בס"ד, ט"ו בטבת תשפ"ד

27 בדצמבר 2023

 תיק מס' 83122

נימוקים להחלטה

בעניין שבין

התובע

לבין

הנתבע

רקע וטענות הצדדים

בין הצדדים מחלוקת כספית. התובע הגיש תביעה נגד הנתבע בבית הדין של ארץ חמדה גזית בפתח תקווה, העיר בה מתגורר הנתבע. הנתבע ביקש שהדיון יתקיים בבית דין בעירו של התובע שאינו שייך לרשת ארץ חמדה גזית. התובע טען טענות שונות לגבי אמינות בית הדין שהנתבע בחר וליכולתו לדון דין אמת. הטענות נטענו ללא הוכחה ולכן נדחו. בנוסף, טען התובע כי הנתבע אינו זכאי לבקש שהדיון יתקיים בעירו של התובע אלא רק בעירו של הנתבע.

בהחלטה זו נרחיב מעט בסוגיה שרבים וחשובים האריכו בה.[1]

הקדמה

מקובלנו שהולכים אחר הנתבע בעניין מקום הדיון, כלומר, שזכותו של הנתבע להתדיין בעירו ולא בעירו של התובע, וכך פסק הרמ"א (חו"מ יד, א) על פי שו"ת מהרי"ק (סימן א).

בשו"ת אבני חפץ (סימן קא, ובעקבותיו בשו"ת דבר חברון א, חו"מ, ב) פסק שאם הנתבע מבקש שהדיון יתקיים במקומו של התובע טענתו מתקבלת, כיוון שהוא רשאי לוותר על זכותו. והוסיף שהוא הדין במקרה שהנתבע מבקש דיון במקומו של התובע והתובע מבקש להתדיין במקומו של הנתבע – ידו של הנתבע על העליונה.

בית הדין הרבני ברחובות (המאגר המקוון, קב) קבע כי דעת האבני חפץ היא דעת יחיד ואין הלכה כמותו. הרב בארי (משפט החושן, סימן ד) חלק על אבני חפץ במקרה שהתובע רוצה דיון במקומו של הנתבע, והנתבע רוצה דיון במקומו של התובע, לדבריו במקרה כזה הדין עם התובע.

נדון בדבריהם.

הנימוקים לכך שהולכים אחר הנתבע

מצאנו כמה נימוקים לכך שיש לקיים את הדיון בעירו של הנתבע ולא בעירו של התובע.

שיטת הגר"א: סברה

הגר"א (חו"מ יד, יח) כתב: "בבא קמא מו ב: מאן דכאיב כו'". כוונתו לדברי הגמרא (בבא קמא מו ע"ב):

א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם.

מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!

דהיינו, אין צורך במקור לכך שעל התובע מוטלת חובת הראייה להוכיח את תביעתו, כיוון שהדבר מבוסס על סברה, על דרך משל: מי שכואב לו הולך לרופא, ואילו הרופא אינו צריך להגיע לחולה. כך, מי שרוצה להגיש תביעה עליו לטרוח להוכיח את טענותיו, ונטל הראייה אינו מוטל על הנתבע.

בהקשר של מקום הדיון, משמעות הדברים היא, שהדין שזכותו של הנתבע שהדיון יתקיים במקומו מבוסס על סברה (שמעמדה כדין דאורייתא) שהטרחה מוטלת על התובע ולא על הנתבע. כך כתב במפורש בשו"ת שיבת ציון (צח, בנו של הנודע ביהודה). כך משמע גם משו"ת חכם צבי (יד) שהובא על ידי שער משפט (יד, ב), שבמקרה של מחלוקת בין יחיד ורבים יש לקיים את הדיון במקומם של הרבים כיוון שהם מוחזקים. משמע שכוחו של הנתבע לקבוע את מקום הדיון מהיותו מוחזק.

כנסת הגדולה: תקנה לטובת הנתבע 

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן יד, כא) כתב כך:

ולי נראה, שנהגו כן מפני תועלת הנתבע שלא יוציא מנה על מנה. הא כיצד, פעמים שהתובע מעיר אחת והנתבע מעיר אחרת, אם אתה אומר שהנתבע ילך אחר התובע, יבא איש רמאי ויתן עיניו באיש עשיר שבעיר אחרת, ויאמר שיש לו תביעה עמו שיבא להתדיין עמו בעירו. והעשיר ההוא שלא לכתת את רגליו לטלטל את עצמו יתפשר עמו, מה שאין כן אם יצטרך הוא לבא לעיר הנתבע. ומאחר שנהגו כן כשהם בשני עיירות, ראוי להנהיג המנהג אפילו בעיר אחת בשתי בתי דינין שלא לחלוק במנהג.

כנסת הגדולה כתב שטעמו של המנהג שהולכים אחר הנתבע הוא כדי להגן על הנתבע מפני תביעות קנטרניות, ולכן נקבע שהנתבע לא יידרש להוציא הוצאות. בשולי דבריו הוא ציין שכיוון שזה המנהג, נקבע שגם כאשר שני בעלי הדין גרים באותה עיר, זכותו של הנתבע לבחור באיזה בית דין יתקיים הדיון. זאת, למרות שאין לנתבע הוצאות נוספות אם הדיון יתקיים בבית הדין שיבחר התובע.

דברי כנסת הגדולה דומים מאד לדברי הגר"א מבחינת התוצאה, אלא שהגר"א תלה אותם בסברה דאורייתא, ואילו כנסת הגדולה תלה את הדברים במנהג שלכאורה מנוגד לדין.

מהרשד"ם: תקנה כדי למנוע מחלוקות

שו"ת מהרשד"ם (חו"מ, ז) כתב כך:

ראו הם קדמונינו להחזיק במנהגם הטוב מפני השלום שגדול השלום. וזה שאם יבא התובע ויאמר זה שאני רוצה הוא הגדול או שוה לתלמיד חכם שאתה הנתבע רוצה, ואמר הנתבע אין האמת כדבריך מאן מוכח? בעונותינו כל א' מתנשא ואמר אני אני ואפסי עוד גדול ממני וירבו המחלוקות והקטטות. לכן ראו להשקיט הריב אחר שהנתבע ציית דין תורה ואינו מטריח לתובע לילך חוץ לעיר שהדין בזה עם הנתבע...

וכל זה הארכתי והיה לי להאריך יותר בטענת דבזמן הזה, קרוב בעיני שמאחר שהנתבע רוצה להיות ציית דינא על פי התורה, אין חולק שאין כח ביד אדם בעולם לכופו לומר תעמוד בפני זה.

מהרשד"ם פסק גם הוא שהנתבע יכול לבחור שהדיון יהיה במקומו, וכן יכול לבחור באיזה בית דין בעירו יתקיים הדיון. מדבריו עולה שהדין מבוסס על תקנה שנועדה למנוע מחלוקת בשאלה איזה בית דין גדול, זה שבחר התובע או זה בחר הנתבע. בסוף דבריו הוא רומז שבזמן הזה בו אין לבתי דין כוח כפייה, די בכך שהנתבע הסכים לדין תורה, ואין לכפות עליו בית דין שאינו רוצה.

מהר"י בן לב: תקנה לטובת התובע

בשו"ת מהר"י בן לב (ג, צז) כתב שהטעם הוא עבור התובע כיוון שהנתבע ייכנע בפני בית הדין שבעירו, ואלו דבריו:

והתקנה הזאת נראה שתקנוה משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני הב"ד של הקהל שלו מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם.

ברוח זו פירש בשו"ת אגרות משה (חו"מ א, ה) את דברי הגר"א, שהפתרון הטוב ביותר (ובמשל, הרופא הטוב ביותר) לכפיית הנתבע הוא בתביעתו בבית הדין שבעירו. אולם, הרב שחור (ראו בהערה 1) העיר בצדק שפירושו של האגרות משה דחוק בהשוואה לפירוש שמדובר בזכות של הנתבע.

שיטת האבני חפץ והחולקים עליו

נימוקי האבני חפץ

כאמור, בשו"ת אבני חפץ (קא) כתב שכאשר הנתבע רוצה להתדיין בעירו של התובע, טענתו מתקבלת:

כיון דעיקר הדבר שהתובע הולך אחר הנתבע לא נאמר רק לטובתו של הנתבע שאין להוציאו מעירו בשביל תביעתו של התובע, ולגרום לו הוצאות וטורח וכדאיתא בחו"מ סי׳ י״ד סעיף א׳ ברמ״א. יכול הנתבע לומר אי אפשי בטובה זו ורוצה אני לדון בעיר התובע. דכל דבר שהוא לטובת האדם, יכול האדם לותר ולומר איני רוצה בטובה זו.

כלומר, כיוון שזכותו של הנתבע לבחור את בית הדין, הרי שהוא רשאי לוותר על זכותו. בהמשך הוא הוכיח זאת מכך שבעל דין רשאי לוותר על זכותו להיות נוכח במהלך עדות. כיוון שיש מחלוקת האם דין עדות בפני בעל דין הוא מדאורייתא, משמע שכוונתו שגם אם מדובר על זכות מדאורייתא ניתן לוותר עליה, ומסתברים הדברים.

בהמשך הוא התייחס לשאלה כיצד יש להכריע במחלוקת בין התובע לנתבע בעניין זה וכתב:

דהנתבע מוחזק בגופו, וכשיש ספק באיזהו ב״ד עליו לדון, אין להכריחו לדון נגד רצונו, רק רשות בידו לומר שאינו רוצה לדון רק בבית דין המרוצה לו.

כלומר, כשיש ספק היכן יש לקיים את הדיון תמיד ידו של הנתבע על העליונה, כיוון שהוא "מוחזק בגופו". דברים אלה עולים בקנה אחד עם שיטת הגר"א שיתרונו של הנתבע נובע מכך שהוא המוחזק.

טענות בית הדין הרבני כנגד האבני חפץ

בפסק דין של בית הדין הרבני ברחובות חלקו על אבני חפץ וכתבו שהוא דעת יחיד, וכך נימקו את דבריהם (פסקי דין רבניים, המאגר המקוון, קב):

שוב מצאתי בשו"ת אבני חפץ (לוין. סי' ק"א) שנשאל ממש בשאלה זו. והשיב, דהדין עם הנתבע, כיון שהדין שהתובע הולך אחר הנתבע הוא תקנה לטובת הנתבע, יוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים. ע"ש.

ולענ"ד אחרי המחי"ר, אין דבריו נכונים במה דס"ל שדין זה הוא תקנת חכמים, כפי שבארנו באריכות, דמנהג העולם שהולכים אחר הנתבע במקרה זה, דין גמור הוא, דכל היכא שאינו מטריח את התובע, מעיקר הדין יוכל לכפותו לדון בעירו, כיון דאינו מטריחו, כפי שלמדנו מר"פ ז"ב. והכא הרי אינו מטריחו, שהרי רוצה לדון עימו בעירו.

הם הבינו שאבני חפץ הניח שזכות הנתבע להתדיין בעירו היא תקנה, עליה רשאי הנתבע לוותר. אולם, על פי השיטה שזהו עיקר הדין (כגון, שיטת הגר"א) דבריו של האבני חפץ אינם נכונים. אולם, כאמור אבני חפץ לא כתב שהנתבע יכול לוותר על זכותו כי יסודה בתקנה, אלא שאדם יכול לוותר על זכותו באשר היא, גם אם מקורה מדאורייתא.

בנוסף, הם כתבו בהמשך שעל פי מהריב"ל התקנה היא לטובת התובע, כדי שהנתבע ייכנע לפני בית הדין שבעירו, אלא שבימינו בערים גדולות (כמו עירו של הנתבע) לא ראינו שנתבעים נכנעים מפני בית הדין שבעירם.

עוד כתבו שמדובר בתקנה קבועה שהדיון יתקיים במקומו של הנתבע. אולם, כאמור, מדברי מהרשד"ם משמע שהתקנה היא שהנתבע בוחר את מקום הדיון, בין השאר בגלל הקושי לכפות על הנתבע דיון בבית דין של התורה. בימינו סברה זו משמעותית מאד, כיוון שאכיפת פסק דין שנותן בית הדין במסגרת חוק הבוררות מותנית בהסכמת הצדדים. אמנם, על פי כנסת הגדולה התקנה באמת קבעה שיש לקיים את הדיון במקומו של הנתבע, ועל פי דבריו מסתבר שהוא חולק על האבני חפץ.

בנוסף, הם לא התייחסו לסוף דבריו של האבני חפץ, שבכל מצב לגביו יש מחלוקת יד הנתבע אמורה להיות על העליונה. וממילא, במקרה הנדון כאן בו יש מחלוקת, יש לקבל את בקשת הנתבע.

טענות הרב בארי כנגד האבני חפץ

הרב בארי (משפט החושן, ד) כתב שעיקר הדין הוא שהתובע בוחר את מקום הדיון אלא אם כן הדבר פוגע בנתבע, וסמך דבריו על שו"ת הרמ"א (קא). ולכן הוא פסק שאם הנתבע רוצה להתדיין במקומו של התובע, והתובע רוצה להתדיין במקומו של הנתבע – יד התובע על העליונה.

כאמור לעיל, כנסת הגדולה ומהרשד"ם כתבו במפורש שהנתבע יכול לבחור בין שני בתי דין באותה עיר. זאת ועוד בשו"ת הרמ"א (קא) כתב בדיוק להיפך, ואלו דבריו:

ונראה דאם חלוקים בדבר וכל אחד רוצה לדחות דיין חבירו, נראה דיד הנתבע על העליונה והתובע צריך לברור לו דיין אחר כדי שיוציא את שלו, דמאן דכאיב ליה כאיבא אזל לבי אסיא. ואף על גב דלענין לבית הועד קא אזילנא יפה כח התובע כדאיתא בתוס' ואשר"י פרק זה בורר, הני מילי גבי דיינים דיכולין לכוף לעמוד לפניהם ולכן כח התובע עדיף מטעם עבד לוה לאיש מלוה. ומטעם זה כתב נימוקי יוסף ריש זה בורר, דהתובע יכול להסתלק בעירו מדיין אחד לחבירו משא"כ הנתבע. אבל במקום זה בורר דיד הנתבע כיד התובע, דיד הנתבע כחו עדיף בזה שיותר הוא יכול לדחות התובע ממה שידחה התובע את הנתבע.

הרמ"א כתב כדעת הגר"א שבכל מחלוקת בין בעלי דין לגבי בית הדין שידון בעניינם – יד הנתבע  על העליונה, בגלל סברת "מאן דכאיב ליה", אותה כתב גם הגר"א. אמנם, יש זכות לתובע לכפות דיון בבית הדין כאשר מדובר בבית דין שיש לו כוח כפייה.[2] משמע שבימינו, כאשר דיון מותנה בהסכמת הצדדים יד הנתבע על העליונה, והוא יכול לבחור בית דין בעירו או בעירו של התובע.

סיכום

לאור כל האמור, דברי אבני חפץ נכונים גם לפי השיטה שזכות הנתבע לבחור את בית הדין היא זכות מדאורייתא. וכן בכל מקרה בו יש מחלוקת, יד הנתבע על העליונה והוא יכול לבחור האם להתדיין בעירו של הנתבע או  של התובע.

אבני חפץ כתב שהנתבע יכול לוותר על זכותו ולבקש דיון בעירו של התובע, אולם, על פי סברת מהרשד"ם ועל פי דברי הרמ"א חלק מזכותו של הנתבע לבחור את מקום הדיון, היא גם לבחור שהדיון יתקיים בעירו של התובע. כלומר, לא מדובר בוויתור על זכות אלא במימוש שלה.

לאור כל זאת, זכותו של הנתבע לבחור האם הדיון יתקיים בעירו או בעירו של התובע, וכן זכותו לבחור באיזה בית דין באותה עיר יתקיים הדיון.

פסק הדין ניתן בתאריך ט"ו בטבת תשפ"ד, 27 בדצמבר 2023

בזאת באתי על החתום

________________

הרב עדו רכניץ

מנהל בית הדין

[1] מעבר למה שהזכרנו בגוף הדברים, ראו עוד: הרב יהודה שחור, "בחירת מקום הדיון ע"י התובע או הנתבע", כתלנו טו, א, עמ' 449-383, אשר נעזרנו בדבריו.

[2] גם הרב שחור (לעיל הערה 1) כתב שהרמ"א חילק בין מקום הדיון לבין בחירת ההרכב בזבל"א, אולם לענ"ד הרמ"א חילק כפי שכתבתי למעלה.