בס"ד, כא בשבט תשפ"ג

 12/02/2023

תיק 83042

פסק דין חלקי

בעניין שבין

התובע

לבין

הנתבע

עובדות מוסכמות

התובע הינו בעלים של דירה במרכז העיר בירושלים (להלן "הדירה"). הנתבע שכר את הדירה. הסכם שכירות נחתם ביום 4.2.2020. תקופת השכירות כמפורט בחוזה הינה לכשלוש שנים, בין 20.2.2020 עד 30.3.2023. דמי השכירות הינם 6,500$ לחודש. במשך רוב התקופה הדירה לא הייתה בשימוש, והיא טופלה ע"י מנהל דירה.

בסעיף 6.3 להסכם השכירות נכתב: "ככל שהשוכרים יבקשו להאריך את תקופת ההסכם, לתקופה נוספת, יהיה עליהם להודיע למשכיר עד שלשה חודשים קודם לתום תקופת השכירות". ב"כ הנתבע הודיע בהודעת דואר אלקטרוני בתאריך 12.12.2022 כי הנתבע מאריך את ההסכם. באותו יום ב"כ התובע השיב כי ככל שהנתבע מעוניין להאריך את תקופת השכירות, דמי השכירות המעודכנים יעמדו על סך 8,500$ לחודש, וכן שיש לחדש את הבטוחות להסכם. ב"כ הנתבע השיב באותו יום שהם אינם מוכנים להעלאת דמי השכירות, והם רואים בהודעתם הראשונה מימוש של אופציה המוקנית להם בחוזה.

התובע פרסם את הדירה להשכרה ע"י מתווך, ורצה ששוכרים פוטנציאליים יכנסו לדירה לראותה, מתוך הבנתו שהחוזה מסתיים בסוף התקופה הנוכחית. ב"כ הנתבע סירב, ועדיין מסרב להכניסם לדירה, מתוך הבנה שהחוזה ממשיך ע"פ האופציה שמומשה על ידו.

בתאריך 16.1.23 פנה ב"כ התובע בבקשה לקבל עותק של פוליסות הביטוח, ע"פ הוראות סעיף 16.3 לחוזה השכירות, שמחייבות את הנתבע לערוך פוליסות אלו. מוסכם כי עד לבקשה זו לא נתבקש הנתבע להראות פוליסות ביטוח אלו. ב"כ הנתבע שלח העתק של פוליסת הביטוח לשנת 2023, אך לא לשנים 2020-2022.

להשלמת העובדות נציין כי בדירה הייתה בעבר בעיה של יונים, אשר היו מתיישבות על אדני החלונות ומלכלכות אותם. הנתבע שילם 8,833 ₪ על הרחקת היונים בחודשים 10-11.20. ב7.1.21 ב"כ הנתבע פנה אל ב"כ התובע וביקש קיזוז מדמי השכירות בגובה התשלום ששולם להדברת היונים. ב"כ התובע השיב במכתב וסרב לבקשה, תוך ציון נימוקים שונים.

טענות התובע

לטענת ב"כ התובע, סעיף 6.3 להסכם אינו אופציה, וכל משמעותו היא, שהנתבע צריך להודיע האם הוא מבקש להאריך את השכירות או לא. אחרי שהודיע שכן – על הצדדים לשוב ולסכם את תנאי השכירות בתקופת השכירות הנוספת. מטרת הסעיף היא לתת למשכיר להיערך לקראת תום תקופת השכירות, ולדעת האם עליו לנהל מו"מ מול השוכר לגבי תקופת שכירות נוספת.

בסעיף 7.2 להסכם נאמר "דמי השכירות ישולמו למשכיר מראש בכל רבעון. וכך במהלך תקופת השכירות הנוספת, ככל שתוסכם בין הצדדים". להבנת ב"כ התובע, גם מסעיף זה עולה שתקופת השכירות הנוספת צריכה להיות בהסכמה בין הצדדים, ולא בהחלטה חד צדדית של הנתבע.

אי לכך, הודעתו של הנתבע כי הוא מאריך את החוזה – אינה מקנה לו אופציה (ובמיוחד לאור העובדה שלטענת התובע הוא זה שפנה בראשונה אל הנתבע לשאול האם הוא מעוניין להמשיך את השכירות), והמשך תקופת השכירות תלויה בתנאים שיסכמו ביניהם התובע והנתבע. ולכן ככל ולא יסוכמו ביניהם התנאים – על הנתבע לפנות את הדירה בתום תקופת החוזה – 30.3.23.

לטענת ב"כ התובע, ב"כ הנתבע בעצמו לא יודע לאיזו תקופה נוספת מוקנית לו הזכות להאריך את השכירות, והוא סותר את עצמו – בכתב התביעה טען שמדובר בשנה, בדיון טען 3 שנים, ופעם אמר לו שלעולם. היות שזה לא הגיוני שתינתן לנתבע אפשרות בלתי מוגבלת להארכת השכירות, הדבר מלמד שלא ניתנה כלל אפשרות להאריך את השכירות באופן חד צדדי.

לפי סעיף 13.1 להסכם על הנתבע לתת לתובע להראות את הדירה ב-4 החודשים האחרונים של השכירות. כיוון שהשכירות נגמרת ב-30.3.23 והנתבע לא איפשר לתובע להראות את הדירה בתוך 4 החודשים שלפני כן – הרי מדובר בהפרה יסודית ע"י הנתבע.

סעיף 13.5 להסכם מחייב את הנתבע לערוך פוליסות ביטוח צד ג' לדירה. ככל שהנתבע לא ערך פוליסות כאלו – הרי שמדובר בהפרה יסודית של החוזה.

סעיף 13.6 להסכם מחייב את הנתבע להציג את פוליסות הביטוח שערך בתוך 14 ימים מתחילת מועד השכירות. אמנם התובע לא ביקש מהנתבע דבר בעניין זה עד 16.1.23, אך זה מפני שאחרי סיפור מטרד היונים הסיק התובע שב"כ הנתבע לא מתנהל בהגינות, והעדיף לבטח את הדירה בעצמו. בכל אופן, גם אם התובע ביטח את הדירה, ע"פ ההסכם הנתבע היה צריך להציג מעצמו את הפוליסות. הנתבע לא הציג פוליסות כאלו, ולכן ביצע הפרה יסודית.

סעיף 18.3 קובע תשלום של 3 חודשי שכירות, קרי 19,500$, בגין הפרה יסודית של ההסכם. לכן חייב הנתבע לשלם זאת בגין כל הפרה שנמנתה בסעיפים הקודמים (10-12). כמו כן, צריך לשלם שכר טרחת עורך הדין.

סיפור מטרד היונים קיבל מענה בכתב ע"י ב"כ התובע, עם שליחת הפניה ע"י בא כח הנתבע (13.1.21), והעניין הסתיים אז.

טענות הנתבע

לטענת ב"כ הנתבע, סעיף 6.3 להסכם הינו סעיף אופציה. הקריאה הפשוטה בו היא שככל שהנתבע יבקש להאריך את ההסכם לתקופת שכירות נוספת – זכותו לדרוש זאת, ובלבד שהפנייה למשכיר תיעשה לכל הפחות 3 חודשים לפני תום תקופת השכירות הראשונה. כל פירוש אחר של סעיף 6.3 הוא היתממות.

כיוון שכתוב בסעיף 6.3 "להאריך" הכוונה להאריך באותם תנאים קיימים של החוזה הנוכחי. אילו היה מדובר באופציה לשכירות בתנאים אחרים, צריך היה להשתמש במונח "לחדש את השכירות" ולא "להאריך את השכירות". "הארכה" פירושה – באותם תנאים.

פרשנות סעיף 7.3 במילים "ככל שתוסכם בין הצדדים" – הכוונה היא לקביעת זמן התשלום לכל רבעון, דהיינו הסכמת הצדדים אם להשאיר את מועד התשלום בתחילת כל רבעון, או לשנות זאת לתשלום בכל חודש, מפני שהיה על כך מו"מ קודם חתימת החוזה הנוכחי.

הודעת ב"כ הנתבע שהוא מאריך את ההסכם היא מימוש האופציה של הנתבע, ולכן החוזה ממשיך באותם תנאים למשך 3 שנים נוספות שהן "תקופת ההסכם".

בכתב ההגנה נכתב שהתקופה הנוספת היא שנה, ולא שלוש שנים כפי שהנתבע טוען כעת, מפני שנעשה ניסיון להגיע לפשרה על השנה הבא, אך ניסיון זה לא צלח, וכעת אינו רלוונטי, והוא טעות נכון לרגע הדיון.

כיוון שהחוזה מוארך, אין לתובע שום זכות לדרוש להכניס שוכרים לראות את הדירה. לפני שהמתווכים ביקשו להראות את הדירה ללקוחותיהם, ב"כ הנתבע ברר עמם אם כוונתם להראות את הדירה לצורך השכרה או מכירה, וסרב לבקשה להראות את הדירה רק כשהוברר לו שכוונת המתווכים להראות את הדירה לשוכרים פוטנציאלים. ולכן סירובו להכניסם אינו הפרה של החוזה, אלא להפך – עצם הבקשה של התובע להכניס שוכרים לראות את הדירה היא היא הפרה.

כל הביטוחים המוזכרים בהסכם שולמו, והאסמכתאות ישלחו לביה"ד. הן לא הוצגו בעבר משום שמעולם לא נדרשו.

מטרד היונים מהווה הפרה יסודית של סעיף 5.1 בהסכם, בו כתוב שהמשכיר מצהיר שהבית תקין. מטרד היונים הופך את הבית ללא תקין, והתובע ידע מכך. בדיון אמר ב"כ הנתבע שהוא אינו תובע על בסיס זה פיצוי על הפרה יסודית, ומטרתו באיזכור סיפור היונים הייתה להראות שהתנהלותו הגונה, בניגוד לנאמר ע"י התובע.

דיון

האם לנתבע זכות להאריך את ההסכם בלא הסכמת התובע?

משמעותו של סעיף אופציה הוא שמוקנית לשוכר זכות להאריך את תקופת החוזה ללא צורך בהסכמת המשכיר (חוקי התורה: שכירות מקרקעין, סעיף 32). במקרה שלפנינו נחלקו הצדדים האם בחוזה ישנו סעיף אופציה.

ליבת המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב פירושו של סעיף 6.3, בו נקבע כי "ככל שהשוכרים יבקשו להאריך את תקופת ההסכם, לתקופה נוספת, יהיה עליהם להודיע למשכיר עד שלושה חודשים קודם לתום תקופת השכירות". לעיתים קרובות סעיף בלשון כזו ממש נרשם כאשר קודם לכן מוזכר שיש אופציה, ונקבע לכמה זמן ובאיזה תנאים תהיה האופציה, והסעיף הזה משלים את תנאי האופציה – שבהודעה של שלושה חודשים מראש ניתן יהיה להפעיל את האופציה. כאן הסעיף שקובע במפורש שתהיה אופציה נעדר מן החוזה.

אלא שלהבנתנו, חוזים צריך לפרש בראש ובראשונה לפי מה שכתוב בהם (חוקי התורה: פרשנות הסכמי ממון, סעיף 2), ופחות לפי מה שלא כתוב בהם. מכאן, שכבר בסעיף הקיים מונחת האפשרות להארכת תקופת השכירות ברצון השוכרים, שכן הסעיף יוצא מתוך הנחה שלשוכרים אפשרות להודיע על הארכת השכירות באופן חד צדדי, ובלבד שיודיעו על כך די זמן מראש.

לפי ההסבר שהעניק התובע לסעיף 6.3, לא ברור לאיזה צורך נקבע התאריך של 3 חודשים למו"מ. אם אין שום נפק"מ לפנייה דווקא עד התאריך הזה, לשם מה הוא ננקב בחוזה? לשיטת התובע שהכל פתוח למו"מ, מה ההבדל בין פנייה יום לפני תום השכירות לפנייה 3 חודשים לפני סיומה? הרי להסכמות ניתן להגיע בכל שלב שירצו.

לדעת אחד הדיינים, גם אם הסברו המילולי של התובע לסעיף זה אפשרי, יש להעדיף לפרש את הסעיף בדומה לסעיפים דומים בחוזי שכירות אחרים, בהם כוונת הסעיף להעניק אופציה לשוכר, ולא רק לראות האם או רוצה לא רוצה להאריך את השכירות. עד כאן דעת אחד הדיינים.

פירוש זה, שלשוכר עומדת הזכות להאריך את תקופת השכירות, מקבל חיזוק מסעיף 7.2, בו נכתב כי "דמי השכירות ישולמו למשכיר מראש בכל רבעון. וכך במהלך תקופת השכירות הנוספת, ככל שתוסכם בין הצדדים". עצם העובדה שמתייחסים לתנאים שיחולו בתקופת השכירות הנוספת, פירושו של דבר שניתן לכפות תקופה כזו, בתנאים מסוימים. אם הכל פתוח למו"מ כאילו לשוכר אין שום זכות להאריך את החוזה בעל כרחו של המשכיר, לאיזה צורך הצדדים קובעים מראש תנאים לשכירות שצריכה מו"מ מחדש? הרי על הכל ניתן יהיה להסכים בזמן שישבו למו"מ על תקופת השכירות הבאה. ההסבר ההגיוני ביותר לסעיף הוא שהשוכר יכול לכפות שכירות נוספת, אלא שאז יהיה עליו להמשיך לשלם בתחילת כל רבעון, כמו בשכירות המקורית.

את המילים "ככל שתוסכם בין הצדדים" יש לפרש באופן הבא – המשכיר כבר הסכים לאפשר לשוכר להישאר בדירה לתקופה נוספת, וכעת רק על השוכר להביע את רצונו להישאר בה. בכך שיביע את רצונו להישאר בדירה תושלם ההסכמה ההדדית בין הצדדים.

אף אם הפרשנות הנ"ל דחוקה בלשון הסעיף, הרי שאם נלך עם הפרשנות שצריך הסכמה לתקופת השכירות הנוספת – הרי שפרשנות זו מאיינת את סעיף 6.3. כיוון שהמילים הנ"ל ("ככל שתוסכם בין הצדדים") נאמר בצורה אגבית בסעיף שאינו עוסק במהותו בתקופת השכירות הנוספת – אין בהם כדי לבטל את הפירוש הסביר של סעיף 6.3 לפיו ניתנה לשוכר אופציה.

אשר על כן, אנו קובעים כי על פי החוזה יש זכות לנתבע להאריך את תקופת החוזה על פי החלטתו.

דמי השכירות בתקופת השכירות הנוספת

אילו נכתב בהסכם כי לשוכר עומדת "אופציה" להאריך את תקופת השכירות, אז הפירוש הבלעדי למונח זה הוא שהשכירות בתקופה הנוספת תהיה באותם תנאים בדיוק של התקופה הראשונה. למילה "אופציה" משמעות ייחודית ומוגדרת. כאשר מוזכרת המילה הזו והצדדים מסכימים על כך שיהיה שינוי בתנאים של בתקופת השכירות הנוספת – עליהם לציין זאת במפורש בהסכם. ברם, כאמור, בהסכם דנן לא מופיעה המילה הנ"ל.

ב"כ הנתבע טען כי ניתן לדייק מלשון ההסכם "להאריך את תקופת ההסכם" על תנאי ההסכם בתקופה הנוספת. לדבריו, יש הבדל בין "חידוש הסכם" לבין "הארכת הסכם", ושמשמעות המונח האחרון היא "הארכה באותם תנאים". לא מדובר בהסכם "חדש" שבו יש תנאים שונים, אלא באותו הסכם, שאת תקופתו מאריכים.

להבנתנו הדקדוק מהלשון "הארכת הסכם" אינו מוכרח, ולפעמים משתמשים בביטוי "הארכת חוזה" גם כאשר מדובר בחוזה שיש לו תנאים אחרים. בעברית של ימינו – כולל בעברית "משפטית" של ימינו – עשויים להשתמש בשתי הלשונות בערבוביה ובלא להבחין בין המשמעויות השונות שלהן. לכן, להבנתנו, אין לדייק מלשון ההסכם שהתקופה הנוספת תהיה באותם תנאים של התקופה הראשונה.

ראו גם בפסק הדין של ביהמ"ש העליון עא 5566/18 עזבון המנוח סמי שמעון ז"ל נ' רשות מקרקעי ישראל בו עסקו בשאלה הלשונית הזו (פסקאות 36, 62). לדעת השופטים בביהמ"ש המחוזי והעליון "הארכת חוזה" יכולה להיות גם בתנאים אחרים, ולאו דווקא באותם תנאים של התקופה הראשונה.

כאשר אין הסכמה בין הצדדים על תנאי ההסכם, יש להבחין בין שני מצבים: במצב הראשון, הצדדים המשיכו את החוזה בשתיקה, והשאלה היא האם המשמעות של המשך החוזה בשתיקה היא שנשארים באותם תנאים כמו בתקופה הראשונה, או שאת החוזה ממשיכים בתנאים המקובלים בשוק בזמן שהחוזה מתחדש. על כך יש אריכות דברים בפוסקים (ראו פס"ד ארץ חמדה גזית 70024 המפורסם באתר בית הדין; חוקי התורה: שכירות מקרקעין, סעיף 35).

לעומת זאת, במצב השני, כמו במקרה שלפנינו, התגלע סכסוך על תנאי ההסכם לפי הארכתו. במצב כזה להבנתנו לא עומדת לשוכר הזכות להישאר בתנאי ההסכם הקודמים, אם הזכות הזו לא הוענקה במפורש בהסכם המקורי. אלא יש לקבוע מהו השכר הראוי לדירה כזו לפי המקום ולפי הזמן.

כך נפסק גם לגבי דמי שכירות דירה כאשר הצדדים לא סיכמו מראש מה יהיה מחיר השכירות, שיש לקבוע מהו המחיר הראוי לשכירות. וכך נכתב בספר "חוק לישראל: שכירות ושאילה", מיכאל ויגודה, עמ' 248-249:   

המשפט העברי סבור גם הוא, שבהעדר הסכם, משתלמים דמי השכירות הראויים. אולם, שלא כחוק, אינו מצמצם את קביעת דמי השכירות הראויים לשעת כריתת החוזה בלבד, אלא דמי השכירות הראויים יחושבו על פי עדכון ערך השכירות לכל אורך התקופה עד לתביעת התשלום...

אי הסכמה על מרכיב כה מרכזי בעסקה כמו שיעור דמי השכירות, פוגמת בגמירות דעתם של הצדדים, ולעסקה אין תוקף מחייב. יש לסייג את הדברים ולציין שאם מחיר העסקה ידוע ומפורסם לכול, העסקה תקפה כאילו הסכימו במפורש על המחיר המקובל...

במקרה זה, שבו לא נקבע מראש שיעור דמי השכירות, מצאנו שקבע הרשב"ש: "יראו בני אדם הבקיאים בשומת השכירות כמה ראוי לתת בשכירות המקום".

ראוי להעיר, כי בהלכות שכירות פועלים שו"ע חו"מ שלב סע' א נפסק שיד השוכר על העליונה. ברם יש לחלק בין הדינים, ובשכירות בתים יד המשכיר על העליונה גם לגבי שכר דירה, לכל הפחות כשמדובר קודם תחילת תקופת השכירות, שאז המשכיר נחשב מוחזק בדירה, בניגוד לשכירות פועלים בהם השוכר מוחזק בכסף (מרדכי ב"מ סי' שפ"ז ונפסק ברמ"א חו"מ סי' שי"ז סע' ב). ידו של המשכיר על העליונה כאן לומר שהוא דורש דמי שכירות ראויים כמובן, ולא לקבוע מהם.

בית הדין סבור כי יהיה זה נכון שהצדדים יגיעו להסכמות באשר לאופן שערוך מחיר הדירה הראוי לפי הנתונים הרלוונטיים היום. ככל שהצדדים לא יצליחו להגיע לעמק השווה – בית הדין יוכל להכריע במחלוקות שייוותרו.

משך תקופת השכירות הנוספת

באשר לאורך התקופה – בנקודה זאת נחלקו הדיינים: מוסכם כי "סתם שכירות" בארץ היא לשנה, וממילא גם אורכה של "אופציה" רגילה הנהוגה בחוזים היא של שנה.

ברם, במקרה דנן החוזה פירש ש"התקופה" של השכירות המקורית היא שלוש שנים. לכן, יש הגיון שגם "התקופה הנוספת" תהיה באורך של שלוש שנים. על כך יש להוסיף, שכאשר מדברים על נכס גדול ויקר, יש חשיבות לשני הצדדים לקבוע תקופות שכירות ארוכות, כדי להימנע מההפסדים הכרוכים ממעברי דירה תכופים.

לדעת חלק מן הדיינים, "התקופה הנוספת" היא שלוש שנים, וזאת בעיקר משום שהמילה "תקופה" התפרשה כבר בהסכם זה במובן של "שלוש שנים". המשמעות היא ש"האופציה" העומדת לנתבע היא לשכור את הנכס לשלוש שנים בדווקא. אם הוא מעוניין לשכור את הדירה לתקופה אחרת (קצרה או ארוכה יותר) – יהא עליו להיכנס למו"מ עם התובע בלא תנאים מוקדמים.

לעומת זאת, לדעת חלק מן הדיינים, שתי האפשרויות הנ"ל לפירוש אורכה של "התקופה הנוספת" הן אפשרויות הגיוניות, ולכן במקרה זה "יד בעל השטר על התחתונה". כלומר, יש לפרש את הזכות שההסכם מעניק לנתבע באופן המצומצם ביותר (ראו: אתר משפטי ארץ, חוקי התורה: פרשנות הסכם ממון, סעיף 18: "כאשר קיים ספק בפרשנות ההסכם, ולא ניתן להכריע את הספק בהתאם לכללי הפרשנות האמורים בפרקים הקודמים, אין להוציא מאדם ממון או נכס על יסוד פרשנות התומכת בכך"). לכן, אם התובע ידרוש שהארכת ההסכם תהיה לשנה בלבד – ידו על העליונה; וכן, אם הוא ידרוש שהארכת ההסכם תהיה לשלוש שנים – גם כן ידו על העליונה. ובלבד שיודיע על כך כבר כעת.

הוכרע כדעת רוב הדיינים, שתקופת השכירות הנוספת תעמוד על 3 שנים. אם הוא מעוניין לשכור את הדירה לתקופה אחרת (קצרה או ארוכה יותר) – יהא עליו להיכנס למו"מ עם התובע בלא תנאים מוקדמים.

הטענות על הפרת החוזה על ידי הנתבע

בשלב זה בית הדין לא ידון בטענות על ההפרות היסודיות לחוזה (סעיפים 7, 14 לכתב התביעה). ככל שהתובע מבקש שבית הדין יעסוק בכך, ניתן יהיה לפנות לבית הדין במהלך 30 הימים שלאחר פסק הדין, ובית הדין ייתן הוראות נוספות.

הוצאות משפט

מדיניות בית הדין היא, שכאשר הצדדים מתנהלים באופן ראוי לאורך ההליך המשפטי, אזי כל צד נושא בהוצאותיו, ושני הצדדים מתחלקים בשווה באגרת בית הדין.

במקרה שלפנינו הצדדים התנהלו בצורה הגונה, ולכן כל צד ישא בהוצאותיו, מלבד האגרה שתתחלק בין הצדדים בשווה. התובע שילם 1500 ₪ עבור אגרת בית הדין, ולכן הנתבע ישלם 750 ₪ לתובע.

החלטות

לנתבע זכות להאריך את תקופת השכירות בדירה ברחוב *** בירושלים, השייכת לתובע, למשך תקופה של 3 שנים. אם הוא מעוניין לשכור את הדירה לתקופה אחרת (קצרה או ארוכה יותר) – יהא עליו להיכנס למו"מ עם התובע בלא תנאים מוקדמים.

בתקופת השכירות הנוספת יחולו על הצדדים תנאי ההסכם שחתמו בתאריך 12/02/2020, למעט תקופת השכירות, שיעור שכר הדירה, ולמעט זה שהנתבע אינו זכאי להארכה נוספת של תקופת השכירות.

באי כח הצדדים ינהלו מו"מ ויגיעו להסכמות על הדרך לחשב את שכר הדירה הראוי. ככל והצדדים לא יצליחו להגיע להסכמות – ניתן יהיה לפנות לבית הדין בתוך 30 יום מחתימת פסק הדין, על מנת שיכריע במחלוקות שיישארו פתוחות.

הנתבע ישלם לתובע מחצית מאגרת בית הדין, סך הכל 750 ש"ח. התשלום בתוך 35 יום. מלבד זאת כל צד ישא בהוצאותיו.

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן היום, כא בשבט תשפג 12 בפברואר 2023

"והאמת והשלום אהבו"

____________________

____________________

____________________

הרב שגיא מזוז

הרב אהרן פלדמן

הרב אבי קלמנטינובסקי