בס"ד, י"ג תמוז תשפ"ג

02 יולי 2023

בר"ע 80079-2

בקשת רשות ערעור

בעניין שבין

חברת א'

ובין

חברה ב'

רקע

ביום 3.1.2017 נחתם הסכם מכירה (להלן, "ההסכם"), בין חברת א' (להלן "התובעת" או "התובע"), לחברת ב' (להלן "הנתבעת"), למכירת שתי חנויות במגרש *** בעיר *** בפרויקט בניה שביצעה הנתבעת. החנויות הם חנויות *** בפרויקט הבניה (להלן "החנויות"). החנויות בעלות קיר משותף במרכז המסחרי הנבנה כחלק מהפרויקט.

בעקבות מימוש הסכם זה התגלעו מספר מחלוקות בין הצדדים, שהוכרעו על ידי בית דין קמא בפסק דין מתאריך ט"ז אדר תשפ"ג 9.3.23.

החלטה זו עוסקת בבקשת רשות ערעור (בר"ע) שהגישה התובעת כנגד פסק הדין של בית הדין קמא. ההחלטה הועברה לעיוני, ולצורך קבלת ההחלטה עיינתי בחומרים שבתיק, בכלל זה, פסק הדין קמא, בר"ע, תשובת הנתבעת לבר"ע, פרוטוקולים, ועוד.

נציין כי על פי סדרי הדין, "אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א) טעות בהלכה.

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות.

(ג) פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון."

פסיקת בית דין קמא

עיכוב במסירה – התובע תבע 265,000 ₪ עבור איחור במסירת החנויות שלטענתו היה אמור להיות בתאריך 1.3.17 בי"ד קמא קבע כי מועד המסירה החוזי הוא 3.5.19 המסירה בפועל היתה לפני תאריך זה לכן מרכיב זה של התביעה נדחה.

פיצוי בגין הפסקת עבודת הפועלים של התובע – התובע תבע 4,000 עבור הפסקת עבודת הפועלים שלו על ידי התובעת. בית דין קמא קבע כי ההפסקה היתה לאחר שהתובע קיבל אישור להכניס את הפועלים ועל הנתבעת לשלם עבור הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מפעולה זו של הנתבעת. בית דין קמא קבע בדרך פשרה כי הנתבעת תשלם 2,000 ₪ עבור ראש נזק זה.

 פיצוי עבור התקנת מנדף בחנות הסמוכה – התובע תבע 17,400 ₪ עבור נזקים שנגרמו לחנות כתוצאה מהתקנת מנדף בחנות הסמוכה. בית הדין קמא קבע כי הנתבעת אחראית עבור הנזקים שנגרמו כתוצאה מאותה התקנה. אולם שיעור הפיצוי שנקבע על ידי בית דין קמא נמוך משמעותית מסכום התביעה, בית דין קמא קבע על דרך הפשרה כי הנתבעת תשלם 1,000 ₪ עבור האריחים ו-2,000 ₪ נוספים עבור סגירת החור בקיר.

פיצוי בגין רכזת כיבוי אש פגומה – התובע תבע 10,675 ₪ עבור בדיקת מערכת כיבוי האש של הבניין לאחר שהתברר כי הייתה פגומה ועבור התקנת מערכת חדשה. בית הדין קבע כי אכן רכזת כיבוי האש לא הייתה תקינה ולכן חייב את הנתבעת עבור התשלום של הבדיקה בסך 1462 ₪ , אולם בנוגע להתקנת הרכזת החדשה בית הדין לא חייב את הנתבעת בתשלום מלא משתי סיבות, א) לא ברור שהיה צורך להחליף את המערכת הפגומה, ב) לאחר התקנת המערכת החדשה התובע נהנה ממערכת טובה יותר ממה שהיה זכאי לקבל על פי החוזה עם הנתבעת. אולם בגלל התנהלותה הלקויה של התובעת בנוגע לתיקון רכזת הכיבוי בית הדין קבע כי על התובעת לשלם שליש מעלות הרכזת 3,071 ₪ בנוסף לבדיקה של מערכת כיבוי האש. סה"כ לתשלום 4,533 ₪.

ניקוי מערכת כיבוי אש – התובע תבע 1,600 ₪ עבור ניקוי מערכת כיבוי האש. בית הדין דחה טענה זו בגלל העדר תשתית ראייתית לתביעה זו.

פגמים בקירות החנויות ובתקרה – התובע תבע 38,500 ₪ עבור עבודות טיח וצבע שלא בוצעו בתקרת החנות ועוד 1,700 ₪ עבור שקעים, חספוסים ועקמומיות בקירות החנות. קירות החנויות מכוסות בלוחות גבס המכסים את הקירות, ותקרה אקוסטית מכסה את התקרה המקורית של החנויות. בית הדין דחה תביעה זו, שכן תביעה זו לא הוכחה על ידי התובע, בנוסף, לנתבעת הזכות לתקן ליקויים אלו, ואילו הפעולות שבוצעו על ידי התובעת מנעו את התיקון.

דלתות שירותים שלא סופקו – התובעת תבעה 3,000 ₪ עבור דלתות שלא סופקו. הנתבעת הודתה כי הדלתות לא סופקו אולם טענה כי עלות של דלת היא 750 ₪ בתוספת מע"מ. בית הדין קבע כי יש הבדל בין מחיר לקבלן לבין מחיר לצרכן פרטי. אולם ניתן להשיג מחיר נמוך ממחיר התובעת לכן בדרך פשרה נקבע כי מחיר דלת יהיה 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. סה"כ 2,340 ₪ לשתי דלתות.

מערכת אוורור בשירותים – הצדדים הסכימו כי לא הותקנה מערכת אוורור וכי יש לזכות את התובעת על כך. התובעת תבעה 4,500 ₪ עבור התקנת וונטות עם מערכת של צנרת אוורור. הנתבעת טענה כי יש לזכות את התובעת בעלות הוונטות בלבד 120 ₪ לונטה, סה"כ 240 ₪. בית הדין קבע על הנתבעת לשלם אך ורק עבור הונטות ולא עבור צנרת שכן לא הוכח על ידי התובעת כי צנרת זו הותקנה. לכן בית הדין קבע כי על התובעת לשלם 240 ₪

שינוי מיקום הדלת של המחסן – דלת המחסן לא ממוקמת במקום הנכון, התובעת טענה כי עלות הזזת הדלת היא 3,500 ₪ מנגד הנתבעת טענה כי נציג התובעת ראה את מיקום הדלת השגוי ולא נענה להצעת הנתבעת לשינוי מיקום הדלת. בית הדין קבע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה ולכן יש לחייב את הנתבעת, אולם בית הדין חייב את הנתבעת בסך 2,500 ₪ בלבד כפשרה הקרובה לדין בעלות דלת חדשה והתקנתה.

ליקויים נוספים שהתגלו במסירת החנות – התובעת תבעה 16,270 ₪ עבור ליקויים שהתגלו לאחר מסירת החנות הנתבעת צרפה חשבונית על סכום זה. בית הדין דחה תביעה זו שכן לאחר שאלות הבהרה התברר שהנזק המדובר הוא האריחים השבורים שכבר הופיע בכתב התביעה. וכן מדובר בסכום אחר מסכום התביעה עבור האריחים שהופיע בכתב התביעה בסך 11,500 ₪ בית דין כתב כי התובעת לא נתנה תשובה מספקת לשאלות בית הדין.

תשלום עבור חוות דעת ופיקוח בסך 1750 ₪ – בית הדין דחה תביעה שכן חוות דעת בדרך כלל מוטות לטובת המזמין ואכן בית הדין לא אימץ את מסקנות חוות הדעת.

טענות התובעת בבר"ע

התובעת הביאה מקורות רבים שעוסקים בכוחו של בית הדין להעדיף פשרה כאשר הדין נוגד את היושר, אולם לטענת התובעת בתיק זה למרות שבית הדין קבע כי התובעת צודקת בית הדין קבע פשרה לטובת הנתבעת. בנוסף התובעת ערערה באופן פרטני על הכרעת בית הדין בנוגע לפסיקתו בנוגע לראשי הנזק השונים בתיק. להלן יובאו עיקרי טענות התובעת, תשובת הנתבעת, הכרעת בית דין זה בכל ראש נזק והתייחסות למקומה של פשרה בפסיקת בית הדין:

עיכוב במסירה

פסיקת בית דין קמא: התובע תבע 265,000 ₪ עבור איחור במסירת החנויות שלטענתו היה אמור להיות בתאריך 1.3.17 בי"ד קמא קבע כי מועד המסירה החוזי הוא 3.5.19 המסירה בפועל היתה לפני תאריך זה לכן מרכיב זה של התביעה נדחה.

טענת התובעת: התביעה עבור עיכוב במסירה נדחתה על ידי בית הדין, אולם בשאר ראשי הנזק בפסק הדין נקבע כי התובעת צדקה ולמרות זאת בית קבע פשרה, טוענת התובעת היא, כי היה על בית הדין להכריע פשרה בנוגע לראש נזק זה. בנוסף טוענת התובעת כי נפלה טעות עובדתית בפסק הדין קמא וכי יש ללמוד שנקבע תאריך מסירה לתאריך 1.3.2017 ממספר ראיות: הסכם הפשרה שנחתם עם הנתבעת, מועד התשלום בנספח ז' שקבע כי התובע ישלם 70% מהתמורה תשולם לא לפני ה-1.3.2017, פנייה לבנק ללקיחת משכנתא ופניה למתווך למציאת שוכר לחנות. מכל המקובץ טוענת התובע כי עליה לקבל לכל הפחות 66% מתביעתה בגלל נטיית בית הדין לפשר בראשי הנזק השונים בתיק זה.

טענת הנתבעת: טענת התובעת לחייב עבור עיכוב במסירה מכוח פשרה שגויה ביסודה, במקום בו בית הדין היה סבור כי יש לחייב את התובעת והיה ספק בגובה החיוב, בית הדין הכריע בדרך פשרה, וגם זאת לאחר התייעצות עם מומחה מטעמו. אולם בנוגע לעיכוב במסירה בית הדין קבע כי אין מקום לחייב את הנתבעת. בנוגע לטענות התובעת בנוגע לראיות לכאורה לאימות טענתה בנוגע לתאריך המסירה, טוענת הנתבעת כי לא ניתן ללמוד דבר מראיות אלו או מהסכם הפשרה לגבי קביעה של מועד מסירה.

דיון והכרעה: התובע לא הביא כל ראיה כי מועד המסירה נקבע בתאריך 1.3.2017 ועל כן צדק בית דין קמא בהכרעתו. מהמסמכים עליהם חתם עולה תמונה הפוכה, מועדי התשלום שנקבעו בנספח ז', אינם עוסקים במסירת הנכס אלא בדחיית מועד התשלום, דהיינו על פי ההסכם נקבע כי הנתבעת לא תוכל לתבוע מהתובעת לשלם את התמורה עבור החנויות  עד לתאריך ה-1.3.2017:

30 ימים לפחות לפני מועד המסירה בפועל, ולא קודם 1.3.2017 תשולם למוכר יתרת התמורה בסך 617,877 ₪ (השווה ל 70% נוספים מן התמורה), וזאת לחשבון הפרויקט.

מסעיף זה עולה כי התובעת לא תהיה חייבת לשלם לפני ה-1.3.17 וזאת שלושים יום לפני מועד המסירה בפועל, לא נקבע בשום אופן חיוב על הנתבעת למסור את החנויות בתאריך 1.3.17. הכלל הבסיסי בדין תורה הוא המוציא מחבירו עליו הראיה. לא רק שהתובעת לא הביאה ראיה לטענתה, המסככים עליהם חתם הבעלים של החברה מוכיחים הפוך מטענתה. חזקה על בעלי החברה שהינו איש עסקים ובעל חברה שהוא ידע על מה הוא חתם ועל מה הוא לא חתם.

טענת התובע למודה במקצת בגלל הסכם הפשרה דינה להידחות, ראשית הנתבעת אינה מודה בהסכם לטענת התובעת על עיכוב במסירה. בהסכם נכתב כי לתובעת יש טענות בענין, אולם אין הודאה של הנתבעת. בנוסף הצדדים ביטלו בהסכמה את הסכם הפשרה ועל כן אין להתחשב בו בנוגע להכרעה בפסק דין זה.

טענת הנתבעת בנוגע לפשרה וכפיה על לפנים משורת הדין נכונה. בית דין קמא פישר במקומות בהם היה סבור שיש חיוב וודאי אולם היה ספק כמה לחייב. אולם במקום בו ברור כי הנתבעת פטורה מלשלם אין מקום לפשר. בנוסף בית דין לערעורים, בניגוד לבית דין קמא אינו מוסמך לקבוע כי טעה בית הדין קמא כאשר לא בחר בדרך של פשרה. בית הדין לערעורים זה מוסמך לשנות פסק דין רק בטעות בהלכה, במציאות או בשיקול הדעת.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

פיצוי בגין הפסקת עבודת הפועלים של התובע

פסיקת בית דין קמא: התובע תבע 4,000 ₪ עבור הפסקת עבודת הפועלים שלו על ידי התובעת. בית הדין קמא קבע כי ההפסקה היתה לאחר שהתובע קיבל אישור להכניס את הפועלים ועל הנתבעת לשלם עבור הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מפעולה זו של הנתבעת. בית דין קמא קבע בדרך פשרה כי הנתבעת תשלם 2,000 ₪ עבור ראש נזק זה.

טענות התובעת: כיוון שכתוב במפורש על הקבלה של הקבלן שסכום זה שולם עבור הפסקת העבודה היה על בית הדין לחייב את הנתבעת במלוא הסכום ולא לקבוע בדרך פשרה תשלום של 2,000 ₪

טענות הנתבעת: בית הדין קבע סכום זה לאור טענת התובעת בסיכומיה כי הפועלים היו בטלים יום אחד בלבד, זאת ועוד, מלבד קבלה עליה רשום שהתשלום הוא עבור הפסקת העבודה, התובעת לא הוכיחה שנגרמו לה נזקים בעקבות הפסקת העבודה. יתירה מזו הנתבעת סבורה כי לא היה מקום לחייב אותה עבור הפסקת העבודה, שכן הנתבעת לא שילמה את מלוא התמורה על החנויות במועד הפסקת העבודה, ובהתאם להסכם בכתב היה אסור לה לבצע עבודות אלו בחנויות בשלב זה.

דיון והכרעה: הנתבעת בתחילת תשובתה לבקשת הערעור כתבה את הדברים הבאים:

אולם, כיון שבסופו של יום התנהל הליך ארוך ויסודי, ובית הדין נתן לכל מהצדדים את המקום והזמן לטעון את טענותיו ולהביא ראיות להוכחת טענותיו, הרי שיש לכבד את הכרעת בית הדין הנכבד אשר נכתבה באופן יסודי מפורט ומנומק, גם אם מי מהצדדים סבור אחרת.

אילולי דברי הנתבעת ייתכן והייתי  קובע כי לא היה מקום לחייב את הנתבעת עבור ראש נזק זה. ראשית, ייתכן שהיתה לנתבעת הזכות להפסיק את העבודות טרם תשלום מלוא התמורה על החנויות. שנית, הפסקת העבודה על ידי הנתבעת אינה בהכרח גורמת נזק למזמין העבודה. הדבר משתנה בין קבלן לקבלן, יש קבלן שלא גובה תשלום עבור הפסקת עבודה ליום אחד בלבד ויש קבלן שכן גובה. במצב זה קשה לחייב מדין דינא דגרמי שהוא מקור חיוב פיצויי הסתמכות.

בענייננו, קבלה על סכום מופרז של 4,000 ₪ עבור הפסקת עבודה ליום אחד אינה קבילה. איננו יודעים האם התובע חויב עבור הפסקת העבודה וכן באיזה סכום חויב, כתיבה סתמית על קבלה אינה בהכרח ראיה לכתוב עליה ולכן התובע לא עמד בנטל של "המוציא מחבירו עליו הראיה". זאת ועוד, גם אם התובעת חויבה בתשלום הנ"ל יתכן שהוא היה מופרז והיה עליה להתעקש שלא לשלמו.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

פיצוי עבור התקנת מנדף בחנות הסמוכה

פסיקת בית דין קמא: פיצוי עבור התקנת מנדף בחנות הסמוכה – התובע תבע 17,400 ₪ עבור נזקים שנגרמו לחנות כתוצאה מהתקנת מנדף בחנות הסמוכה. בי"ד קמא קבע כי הנתבעת אחראית עבור הנזקים שנגרמו כתוצאה מאותה התקנה. אולם שיעור הפיצוי שנקבע על ידי בית דין קמא נמוך במידה משמעותית מסכום התביעה. בית דין קמא קבע על דרך הפשרה כי הנתבעת תשלם 1,000 ₪ עבור האריחים ו-2,000 ₪ נוספים עבור סגירת החור בקיר.

טענות התובעת: שגה בית קמא בקביעתו כי אין לפצות את התובעת עבור עשרה ימי עיכוב של השכרת החנות בגלל התיקונים שנגרמו כתוצאה מהתקנת המנדף. בנוסף טוענת התובעת כי היה על בית הדין לקבל את מסקנת המומחה מטעם התובעת שכתב שבמידה ולא יימצאו אריחים מתאימים יש להחליף את כל האריחים בחנות כדי שהאריחים יהיו תואמים. שהרי מי יסכים שבביתו או חנותו יהיו שני סוגי אריחים. בנוסף גם לשיטת בית הדין שחייב אך ורק עבור החלפת אריחים שבורים טוענת התובעת כי סכום הפיצוי נמוך מידי.

טענות הנתבעת: צדק בית דין קמא בקביעתו בנוגע לפיצוי עבור התקנת המנדף, וגם פיצוי זה הוא לפנים משורת הדין שכן המנדף לא הותקן על ידה אלא על ידי בעל החנות הסמוכה. לגבי הפסד ימי השכירות טוענת הנתבעת כי צדק בית הדין בקביעתו שלאור המסירה המוקדמת של החנות אין מקום לפצות עבור ימים ספורים בהם לא היה ניתן להשתמש בחנות, זאת ועוד, סעיף 12.3 לחוזה המכר קובע כי לא תהיה זכות לתביעה עבור תיקוני בדק.

כנגד טענות התובעת בגין בסכום הפיצוי טוענת הנתבעת כי הסכום הוא סביר בנסיבות החיוב שלטענתה הוא לפנים משורת הדין ולאור חוות הדעת של מומחה מטעמה שקבע כי רק אריח אחד שבור.

דיון והכרעה:

הפסד ימי שכירות – בית דין קמא כתב כי אין לחייב את הנתבעת עבור הפסד ימי השכירות שכן מסירת החנות התבצעה מספר חודשים לפני מועד המסירה החוזי. בעניין זה אני מסכים למסקנת בית הדין לפטור את הנתבעת, אולם אני חלוק על טעם הפטור. שכן מרגע שנמסרה החנות לתובעת החנות היא בבעלותה המלאה, ולכן אם על פי הדין היה חיוב עבור מניעת השכרת החנות, אזי הנתבעת היתה חייבת לשלם זאת. למעשה יש לפטור את הנתבעת משתי סיבות, הראשונה, על פי סעיף 12.3 לחוזה המכר נקבע כי לא יינתן פיצוי עבור תיקוני בדק גם ביחידות אחרות או חלקים אחרים של הבניין. סיבה שניה לפטור את התובעת היא בגלל שמניעת השכרת החנות הינה בגדר מניעת רווח – 'מבטל כיסו של חבירו' – שפטור מתשלום. בירושלמי (בבא מציעא ה, ג) נכתב שמבטל כיסו של חבירו פטור, וכן הרא"ש (בבא קמא ב, ו) פטר מי שנעל את ביתו של חבירו ומנע ממנו לדור בו. כך גם פסק הרמ"א (חו"מ שסג, ו) שפטור מלשלם שכירות.

אומנם בסעיף 6 להסכם בוררות של בית דין זה נכתב שהצדדים מתחייבים לשלם גם על מניעת רווח, וכן נקבע במדיניות בית הדין בעניין זה ככל שמדובר במניעת רווח ברור. אולם, מקרה זה שונה, כיוון שמי שגרם להפסד היה בעל החנות השכנה ולא הנתבעת. אמנם, הנתבעת בדיון הראשון לקחה אחריות על עבודה זו, אולם, יש מקום לטעון כי לקיחת האחריות הינה לנזקים הישירים ולא לנזקים העקיפים, על כן אין לחייב את התובעת עבור הפסד ימי השכירות.

נזקים לאריחי החנות – אינני מוצא מקום לסטות מקביעתו של בית דין קמא, החלטת בית דין קמא לא להחליף את כלל אריחי החנות בגלל אריחים בודדים שנשברו מוצדקת. לגבי טענת התובעת על גובה הפיצוי בסכום 1,000 ₪, מעיון בחומרים עולה כי היה חוסר בהירות לבית הדין בנוגע למספר האריחים השבורים, שכן גם מדברי התובעת עולה כי חלק מהאריחים הוחלפו.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

פיצוי בגין רכזת כיבוי אש פגומה

פסיקת בית דין קמא: פיצוי בגין רכזת כיבוי אש פגומה – התובע תבע 10,675 ₪ עבור בדיקת מערכת כיבוי האש של הבניין שהתברר כי הייתה פגומה ועבור התקנת מערכת חדשה. בית הדין קבע כי אכן  רכזת כיבוי האש לא הייתה תקינה ולכן חייב את הנתבעת עבור עלות הבדיקה בסך 1462 ₪.

בנוגע להתקנת הרכזת החדשה בית הדין לא חייב את הנתבעת בתשלום מלא משתי סיבות, א) לא ברור שהיה צורך להחליף את המערכת הפגומה ויתכן שהיה די בתיקון, ב) לאחר התקנת המערכת החדשה התובע נהנה ממערכת טובה יותר ממה שהיה זכאי לקבל על פי החוזה עם הנתבעת. בית הדין צירף לשיקוליו את התנהלותה הלקויה של הנתבעת בנוגע לתיקון רכזת הכיבוי. בסיכומו של יום, בית הדין קבע כי על התובעת לשלם שליש מעלות הרכזת 3,071 ₪ בנוסף לבדיקה של מערכת כיבוי האש. סה"כ לתשלום 4,533 ₪ .

טענת התובעת: בית הדין הסכים לכל טענות התובעת, אם כן מדוע בית הדין קבע שעל הנתבעת לשלם רק שליש? זאת ועוד, בית הדין ציין שהתובעת השקיעה שעות רבות בטיפול ברכזת כיבוי האש, מדוע לא לחייב עבור שעות העבודה של התובעת?

טענות הנתבעת: התובעת בחרה להתקין רכזת כיבוי אש פרטית ולא צמצמה את נזקיה בניסיונות לתקן את רכזת הכיבוי של הבניין.

דיון והכרעה: ברור שהתובעת עם כניסתה לבניין הייתה זקוקה לרכזת כיבוי אש תקינה, ומשלא קיבלה את מבוקשה נאלצה להתקין רכזת כיבוי אש חדשה שמשרתת את החנות בלבד. ובכל זאת, בנסיבות אלו צדק בית דין קמא שלא חייב את הנתבעת במלוא עלות הרכזת החדשה שכן התובעת נשכרת ממערכת איכותית יותר. גם אם היה מקום לקבוע שהתובעת זכאית לפיצוי גדול במעט בסעיף זה לא ניתן לקבוע כי הכרעת בית הדין קמא היתה שגויה.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

ניקוי רכזת כיבוי

פסיקת בית דין קמא: התובע תבע 1,600 ₪ עבור ניקוי מערכת כיבוי האש. בית הדין דחה טענה זו בגלל העדר תשתית ראייתית לתביעה זו.

טענות התובעת: הנתבעת לא הכחישה שנקתה את מערכת הכיבוי רק עד התקרה האקוסטית.

טענות הנתבעת: המערכת נוקתה באופן יסודי על ידי הנתבעת.

דיון והכרעה: טענת התובעת היא בנוגע לינקיון מערכת כיבוי האש מעל התקרה האקוסטית, התובעת לא הביאה אסמכתא לטענה זו, אולם גם אילו היתה מביאה אסמכתא לכך, צדק בית דין קמא בדחייתו את תביעתה, שכן אין לחייב את התובעת עבור ניקוי חלקי המערכת מעל התקרה בשעה שהם אינם נראים  לעין כעת ולא ברור שיעשה בהם שימוש עתידי. בהתקנת תקרה אקוסטית על ידי התובעת נמנעה מהנתבעת האפשרות לנקות את המערכת, ועל כן אין לחייב אותה בניקיון זה.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

פגמים בקירות החניות והתקרה

פסיקת בית דין קמא: התובע תבע 38,500 ₪ עבור עבודות טיח וצבע שלא בוצעו בתקרת החנות ועוד 1,700 ₪ עבור שקעים, חספוסים ועקמומיות בקירות החנות. קירות החנויות מכוסים בלוחות גבס, ותקרה אקוסטית מכסה את התקרה המקורית של החנויות. בית הדין דחה תביעה זו, שכן תביעה זו לא הוכחה על ידי התובע, בנוסף לנתבעת הזכות לתקן ליקויים אלו והפעולות שבוצעו על ידי התובעת מנעו את התיקון.

טענת התובעת: גם הנתבעת מודה כי לא נעשו עבודות צבע וטיח בתקרת החנות, בעמוד 12 לפסק בית דין קמא נקבע כי הנתבעת איבדה את זכות התיקון של החור בין החנויות וזאת בגלל שלא ביצעה את התיקון לאחר שהתאפשר לה לעשותו לאחר הדיון שהתקיים בבית הדין, עוד כתב בית הדין שיש לבצע את תיקון החור לאחר עזיבת השוכר הנוכחי. על כן כמו בתיקון החור בין החנויות בו נקבע שהנתבעת אבדה את זכות התיקון היה על בית הדין לקבוע כי גם בעבודות הטיח והצבע הנתבעת איבדה את זכות התיקון. למרות זאת בית הדין לא קבע כל פיצוי עבור נזק זה.

טענת הנתבעת: משבצעה התובעת תקרה אקוסטית לא ניתן לבצע את עבודות הצבע והטיח, וגם אין בהן תועלת. במידה והתובעת הייתה מעוניינת לבצע לדרוש עבודה זו היה עליה לדרוש זאת עובר למסירת החנות. זאת ועוד סכום התביעה אותו דורשת התובעת הינו סכום מופרז.

דיון והכרעה: בית הדין קבע כי התביעה כלל לא הוכחה, וממילא, לא היה מקום לחייב ללא ראיה.

זאת ועוד, בית דין קמא פסק בנוגע לתיקון החור בקיר החנות כי הנתבעת איבדה את זכות התיקון. התובעת מבקשת להקיש מתיקון החור בקיר לתיקוני הצבע והטיח שגם בהם הנתבעת איבדה את זכות התיקון.

על מנת לברר את הדין בסעיף יש להאריך מעט ביסוד הדין של אובדן זכות התיקון על ידי קבלן, ובאיזה נסיבות אובדן זכות התיקון הוא גורף ובאיזה מקרים הוא נקודתי.

פסק דין ארץ חמדה גזית 79140-1 עסק במקרים בהם קבלן מאבד את זכות התיקון, ובו סוכמו הדברים באופן הבא:

לסיכום, ניתן להפסיק את עבודתו של בעל מקצוע ולא לתת לו לסיים את העבודה או לתקן את הליקויים במקרים הבאים (ראו עוד: הרב עדו רכניץ, סעיפים 21-22, ל"חוקי התורה: קבלנות", אמונת עתיך 132, עמ' 97-98):

במקרה של עבודה רשלנית שמעידה על חוסר מקצועיות ולאחר התראה מבעל הבית לתקן את דרכיו.

במקרה שהתערערה אמינות הקבלן בעיני מזמין העבודה בגלל סיבה מוצדקת.

מקרה נוסף בו קבלן מאבד את זכות התיקון הוא במקום בו הקבלן קיבל את האפשרות לתקן ולא תיקן, במצב זה הלקוח אינו מחוייב להיות כרוך ומחוייב לקבלן עד שהלה יתרצה לתקן את הליקוי בבחינת "הֲלָהֵ֣ן תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ".

בענייננו, בית  הדין החליט כי הנתבעת איבדה את זכות התיקון בנוגע לחור בין החנויות. כעת עלינו לדון האם החלטה זו של אובדן זכות התיקון בפרט זה תגרור את אובדן זכות התיקון בשאר הליקויים. באופן עקרוני ההחלטה על אובדן זכות התיקון תלויה בנסיבות בהן נשללה מהקבלן זכות התיקון.

אובדן זכות תיקון בגלל בעיות אמינות – מקור הדין הוא דברי הרמ"א (חושן משפט תכא, ו): "מי שיש לו משרת, וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות". כאן מדובר על עילת פיטורין עקב חשש שהפועל יגנוב, ומכאן ניסק להסיק שניתן גם לסלק קבלן מאותה סיבה.

לכך ניתן להוסיף שגם אם התברר למזמין כי הקבלן הגיש דיווחים כוזבים ביחס להיקף ואיכות העבודה שבוצעה על ידו ניתן לפטרו ללא התראה. שכן מסתבר שזה לפחות שווה ערך לחשש גניבה (לגבי השאלה מהן הראיות הנדרשת במצב כזה ראו פתחי חושן שכירות י, הערה כו, ובמקורות המוזכרים שם).

הדעת נותנת שבנסיבות של חוסר אמינות, באופן עקרוני, אובדן זכות התיקון הוא גורף. כיוון שעבודת שיפוץ דורשת אמון בין הקבלן המבצע לבין מזמין העבודה, שכן בחלק ניכר מהעבודה לא ניתן לבחון את האיכות, כיוון שהתוצרים של העבודה אינם גלויים לעין (כגון, צנרת חשמל ומים שנמצאת מתחת לרצוף, קירות המכוסים בטיח ועוד). אם האמון בין מזמין העבודה לקבלן נפגע, אזי למזמין העבודה אין דרך לדעת האם הדיווח של הקבלן על העבודה שביצע היא אמינה, קל וחומר לגבי איכותה. לפיכך, לא רק במקרה שנמצא שהקבלן גנב ניתן לפטרו אלא גם במקרים בהם יש עילות ברורות לכך שאמינות הקבלן נפגעה באופן מהותי, בגלל שאמר שביצע חלק מהעבודה ובפועל היא לא בוצעה או לא בוצעה כראוי.

אובדן זכות תיקון בגלל עבודה רשלנית – מקור דין זה הוא בגמרא (בבא מציעא קט, א-ב) נאמר כך:

רוניא שתלא דרבינא הוה, אפסיד, סלקיה. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: חזי מר מאי קא עביד לי! - אמר ליה: שפיר עביד. - אמר ליה: הא לא התרה בי! - אמר ליה: לא צריכא להתרות. רבא לטעמיה, דאמר רבא: מקרי דרדקי, שתלא, טבחא, ואומנא, וספר מתא - כולן כמותרין ועומדין דמי. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר - כמותרין ועומדין דמי.

מסוגיית הגמרא עולה שישנם מצבים שעל מנת לפטר עובד יש להתרות בו, וישנם מצבים בהם אין חובה כזו.  בספר פתחי חושן (שכירות י, ט) כתב כי לאחר התראה על רשלנות ניתן לפטר עובד:

פועל המתרשל במלאכתו וגורם הפסד לבעל הבית, יכול לסלקו לאחר שהתרה בו ולא הועיל.

הוא הדין והוא הטעם לבעיית רשלנות של קבלן. במקום בו נשללה זכות התיקון כתוצאה מעבודה רשלנית או חוסר מקצועיות, באופן עקרוני אובדן זכות התיקון הוא גורף, שכן התברר שהקבלן אינו יודע לעשות את מלאכתו כראוי. יוצא מן הכלל הוא מקרה בו יש ליקוי שדורש יכולת מקצועית מיוחדת, כגון ליקוי באיטום. פעמים רבות קבלנים לא מצליחים לתקן בעיות רטיבות, ונדרש להביא מומחה לאיטום. במקרים אלו, מסתבר שגם שהקבלן איבד את זכות התיקון בנוגע לליקוי באיטום, עדיין הוא לא יאבד את זכות התיקון בנוגע לשאר הליקויים שביכולתו לתקן.

אובדן זכות תיקון בגלל השתהות לא סבירה בביצוע התיקון – במקרה זה  ההחלטה על אובדן זכות התיקון באופן גורף או חלקי תלויה בנסיבות בהן הקבלן לא תיקן את הליקויים. במקרים בהם הקבלן זלזל ולא תיקן ליקויים שהיו ידועים לצדדים, הקבלן יאבד את זכות התיקון באופן גורף. וזאת בגלל שיש לקבלן דין דומה לפועל שחזר בו, שיכול המעסיק לשכור פועל אחר במקומו (שו"ע חושן המשפט שלג, ד-ז)

לעומת זאת, במקרים בהם המזמין תובע תיקון של ליקויים ויש מחלוקת בין הצדדים האם יש ליקוי, הדבר תלוי בנסיבות ונתון לשיקול דעת בית הדין. אם בית הדין סבור שטענת הקבלן להיעדר ליקוי לא הייתה סבירה, יש מקום לשלול ממנו באופן גורף את זכות התיקון. אולם במקרים בהם מזמין העבודה טוען לשורה ארוכה של ליקויים, ולאחר מינוי מומחה מטעם בית הדין התברר כי יש לדחות את הטענות ברוב הליקויים, יש מקום לומר כי הקבלן לא איבד את זכות התיקון ויש הצדקה בהשתהות בביצוע התיקונים עד להכרעה על ידי בית דין או גורם מוסמך אם אכן יש ליקוי.  

בענייננו, טוענת התובעת כי הנתבעת איבדה את זכות התיקון באופן כללי בגלל השתהות בביצוע תיקון החור בין החנויות. על פי מה שהתבאר אובדן זכות התיקון בחור בין החנויות היה בגלל שמדובר היה בליקוי ברור וגלוי, ומשבחרה הנתבעת שלא לתקנו היא אבדה את זכות התיקון. אולם אין להסיק מכל לגבי שאר הליקויים. שהרי התובעת הגישה דוח מומחה עם ליקויים נטענים שרובו לא התקבל על ידי בית הדין. לכן גם אילו בית הדין היה מכריע כי יש לתקן ליקוי מסוים שנטען על ידי התובעת, בנסיבות אלו בהם הליקוי לא היה ברור, הנתבעת לא איבדה את זכות התיקון.

זאת ועוד, החור שבין הקירות הוא כתוצאה מחמת נזק ובו הכריע בית הדין שהנתבעת איבדה את זכות התיקון. אולם, זכות התיקון של שאר הליקויים בחנות נובעת מהסכם הקבלנות ולא מדיני הנזיקין. לכן הדעת נותנת כי אובדן זכות התיקון של נזק אינו משפיע על זכות התיקון כחלק מהסכם הקבלנות.

לכן צדק בית דין קמא בהכרעתו כי הנתבעת אבדה את זכות התיקון במקום בו היה ברור לנתבעת מה עליה לתקן. בנוסף, בנידון דידן, התובעת בחרה להנמיך את התקרה ולמעשה שללה את אפשרות התיקון מהנתבעת. במצב כזה מסתבר שהנתבעת לא איבדה את זכות התיקון של ליקוי שלא היתה יכולה לתקן.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

דלתות שירותים שלא סופקו

הכרעת בית דין קמא: התובעת תבעה 3,000 ₪ עבור דלתות שלא סופקו. הנתבעת הודתה כי הדלתות לא סופקו אולם טענה כי עלות של דלת היא 750 ₪ בתוספת מע"מ. בית הדין קבע כי יש הבדל בין מחיר לקבלן לבין מחיר לצרכן פרטי. אולם ניתן להשיג מחיר נמוך ממחיר התובעת לכן בדרך פשרה נקבע כי מחיר דלת יהיה 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. סה"כ 2,340 ₪.

טענות התובעת: התובעת אינה חברה קבלנית על כן הסכום שנקבע בפסק הדין לא יכסה את עלות הדלתות. היכן ניתן למצוא דלתות במחיר כזה ומי יתקין אותם?

טענות הנתבעת: מחיר הדלתות נקבע על ידי מומחה מטעם בית הדין, על כן אין להתערב בקביעת בית הדין. זאת ועוד, הנתבעת טוענת כי לא היה מקום לחייב אותה בעלות הדלתות בשעה שהתובעת שינתה את החנות והצורך בדלתות אלו התייתר.

דיון והכרעה: בית הדין כתב בפסק הדין כי ניתן למצוא דלתות בשוק הפרטי במחיר אותו קבע. על כן אין לסטות מהכרעת בית דין קמא. בנוסף, מכיוון שהתובעת לא הכחישה שהצורך בדלתות התייתר עקב השינויים שנעשו בחנות, יש מקום גדול לומר שסכום הזיכוי הוא לפי המחיר הקבלני של דלת שנחסך לנתבעת ולא לפי המחיר של קונה פרטי.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

מערכת אוורור בשירותים

הכרעת בית דין קמא: הצדדים הסכימו כי לא הותקנה מערכת אוורור וכי יש לזכות את התובעת על כך. התובעת תבעה 4,500 ₪ עבור אי התקנת וונטות עם מערכת של צנרת אוורור. הנתבעת טענה כי יש לזכות את התובעת בעלות הוונטות בלבד 120 ₪ לונטה, סה"כ 240 ₪. בית הדין קבע על הנתבעת לשלם אך ורק עבור הונטות ולא עבור צנרת שכן לא הוכח על ידי התובעת כי צנרת זו הותקנה. לכן בית הדין קבע כי על התובעת לשלם 240 ₪.

טענות התובעת: התובעת טוענת כי בית הדין לא חישב את עלות העבודה התקנת הוונטות, 1,000 ₪ ליום לא כולל מע"מ.

טענות הנתבעת: מקובל כי זיכוי עבור רכיב שלא הותקן הוא עבור עלות הרכיב בלבד ללא עלות התקנתו.

דיון והכרעה: כפי העולה מהחומרים שהוגשו לבית הדין התובעת התקינה וונטות בחנות ללא תעלות אוורור, על כן בית הדין חייב את התובעת אך ורק בעלות הוונטות ללא תעלות האוורור.

התובע מלין על כך שבית דין קמא לא חייב עבור עלות ההתקנה של הוונטות בסך 1,000 ₪ לא כולל מע"מ. על מנת שלא לגרום הוצאות נוספות לתובעת שהגישה את הערעור בחרתי שלא לפנות למומחה מטעם בית הדין. אולם על פניו נראה שסכום זה הינו מופרז, במיוחד לאור העובדה שהנתבעת ממילא ביצעה עבודות עם פועלים בחנויותיה, והתקנת וונטות כחלק מעבודות שמבוצעות ממילא אינה מוסיפה מוזילה את עלות ההתקנה.

מדברי בית דין קמא עולה כי הותקנו וונטות בלבד ללא מערכת אוורור. אם כך פני הדברים לא ברור כלל מדוע הותקנו הוונטות והאם היה בהם צורך, בנוסף טרם התקנת הוונטות היה על התובעת לדרוש מהנתבעת להתקין את הוונטות. לבית דין זה לא ידוע אם אכן היתה פניה כזו.

במצב בו הותקנה וונטה ללא צורך אינני רואה מקום לחייב את הנתבעת עבור התקנת הוונטות, על כן צדק בית דין קמא בקביעותו כי הנתבעת תשלם רק עבור הוונטות ולא עבור התקנתם.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

שינוי מיקום הדלת של המחסן

הכרעת בית דין קמא: דלת המחסן לא ממוקמת במיקום שנקבע על פי התשריט של החנות. התובעת טענה כי עלות הזזת הדלת היא 3,500 ₪. מנגד הנתבעת טענה כי נציג התובעת ראה את מיקום הדלת השגוי ולא נענה להצעת הנתבעת לשינוי מיקום הדלת. בית הדין קבע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה ולכן יש לחייב את הנתבעת, אולם בית הדין חייב את הנתבעת בסך 2,500 ₪ בלבד כפשרה הקרובה לדין בעלות דלת חדשה והתקנתה.

טענות התובעת: בית הדין קבע על דרך פשרה קרובה לדין 2,500 ₪ , התובעת טוענת כי סכום אינו מספק עבור פירוק הדלת, סגירת הקיר במיקום הקודם של הדלת והתקנת דלת חדשה. היה על בית הדין לפסוק עבור ראש נזק את הסכום אותו תבעה התובעת 3,500 ₪ לא כולל מע"מ.

טענות הנתבעת: הנתבעת חזרה על טענתה שנטענה בפני בית דין קמא, כי שינוי מיקום הדלת מיטיב עם הנתבעת, שכן היא יכולה לעשות שימוש בחדר כמשרד ולא כמחסן, ואכן לטענתה התובעת הסכימה למיקום זה של הדלת וסירבה להצעת הנתבעת להזזת הדלת למיקום המדויק על פי התוכנית. להערכתה תיקון זה לא יבוצע לעולם.

דיון והכרעה: בית דין קמא דחה את טענת הנתבעת כי התובעת התרצתה למיקום הנוכחי של הדלת וכי הנתבעת דחתה את הצעת התובעת לתיקון. בית הדין דחה טענות אלו בגלל שהנתבעת לא הוכיחה את טענותיה. לכן אין בדברים אלו של הנתבעת לדחות את טענות התובעת בנוגע לשינוי מיקום הדלת. אולם מעיון בפסק בית דין קמא עולה כי הסיבה לקביעת סכום זה כפשרה קרובה לדין הוא מחמת שכלל לא ברור שיהיה צורך להתקין דלת חדשה, ייתכן ויהיה אפשר להעביר את הדלת למיקום החדש והעלות תהיה זולה משמעותית. הכרעת בית הדין לפשר הייתה לאחר התייעצות עם מומחים. בנסיבות אלו צדק בית דין קמא, ייתכן והפשרה שנפסקה אף נוטה לטובת התובעת.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

ליקויים שנתגלו לאחר מסירת החנות

פסיקת בית דין קמא: התובעת תבעה 16,270 ₪ עבור ליקויים שהתגלו לאחר מסירת החנות הנתבעת צרפה חשבונית על סכום זה. בית הדין דחה תביעה זו שכן לאחר שאלות הבהרה התברר שהנזק המדובר הוא האריחים השבורים שכבר הופיע בכתב התביעה. וכן מדובר בסכום אחר מסכום התביעה עבור האריחים שהופיע בכתב התביעה בסך 11,500 ₪ בית דין כתב כי התובעת לא נתנה תשובה מספקת לשאלות בית הדין ולכן דחה את התביעה

טענת התובעת: גם אם בית הדין סובר שיש לדחות את התביעה, מדוע בית הדין לא עשה פשרה כמו שעשה בשאר ראשי הנזק בתיק זה. בשאר ראשי הנזק בית הדין סבר כי התובעת צודקת ולמרות זאת פישר לטובת הנתבעת. על כן במקום בו בית הדין סבור שהנתבעת צודקת היה מקום לפשר לטובת התובעת. לדברי התובעת, בית הדין עשה איפה ואיפה בפסק דינו.

טענת הנתבעת: יש לדחות את טענת המערערת לעניין זה. וזאת בהסתמך על נימוקי בית דין קמא.

דיון והכרעה: מוטב כי טענה זו לא הייתה עולה. בית דין קמא חשף כי התובעת תבעה פעמיים סכומים שונים עבור אותו ראש נזק. כאמור לעיל בראש פסק הדין, בית הדין מפשר במקרים בהם יש צורך לפשר, יעויין בספר דיני הבוררות לרב יועזר אריאל (עמוד קמט והלאה) בהם הוא מפרט את המקרים בהם בית הדין מפשר, וכן במדיניות בית הדין בעניין כללי פשרה סעיף 3. במקום בו ברור כי אין מקום לתביעה, בית הדין לא יפשר. הגמרא (בבא בתרא קלג ע"ב) משתמשת בכינוי גנאי לדיינים שעושים פשרה ללא צורך מכנה אותם 'דייני חצצתא'. הרשב"ם שם מפרש את משמעות הביטוי וכותב: "דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה". בענייננו לא היה כל מקום לפשר עבור ראש נזק זה שהוכח שלא היה קיים ועל כן צדק בית דין קמא.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

תשלום עבור חוות דעת הנדסית והוצאות משפט

הכרעת בית קמא: התובעת תבעה 1,750 ₪ עבור חוות דעת הנדסית ופיקוח שנאלצה לשלם. בית הדין דחה תביעה זו שכן חוות דעת בדרך כלל מוטות לטובת המזמין ואכן בית הדין לא אימץ את מסקנות חוות הדעת. בנוסף בית הדין קבע כי אגרת בית הדין בסך 9,710 ₪ תשולם על ידי שני הצדדים באופן שווה, וזאת בגלל שהצדדים התנהלו כראוי.

טענות התובעת: התובעת חזרה על טענתה מדוע בית הדין לא פישר בנוגע להוצאות עבור חוות הדעת ההנדסית. עוד טענה כי לאור ביטול הסכמי הפשרה היה על התובעת לתבוע את הנתבעת בבית משפט ולשם כך היה עליה להביא חוות דעת של מהנדס ולהיות מיוצגת על ידי עורך דין. בנסיבות אלה, וכיוון שבית הדין קיבל חלק מטענות התובעת, היה על הנתבעת לשלם את הוצאות כל הוצאות המשפט של התובעת. אגרת בית הדין בסף 9,710 ₪, שכ"ט עו"ד 11,700 ₪, אגרת ערעור 2,000 ₪. סה"כ תובעת התובעת 25,160 ₪.

טענות הנתבעת: צדק בית דין קמא כי חוות דעת נוטות לטובת המזמין. ואכן בית הדין דחה את מרבית מסקנות חוות הדעת של הנתבעת. כתב התביעה שהוגש על ידי התובעת היה על סכום עצום של מעל 600,000 ₪ בסופו של יום בית דין קמא פסק לתובעת סכום שהוא פחות מ5% מסכום התביעה ועל כן בנסיבות אלו היה צריך דווקא לחייב את התובעת בהוצאות המשפט של הנתבעת. על כן הנתבעת מבקשת לחייב את התובעת בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת.

דיון והכרעה: צדק בית דין קמא בקביעתו כי כל צד יישא בהוצאותיו. טענת התובעת כי על מנת להגיש תביעה בבית המשפט, היה עליה להיות מיוצגת על ידי עורך דין ולהחזיק בידה חוות דעת הנדסית – מוטב ולא הייתה נטענת. בהסכם הרכישה סעיף 21.8 עליו חתומה הנתבעת נקבע כי מחלוקות בין הצדדים ידונו בפני בורר מוסכם ובהיעדר בורר מוסכם בפני בית דין ארץ חמדה. בנסיבות אלו לא היה צורך לתובעת לפנות לבית המשפט, ולכן הצורך בחוות דעת וייצוג משפטי התייתר.

אם אבן הבוחן לקביעת הוצאות משפט ושכ"ט היה הצלחת ההליך אזי צודקת דווקא הנתבעת כי יש לחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. שכן, רובה ככולה של התביעה נדחתה על ידי בית הדין, וכן ערעור זה נדחה במלואו. אולם מדיניות בית הדין בנוגע להוצאות משפט אינה לפי הצלחת ההליך. במדיניות בית הדין בנוגע להוצאות משפט נקבע כי:

 3. כאשר מדובר בבעלי דין שנהגו באופן הגון וסביר אין חיוב בהוצאות של בעלי הדין.

4. ניתן לחייב בהוצאות בעלי הדין, או להטיל על אחד מבעלי הדין את הוצאות בית הדין, במקרים הבאים:

א. כאשר התובע הוציא הוצאות כדי להביא נתבע סרבן לדין תורה, אף כאשר הנתבע יצא פטור ובלבד שהתביעה לא התגלתה כקנטרנית.

ב. כאשר אדם גרם להוצאות מיותרות במהלך דין תורה, כגון, כאשר התובע תבע תביעה שקרית בדין תורה כדי להטריד את הנתבע, או כאשר אדם שחתם על הסכם בוררות נעדר בזדון מדיון שנקבע מראש,[8] או ביקש דיון שלא היה בו צורך וכדומה.

בענייננו שני הצדדים התנהגו באופן הגון, אף שהתביעה כנגד התובעת נדחתה במלואה, אני קובע כי אין מקום לחייבה בהוצאות משפט.

מסקנה: התביעה בעניין זה נדחית.

החלטות

בית הדין דוחה את ערעור התובעת על פסק הדין מתאריך ט"ז אדר תשפ"ג, 09 מרץ 2023 על תביעתה כנגד הנתבעת.

אין צו להוצאות.

ההחלטה ניתנה בתאריך י"ב תמוז תשפ"ג, 02 יולי 2023

והאמת והשלום אהבו

בזאת באתי על החתום

____________________

הרב דניאל לונצר, אב"ד