בס"ד, ט"ז בטבת תשפ"ד

28 בדצמבר 2023

 תיק מס' 77007-3

פסק דין

בעניין שבין

התובע

לבין

הנתבעים

הקדמה

תיק זה איננו חדש בפנינו. ראשיתו בדיון שהתקיים בפנינו לפני מספר שנים, בעקבותיו ניתן פס"ד ביניים בתאריך ב' כסלו תשע"ח, ופסק דין סופי בתאריך ח' אדר תש"פ, 04.03.20 (להלן, פס"ד הראשון). בתאריך כה' חשוון תשפ"א (12.11.2020) פס"ד הראשון בוטל בהסכמת הצדדים, ע"י ביהמ"ש, תוך שביהמ"ש קובע כי הצדדים יחזרו לבית הדין להמשך הדיון. וכלשון ביהמ"ש: "פסק דין. בהתאם להסכמת הצדדים, אני מורה על ביטול פסק הבוררות. הצדדים יחזרו להמשך דיון לפני הבוררים."

וכך הגענו לדיון מחודש בעניין. בין הצדדים היתה מחלוקת כיצד יש לפרש את החלטת בית המשפט. הנתבעים טענו שיש לפרש אותה בצורה מצומצמת, אשר פירושה המשך ההליך בבית הדין מהמקום בו הסתיים. לעומת זאת, התובע טען שיש לפרש את ההחלטה באופן מרחיב, שיאפשר לו לבקש סעדים נוספים, לחקור מחדש את העדים וכדומה.

בית הדין החליט לקבל את עמדת התובע, כדי לא ליצור מצג בו טענות מהותיות נדחות מפני שיקולים נוהליים, וכדי לא לתת פתחון פה לתובע אחרי שפסק הדין יינתן.

לפיכך במסגרת המערכה החדשה בתיק זה, התקיימו 6 דיונים נוספים, הובאו ונחקרו ע"י הצדדים עדים חדשים, הובאו שוב ונחקרו גם כאלו שהעידו בפנינו בעבר, לרבות נתבע 1, שחקירתו היתה חשובה מאד לתובע, והוגשו כתבי ביה"ד הכוללים סיכומים, טענות ותגובות בהיקף נרחב. במסגרת זו אף נטענו טענות חדשות, ואף הוגדלה התביעה המקורית ביותר מפי 10.

בסופו של יום, לאחר מיצוי זכות הטיעון על ידי שני הצדדים טענות התובע נדחו, כך שגם התובע קיבל את יומו בבית הדין, וגם הנתבעים לא הפסידו מכך שבית הדין איפשר לדון בדברים מלכתחילה. אנו תקווה אפוא כי פסק הדין דלהלן יכובד כראוי ע"י הצדדים וב"כ.

ב"כ התובע (בהליך זה) העלה טענות רבות כלפי בית הדין בדבר פגיעה בזכויותיו הטבעיות והדיוניות של התובע. אולם למעשה, היות שכעת התקיים הליך ארוך וממושך הכולל כתבי בית דין מחודשים והובאו עדים רבים ונחקרו על עדותם, תוך שהתובע מיוצג ע"י מספר עו"ד, ואף הועלו טענות חדשות כנ"ל, ובסכומים כפולים פי כמה וכמה מסכום התביעה הראשוני, הרי שגם אילו נפל פגם בהליכים הקודמים, הרי שהוא נתרפא ע"י ההליך הנוכחי.

למעלה מן הצורך נציין כי אנו חולקים על דברי ב"כ התובע הללו. ולענ"ד לא רק שלא נשללה שום זכות מהתובע, אלא למעשה אף ביה"ד נהג בו פעמים רבות לפנים משורת הדין, אולי אף תוך כדי פגיעה דיונית בנתבעים. ניתן דוגמא אחת מיני רבות:

בסיכומי התובע (עמוד 2) מלין ב"כ התובע על ביה"ד כי לא איפשר את נוכחות הרב *** בדיון האחרון, ובכך פגע בזכות הטיעון של התובע...

העובדות שונות לגמרי:

התובע וב"כ הופיעו לדיון כשהם מלווים באשת התובע, בשני עדי תביעה (שכבר נחקרו בעבר), וברב הנ"ל. כל זאת ללא הודעה מראש לבית הדין ולצד שכנגד. לדברי העדים הם באו בכדי "להסתכל בפנים" של הנתבע בעת חקירתו.

בית הדין אישר לאשת התובע להשאר בדיון, בניגוד לסדרי בית הדין, ולמרות התנגדות ב"כ הנתבעים.

בית הדין אף אישר לאשת התובע לטעון טענות. אף שאינה צד לענין, ותוך התנגדות חריפה של ב"כ הנתבעים. ללמדך עד כמה נהג בית הדין בכפפות של משי בתובע וב"כ.

הרב הנ"ל לא ביקש לטעון טענות הלכתיות / משפטיות (וכמובן היה יכול להגישן בכתב) אלא לתת תמיכה נפשית. וכלשונו "לתמוך בו פסיכולוגית." ביה"ד אף הבהיר אז לרב הנ"ל כי "אנחנו מעריכים את זה שהרב של התובע בא לתת לו עזרה פסיכולוגית. אולם הוא לא זקוק לזה, מכיוון שהוא לא נחקר. הדיון שלנו הוא החקירה של הרב [נתבע 1]..." ביה"ד אף הציע כי הרב ישאר מחוץ לאולם הדיונים וב"כ התובע יוכלו להתייעץ בו אם יהיה צורך.

ככל הידוע לנו (ולא הובאו ראיות אחרות לכך) הרב הנ"ל אינו עו"ד ואינו טוען רבני. כך שאינו רשאי לייצג אחרים.

דוגמאות רבות נוספות, להליכה כלפי התובע וב"כ לפנים משורת הדין, מופיעות בסיכומי הנתבעים סעיף 82.

נזכיר גם כי למעשה הצדדים הסכימו לחזור לביה"ד הנוכחי. הסכמה שקיבלה את אישור ביהמ"ש, שחזקה עליו שאילו היה סבור שבית הדין הינו מקום עיוות דין, לא היה מפנה את הצדדים לחזור להמשך הדיון בפנינו.

במסגרת השבת הבוררות לפנינו, בית המשפט לא מצא לנכון להזכיר אף מילת ביקורת על התנהלות בית הדין. אילו היתה לו ביקורת כזו, וודאי שלא היה מפנה את הצדדים בחזרה לבית הדין, ולכל הפחות פורש בפני בית הדין את אשר עליו לתקן. בהעדר סימוכין שכאלה, אין מקום לדברי ב"כ התובע.

בכדי לא להלאות את הצדדים וב"כ, ומתוך ידיעה ברורה כי ב"כ הצדדים בקיאים היטב בכל החומר שהוגש לנו, בחרנו שלא להרחיב ולשוב ולתאר כל נקודה, כל טענה, וכל תגובה, שנשמעה והובאה בהליך ארוך זה, אלא רק את התמצית ההכרחית לפסק הדין.

בסופו של דבר, לפחות העובדות, המוסכמות והשנויות במחלוקת, כמו גם חלק משמעותי מהראיות ומהטענות, מופיעות בפסק הדין הקודם – שבוטל בהסכמה. אולם כמקור לציון הוא עדיין רלוונטי לטובת הקיצור. כך גם ביחס להפניות לכתבי בית הדין הרבים שהגישו הצדדים בשלביו השונים של הסכסוך, ואף הצדדים הפנו אליהם במקרים רבים.

בתיק הנ"ל הוגשה תביעה שכנגד. ההכרעות דלהלן מתייחסות לכלל המחלוקות בין הצדדים. השימוש במונחים תובע ונתבע, מטעמי נוחות בלבד.

רקע

הנתבעים הינם בעלי נכס ב[עיר כלשהי]. הנתבעים בקשו לבנות אולמות שונים בנכס זה.

בתאריך י"ד אב תשע"ה (30.07.15) נחתם הסכם ראשון בין הצדדים. בתאריך ח' תשרי תשע"ו (21.09.15) נחתם הסכם שני ומפורט בין הצדדים, להלן, הסכם הפיקוח. הסכם הפיקוח מפרט את מהות עבודתו של התובע ואת התשלומים שיקבל עבור עבודתו זו (להלן, הסכם הפיקוח). ע"פ ההסכם מתחייב התובע: "...הכנת חוזה עבודה מול הקבלן, הכנת מפרט טכני, הכנת לוח זמנים ותשלומים לשלבי עבודה, פיקוח לפי שלבי העבודה של הקבלן, באחריות המפקח לבדוק עמידה בתנאי ההסכם וביצוע נאות של הקבלן..." [1]

בין הצדדים מחלוקת לגבי תפקידים נוספים שהוטלו על התובע, כפי שיפורט לקמן.

התובע הודיע לנתבעים כי הוא ממליץ על חברת ***, (להלן: החברה), תוך שהוא מציין כי בעל השליטה בחברה הינו הקבלן מר ב'. (להלן: הקבלן). התובע ציין כי לדעתו לא ניתן לקבל הצעה זולה יותר. בתאריך כ"ח סיון תשע"ו (04.07.16) נחתם חוזה בין הנתבעים לחברה (להלן, הסכם הקבלנות, גם להסכם זה קדמו כמה מסמכים).

במסגרת ההליך, הוגש לבית הדין הסכם (ללא הנספחים המוזכרים בו) בין התובע לבין בנו של הקבלן. הסכם זה הינו הסכם למכירת החברה, כאשר התובע הינו המוכר, ובן הקבלן הוא הקונה (להלן, הסכם המכר). הסכם זה נושא תאריך 15.01.2016. ע"פ ההסכם הנ"ל, החברה נמכרה בחודש ינואר 2016 לבן הקבלן. ע"פ הרישום ברשם החברות הועברו מניות החברה לידי בן הקבלן בתאריך 06.02.2017. ע"פ הרישום הנ"ל, בתאריך הנ"ל התובע היה הדירקטור הרשום היחיד בחברה, וכתובתו משמשת ככתובת החברה.

בשלב ראשון נציין את הסעדים שביקשו הצדדים ובהמשך נסקור את טענותיהם בכל סוגיה וסוגיה.

הסעדים שביקש התובע

התובע דרש לקבל (בכתב התביעה המחודש) את יתרת שכרו כמפקח בסך 111,000 ₪. סכום זה מחולק לשניים. 50,000 ₪ יתרת שכרו עבור הפיקוח על [האולם]. ו-61,000 ₪ עבור הפיקוח על [אולמות אחרים], סכום שלטענת התובע מגיע לו עקב הטעייתו ע"י הנתבעים, כך שתחילה חשב לתרום סכום זה לטובת הנתבעים כמעשה חסד וצדקה.[2]

התובע דרש גם סך 250,000 ₪ עבור הנחות שנתן התובע במהלך השנים לנתבעים. הנחות שלטענת התובע, לאור התנהגות הנתבעים, הן בגדר מקח טעות. [3]

כמו"כ התובע טען כי ע"פ סיכום עם הנתבעים הוא נתן לקבלן 8 שיקים בסך 21,060 ₪ (18,000 ₪ + מע"מ 3,060 ₪) כל שיק. סה"כ 168,480 ₪. לדבריו, הנתבעים התחייבו לתת לתובע כנגד זה 8 שיקים בסך 18,000 ₪ כל אחד.  על פי זה התובע דורש לקבל את יתרת חובו בסעיף זה בסך 90,000 ₪.

התובע טוען גם כי הנתבעים הוציאו את דיבתו רעה בקרב אנשי העיר ולפיכך פרנסתו נפגעה מאד (שיעור הפגיעה: 90%). לטענתו הפסד זה מגיע לסך 500,000 ₪.

בעקבות הנ"ל דורש התובע סכום נוסף של 100,000 ₪ כפיצויים ללא צורך בהוכחת נזק, ע"פ סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות.

ככמו כן, דורש התובע לקבל, עקב הוצאת שמו הרע, סך 50,000 ₪ כפיצוי ללא צורך בהוכחת נזק ע"פ סעיף 7א לחוק לשון הרע.

התובע דורש גם סך 35,000 ₪ עבור עגמת הנפש שנגרמה לו וכן עבור השחתת זמנו לריק והוצאות שונות.

כן דורש התובע הוצאות משפט בסך 90,000 ₪.

סה"כ התביעה הינה בסך 1,226,000 ש"ח + הוצאות משפט ריאליות ושכ"ט עוה"ד כולל מע"מ.

הסעדים שביקשו הנתבעים

ע"פ דו"ח מר ס' (להלן, דו"ח ס'), שהוגש ע"י הנתבעים, שווי העבודה שבוצעה במקום [4] עבורה היה עליהם לשלם הינו כ-230,000 ₪ (כולל מע"מ) בלבד, בעוד שהנתבעים שילמו ע"פ אישורי התובע סך 1,016,000 ₪. כלומר 786,000 ₪ יותר ממה שהיו צריכים לשלם. לדברי הנתבעים ברור שהתובע היה מודע לתשלומים אלו, שחלקם נכנס ל"כיסו" – חשבון החברה.

סכום זה עודכן בסיכומי ב"כ התבעים (לסך 795,000 ₪), לאור חקירתו של מר ס' ע"י ב"כ התובע, וכפי שיפורט בהמשך.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי השתמש באתר הבניה הנ"ל כמחסן ומשרד לצורכו ולצורך פועליו. עבור שימוש זה, הקבלן דורשים הנתבעים סך 30,000 ₪. הנתבעים דורשים כי התובע ישיב להם גם את הסכום הנ"ל.

עוד טוענים הנתבעים, כי הקבלן הוציא מהמקום חומרים שנרכשו בכספי הנתבעים (ראו פירוט בהערה[5]) הנתבעים לא ציינו מה שווי החומרים הנ"ל, ומה הכמויות אליהם הם מתכוונים. לטענתם זהו גזל. והם דורשים את השבתו.

וכן דורשים הנתבעים כי התובע ישיב להם את שכרו כמפקח בסך 71,000 ₪ היות שמעל בתפקידו.

הנתבעים דחו את תביעתו של התובע לקבל תשלום כנגד השיקים שהוא נתן לקבלן.

הנתבעים גם דורשים לקבל הוצאות משפט, וכן הוצאות שנגרמו להם עקב ביטול התביעה (בתחילת ההליך), וכן הוצאות ההליך המחודש על כל שלביו. וכן פיצוי על עגמת נפש שנגרמה להם.

סך התביעה שכנגד (עודכנה בהמשך, כפי שיפורט) 816,000 ₪ (786,000 עבור מה ששילמו לקבלן + 30,000 ₪ הנזכרים לעיל) בצירוף ריבית והצמדה מתאריך 25.03.2017 יום הגשת כתב התביעה שכנגד. לא כולל האמור בשני הסעיפים הקודמים.

שאר טענות הצדדים

וע"כ, טוענים הנתבעים, כי כל תשלום שאישר התובע לנתבעים לשלם לחברה נכנס למעשה לכיסו של התובע (בהיותו בעל החברה).

בתחילה בחר התובע שלא להתעמת עם חוות הדעת הנ"ל, או להגיש חו"ד אחרת. למעשה אף התובע הודה כי יתכן וחו"ד זו נכונה – ביחס לכמות העבודה שבוצעה באולם השמחות.[6]

אולם במסגרת הדיונים הנוספים טען התובע כי חוו"ד אינה נכונה, אינה מקצועית, הוכנה ברשלנות, ולפחות אינה מדוייקת.

נושאי הדיון

האם התובע הוא הבעלים האמיתי של החברה הקבלנית?

לטענת הנתבעים, התובע היה אמור לקיים מכרז בין קבלנים, ובסופו של דבר, החברה שזכתה במכרז הינה למעשה שייכת לתובע, שהרי הוא רשום כבעל שליטה בחברה. לטענתם, זהו ניגוד ענינים מובהק, ואף רמאות מוחלטת. הנתבעים לא ידעו על כך. וממילא גם הפיקוח מטעם התובע לא התקיים. ועל כן לא מגיע לו שכר כמפקח.

לעומת זאת התובע טוען שהוא מכר את החברה. והמכירה בוצעה, אם כי אולי לא מבחינה פורמלית. הנתבעים מציינים כי החברה עדיין היתה רשומה על שמו. והוא היה בעל השליטה בחשבון הבנק של החברה. [7]

וע"כ, טוענים הנתבעים, כי כל תשלום שאישר התובע לנתבעים לשלם לחברה נכנס למעשה לכיסו של התובע (בהיותו בעל החברה).

ב"כ התובע טוענים, כי אף שהמניות של החברה לא הועברו לקונה, והשליטה בחשבון הבנק נותרה בידי התובע, הרי שזהו מצב פורמלי בלבד, ולמעשה החברה נמכרה, והתובע שימש רק "חותמת גומי", מבלי שהיה לו כלל ענין במתרחש בחברה.

ובכל אופן, טוען התובע, כי לא התחייב לקיים מכרז. הוא רק המליץ לנתבעים על הקבלן, ואף ציין בפני הנתבעים כי מכר לו את החברה, תוך שהוא מציין בפניהם כי כדאי שהנתבעים יחפשו הצעת מחיר נוספת להשוואה. ולמעשה הם (הנתבעים) אכן קיבלו הצעה נוספת ממר ט' שהיתה יקרה הרבה יותר.

דיון והחלטה:

אנו מקבלים את עמדת ב"כ התובע כי מכירת החברה אינה פיקטיבית (או פורמלית בלבד). לדעתנו, התובע התכוון בלב שלם למכור את החברה לקבלן (או לבנו). נערכו בדיקות מקדימות מתאימות. ונערך ונחתם הסכם בין הצדדים בענין זה.

אולם מתברר כי ההסכם למכירת החברה לא קוים. נבאר:

ע"פ הסכם המכר, המניות והשליטה המלאה בחברה, כולל השליטה המלאה בחשבון הבנק של החברה, היו אמורים לעבור בחודש ינואר 2016 לידי הרוכשים. דבר זה לא נעשה. העברת המניות התעכבה למעלה משנה.

בהסכם נזכר גם שעבוד מניות החברה לטובת המוכר, עד לסיום התשלומים כלפיו. שעבוד זה לא בוצע. לא ברשם המשכונות ולא ברשם החברות.

הצדדים למכירה זו (התובע והקבלן) היו מודעים למשמעות אי העברת המניות – אי קיום ההסכם ככתבו וכלשונו.

כך למשל, אמר התובע בדיון מתאריך 20.06.2018 שההסכם של התובע עם הקבלן היה: "שהוא מקבל לידיו את המניות, כי הוא לא משלם הכל במכה אחת. הוא נותן לי תשלומים בדירוג. כתוב שברגע שהוא ישלם את כל הכסף, תעשה העברת בעלות מסודרת...". כלומר התובע עיכב את העברת המניות, ולמעשה נשאר בעל החברה. ובתשובה לשאלת אב"ד: "מה היה קורה אם הוא לא היה משלם את יתר התשלומים?", השיב התובע: "המניות אינן שלו, הן שלי. המניות לא עוברות אליו..."

עוד אמר התובע: "...בעצת עו"ד לא העברתי רשמית, עוה"ד אמר שאעביר את השם של החברה רק אחרי שאקבל את כל התשלומים. אב"ד: כשהרב [נתבע 1] חתם עם [החברה], הוא חתם מול נ'. אבל חוקית ופורמלית, באותה עת אתה היית בעלים? תובע: נכון."

הרחבה בענין מצויה בפסק הדין הקודם.

טענות ב"כ התובע כי מדובר רק במשהו "פורמאלי" – נדחות, ואף אינן נכונות. ההסכם מדבר במפורש על העברת המניות ועל העברת חשבון הבנק של החברה (אמנם תחת שיעבוד) לידי רוכש החברה. דבר זה לא התבצע. גם השיעבוד לא נרשם. "חתימה פורמאלית" או "חותמת גומי" על שיקים רבים, הפקדות ומשיכות, במשך תקופה ארוכה (לפחות שנה) – משמעותה אחת: הבעלות עדיין היתה בידי התובע.

בענין זה קראנו היטב את הטענות בכתבי בית הדין החדשים. ביניהן גם הטענה כי אי העברת המניות היא סוג של שעבוד וכד'. – אין אנו מקבלים טענה זו.

כמו"כ אנו דוחים את הטענה (סעיף 15 לכתב התביעה המחודש) כי לתובע לא היה כלל ענין בנעשה בחשבון החברה. דבר זה איננו נכון. היה לו בהחלט ענין במצבה הכלכלי של החברה. הן מחמת אפשרות לחשיפה לחובות נוספים, והן משום שאם לא יכנס לחברה כסף, לא יקבל למעשה התובע את תמורת המכירה. וכפי שציינו לעיל התובע עצמו היה ער לעובדה זו. ב"כ התובע חזר על טענות אלו גם בסיכומיו. אולם אין בהם חדש.

לסיכום, ע"פ מכלול הראיות והטענות שבפנינו התמונה ברורה: החברה נותרה בבעלות ובשליטת התובע בזמן שנחתם הסכם הקבלנות בין הנתבעים לבין החברה.

תוקפו של הסכם הפיקוח והתביעות בעניין שכרו של התובע

משבאנו לידי קביעה זו (שהתובע נשאר בעליה היחיד של החברה בשנת 2016), אם כן קמה וגם ניצבה בפנינו השאלה: היאך יהיה אדם מפקח על עצמו? והלא כלל כללו חז"ל: "אין אדם רואה נגעי עצמו".

אמת הדבר שהנתבעים ידעו שהחברה היתה שייכת בעבר לתובע. אולם התובע חזר ואמר להם שמכרה לקבלן. איננו טוענים שהתובע שיקר: מסתבר שזאת אכן היתה כוונתו בסוף שנת 2015, עת נחתמו הסכמי הפיקוח בין התובע לנתבעים. אולם משהתעכב קיום הסכם המכר, היה על התובע לפנות אל הנתבעים ולומר להם: הוו יודעים שבינתיים אני הוא בעל השליטה בחברה? במיוחד לאור העובדה שמדובר במצב שהיה יכול להימשך תקופה ארוכה מאד – עד שישלם הקבלן לתובע את כל חובותיו.

אמור מעתה. הסכם הפיקוח שבין התובע לנתבעים נכרת על בסיס ההנחה שהחברה שייכת (או תהיה שייכת תוך זמן קצר) לקבלן ולא לתובע. הנחה זו לא היתה פרי דמיונם של הנתבעים, אלא על פי הצהרות התובע. ומשעה שנתברר שהנחה זו אינה נכונה, יש מקום לומר שהסכם הפיקוח בטעות יסודו, ואינו מחייב את הצדדים. והרי זה כפועל שהטעה את המעסיק לשוכרו ואין לך מום גדול מזה (שיפקח על עצמו), ולפחות מדובר במום שאי אפשר להניח שהיה המעסיק מסכים לו. במיוחד לאור העובדה שהסכם הפיקוח נחתם כחצי שנה לאחר שחלף המועד בו אמור היה להמממש הסכם המכר שבין התובע לקבלן.

אם כנים דברנו, הרי שאין התובע זכאי ליתרת התשלום עבור עבודתו (111,000 ₪), שהרי ההסכם כולו  בטעות יסודו.

נדגיש, שאין מקרה זה דומה ליורד לשדה חברו ברשות, משום שמהות הפיקוח הוא נציגות של מזמין העבודה המפקחת על הקבלן. ולא פיקוח של הקבלן על עצמו. וכפי שכתבנו למעלה.

להשלמת עניין זה נזכיר כי הנתבעים דרשו כי התובע ישיב להם סך 71,000 – שכרו כמפקח, היות שלטענתם מעל בתפקידו. אמנם בזה, ומחמת הספק אנו דוחים את תביעתם, היות שסוף סוף גם הנתבעים הודו שעבודה מסויימת אכן נעשתה ע"י התובע לטובת הנתבעים (וכך נפסק גם בפס"ד ארץ חמדה גזית 71082-1).

לפיכך, בקשת התובע לקבל את יתרת שכר הפיקוח בסך 111,000 ₪, ובקשת הנתבעים שהתובע יחזיר את השכר שקיבל עבור הפיקוח – נידחות.

האם התובע ביצע את חלקו בהסכם הפיקוח?

לטענת הנתבעים, התובע היה אמור לקיים מכרז ולבחור עבורם קבלן, לעומתם, התובע טען כי התחייב אך ורק להמליץ לנתבעים על קבלן וכך עשה.

דיון: הסכם הפיקוח שבין הצדדים אינו מזכיר את חובת התובע לקיים מכרז בין הקבלנים, אף לא מוזכר שהתובע יעזור לנתבעים בבחירת ההצעות השונות. מצד שני ברור ע"פ השתלשלות הענינים שפורטה בכתבי הטענות, שהתובע היה מעורב בבחירת החברה המבצעת את פרויקט [האולם].[8]

אין אנו רואים בתשלום המקדמה בסך 13,000 ₪ משום הוכחה נחרצת לחובת התובע לקיים מכרז. יתכן שסכום זה הוא תשלום על הכנת המפרט הטכני והסיוע בהכנת ההסכם מול הקבלן, ולא בעצם בחירתו של הקבלן מבין קבלנים אחרים.

נמצא שאנו סב'ם שהתובע נטל על עצמו חובת סיוע בבחירת הקבלן. האם מעל התובע בחובתו זו?

תשובתנו: מעילה כנ"ל לא הוכחה. למעשה אף הצעת ט' שהיא גבוהה יותר מהצעת הקבלן, מלמדת שלא היתה אלטרנטיבה אחרת ראויה יותר, אשר התובע פסל. ולמעשה התובע אף חזר אמר: לא מצאתי הצעה טובה יותר. ולכן טענה זו נדחית.

עוד טוענים הנתבעים כי לא רק שהעבודה התנהלה בעצלתיים (כולל ימים שלמים ללא כל עבודה), אלא למעשה התובע אף לא שהה במקום כנדרש, אלא מעט מאד. התובע מכחיש טענה זו. לדבריו, הגיע למקום, בתקופה בה היתה בניה, כ-5 פעמים בשבוע בממוצע.

דיון: הנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי התובע לא ביקר באתר הבניה כנדרש. ואף ההסכם שבין הצדדים קובע מפורשות כי הפיקוח אינו יום יומי, ולא למשך כל יום העבודה. ולכן טענתם נדחית.

עוד טענו הנתבעים כי לוח התשלומים שאישר התובע, אינו סביר.

התובע משיב בענין זה, כי לוח התשלומים היה נתון למו"מ, ואף שונה לפי דרישת הנתבעים. כך שבסופו של דבר הסכימו הנתבעים ללוח התשלומים המעודכן. והתובע מהו כי ילינו עליו.

דיון: ככלל, אנו סב'ם שככלל אין לבוא בטענות על התובע בענין הקדמת התשלומים כגון דמי קדימה וכד'. כיוון שלא הוכח שכל לוח התשלומים שקבע התובע היה בלתי סביר.

כדוגמה לכך שלוח התשלומים היה בלתי סביר ציינו הנתבעים כי בהצעת המחיר שהגישה החברה מצוינת עלות ספרינקלרים ב[אולם] -400,000 ₪. אולם התברר ע"פ הצעת המחיר מחברת אלקטרה כי המחיר (כולל הובלה והתקנה) הוא כ-84,000 ₪ בלבד !

התובע השיב בענין זה, כי התשלום בסך 400,000 ₪ אינו מחיר הספרינקלרים, אלא הסכום הנדרש לתשלום בשלב התקנת הספרינקלרים. "אבני דרך" כלשון התובע. הסכום הנדרש לתשלום נקבע לפי דרישות וצרכי הקבלן, ולא לפי שווי העבודה שבוצעה, או לפי עלות החומרים שהשתמש בהם.

אולם, הנתבעים ציינו כי בהסכם מופיע במפורש 200,000 ₪ עבור הספקה ו-200,000 ₪ עבור עבודה והתקנה.

דיון: בעניין הספרינקלרים – צודקים הנתבעים. מדובר לכל הפחות בהתרשלות (שלא לומר ח"ו הטעיה או מעילה בתפקיד) בתפקידו של המפקח "הכנת מפרט טכני" ו-"הכנת לוח זמנים ותשלומים". נשגב מבינתנו הכיצד הכין התובע לוח תשלומים בו על הנתבעים לשלם 400,000 ₪ במקום 84,000 ₪ כפי הצעת חברת אלקטרה. אנו דוחים את תשובת התובע בענין – "אבני דרך". תשובה זו אינה הולמת את הכתוב בלוח התשלומים שבו התייחסות לעלות הספריקנלרים. הקשבנו היטב בענין זה לטענות ב"כ התובע בדיונים הנוספים ולדברי העדים שהביאו. אין בדברים הללו בכדי לשנות את מסקנתנו זו.

משמעותה של התרשלות זו, היא קודם כל אבדן זכאותו של התובע לשכרו, כיוון שלאור התנהלות זו התובע החוזה לא תקף, וזאת, בנוסף לנימוקים שהוזכרו לעיל התומכים בקביעה זו. בעניין השאלה האם על התובע לפצות את הנתבעים על המחיר המוגזם בו חויבו בגלל רשלנותו – נדון לקמן יחד עם נושאים נוספים.

ממילא יש לדחות את תביעת התובע בסך 250,000 ₪ עבור "ביטול הנחות". אם אינו זכאי לשכר, קל וחומר שאינו זכאי לתשלום זה. מעבר לכך, תביעה זו היתה נדחית ולו רק מטעם מחילה בלתי חוזרת של התובע.

שווי העבודה שבוצעה

כאמור, הנתבעים טענו על בסיס דו"ח ס', ששווי העבודה שבוצעה הינו כ-230,000 ₪ (כולל מע"מ) בלבד, בעוד שהנתבעים שילמו ע"פ אישורי התובע סך 1,016,000 ₪. כלומר 786,000 ₪ יותר ממה שהיו צריכים לשלם.

דיון: בענין דו"ח ס' – בחקירה חוזרת התברר שאכן הנ"ל לא דייק בכמה פרטים. למשל ביחס לרשת פלדה וכד'. אמנם הטענה כי חוות הדעת "שיקרית" לא הוכחה. ולדעתנו אף אינה נכונה. גם הטענות כי מדובר בחוו"ד רשלנית אינה נכונה. אם כי נפלו בה, לדעתנו, טעויות.

למשל, הדו"ח מעריך את שווי העבודה לפי מחירון דקל, ולא לפי המחירים להם התחייבו הנתבעים – ודלא כנאמר בכתב התביעה שכנגד סעיף 22.

הנתבעים בסיכומיהם (סעיף 65) הודו כי יש לתקן את חוות הדעת בסכום של 17,000 ₪. התובע טען בסיכומים (סעיף 70.4)[9] כי יש לתקן את חוות הדעת לפחות בסכום של 25,000 ₪. אנו מקבלים בעניין זה את עמדת ב"כ התובע.

נציין גם כי התובע לא הגיש (בזמן אמת או בעת הדיונים בבית הדין, כשהיה מיוצג ע"י עוה"ד פ') חוות דעת שונה. וגם מר ב' לא פירט בתצהירו או בעדותו כמה היתה שווה העבודה שבוצעה.[10]

נמצא אפוא שהתובע בהתרשלותו גרם לתובעים לשלם סך 778,000 ₪ לקבלן בטרם ביצע הנ"ל את עבודתו.

האם התובע התרשל כשאישר תשלומים לקבלן?

ליבה של התביעה שכנגד היא, טענת הנתבעים כי התובע התרשל ואף מעל בתפקידו וגרם להם נזק עצום באשרו תשלומים לקבלן, שלא הגיעו לו כלל (היות והעבודה עבורה שילמו הנתבעים לא בוצעה כלל).

התובע השיב לטענה זו (בתמצית):

הוא מעולם לא אישר תשלומים אלו.

הוא כלל לא היה מודע לתשלומים אלו, כיוון שלא כל הכסף ששולם לקבלן נכנס לחשבון החברה. לטענתו, במקרים רבים שולם לקבלן במזומן, או באמצעות תשלום ישיר לספקים. להערכתו מדובר בסכומים גדולים (למעלה מחצי מליון ₪) שלא נכנסו לחשבון החברה. ולפיכך לא היה לו כל מידע עליהם.

הנתבעים נהגו לשלם ישירות לקבלן. לטענתו, הוא אף עצר מספר תשלומים שהנתבעים עמדו לשלם לקבלן. לטענתו, הוא אישר לשלם רק 300,000 ₪. ותשלום זה היה מוצדק.

אין לו אחריות לתשלומים שלא נתן להם אישור. וכפי הנאמר במפורש בהסכם שבין הצדדים ("המזמין ישלם לקבלן רק עפ"י הוראות המפקח לפי לוח התשלומים")

התובע הדגים את טענתו ע"י עניין התשלום למתקין המזגנים. לטענתו, שולמו תחילה 118,000 ₪ למתקין המזגנים, ללא אישור התובע וללא ידיעתו. בהמשך, טוען התובע, גדל הסכום ששולם לאיש המזגנים לסך 650,000 ₪.

הנתבעים הוכיחו את טענתם בדבר ידיעת התובע על התשלומים ועל המתרחש בחשבון, בעזרת צילום שיק על סך 210,600 ₪ שנתנו הנתבעים כתשלום לקבלן. שיק זה הגיע לידי התובע, הלה חתם עליו מאחור והפקידו בחשבון החברה בתאריך 01.08.2016 – תאריך בו היה החשבון בשליטתו של התובע. רצונם לומר: התובע ידע גם ידע על כל מה ששולם לקבלן, באשר הוא בעל השליטה בחשבון, ובחלק מהמקרים הוא שהפקיד את התשלומים בחשבון החברה.

דיון: איננו מקבלים את טענות התובע. התובע הודה כי שלט בחשבון החברה עד תחילת 2017 (פרוטוקול הדיון מתאריך 10.07.2019 עמוד 9). על כן, טענותיו כי לא ידע על התשלומים שנכנסו לחשבון – אינן סבירות. הדבר הוכח בעניין הפקדת השיק בסך 210,600 ₪. וכי יש לך אדם השולט בחשבון חברה, שהוא עדיין מקבל ממנה כסף, ואינו מודע להפקדות בסכומים של מאות אלפי שקלים, פעם אחר פעם (ע' בפרוטוקול הנ"ל. עולה ממנו בבירור כי התובע הפקיד את השיק בחשבון החברה). ביחס לשיק הנ"ל נציין גם שזהו השיק היחיד שהופקד באותו חדש.

גם אם נקבל את הטענה שהתובע לא אישר את התשלום לקבלן, הרי התובע בעצמו הפקיד את השיק בסך 210,600 ₪. ובכובעו כמפקח היה עליו לעכב את התשלום, על ידי מניעת הפקדת השיק, עד שיוודא שאכן היה נכון לשלם את הסכום הזה באותו השלב. ומדוע אפוא לא התקשר התובע לנתבעים לומר להם לא לשלם?

גם דבריו הנ"ל בפנינו מאשרים זאת. ולמעשה אף דברי ב"כ הקודם של התובע [11] מלמדים כי התובע היה מעודכן היטב בנעשה. לפחות ביחס לסכומים גדולים.

נציין עוד כי העובדה שחתימת התובע אינה מופיעה ליד התשלומים ששילמו הנתבעים לקבלן, אינה מלמדת על אי הסכמת התובע לתשלומים אלו. והראיה, שחתימת התובע אינה מופיעה גם ליד התשלומים הראשונים לקבלן. והאמת היא, שהתובע כלל אינו אמור לחתום ליד תשלומים אלו. ולמעשה חתימתו מופיעה רק על התשלומים שקיבל בעצמו (18 אש"ח), ולא על מה שהקבלן קיבל.

נדגיש, כי השיק הנ"ל הינו דוגמה בלבד. טענות ב"כ התובע עו"ד *** בענין זה אינן נכונות. התובע הפקיד בחשבון שיקים נוספים, וכאמור לעיל אף משך כסף מהחשבון. ולמעשה הוא היה היחיד שיכול היה למשוך כסף מהחשבון.

נציין כי חובתו של התובע בענין זה, אינה רק חובה שבדיעבד. על פי טענותיו של התובע עצמו, הגדרת התפקיד שלו היא: "אני מנהל הפרויקט. תפקידי הוא לנהל את סדר העבודה ואת בעלי המקצוע בצורה מסודרת" (פרוטוקול דיון מתאריך 10.07.2019 עמוד 3 שורה 9). וכן "לוודא ביצוע של העבודה. מוודא שהיא מתבצעת לפי הסדר ולפי לו"ז. לוודא תנאי תשלום" (שם עמוד 6 שורה 30). רצונו לומר, חובתו היא לדאוג שהתשלומים ישולמו לפי ההסכם. וחובתו היא להתריע בפני הצדדים אם מי מהם מפר את ההסכם (מעכב תשלום, מעכב עבודה, דורש / מקבל תשלום שלא עפ"י לוח התשלומים).

נעיר עוד, כי טענת ב"כ התובע כי מוכח מההקלטות שכל נושא התשלומים "נסגר ישירות עם [הקבלן]" – אינה נכונה. בין הצדדים התנהל מו"מ, והועלו הצעות שונות. וגם להצעות אלו היה התובע מודע.

בכתב התביעה המחודש (ובסיכומי ב"כ התובע) חוזרת ומודגשת עמדת התובע, כי לא היה מודע לרוב התשלומים שעברו מהנתבעים למר ב'. אולם כאמור לעיל אין אנו מקבלים טענה זו. לפחות לא ביחס לחלק גדול מהתשלומים.

נציין גם כי התובע ומר ב' הינם חברים משכבר הימים, ולא סביר כי התובע המפקח על חברו, לא ידע כי הועברו סכומי כסף גדולים מאת הנתבעים למר ב', בפרויקט עליו משמש התובע כמפקח.

והאמת שהדבר גם עולה בבירור מההקלטות שהומצאו לפנינו. תביעת התובע מתבססת על הטענה כי התובע שהיה ער לאי תשלום למר ב' ע"י הנתבעים הציע לממן את הנ"ל באופן זמני. אם כן: כיצד יתכן לאחוז את המקל משני קצותיו, האם התובע ידע או לא ידע שהנתבעים מבקשים לשלם למר ב'?

במסגרת הדיונים הנוספים הופיע בפנינו מר ב' (וכן הוגש תצהיר מטעמו). אנו מייחסים לעדותו ולתצהירו משקל קטן מאד. זאת משום היותו נוגע בענין. לא סתם נוגע, הוא בעל ענין ישיר לטובתו של התובע. למשל: טענה מרכזית היא שהנתבעים העבירו תשלומים למר ב' שלא בידיעת התובע. וא"כ הרי יש בכך פגיעה בתובע ובעבודתו. כמו כן מר ב' טען שהוא עשה הרבה יותר ממה שמר ס' כתב בדו"ח שלו. עובדה זו הופכת אותו לנוגע עוד יותר. כמו גם טענתו שהנתבע חייב לו הרבה כסף. אמור מעתה, כמעט כל טענה כלפי התובע, הרי היא גם טענה כלפי מר ב'. ואך למותר הוא להרחיב בנקודה זו.

אעפ"כ נעיר כמה נקודות ביחס לדבריו של מר ב'.

מר ב' טען שהתשלומים היו לפי אבני דרך בלבד. אולם הוא לא ידע להסביר למה הזמנת ספרינקלרים והתקנתם מופיעים כשני סעיפים (ציוד והתקנה), וכנ"ל.

מר ב' טען שהתובע לא ידע כלום! לא על מה ששולם לספקים, לא על מה ששולם ישירות אליו (לב' עצמו). כלום. לא ברור לפי זה מדוע מר ב' פעל במודע מאחורי גבו של התובע? והרי לפי עדותו של מר ב', התובע היה באתר כל יום! והרי תפקידו של המפקח לפקח על תשלומים לפי ההסכמים? תשובות מר ב' בענין זה היו מתחמקות מאד. ואכן בחקירה הנגדית של מר ב' התברר שהתובע אכן היה מעודכן ומר ב' ידע זאת.

גם העובדה בדבר תשלום מוקדם לאיש המיזוג ישירות ע"י הנתבעים אינה מעלה או מורידה מאחריותו של התובע הנזכרת לעיל. גם על תשלום זה ניתן לשאול: מדוע התובע לא פנה והעיר לנתבעים – וכפי הנשמע מההקלטות גם לא העיר לאיש המיזוג – על כך שהתשלום לא אושר ע"י התובע? שהתשלום מוקדם מדי (ביחס ללוח התשלומים)? שהתשלום אינו ע"פ ההסכם?

שאלות אלו עולות גם ביחס לשיחות נוספות שניהל התובע:[12] מדוע התובע לא אמר לנתבעים "אל תשלמו לקבלן", או "לא מגיע לו"? ומדוע התובע תמך בדרישת הקבלן לקבל 50,000 ₪ כל שבוע? מדוע אינו אומר לנתבעים: הקבלן קיבל יותר מדי כסף![13] למעשה התובע אף אמר לנתבעים שלא נשארה הרבה עבודה שלא בוצעה. ולכאורה זה אינו נכון. בשיחה הנ"ל התובע דחף את הנתבעים לשלם. התנהגות זו וודאי עולה לכדי חוסר פיקוח ואף לכדי התרשלות.

והאמת היא שלתובע היה אינטרס ברור שיכנס כסף לחברה בכדי שיקבל את התשלומים ממר ב' בסך 520,000 ₪ (20 אש"ח מדי חודש) ע"פ הסכם המכר. כך למשל (דוגמה בלבד) לאחר ההפקדה בסך 210,600 ₪ משך התובע מהחשבון 100,000 ₪, ועוד.

נציין כי עדות מר ***  ברובה לא רלוונטית. עדותו עוסקת בתשלומי הנתבע לאחרים. אולם דווקא עד זה, שהובא ע"י התובע, מציין (לקראת סוף עדותו) שאין סיכוי שהנתבע ישלם לקבלן ללא אישור של המפקח!

נציין גם כי שאלת התמצאותו של נתבע 1 בתחום הבניה או אי התמצאותו, אין בה בכדי להכריע, ולא ברורה ההתמקדות בה. כמו גם ההתמקדות המרובה בשאלת חובותיו לאחרים שאינם צד בהליך זה.

לסיכום עניין זה, התובע היה מודע לכך שהנתבעים ששילמו לקבלן הרבה יותר משווי העבודה שהקבלן ביצע.

משמעות אחריותו של התובע להעברת תשלומי יתר לקבלן

מהי אחריותו של התובע במקרה זה? במיוחד בהתחשב בכך שהכסף שולם לחשבון הנמצא בשליטתו הבלעדית של התובע.

יש מי שרצה לדון את מפקח הבניה כשומר שכר.[14] אולם לענ"ד אין לדונו כשומר, אלא כפועל או כשליח. או ככל אדם המטעה את חברו, וגורם לו לסמוך עליו, ונמצא (הסומך) ניזוק.

בעניין זה פסק בשו"ע (חו"מ סימן שו סעיף ו. ויסודו בגמרא בבא קמא דף ק ע"א): "המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד".

וא"כ המפקח (הנוטל שכר על עבודתו) האומר למזמין העבודה: עליך לשלם, כאשר הוא יודע שמזמין העבודה משלם יותר ממה שעליו לשלם, או כאשר הוא יודע שהקבלן מתעכב וכד', ולא אמר או פעל כפי שהיה עליו לפעול – חייב בנזקי הסומך עליו.

כמו"כ מצאנו בגמרא (בבא מציעא דף עג ע"א) ביחס לשליח שלא ביצע את שליחותו, שהוא חייב לפצות את המשלח על ההפסד שגרם במחדלו – התרשלותו. וכתב הריטב"א (שם ד"ה האי מאן) בשם רבו: "...אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן[15] הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו. דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב. וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעל הבית מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין. דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול."

ראו גם שו"ת חתם סופר (חלק ה סימן קעח) המסביר מדוע אין דניו כמבטל כיסו של חברו (שפטור): "...משום דביטל כיסו ולא בא אליו לחזור בו, ואלו היה בא לחזור בו והחזיר לו מעותיו בזמנו היה הבעה"ב משתדל להמציא לעצמו שליח אחר או מו"מ אחר ואז הי' דינו של זה כפועל. אבל עכשיו שעיכב המעות אצלו גרע כנ"ל פירושו... ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב"א דהא ראיתו נכונה מפועל".

גם נתיבות המשפט (סימן קפג ס"ק א, וכן עולה מדבריו בסימן קעו ס"ק לא, ובסימן שו ס"ק ו) פסק כריטב"א.

אמנם הרשב"א (בבא מציעא דף עג ע"א, ד"ה "משלם") ואחרים (רא"ש בבא מציעא פרק ה סימן לט; נימוקי יוסף ור"ן שם. אף הריטב"א כת ככך בשם הרי"י) חלקו על הריטב"א, והסבירו שהשליח חייב לשלם רק אם התחייב לכך במפורש.

כך פסקו גם חלק מהאחרונים (למשל שו"ת משיב דבר חלק ג סימן טו; אמרי בינה למהר"ם אויערבאך הלכות הלוואה סימן לט ד"ה "אולם").

אך המקרה שבפנינו אינו רק מניעת רווח, אלא גרימת נזק, ובזה בהחלט יתכן שגם החולקים על הריטב"א יודו שחייב. ומכל מקום די במה שכתבנו לעיל על פי השו"ע בדין מראה דינר לשולחני בכדי לחייב.

כמו"כ כתבנו לעיל שיש לראות את המפקח (התובע) גם כשליחו של המזמין (הנתבעים). וככזה יש לו אחריות מוגברת בביצוע השליחות, וחובת פיצוי אם התרשל במעשיו, אפילו בגרמא. [16]

כפי שעולה משו"ת מהרשד"ם (חו"מ סימן קכב) הכותב: "ומה התם שלא היה מוטל כלל על ראובן לטרוח, שהרי שכרו לא היה אלא בשביל הסרסרות לבד, אפ"ה כתב הרב הנזכר שחייב לשלם ולחזור על החייב. בנ"ד שכפי הנראה המנהג ודאי הוא שמקבלים שכר טרחם ועמלם עד יוציאו לאור כל מה שנושאים ונותנים עאכ"ו שחייבים לשלם. ואעפ"י שנאבד כיון שפשע ולא עשה מה שהיה מוטל עליו לעשות הרי הוא חייב".

גם בשו"ת תורת אמת (סימן קח) כתב : "נראה דודאי ראובן הפאטור הזה חייב לשלם. שהרי המנהג הפשוט הוא שהשכר שמקבל הפאטור אינו לבד בעבור טורח המכירה אלא גם בעבור גביית המעות. וכיון שכן, כל זמן שלא נגבה החוב עדין הוא בשמירתו, וכיון שפשע שהניח את המבטיח לעבור זמן הרבה והיה יכול לגבות הימנו קודם שנשב' המבטיח, והוא הרויח לו, כמו שכתב השואל, בהא ודאי דפושע מיקרי. וזה דבר פשוט אין צורך לראיה. והאריכות בו יגיעת בשר ודמי לרועה שהיה יכול להציל וכו' ועדיפא מינה וכו'".

וכפי שסיכם ענין זה החת"ס (שו"ת חתם סופר חלק ה סימן קמ): "האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו. אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפי' על צד רחוקה ונפלאה וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא."

לא מיותר לשוב ולצטט את הרמ"א: [17] "אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין. הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו". [18] ומכאן אחריות מוגברת של התובע כלפי הנתבעים.

להבדיל, גם ע"פ הדין הכללי נוהגים בתי המשפט לחייב את מפקח הבניה בנזקי מזמין הפיקוח, במקרה והלה לא פיקח כראוי. הרחבנו בענין בפסק הדין הקודם, ואין צורך לחזור על כך. המעוניין יעיין שם ובמקורות הרבים שהבאנו.

אולם פטור בלא כלום אי אפשר. ולפיכך נשוב ונפנה לדברי ביהמ"ש בנהריה[19] בענין הדומה לנידון דנן:

"נכרת בין הצדדים הסכם...אשר על פיו התחייב הנתבע לנהל את הפרויקט...לבדוק ולאשר חשבונות חלקיים וסופיים של הקבלן בהתאם לחוזה ועל סמך מדידה ואישור של הכמויות בהתאם לתוכניות...

הנתבע הכחיש את טענות התובעים וטען כי למרות שהקבלן היה אמור לבצע את עבודות הבניה עפ"י הוראות הנתבע, הרי שבפועל פעלו התובעים והקבלן לאורך כל תקופת הבניה בניגוד מוחלט לסיכומים שהיו... והקבלן נהג לקבל הוראות ישירות מהתובעים... והתובעים הגדילו לעשות כאשר שילמו ישירות לקבלן חשבונות חלקיים וסופיים שלא אושרו ע"י הנתבע, ומבלי שהתובעים בדקו קודם לכן עם הנתבע שהקבלן אכן מבצע את כל העבודות כנדרש...

הנתבע מפנה לעובדה שהתובעים לא תבעו ישירות את הקבלן...

ולא מצאנו ולו מכתב מחאה אחד אשר שלח הנתבע אל התובעים ובו הוא מתריע בפניהם על כך שאין הם מאפשרים לו למלא את חובתו..."

עד כאן דברי בימ"ש בנהריה.

שאלתו זו של ביהמ"ש מהדהדת פי כמה באוזנינו במקרה שבפנינו. ולא רק מכתב. לא הובאה אפילו שיחת טלפון אחת (ומתברר שהתובע הרבה להקליט את שיחותיו, ואולי אף את כולן, עם הנתבעים) בה התובע מתרה בנתבעים כי הם עוקפים אותו, כי הקבלן קיבל יותר מדי וכנ"ל.

אמנם ב"כ התובע טוען כי הבנתנו את פסקי הדין הנ"ל שגויה, אולם אנו סבורים כי הוא טועה בענין. ומ"מ אין אנו מחליטים ע"פ פסקי הדין הנ"ל. פסקי דין אלו צוינו לרווחא דמילתא וכתמיכה שכלל אינה הכרחית.

לדעת חלק מחברי ביה"ד, אין די באמור עד כה בכדי לחייב את התובע מטעם פועל שהתרשל. אמנם אין חולק שעבודתו נעשתה ברשלנות, אך להבנתם, ההלכה אינה מחייבת את התובע להשיב כל תשלום שהלה לא הורה מפורשות לנתבע לשלם. אולם ישנה הסכמה של כל דייני בית הדין כי במקרה זה יש לחייב את התובע בתשלום הנ"ל, לאור העובדה שהחברה הקבלנית שקיבלה את התשלומים מהנתבעים נותרה בבעלות התובע בעת התשלום. כלומר, גם אם נאמר שאין מקום לחייב את התובע על תשלומים ששילם הנתבע על דעתו לקבלן בלא להתייעץ עם התובע, הרי שיש מקום לחייב את התובע מצד עצם העובדה שהסכום המופרז הגיע לידו, שהרי החברה הקבלנית הייתה באותה עת בבעלותו. והיות והממון הגיע לידו שלא כדין, עליו להשיבו כדין כל תשלום שהתברר כמקח טעות.

למעלה מן הצורך נוסיף שבהינתן העובדה שחלק מהתשלומים שהעבירו הנתבעים לקופת החברה, הועברו משם לידיו של התובע. בהינתן כך, התובע אינו יכול להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות, ועליו לפצות בעצמו את הנתבעים על הנזק שגרם להם (ע"פ סעיף 6(א)(1) לחוק החברות, המאפשר הרמת מסך במקרה בו השימוש בחברה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה"),

עוד טען ב"כ התובע בסיכומיו כי היות והנתבעים השתהו זמן רב בתביעתם – אבדו זכותם. מבלי לדון ולהכריע בשאלת משקלה של של טענת ההתיישנות בהלכה (ראו בעניין זה פס"ד ארץ חמדה גזית 75084-1, 76054-1, הרב ציון לוז, "דין מרומה, התיישנות ושיהוי", גיליון משרד המשפטים 163, אתר דעת), נציין כי במקרה שלפנינו, לנוכח הנסיבות המוכרות היטב הן לצדדים והן לביה"ד, אנו סבורים כי לא היה כאן שיהוי כלל.

ב"כ התובע טען, כי העובדה שהנתבעים לא תבעו את הקבלן, מוכיחה כי אין ממש בתביעתם זו כנגד התובע. והנה, אף שיש משקל מסוים לטענה זו, אולם למעשה אנו דוחים טענה זו. אין טענה זו מבטלת את אחריות המפקח. כדי לאיין טענת "איפה ואיפה" וכד' כלפי התובע.

לאור כל הנ"ל אנו קובעים כי התובע אחראי לפצות את הנתבעת על תשלומי היתר שהעבירה לחברה בסך 778,000 ₪. בנוסף, אנו מצמידים סכום זה למדד המחירים לצרכן החל מיום הגשת התביעה (למקורות בעניין הצמדה ראו פס"ד ארץ חמדה גזית 82098).

התביעה עבור מעשיו של הקבלן

כאמור, הנתבעים טענו כי הקבלן עשה שימוש בנכס של הנתבעים וכן לקח חומרי בניין, ועל כך הם ביקשו פיצוי.

התובע השיב בענין זה, כי הטענות צריכות להיות מופנות כלפי הקבלן והחברה. אי תביעתם ע"י הנתבעים מלמד, לטענת התובע, כי הנתבעים מודעים לחוסר הסיכוי של תביעתם. ומ"מ תביעתם זו של הנתבעים, המופנית כלפי התובע הנוכחי בלבד אינה הוגנת ומהווה "חוסר תום לב מובהק" המצדיקה דחיית התביעה הנגדית.

דיון והחלטה: אנו מקבלים את טענת התובע ודוחים תביעה נגדית זו, כיוון שהכתובת לתביעה הוא הקבלן, והתובע אינו נושא באחריות למעשים שאלה שאינם נוגעים אליו. ראו נימוקים נוספים בפסק הדין הקודם שם דחינו את תביעה נגדית בסך 30,000 ₪ עבור שימוש בנכס הנתבעים כמחסן / משרד ע"י הקבלן. ואת התביעה הנגדית בענין החומרים שנטען שהקבלן הוציאם מרשות הנתבעים ולקחם לעצמו. יתכבדו הנתבעים ויתבעו בענינים אלו את הקבלן. לתובע אין אחריות בענין.

חובתם של הנתבעים לפצות את התובע בגין שיקים שנתן לקבלן

התובע טען כי ע"פ סיכום עם הנתבעים הוא נתן לקבלן 8 שיקים בסך 21,060 ₪ (18,000 ₪ + מע"מ 3,060 ₪) כל שיק. סה"כ 168,480 ₪. לדבריו, הנתבעים התחייבו לתת לתובע כנגד זה 8 שיקים בסך 18,000 ₪ כל אחד. על פי זה התובע אמנם משלם לקבלן את המע"מ, אך היות והתובע הינו בעלים של חברה בע"מ, הוא יקבל את המע"מ בחזרה משלטונות המס.[20] מוסכם על הצדדים שהנתבעים לא שילמו לתובע את כל 8 השיקים שסוכם שישולמו לו. התובע דורש לקבל את יתרת חובו בסעיף זה בסך 90,000 ₪. [21]

לדברי הנתבעים ההסכמה למתן 8 שיקים היתה בטעות (פרוטוקול דיון מתאריך 08.02.2017 עמוד 3 שורה 29 ואילך). בהמשך טענו הנתבעים (סעיף 14 לכתב התביעה שכנגד, סעיף 26 לכתב התביעה שכנגד המתוקן) כי התנו תשלומים אלו בכך שהקבלן לא יחדל מעבודתו, ויעמוד בקצב שהתחייב אליו. ומשעה שהקבלן לא עמד בכך, אין עליהם חובה להמשיך ולשלם את השיקים הנ"ל. לטענתם (שם) אף התובע הסכים לכך, ואף הודיע שבמקרה כזה (אם הקבלן לא יתמיד בעבודתו), יבטל (התובע) את השיקים שנתן לקבלן. הנתבעים טענו עוד כי תפקידו של התובע כמפקח היה לומר לקבלן: אין לך זכות לבקש 50,000 ₪ כל שבוע, היות ולא ביצעת את העבודה כנדרש.

דיון: העובדות העיקריות בענין זה אינן שנויות במחלוקת (עצם ההסכמה על נתינת השיקים והתמורה לכך, הסכומים) וכנ"ל. טענת הנתבעים כי מדובר בהסכמה בטעות אינה יכולה להתקבל.

אולם התובע נושא אף הוא באחריות לכך. מפני שמרגע שראה שאין בכוונת הנתבעים לשלם לו עבור השיקים הנ"ל, היה יכול לבטלם, או לומר, או לבקש, ואף לדרוש מהקבלן לא להפקידם.[22] והרי הם היו אמורים להיות מופקדים בחשבון שבשליטתו וכנ"ל.[23] התובע או ב"כ מעולם לא הציגו בפנינו אף פניה שכזאת. להבנתנו, פניה כזו מאת התובע לקבלן לא נעשתה.

כדי לבסס את הדברים נחזור על לוח הזמנים הרלבנטי על פי טענות התובע עצמו:

ע"פ כתב ההגנה שכנגד (הראשון) סעיף 58, הצעת התובע לסיכום בעניין השיקים הועלתה לראשונה בתאריך 14.09.2017.

שם בסעיף 63 נאמר שההצעה נתקבלה בשבוע שלאחר התאריך הנ"ל, ובתאריך 30.09.2017 הוחזרה לתובע תמורת השיק הראשון (18,000 ₪).

שם בסעיף 64 נאמר שבתאריך 05.10.2017 – כלומר באותו שבוע – כבר הודיעו הנתבעים לתובע על סירובם לשלם לתובע עבור השיקים הנ"ל.

כלומר בשלב זה היה יכול הקבלן להשתמש בשיק אחד בלבד ולכל היותר בשניים! ומדוע אפוא המשיך התובע להניח מעותיו על קרן הצבי שכבר התחיל לנוס?

לא למותר לחזור על העובדה שבשלב זה, חשבונה של החברה היה עדיין בשליטתו הבלעדית של התובע. כך שאפילו היה הקבלן מסרב (שלא בצדק) לפנייתו (המוצדקת) של התובע, היה יכול התובע להחזיר לעצמו את הסכומים הנ"ל מתוך חשבונה של החברה.

ואשר על כן איבד התובע את זכאותו לקבל הנ"ל מאת הנתבעים.

תביעות נוספות של התובע

טענת התובע לאבדן הכנסה בסך 500,000 ₪ מחמת הפצת דיבתו רעה בקרב תושבי העיר. טענה זו לא הוכחה. לא הובאו שום נתונים וראיות להכנסותיו בעבר ובהווה, וממילא לא הוכחה ירידה בהכנסותיו. לא הוכחה גם אשמתו של התובע בענין, ולפיכך דינה להדחות.

וממילא נדחית גם תביעתו בסך 50,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק על הוצאת שם רע. הוצאת שם רע זו לא הוכחה כלל. לא הובא בפנינו ולו בדל ראיה לענין.

כמו"כ אנו דוחים את תביעת התובע בסך 100,000 ₪ ע"פ סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות. טענה זו לא הוכחה כלל. ואנו אף סבורים כי לא נגרמה לו שום עוולה.

אנו סבורים כי התנהלות התובע בענין אינה מזכה אותו לא בפיצוי עבור עגמת נפש (35,000 ₪) ולא בהוצאות שונות לרבות הוצאות משפט (90,000 ₪) ושכ"ט עו"ד. התנהלות התובע היא שגרמה לכך.

הוצאות משפט

מאידך אנו סבורים לאור התמשכות ההליכים באשמת התובע, כי עליו לשאת בהוצאות הנתבעים בסך 10,000 ₪. זאת מפני שחלק גדול מהטענות והעדים שנשמעו בסיבוב הראשון של הדיונים חזרו גם בסבב השני בלא שהוכחה תועלת בהזמנתם. מעבר לכך גם הטענות והעדים שהיה בהם תועלת, יכלו להישמע כבר בסבב הראשון. לכך יש להוסיף בקשות שונות מצד התובע וב"כ שלא כולן היו הכרחיות. וע"כ לדעתנו יש לחייב את התובע בסך נוסף של 10,000 ₪. אולם מתוך התחשבות בתובע ובאמונתו בצדקת טענותיו אנו קובעים כי סך הוצאות זה יהיה לא בנוסף להוצאות שנפסקו, אלא במקומם. סה"כ ישלם התובע 5,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים.

סיכום

תביעות התובע העולות לסך 1,226,000 ₪ - נדחות [יתרת שכרו כמפקח – 111,000 ₪ + 250,000 ₪ - ביטול הנחות + 500,000 ₪ - אבדן הכנסה בגין לשון הרע + 100,000 ₪ - פיצוי עבור עוולה מסחרית + 50,000 ₪ - עבור הוצאת ש"ר + 35,000 ₪ עבור עגמת נפש + 90,000 ₪ הוצאות משפט + 90,000 ₪ החזר השיקים].

כמו"כ נדחית תביעתו הצאות משפט ריאליות ושכ"ט עוה"ד.

התביעה שכנגד בסך 71,000 ₪ - החזר שכר הפיקוח – נדחית.

התביעה שכנגד בסך 30,000 ₪ - שימוש באתר הבניה – נדחית.

התביעה שכנגד עבור הוצאת חומרים מהאתר – נדחית.

התביעה שכנגד בסך 778,000 ₪ - בגין הקדמת תשלומים עבור עבודה שלא בוצעה  – מתקבלת.

הטענה בדבר המחיר המופרז של הספרינקלרים והתקנתם – מתקבלת. אך סכום זה כלול בסעיף הקודם.

התביעה שכנגד בענין הוצאות משפט – מתקבלת. אנו קובעים בסעיף זה סך 10,000 ₪.

שאר התביעות של שני הצדדים - נדחות.

 

החלטות

התובע חייב לשלם הוצאות משפט לנתבעים, הרב [נתבע 1] ולמוסד [נתבעת 2] בסך 5,000 ₪ לכל נתבע, וזאת בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

התובע חייב לשלם לנתבעת בתוך 120 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין סך 778,000 ₪ בתוספות הצמדה למדד מיום 25.03.2017 (יום הגשת התביעה שכנגד) ועד היום בו התשלום יבוצע.

ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן בתאריך ט"ז בטבת תשפ"ד, 28 בדצמבר 2023

והאמת והשלום אהבו

הרב ניר ורגון

הרב אליעזר שנקולבסקי, אב"ד

הרב בצלאל דניאל

 

[1] פירוט נוסף בענין ההסכמים מצוי בפסק הדין הקודם.

[2] נציין כי בדיון בתאריך 20.06.2018 טען התובע ליתרת חוב הנ"ל בסך 36,000 ₪. (פירוט ע' בפסה"ד הקודם). אולם ע"פ הנתונים שהמציא התובע, יתרת שכרו צ"ל לכאורה 41,000 ₪.

[3] פירוט מופיע בכתב התביעה המחודש סעיפים 55-57.

[4] חו"ד מעריכה את שווי העבודה לפי מחירון דקל, ולא לפי המחירים להם התחייבו הנתבעים – ודלא כנאמר בכתב התביעה שכנגד סעיף 22.

[5] מדובר לטענתם על: חומרי גבס, אבן ירושלמית, ספרינקלרים, ברזים, מתזים, אינסטלציה, חול, חצץ, ברזל, ניצבים, אריחים, מלט, צינורות חשמל ועוד.

[6] ע' בפרוטוקול הדיון מתאריך 10.07.2019: "...תובע: אני אומר שהעבודה הופסקה באמצע. בגלל הסכסוך לא יכולתי לבדוק מה הסתיים ומה לא, אז אני לא יודע כמה בנו....עו"ד: אתה מסכים שרק בערך 20% ממה שהיה למטה בוצע? תובע: כן. יכול להיות שיותר. לא יודע...."

[7] בניגוד לאמור בהסכם המכירה של החברה.

[8] פירוט המעורבות של התובע בבחירת הקבלן ובהסכמים השונים, כמו גם בלוח התשלומים, מופיעה בפסק הדין הקודם.

[9] שאר הטענות בסעיף 70 לסיכומים – נדחות.

[10] ע' סעיף 66 לסיכומי הנתבעים. בדבר פליטת פה של התובע. אולי אכן זו ראיה נוספת לחובתו.

[11] סעיף 35 בכתב ההגנה שכנגד. (עו"ד פ')

[12] למשל בהקלטה (נספח 21 לכתב ההגנה שכנגד). וכן בהקלטה בענין הצעת השיקים – 18,000 ₪ כל שבוע (נספח 22 שם).

[13] ע' למשל בהקלטה (נספח 24 שם) המראה שהתובע נוטה בבירור לצד הקבלן.

[14] ע' למשל בהרחבה הרב גדעון פרל בפס"ד שהתפרסם בקובץ שערי צדק כרך ו' עמוד 213 ואילך.

[15] נתינת המעות אינן עיקר, וכפי שמוכח בהמשך דבריו בפועל החוזר בו, או בבעה"ב החוזר בו.

[16] ראו גם שו"ע חו"מ סימן קפה' סעיף י.

[17] שו"ע חו"מ סימן קכט' סעיף ב'.

[18] להרחבה ע' ש"ך (שם סק"ז), נתיבות המשפט (שם באורים סק"ב) וביאור הגר"א (שם סק"ב) הסובר שהוא מטעם דינא דגרמי ומראה דינר לשולחני. ע' גם ערוה"ש (שם סק"ג). ע' גם פתחי חושן הלכות הלוואה פרק יג' סעיף ג' הערה ד' ואכמ"ל.

[19] תא (נהריה) 2882/94 דני שמחוני נ' אלי עמיר, אוחד עם תא (נהריה) 2889/94 סקג'יו אייזיק נ' אלי עמיר.

[20] השתלשלות הענין ע"פ התובע פורטה בפסה"ד הקודם.

[21] כך ע"פ כתב התביעה המחודש.

[22] שיקים אלו לא הובאו לעיון ביה"ד. אולם נציין כי אם התובע השאירם פתוחים ולא מילא בהם את שם הקבלן (כך שהקבלן יכול להעבירם הלאה), הרי שהאחריות לכך מוטלת עליו.

[23]