטת בית הדין קמא, כפי שאפרט.

הנחת היסוד היא שישנה הפרדה בין חברת הבת וחברת האם, כפי שנקבע בפסק הדין של בית דין קמא (פרק ה סעיפים 1-9 עמ' 13- 14 בפסק הדין) וכפי שנמצא בתשובה לערעור של הנתבעת סעיפים 27-33, לגבי עצמאות כל חברה. 

קביעה זו המבוססת על חוק החברות שיש לו תוקף הלכתי על פי הכלל "דינא דמלכותא דינא" כפי שנקבע בהחלטת מדיניות בית הדין בעניין מעמדה של חברה בע"מ סעיף 3: "יש לקבל באופן עקרוני את חוק החברות על פי שיקול דעתו של בית הדין".

משמעות קביעה זו היא שחברת הבת מנוהלת על ידי הדירקטוריון שלה ולכן היא רשאית להתקדם בפרויקט פריסת הסיבים בהתאם להחלטותיה בלבד. 

התנהלות חברת הבת איננה מעידה באופן מובהק על התייעצות תמידית עם בעלי המניות של חברת האם (כפי שעולה בפסק הדין של בית דין קמא פרק ז סעיפים 33-35 עמ' 18-19 ובתשובה לערעור סעיף 94 עמ' 14), ולכן אין סיבה לומר שהוראות חוק החברות המצביעות על החברות כעצמאיות לא התקיימו כאן.

לאור זאת, ברירת המחדל היא שחברת הבת אינה זקוקה לאישור פוזיטיבי של חברת האם כדי לקבל החלטות, ולכן לבעלים של התובעת אין זכות וטו על החלטות חברת האם, ולא נדרש אישור פוזיטיבי של החברה האם, בניגוד לטענות התובע בערעור.

זאת ועוד, בהינתן הפרדה בין שתי החברות, צודקת הנתבעת כי על התובעת מוטלת החובה להוכיח כי יש לה זכות להתנגד להחלטות חברת הבת, והיא לא עמדה בחובה זו.

התובע טען עוד בערעור כי המועד האחרון להתנגדות עליו החליט בית הדין קמא היה מוקדם מדי. אינני מקבל טענה זו. מדובר בהחלטה שבמהותה נתונה לשיקול דעת והתובע לא הוכיח שנפלה טעות נראית לעין בהחלטה זו, אלא טען שלדעתו המועד היה אמור להיות מאוחר יותר, ולכן טענתו זו נדחית.

גם טענות התובע כי בקשותיו לקבל מסמכים שונים היו בגדר התנגדות – נדחות. גם כאן מדובר בעניין שבמהותו נתון לשיקול דעתו של בית הדין והתובע לא הראה ראשית ראיה שמדובר בטעות בשיקול הדעת. 

בשולי הדברים אעיר כי על דעתי נוטה לדעת המיעוט לפיה אין שום צורך לקבל אישור או זכות למחות על החלטות חברת הבת משום שאין חשש לנזק לחברת האם בגלל ערבויות שאולי היא תתבקש להציע, מפני שהיא חברה עצמאית ולכן אם תידרש להשיג ערבויות עבור חברת הבת, תהיה היא רשאית להימנע מכך בהתאם להחלטותיה לפי התקנון שלה (כטענת הנתבעת פרק ג2 סעיף 16 וכדעת המיעוט פרק ו2 סעיפים 25- 26 עמ' 16- 18).

גם אם נניח שחובת הזהירות של חברת הבת מחייבת אותה להתייעץ עם חברת האם טרם קבלת החלטות שעלולות לסכן את חברת האם, לא הוכח שבמקרה זה אכן היה סיכון לחברת האם.  להיפך, מטענות הנתבעת עלה שחברת הבת יציבה מספיק כדי לעמוד בפרויקט.

למרות שאני דוחה את הערעור של התובע אינני מחייב את התובע בהוצאות משפט כפי שביקשה הנתבעת (סעיפים 201- 206 עמ' 28- 29 לתשובה על הערעור). דעת הרוב בבית הדין קמא הכריעה את הדין בשורה של החלטות סבירות הנתונות לשיקול דעת. לפיכך, קשה לקבוע כי הגשת ערעור מצד התובע הטוען כי הכרעות אלה שגויות נעשתה בחוסר תום לב, ומעמדה כשל תביעת סרק או תביעה רשלנית וכדומה. לכן על פי מדיניות בית הדין הוא לא יחוייב בהוצאות. אולם, גם הנתבעת לא תחויב בהוצאות לאור דחיית הערעור.

החלטות

הערעור שהגישה חברת א', כנגד פסק הדין שניתן ביום ה' מנחם אב תשפ"ב 02 באוג' 2022 – נדחה.

אין צו להוצאות.

החלטה זו התקבלה בתאריך כ" טבת תשפ"ג, 17 בינואר 2023

בזאת באתי על החתום

______________________

הרב ניר ורגון, אב"ד