בס"ד, כח אדר ב' תשפ"ב

31/03/2022

תיק 81120

פסק דין

בעניין שבין

משרד עורכי דין

לבין 

לקוח של התובעת

תובעת

נתבעים

רקע ועובדות מוסכמות

התובעת הנה שותפות עורכי דין. עניינו של פסק דין זה, בקביעת שיעור שכר הטרחה לה זכאית התובעת עבור הטיפול המשפטי למען הנתבעים, כדלהלן. התובעת והנתבעים חתמו על הסכם בוררות של בית הדין.

במהלך חודש 07/19 נתבעת 1 (להלן: הנתבעת) ביקשה כי התובעת תספק לה שירותי ייעוץ וייצוג משפטי בתיק בתביעה אזרחית (להלן: ח'). מדובר בתביעה שהוגשה נגד הנתבעת בבית המשפט המחוזי בירושלים. עורך הדין אשר אמור היה להוביל את הטיפול בתיק היה עו"ד א' (להלן ולשם הנוחות: התובע). 

בין הצדדים נחתם הסכם שהתאריך הנקוב עליו הוא י"ט בתמוז תשע"ט, 22/07/19, וזה לשונו:

הננו מתכבדים להעלות על הכתב את הסיכום בינינו, לפיו שכר טרחתנו לטיפול בעניין שבנדון הוא כדלקמן:

סכום בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ, שישולם עם אישור הסכם זה. תשלום זה יכלול עד (ההדגשה במקור) 10 שעות עבודה של משרדנו בעניין שבכותרת. 

עבור כל שעת עבודה שיעסוק משרדנו בעניין שבנדון מעבר לאמור בפסקה 1 (א), ישולם סך של 750 ₪ בתוספת מע"מ לכל שעת עבודה (כולל זמן נסיעה עבור הטיפול הישיר בתיק). שישולם על פי דרישה מדי חודש בחודשו. 

מוסכם על הצדדים כי דו"ח שעות עבודה שיפיק משרדנו לבקשתך, יהווה ראיה על מספר שעות העבודה שבוצעו ועל פיו ייקבע גובה שכר הטרחה המגיע למשרדנו.

כל ההוצאות הנדרשות לניהול העניין שבכותרת, לרבות אגרות תשלומים למומחים, לעדים, או לבעלי מקצוע אחרים, נסיעות וצילומים שיוציאו ישירות עבור הטיפול בתיק, ישולמו על ידך כנגד קבלות.

נתבע 2 (להלן, הנתבע), חתם על ההסכם בשם הנתבעת. בשורת החתימה על גבי הסכם שכר הטרחה, נכתב כי "אני הח"מ [שם הנתבע] ת.ז. [מספר] מצהיר כי אני מורשה לחתום בשם הלקוחה וכן אני ערב אישית להתחייבות הלקוחה ע"פ הסכם זה". הנתבע הוסיף את חתימתו ואת מס' תעודת הזהות שלו. לפיכך התביעה מוגשת הן כנגד הנתבעת, והן כנגד הנתבע.

מוסכם כי עד שהתובעת פוטרה מתפקידה כב"כ הנתבעים, התובעת פעלה במטרה להגיש מספר בקשות מקדמיות ודיוניות (כגון בקשה להטלת ערובה, טענת התיישנות, בקשות ארכה שונות). נעשה נסיון להערים קשיים על התביעה של ח', מתוך תקווה שהתביעה תידחה כבר בשלבים הראשוניים שלה. כמו כן עסקה התובעת בכתיבת כתב הגנה. 

מוסכם כי התובעת קיבלה כבר את התשלום על 10 שעות העבודה הראשונות בתיק (שבוצעו ממחציתו השנייה של חודש 07/19 ועד תחילת חודש 08/19), אך לא קיבלה שכר על יתר שעות העבודה. כן מוסכם כי לקראת סוף חודש 01/20 הנתבעת ביקשה כי התובעת תפסיק את הטיפול בתיק, כאשר המחלוקת על עלות הטיפול המשפטי הייתה הגורם לסיום ההעסקה.

לאחר חתימת ההסכם, היו מספר התכתבויות בין הצדדים שעניינן שכר הטרחה לתובעת (היו התכתבויות נוספות בין הצדדים, אך פרטנו את הרלוונטיות לענייננו):

בתאריך 23/07/19, עם שליחת ההסכם החתום לתובעת, כתב הנתבע: "[לתובע] שלום, במצורף ההסכם לבקשתך. נא עדכן בסיום 10 שעות העבודה". בתגובה השיב התובע: "[לנתבע] שלום, קיבלתי. אני מתאם צפיות שטרם אגיש משהו בתיק אלמד את שאלת התיישנות ואת שאלת 'בעל הדין הנכון' והדבר יכול לארוך זמן מה... לאחר מכן ובהתאם לכך בקשה לסילוק על הסף או לצירוף נתבע. וכן בקשה להטלת ערובה ובקשה לארכה להגשת כתב הגנה... נחקור ונתקדם. אשתדל לעדכן בסביבות העשר שעות (קצת קשה לכוון את השעות בזמן אמת)". 

באותו יום, שלחה התובעת חשבון עסקה לנתבעת (מס' 3440), ע"ס 7700 ₪ (7500 ₪+ 200 ₪ הוצאות) + מע"מ, שהם 9,009 ₪. על גבי חשבון העסקה הנ"ל מצוין כי הסכום כבר שולם. על סכום זה אין מחלוקת בין הצדדים.

כשבוע לאחר מכן, בתאריך 01/08/19, שלח התובע דוא"ל לנתבע כדלהלן: "שלום. בהמשך להודעה הקודמת ולבקשתך, אני מעדכן אותך שכבר מסתיימים ה-10 ש"ע ואנחנו עדיין במחקר של ענייני התיישנות וענייני הנאמנות...". מספר שעות אח"כ, השיב הנתבע כך: "קיבלנו אורכה? האם לא ניתן לקבל מחיר להגשת כתב הגנה כמקובל?".

בתאריך 03/10/19 – כחודשיים לאחר העדכון על תום 10 השעות הראשונות – יצא חשבון עסקה שני (מס' 3544) ע"ס 38,767.5 ₪ + מע"מ, שהם 46,680 ₪. 

לחשבון עסקה זה מצורף נספח המפרט את שעות העבודה שהקדישה התובעת לתיק, תוך פירוט שם העובד, תאריך, שעות העבודה, ומה נעשה באותן שעות (עבור שורות 1-11 בנספח אין חיוב בתשלום. ע"פ סיכום השעות, מדובר בשורות אלה ב-10 שעות העבודה הראשונות על התיק. החל משורה 12, בתאריך 05/08/19, יש חיוב לפי שעות. חשבון זה מתיישב גם עם סיכום השעות שבסוף הנספח).

חשבון זה נשלח לנתבעת בתאריך 07/10/19, ובתאריך 28/10/19 נשלחה תזכורת לתשלום.

לטענת הנתבעים, חשבון עסקה זה לא הגיע אל הנתבעים בשלב זה, אלא הם קיבלו אותו לראשונה בתאריך 03/11/19, כדלהלן.

בתאריך 03/11/19 נשלח מכתב ממשרד התובעת לנתבע, לפיו "בהמשך לשיחתך עם [התובע], רצ"ב חשבון עסקה (=ח"ע 3544), בנספח לח"ע יש פירוט על השעות. נודה לעדכון בעת ביצוע העברה". תזכורות נוספות נשלחו בתאריך 13/11/19; 27/11/19; 04/12/19; 

ב-11/12/19 השיב הנתבע: "בפגישתנו עם [התובע] ביקשנו הצעת מחיר מסודרת על התיק. אני עדיין ממתין. מזכיר, הסכמנו בזמנו על 10 שעות עבודה וביקשנו הצעה להמשך, לא ניתן לשלוח חשבון שעות ללא עידכון שלנו מראש". 

בתאריך 19/01/20 שלח הנתבע מכתב בו הוא מבקש כי התובעת תסיים את הטיפול בתיק: "[לתובע] שלום. למרות מאמצים רבים להשיגך טלפונית, ועל אף שביקשתי פעמים רבות מאז פגישתנו (ואף בפגישה עצמה) כי נקבל הצעת מחיר מסודרת לטיפול בתיק, לא קיבלנו מאומה עד היום. אינני מרגיש שאנו יכולים להמשיך בייצוג. אבקש להפסיק את הייצוג בתיק, נא עדכן מתי אוכל לשלוח נהג לקבל את התיק עצמו. בימים הקרובים אעדכן מיהו עורך הדין שימשיך את הטיפול בתיק. בברכת הצלחה רבה בכל אשר תפנה. [הנתבע]".

בתאריך 26/01/20 יצא חשבון עסקה שלישי (מס' 3766) ע"ס 36,000 ₪ + מע"מ, בתוספת שכ"ט והוצאות הפטורים ממע"מ, בסה"כ 44,478 ₪. חשבון זה נוסף על החשבון השני שהוזכר לעיל.

גם לחשבון עסקה זה מצורף נספח כפי שצורף לחשבון העסקה הקודם. כחלק מפירט השעות, נכתב כי ב-20/11/19 הייתה "פגישה עם [הנתבע]"; ב-28/11/19 הייתה "הגשת תגובה + תמחור התיק"; ב-20/01/20 הייתה "שיחה עם לקוח לגבי המשך התיק".

חשבון עסקה רביעי ואחרון יצא ב-05/02/20 ע"ס 1560 ₪. בנספח מופיע פירוט שעות עבור כשעתיים "פגישה עם לקוח" בתאריך 27/01/20.

טענות התובעת

לטענת התובעת, ההסכם בין הצדדים הנו "הסכם די סטנדרטי". הוא מפרט כי הנתבעת תשלם שכר של 750 ₪ לשעה, והנתבעת קנתה סל מינימלי של 10 שעות, שעבורו היא משלמת 7500 ₪. ההיגיון של ההסכם הוא שיש אותו מחיר על השעות הראשונות כמו על יתר השעות. אלא שלתובעת לא כדאי להיכנס לתיק בפחות מסכום של 7500 ₪, ולכן יש מינימום של 10 שעות.

הנתבע ביקש עדכון לקראת סיום השעות הראשונות, והתובע עדכן אותו. בתיק הושקעו שעות מחקר רבות, כי הסוגיות המשפטיות העולות ממנו נוגעות בדין זר – הדין הירדני - ובתחולתו של הדין הישראלי על גביו. היה אינטרס גדול לנצח את התיק בטיעונים דיוניים, ולא להיכנס לשלב הראייתי. לכן היה חשוב לחקור את עניין ההתיישנות שהוא סבוך מאוד ביו"ש בכלל, ובתיק הזה בפרט.

לדברי התובע, הוא לא אמר לנתבע שהתיק יגמר מהר, אלא אדרבה הוא אמר שייקח זמן. לא נאמר לנתבע שהתיק ייסגר בעשר שעות, ולא יכולה הייתה להיות כזו הבטחה, משום שבשלב בו התחילו את הטיפול בתיק אפילו עוד לא היו החומרים של התיק, והיה צורך בתרגום מסמכים וכדומה.

לטענת התובע, לא יתכן שהנתבע לא הבין את כמות השעות שנדרשות לשם הטיפול בתיק, שהרי כאשר התובע עדכן שעשר השעות הראשונות מסתיימות, הוא אמר שהם עדיין בשלב המחקר המשפטי. לנתבע היה ברור מהן הבקשות שהם עומדים להגיש, ושלשלם הגשתן תידרש עוד עבודה רבה. כך שלא ייתכן שהמשך הטיפול יסתיים כבר בשלב זה. 

אף שהיו בקשות של הנתבע לעבור להסכם לפי מחיר קבוע ("פיקס"), התובע לא הסכים לעבור להסכם כזה, ולכן הנתבעים נדרשים לשלם לפי ההסכם המקורי. הוא אמר לנתבע שהוא ישקול לעבור להסכם למחיר קבוע רק אחרי שיתבררו כל הצדדים העובדתיים בתיק. למרות סירובו לעבור למחיר קבוע, הנתבע המשיך לעבוד איתו, ואף ידע שהתובעת ממשיכה לעבוד על התיק (למשל, טיוטת כתב הגנה נשלחה לנתבעים ב-03/11/19). לאחר הודעת הדוא"ל מהנתבע ב-11/12/19, בה הנתבע סרב לשלם לפי שעות וביקש לעבור למחיר קבוע, התובע הבין שהנתבע מתחמק מתשלום, ולכן הורה להפחית את שעות העבודה בתיק למינימום (אי אפשר היה להפסיק את הטיפול לחלוטין, משום שמדובר היה בתיק פעיל, ולמרות שהוא שאל בפירוש אם הנתבע רוצה להמשיך, לא התקבלה הודעת פיטורין). באותו שלב, הנתבע המשיך לשוחח איתו בעניין התיק. לאחר הודעת הנתבע שהוא רוצה להעביר את הטיפול בתיק לעו"ד אחר – העבודה הופסקה והתיק הועבר לנתבע. 

סה"כ התביעה 92,898 ₪, וכן שכ"ט בגין ההליך הנוכחי.

טענות הנתבע

לטענת הנתבע, הוא אדם שמחזיק הרבה עסקים ביו"ש, ויש לו ניסיון עם המורכבות המשפטית של האזור הזה. בפגישה הראשונה, התובע הציג עצמו כמי שיש לו פתרונות משפטיים שאין לאף אחד בתחום הזה של משפט ביו"ש, ולכן התובע בחר לעבוד איתו. לדבריו, בכל תיק הוא לוקח שלוש הצעות מחיר, ולתיק הזה הוא קיבל הצעות בין 30 ל- 50 אלף ש"ח. למרות זאת, הוא החליט לעבוד עם התובעים, מכיוון שהתובע אמר שיש בתיק הזה סוגיות משפטיות שעורכי דין אחרים אינם בקיאים בהן, ומכיוון שהתובע אמר שניתן יהיה לסגור את התיק ברמת הטענות המקדמיות. ברם, חרף הציפיות, הטענות המקדמיות שהם הגישו נדחו על הסף "בהנף יד" ע"י בית המשפט, והנתבעים אפילו חויבו בהוצאות. למרות זאת, אין לנתבעים טענות על התובעים במישור הזה. 

לדבריו, הנתבעים סברו – לאור התרשמותם מדברי התובע – שדי יהיה בעשר השעות הראשונות כדי להפיל את התיק בטענות המקדמיות האלו, וזהו. משכך, הם סברו שעלות הטיפול המשפטי שביקשה התובעת לא תהיה כ"כ יקרה. לדברי הנתבע, אמנם התובע לא התחייב שדי יהיה בעשר שעות, אך בהחלט היה מובן ששעות אלו יהיו עיקר התשלום, ואם תהיה חריגה קטנה (של מספר שעות בודדות) היא תהיה במחיר שנקבע בהסכם. אבל ברור היה שהנתבעת לא תידרש לשלם עבור עוד עשרות שעות בתשלום שעתי. בנוסף הנתבע דרש שאחרי אותן עשר שעות יבקשו ממנו אישור להמשך העבודה. זה לא נכתב בדוא"ל, אבל זה ברור מתוך החוזה, שבו כתוב שרוכשים עשר שעות. הם גם דיברו על כך בטלפון, וכן כאשר התובע עדכן את הנתבע על כך שהגיעו לעשר שעות, הגיב הנתבע בדוא"ל "האם לא ניתן לקבל מחיר לכתב הגנה כמקובל?", לאמור, הייתה הבנה ברורה בין הצדדים שלא הסכימו עדיין על מחיר השעות הנוספות מעבר לעשר השעות הראשונות. 

כפי שהתובע מודה, אכן דובר על כך שיעבדו לפי מחיר קבוע. התובע אמר בהתחלה ש-50 אש"ח יהיה מחיר קצת זול לתיק, אבל זו הייתה ההערכה הגסה לעלות הטיפול המשפטי. הוסכם שאם הטענות המקדמיות יידחו - אז הצדדים ישבו ויסכמו על מחיר קבוע. התובע מעולם לא אמר "לא" לבקשה שיהיה מחיר קבוע. בסוף הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, ולכן הנתבעים הפסיקו להעסיק את התובעים, אבל לכל אורך הדרך לא הייתה הסכמה לעבוד במחיר של 750 ₪ לשעה. אף שהנתבעים פיטרו את התובעים רק בסוף ינואר, לא נאמר להם בדיוק מתי התובעים עובדים ומתי לא. 

הנתבעים קיבלו את החשבון הגדול לראשונה ב-03/11 (הם לא קיבלו את הודעות הדוא"ל שנשלחו אליהם במהלך חודש 10/19). לדברי הנתבע, עוד לפני הדוא"ל מ-11/12/19, בו הוא הודיע שהוא לא מוכן לעבוד לפי מחיר שעתי, הוא שוחח בטלפון עם התובע "מיידית" לאחר דרישת התשלום ביום 03/11/19, וציין שדרישת התשלום אינה תואמת לסיכומי הצדדים. התובע השיב שהוא יתאם פגישה עם הנתבע, ו"הכל יהיה בסדר".

כיום התיק עבר לעו"ד ס', שמקבל 400 ₪ לשעה. 

לדברי התובע, הקרקע עצמה נרכשה תמורת 100,000 ₪ בתחילת שנות האלפיים, וכיום היא כמעט לא שווה כלום. שכן בגלל הבעיות המשפטיות לא יהיו לה קונים, ומשום שהקרקע לא נגישה כל כך. אם ירצו לבנות בה, תהיה עלות גבוהה לאישור תב"ע. על כן לא הגיוני לשלם כ"כ הרבה עבור הטיפול המשפטי בקרקע. אילו היו ממשיכים לעבוד במתכונת של שכר שעתי, היה שכר הטרחה מגיע ליותר מחצי מליון ₪. 

מעבר לכל האמור, בכתב ההגנה נטען, כי לפי חוק לשכת עורכי הדין אסור לעו"ד לקבל שכ"ט מופרז. בפסיקות שונות של בתי המשפט הופחת שכ"ט כאשר היה מופרז, וכך המצב גם בנדון דידן. 

בנוסף, הנתבע הנו ערב בלבד, ולכן אין לפנות אליו לפני שממצים את ההליכים עם הנתבעת. 

נושאים הדיון

1. פירוש ההסכם בין הצדדים
2. הדין כאשר שני הצדדים הבינו בצורה שונה את ההסכם ביניהם
3. בקשות הנתבעת לשנות את צורת התמחור
4. מועד משלוח ההודעה על שעות העבודה
5. האם שכר הטרחה מופרז ויש להפחיתו
6. מעמדו של הנתבע כערב
7. הוצאות משפט

פירוש ההסכם בין הצדדים

הוויכוח היסודי בין הצדדים החל בשאלה מהו פירושו הפשוט של ההסכם: 

התובעת הבינה את ההסכם באופן הבא: ההסכם מגדיר כי על כל שעת עבודה, ללא יוצא מן הכלל, תשלם הנתבעת 750 ₪. התובעת לא התחייבה שהטיפול בתיק יארך מספר שעות מצומצם; אדרבה, כבר בשלבים הראשונים של הטיפול בתיק, לקראת סיום 10 השעות הראשונות, היה ברור שעוד נדרשת עבודה רבה. היות שבשום שלב לא הוסכם על תמחור אחר של התיק, על הנתבעת לשלם 750 ₪ עבור כל שעת עבודה עד לסיום הטיפול.

הנתבעת, לעומת זאת, הבינה את ההסכם כך: הטיפול בתיק יהיה בשלב אחד או בשני שלבים. בשלב הראשון יוגשו טענות מקדמיות, במטרה לגדוע את תביעת ח' באיבּה. שלב זה ידרוש כ-10 שעות עבודה של התובעת, או מעט יותר. במידה ויידרשו שעות נוספות, כגון אם הטענות המקדמיות יידחו, ייערך הסכם שכ"ט חדש, שבו יוסכם על מחיר קבוע לטיפול בתיק עד תומו. אי-לכך, כאשר התברר לנתבעת שהתובעת דורשת תשלום שעתי הרבה מעבר לשעות הטיפול הראשונות, היא ביקשה לערוך את ההסכם הגלובלי. התובעת התחמקה מלתת הצעת מחיר כזו, ולכן הנתבעת הודיעה על פיטורי התובעת. 

כפי שנאמר בדיון, בית הדין התרשם ששני הצדדים הם אנשים ישרים, ואינם מנסים לרמות אחד את השני לאחר מעשה. מסתבר כי שני הצדדים האמינו בתום לב בפירוש אותו הם נתנו להסכם. 

בשלב זה בית הדין נדרש לקבוע אם ישנו פירוש נכון להסכם מבחינה אובייקטיבית, ואם כן, מהו. לאחר מכן נדון בשאלה מהן ההשלכות לכך שאחד הצדדים שגה בהבנת ההסכם.

לאחר העיון, אנו מקבלים את הפירוש שנתנה התובעת להסכם: 

בסעיף 1(א) של ההסכם נכתב כי ישנו תשלום על 10 השעות הראשונות של הטיפול בתיק, ובסעיף 1(ב) נכתב כי יהיה תשלום שעתי נוסף על כל שעה. התשלום השעתי לא הוגבל לתקרת מקסימום. 

גם בדיון אמר הנתבע כי הוא הבין שיתכן שיהיה חיוב מעבר ל-10 השעות הראשונות, אלא שהוא הבין שהתשלום על שעות אלו יהיה טפל לתשלום על השעות הראשונות. ברם, להבנה זו אין תימוכין בהסכם, שכאמור לא הוגבל בשעות. 

נציין כי מנוסח ההודעה ששלח הנתבע לתובע עם תום 10 השעות הראשונות, נראה כי היה מובן לנתבע שיידרש תשלום שעתי גם על השעות הבאות. לשון ההודעה "האם לא ניתן לקבל מחיר להגשת כתב הגנה כמקובל?" – לאמור, בשלב זה ברור לנתבע שההסכם מחייב תשלום לפי שעות, אלא שהוא אינו מרוצה מהסדר זה, ומבקש לעבור להסדר של תשלום קבוע. עם זאת, בהחלט יתכן שהנתבע שיער שיידרש מספר נמוך בהרבה של שעות עבודה כדי לכתוב את הבקשות השונות ואת כתב ההגנה, ולא העלה על דעתו שיקבל דרישות תשלום על כ-115 שעות עבודה במצטבר.

לסיכום: אנו מקבלים את פירושה של התובעת להסכם, לפיו לא הייתה מגבלה על שעות העבודה עבורן ישולם שכ"ט לפי תעריף שעתי. 

הדין כאשר שני הצדדים הבינו בצורה שונה את ההסכם ביניהם 

כאמור, להבנת בית הדין, הנתבעים האמינו בתום לב בפירוש אותו הם נתנו להסכם. האם יש לכך משמעות מעשית? 

התשובה לכך היא שלילית. כלל נקוט בידינו "דברים שבלב – אינם דברים", כפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ רז, ד)

המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר. 

כלומר, כוונות סובייקטיביות שלא נאמרו לצד השני אינן חלק מפרשנות ההסכם (ראו ברוח זו – חוקי התורה: פרשנות הסכמי ממון [תשפ"א], סעיף 2).

עיקרון זה נדון גם בספר חוק לישראל: פגמים בחוזה, עמ' 112-113, העוסק בדיני טעות בחוזים לפי ההלכה: 

השיקול הבולט הוא הרצון וההסכמה של הצדדים לחוזה. ואולם שיקול זה אינו בלתי מוגבל. יש גם משמעות רבה להיבט החיצוני-אובייקטיבי של התנהגות הצדדים, על פי העיקרון "דברים שבלב אינם דברים". יש להניח שעיקרון זה נובע במידה מסוימת מן ההכרה בחשיבות ביטחון העסקאות. בגלל עיקרון זה, לא תתקבל (בדרך כלל) טענה שאדם התכוון בלבו לתנאים מסוימים בחוזה, אם התנאים האלו עומדים בניגוד לאמירה מפורשת או להתנהגות חיצונית. 

ושם בהמשך עמ' 118-119:

יש לדון בשאלה, האם מדובר כאן בטעות סובייקטיבית או אובייקטיבית? במילים אחרות, מה דינו של צד לחוזה שטעה מבחינה סובייקטיבית, דהיינו שלא ידע את העובדות (או את הדין) לאשורן, אבל אדם סביר באותן נסיבות היה מצליח לברר את האמת, דהיינו שזאת לא טעות אובייקטיבית?... לפי המשפט העברי, במצבים מסוימים אין לצד הטועה זכות לבטל את החוזה אם היה יכול לברר את האמת ולא עשה כן... יש לשים לב שאבדן זכות הביטול כאן אינו עונש למי שלא טרח לברר את האמת, אלא נובע מאומדן שהוא מוכן להתקשר בחוזה גם אם יש פגמים בנכס. הדברים עולים בקנה אחד עם גישתו הכללית של המשפט העברי לעניין טעות בחוזה, שאין מתחשבים בשיקולי אשמה וענישה אלא רק בכוונות הצדדים, שבוטאו בפירוש או מכללא. 

ההלכה קובעת, שצד להסכם אשר יכול היה להבין את משמעות ההסכם, אינו יכול לבטל את ההסכם גם אם שגה בהבנתו. הלכה זו מוסברת שם (הערה 43) באחת משתי דרכים – או מטעם שהשוגה לא עשה את כל הבדיקות המוטלות עליו, והדבר מלמד שהוא מחל לצד השני, וקיבל עליו את ההסכם גם אם יימצא ששגה בהבנתו; או מטעם שמי ששוגה בטעות סובייקטיבית אינו יכול לבטל את ההסכם "שלא היה לו לטעות" (ובתנאי שלא נעשה נסיון הטעיה מתוכנן מראש כדי להסתיר את הכוונה האמיתית). 

בהשלכה למקרה שלפנינו – גם אם הנתבעת טעתה בהבנת ההסכם, הוא עדיין מחייב אותה, מפני שלשון ההסכם מורה בפשטות כהבנת התובעת. היה על הנתבעת להבין שהחוזה אינו מוגבל למכסת שעות כלשהי, אלא על כל שעה ושעה מכאן ולהבא ייגבה ממנה שכ"ט כאמור בהסכם.

נמצא ששני הצדדים התחייבו בהתאם לפרשנות האובייקטיבית של ההסכם.

בקשות הנתבעת לשנות את צורת התמחור

הצדדים הסכימו שהנתבעת ביקשה לשנות את צורת התמחור, בכתב ובעל פה. יש מחלוקת האם התובעת נעתרה לבקשה העקרונית לשנות את צורת התמחור, אולם אין חולק שאותו הסכם-חדש אליו ייחלה הנתבעת לא קרם עור וגידים, ולא הבשיל לכדי הסכמה מלאה. כיון שהצדדים לא הגיעו לכדי הסכם חדש, אזי ההסכם הישן שריר וקיים, ותמחור שעות העבודה, ששני הצדדים ידעו שנמשכת, נעשה לפיו (ראה גם חוקי התורה: פרשנות הסכמי ממון [תשפ"א], סעיף 4; ערוך השולחן חו"מ שלג, ל).

לשון אחרת, כל עוד היה ברור לנתבעים שהתובעת ממשיכה לעבוד עבורם, התובעת זכאית לקבל שכר לפי התמחור הישן. אי אפשר לדרוש מהתובעת לוותר על חלק מהשכר המוסכם, ובאותו זמן להורות לה להמשיך לעבוד, או למצער – לדעת שהיא ממשיכה לעבוד, ולא להורות לה לחדול. כדי להפסיק את החיוב היה על הנתבעת להורות לתובעת במפורש להפסיק את העבודה, ואכן כך נעשה רק בתאריך 19/01/20, ולכן עד לאותו תאריך על הנתבעת לשלם לתובעת על עבודתה.

אכן, הנתבע לא טען שהוא רק ביקש לשנות את שיטת התמחור, אלא שלטענתו מלכתחילה עוד בתחילת העבודה על התיק סוכם בין הצדדים שמעט אחרי 10 שעות העבודה יסוכם שכ"ט קבוע להמשך העבודה. לדברי הנתבע סיכום זה עולה לא רק מן הכתוב בהסכם עליו חתם, אלא הוא גם סוכם בעל-פה. ברם, כאמור אנו סוברים שסיכום זה אינו עולה מן הכתוב בהסכם. משכך גם טענת התובע שהיה סיכום בעל-פה (הנוגד להבנתנו את הסיכום בכתב) אינה משנה את הדין. זאת משום שכאשר יש סיכום ברור בכתב, ומחלוקת בין הצדדים על הנאמר בעל-פה לאחר הסיכום הכתוב – על המבקש לשנות מן האמור בכתוב להוכיח שאכן נכרת סיכום אחר בין הצדדים (זאת בדומה לפסיקת השו"ע בחושן משפט סי' פב סעיף יב ביחס לטענת 'תנאי היה בו', שבעל השטר נאמן בשבועה). ובפרט שאין מחלוקת שלא הגיעו להסכמות על צורת תמחור אחרת, אלא לכל היותר שהסכימו שבעתיד יחליפו את צורת התמחור. מכיון שהנתבע רק ביקש שייחתם הסכם אחר, אך מוסכם שלא התגבש הסכם כזה באופן סופי – התובעת זכאית לקבל את מלא שכר הטרחה הנקוב בהסכם הכתוב. 

על כן אנו קובעים, שלמרות בקשת הנתבעת לשנות את צורת התמחור – ההסכם המקורי נשאר בתוקפו.

מועד משלוח ההודעה על שעות העבודה

בהסכם בין הצדדים (סעיף ב) נכתב כי "עבור כל שעת עבודה שיעסוק משרדנו בעניין שבנדון מעבר לאמור בפסקה 1 (א), ישולם סך של 750 ₪... שישולם על פי דרישה מדי חודש בחודשו". הוראה זו מטילה, בעיקרה, חובה על הנתבעת לשלם מדי חודש, לאחר שתישלח לה דרישת תשלום. אך לצד זאת, משתמע גם שהתובעת תשלח דרישה כזו בכל חודש. לאמור, מתוך ההסכם ניתן היה להניח שהתובעת תשלח לנתבעת דו"ח שעות מדי חודש בחודשו. למרות זאת, התובעת שלחה את דו"ח השעות רק בתאריך 07/10/19 – כחודשיים לאחר העדכון על תום 10 השעות הראשונות – כלומר באיחור של חודש. 

להבנתנו, העובדה שהדו"ח נשלח באיחור הובילה לאופן בו הסכסוך בין הצדדים התפתח. אילו דו"ח השעות היה נשלח במועד בו הוא אמור היה להישלח, הייתה לנתבעת אפשרות לשקול אם ברצונה להמשיך לפי המתווה הנוכחי של שכ"ט, או שהיא רוצה להחליף אותו, או להפסיק את העסקת התובעת. בכל תיק יש עדיפות ללקוח מכך שהוא מקבל עדכון שוטף על שעות העבודה של בא כוחו, כי כך הלקוח יכול לכלכל את צעדיו. אך במקרה דנן הדברים נכונים ביתר שאת, לאור חוסר ההסכמה ששררה בין הצדדים ביחס לשיטת התמחור של שעות העבודה. התובע ידע שהנתבע אינו מרוצה ממתווה שכ"ט לפיו יהיה תשלום שעתי, ומעוניין לעבור לתשלום קבוע "פיקס", ולכן גוברת ביתר שאת הציפייה שהלקוח יהיה מעודכן על השעות שהתובעת עובדת עבורו. לפיכך, הנתבעת זכאית להפחתה בשכר הטרחה עליה לשלם – לכל הפחות מדין פשרה הקרובה לדין, כאשר "היושר" מטה לפשר בין הצדדים.

נבהיר שההפחתה אינה בגלל שהחוזה הופר (שכן אין לראות באיחור במסירת ההודעה, כשלעצמו, הפרת חוזה), אלא בגלל שאילו הדו"ח היה נשלח במועד, יתכן והנתבעת היתה מחליטה על הפסקת העסקת התובעת. לכן, ההפחתה תהיה רק על השעות שלאחר המועד שנקבע למשלוח דו"ח השעות, ולא על השעות שלפני כן. לפיכך יש להפחית מהתשלום על השעות שלאחר 01/09/19 ועד 07/10/19 בשיעור מסוים. 

הדו"ח הנ"ל הכיל את רישום השעות עד 01/10/19 (הדו"ח מכיל רישום שעות רק עד 24/09/19, אך עד 02/10/19 לא היו שעות עבודה), ולכן את דו"ח השעות הבא התובעת הייתה אמורה לשלוח חודש לאחר מכן, בתאריך 01/11/19. על שעות העבודה באותו חודש (אוקטובר) היא זכאית לקבל תשלום מלא. מבחינתה, כל עוד היא לא קיבלה הודעה מהנתבעת שברצונה להפסיק לעבוד במתכונת הנוכחית של שכ"ט, היא הייתה אמורה להמשיך בעבודה כרגיל. 

התובעת לא שלחה דו"ח שעות ב-01/11/19, ולמעשה לא שלחה דו"ח שעות עבור חודשים אוקטובר-נובמבר עד הפסקת העבודה. ולכן משכ"ט עבור שעות העבודה מחודש נובמבר יש להפחית בשיעור מסוים. 

ב-11/12/19 הנתבע שלח מכתב לתובעת, וממנו ברור שהוא לא מעוניין להמשיך את מתווה ההעסקה הנוכחי. לטענת התובעת, מאותו שלב ואילך היא הבינה שיש בעיה, ולכן הפחיתה את העבודה למינימום ההכרחי. לפיכך אין הפחתה משכ"ט על השעות מאותו שלב ואילך.

מאידך, גם הנתבעת לא דרשה לראות את דו"ח השעות, אף שידעה שהתובעת עובדת על התיק. לטענתה, היא קיבלה את דו"ח השעות הראשון רק בתאריך 03/11/19 ורק אז התוודעה לכמות השעות שהנתבעת עבדה , ולדרישת התשלום עבורן. למרות זאת, הודעה ברורה בכתב על כך שאין להמשיך במתווה שכ"ט הנוכחי הייתה רק ב 11/12/19, והעבודה הופסקה רק ב-19/01/20. דהיינו, אין מדובר במצב בו הנתבעת מבקשת לברר מה היא נדרשת לשלם ומקבלת תשובה רק לאחר זמן ממושך. ומכאן, שגם לנתבעת יש תרומה לאופן בו הבעיה התפתחה, ויש להתחשב גם בכך בקביעת ההפחתה מהתשלום על שעות העבודה.

לאור האמור, בתור פשרה הקרובה לדין, התשלום על שעות העבודה יהיה באופן הבא:

האם שכר הטרחה מופרז ויש להפחיתו

בכתב ההגנה טענה הנתבעת ששכר הטרחה אותו התובעת דורשת הוא מופרז, ולכן יש להפחיתו. הנתבעת ביססה את טענתה על שורה של פסקי דין של בתי המשפט, הקובעים שכחלק מכללי האתיקה של עורכי דין, חל עליהם איסור לדרוש שכ"ט מופרז. כלשון הנתבעת "בתי המשפט עמדו לא פעם על הבעייתיות שבשיטת חיוב שעתי עבור שכר טרחת עורך דין".

דינה של טענה זו להידחות מכמה סיבות:

1. מבחינה הלכתית הנתבעת טוענת לאונאת ממון, כלומר, ששכר הטרחה גבוה מהמקובל ולכן הסיכום בין הצדדים אינו תקף. אלא שבמקרה זה התובעת היא בגדר פועל של הנתבעת, כיוון שפועל הוא כל מי שמקבל שכר על פי משך העבודה שלו ולא על פי התוצאות של עבודתו (רמ"א חו"מ שלג, ה; חוקי התורה: עבודה [תשפ"ב], סעיף 1). וכבר נפסק שאין אונאה בשכר פועלים (שולחן ערוך חו"מ רכז, לג).
2. ההנחה של הנתבעת שיש לבטל שכ"ט מופרז מסתמכת על פסיקות בתי המשפט, אך פסיקות אלו נשענות באופן רופף ביותר על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. נציין כי בכללים אין כל הנחייה מפורשת המגבילה את שכר הטרחה לעורך הדין, אף שקיימות הנחיות אחרות העוסקות בשכר הטרחה (כגון: ששכר הטרחה יהיה בכסף ולא בטובת הנאה אחרת). לדעת רוב הפוסקים, ההלכה ש"דינא דמלכותא דינא" מתייחסת רק לחוקי המדינה, אבל לא לפסיקות בתי המשפט. פסיקות אלו אינן מחייבות את בתי הדין (ראו עדו רכניץ, "נייר עמדה 17: מעמדם של חוקי המדינה ושל פסיקות בתי המשפט", עמ' 29-30, אתר דין תורה, מכון משפטי ארץ).
   בנוסף, גם לאותם פוסקים המקבלים את פסיקות בתי המשפט, מן הסתם יש לחלק בין הערכאות השונות, ויש לתת משקל של "דינא דמלכותא דינא" רק לפסיקות בית המשפט העליון. הנתבעת ציטטה מתוך פסק דין של ביהמ"ש העליון 4849/06 קפלינסקי נ' מנורה, אולם בהליך זה נדחתה התביעה לשכ"ט בעיקר בגלל פרשנות הסכם שכר הטרחה, ורק כהערה נמתחה ביקורת על גובה השכר, ואף זאת רק בהקשר של חברות ציבוריות שאמורות להגן על האינטרס הציבורי "הסכמי שכר טרחה החורגים מאמות מידה הוגנות וסבירות, אפילו הם נתונים לאוטונומיה של רצון הפרט כשמדובר בלקוח פרטי, אינם קבילים כשמדובר בגופים מפוקחים בעלי אופי ציבורי, אשר מקורותיהם הכספיים באים מהציבור הרחב".
3. עיקר הביקורת שמתחו בתי המשפט השונים – ובכלל זה פסק ביהמ"ש העליון הנ"ל, ופס"ד המחוזי 1587/04 עו"ד שלום טובי נ' רבקה דהרי שאותו ציטטה הנתבעת – הייתה על שכר טרחה שנקבע באחוזים מתוך התביעה, או באחוזים מתוך ההצלחה. במקרה של שכ"ט המבוסס על אחוזים, אין שום דבר הכורך בין העבודה על התיק לבין גובה התשלום עליו. דהיינו, הביקורת שנמתחה בהליכים אלו הייתה דווקא על שכ"ט שאין בינו לבין שעות העבודה המושקעות בתיק קשר הדוק, מבנה שכר הטרחה שאותו דווקא התובעת העדיפה. בתי המשפט נתנו עדיפות דווקא להסכמי שכר הנקבעים לפי שעות העבודה, וראו בהם מסגרת סבירה ותקינה בה קיימת פרופורציה בין מידת ההשקעה לגובה השכר.
4. גם אילו היינו מקבלים את הטענה העקרונית שיש להפחית מגובה השכר כאשר הוא מופרז, הנתבעת לא הוכיחה שהתובעת דרשה שכ"ט מופרז. אכן, הנתבעת הצליחה למצוא עו"ד כלבבה, שייצג אותה נאמנה תמורת שכ"ט נמוך יותר מזה שהתובעת דרשה. אך אין זה אומר בהכרח שהמחיר אותו דרשה התובעת הוא מופרז. כמו בכל שוק, ניתן למצוא בעלי מלאכה זולים ויקרים, וזכותה של התובעת למצב את עצמה ברף הגבוה של המחירים. 
   לשם השוואה נדון בפסק דין אחר אותו ציטטה הנתבעת בכתב ההגנה – א 059207/00 מביהמ"ש השלום בת"א, מפי כבוד השופטת שבח. באותו פס"ד הפחית ביהמ"ש את גובה השכר. אך באותו הליך הוסכם מראש על שכ"ט של בין 250-135 דולר + מע"מ לכל שעת עבודה של עורך דין, החוזה נכרת ב-06/02/94. כלומר, בערכים של ימינו בין 1610-870 ₪. ניכר שהסכומים הללו עשויים להיות אפילו כפולים משכר הטרחה עליו הוסכם עם התובעת. לאור האמור, ניתן לקבוע שהנתבעת לא הוכיחה שהשכר אותו דרשה התובעת הנו שכר מופרז.

לסיכום, אנו קובעים שאין להפחית משכר הטרחה של התובעת בגלל הטענה שהוא מופרז.

מעמדו של הנתבע כערב

בהסכם בין הצדדים התחייב הנתבע שהוא "ערב אישית להתחייבות הלקוחה ע"פ הסכם זה". משמעות הדבר היא שאין לפתוח בהליכי גביה מולו, עד שימוצו הליכי הגביה מול החייבת הראשית – הנתבעת. 

ברם, נהגה התובעת כראוי בכך שצרפה את הנתבע כצד להליך, כדי לאפשר לו להתגונן בעצמו מפני הטענות שבגינן הוא עשוי להתחייב. 

הוצאות משפט

לפי ההלכה, וכך נהוג ברשת בתי הדין ארץ חמדה גזית, כאשר שני הצדדים מתנהלים כראוי במהלך ההליך השיפוטי, אזי כל צד נושא בהוצאותיו, ושני הצדדים מתחלקים שווה בשווה בהוצאות בית הדין ובאגרה.

כך היה בהליך הזה, ולפיכך הנתבעת תשלם לתובעת מחצית מאגרת ביה"ד, ובסה"כ 696.5 ₪ (1393/2)

החלטות

הנתבעת תשלם לתובעת משרד עו"ד סך 71315.5 ₪ עבור שירותים משפטיים + מע"מ, ובסה"כ 83438.8 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת סך 1451 ₪ עבור החזר הוצאות. עבור סך זה אין תשלום מע"מ.

הנתבעת תשלם לתובעת סך 696.5 ש"ח עבור הוצאות משפט.

התשלום בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין.

הנתבע ערב לכל חובות הנתבעת המוזכרים לעיל.

ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין.

והאמת והשלום אהבו

פסק הדין ניתן היום כח אדר ב' תשפ"ב, 31 במרץ 2022.

בזאת באנו על החתום

__________________

הרב גלעד מינץ, דיין

__________________

הרב יוסף גרשון כרמל, אב"ד

__________________

הרב אהרן פלדמן, דיין