בס"ד כ"ט במרחשוון תשפ"ד

13 בנובמבר 2023

תיק מס' 82142

פסק דין

בעניין שבין

[קבלן שיפוצים]

התובע והנתבע שכנגד

לבין

[לקוח של התובע – מזמין עבודה]

הנתבע והתובע שכנגד

רקע

עניינו של פסק דין זה הוא בתביעות ובתביעות נגדיות שבין קבלן שיפוצים ובין מזמין העבודה, בעיקר בגין אי תשלום על העבודות שבוצעו, וטענות נגדיות על עבודה לקויה, כדלהלן:

הנתבע מחזיק בבעלותו בית היסטורי בעיר העתיקה בט' (להלן: "הבית"), שבמשך עשרות בשנים לא שופץ. התובע הינו קבלן שיפוצים שגר בשכנות לנתבע בישוב בט'. הנתבע ביקש לשפץ את הבית ההיסטורי, ולצורך כך קיבל הצעת מחיר מקבלן מקומי המתגורר בט'. טרם מתן הצעת המחיר לנתבע, היו בפני התובע הצעה מפורטת קודמת מקבלן אחר, תוכנית אדריכל ותוכנית חשמל.

ביום כ"ב סיון תשע"ח (5.6.2018) הנתבע פנה לתובע שיבחן את הצעת העבודה שקיבל מהקבלן המתגורר בט' (לטענת הנתבע הפנייה הראשונה אל התובע כלל לא נעשתה במטרה לבחון אם התובע יוכל לבצע את העבודה, אלא כל כוונתו הייתה להיוועץ עמו).

למחרת, ביום כ"ג סיון תשע"ח (6.6.18), הודיע התובע לנתבע שהוא בוחן אפשרות לתת לנתבע הצעת מחיר נפרדת לשיפוץ הבית (ולבצע בעצמו שיפוץ). לאחר מספר שיחות טלפוניות בין הצדדים, התובע ציין שהוא יכול לקחת על עצמו עבודה זו, והצדדים הסכימו להתקדם לקראת מתן הצעת מחיר. בתאריך כ"ט סיוון תשע"ח (12.6.18) התובע אכן סייר במקום באותו יום גם קיבל התובע מן הנתבע את תוכניתו של האדריכל ואת תוכנית החשמל. (כפי שניתן לראות מהודעות ווצאפ שבכתב הגנה בעמ' 3).

ביום ל' סיון תשע"ח (13.6.18) התובע ביקש מהנתבע בווצאפ שישלח לו בשנית את הצעת המחיר שבידי הנתבע, הנתבע משיב שההצעה שוגרה אליו בדוא"ל. בתאריך ב' תמוז תשע"ח (15.6.18), הנתבע שלח הצעת עבודה שלו לשיפוץ הבית (שהמחיר שהיה נקוב בה היה נמוך בכ-40,000 ש"ח מהצעתו של הקבלן המקומי). הצדדים לא חתמו על הסכם עבודה, אך הנתבע הסכים להצעה שהגיש התובע.

הצעת העבודה כללה פירוק הריצוף הקיים והתקנת ריצוף חדש בבית ובחצר, פתיחת נישה במטבח, עבודות חשמל, עבודות אינסטלציה כולל בניית תאי שירותים, ציפוי בעץ של תקרת אחד מתאי השירותים וצביעת הדירה והחצר.

המחיר הנקוב בהצעה הוא 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ. כמו כן נכתב בהצעת המחיר שהמזמין אחראי לרכוש את הריצוף, הברזים, האסלות, המטבח והדלתות. הצדדים הסכימו שהתשלום יחולק לשלוש פעימות: מקדמה, אמצע וסיום כלל העבודות.

השיפוץ בוצע סביב חודשי תמוז אב תשע"ח (=במהלך חודשים יולי ואוגוסט 2018). התובע שכר דירה בט', גר בה יחד עם פועליו במהלך השבוע, והיה חוזר לביתו בסופי שבוע.

ביום ח' אלול תשע"ח (19.8.18) הודיע הנתבע לתובע שמלאכתו של התובע בוצעה באופן מזלזל ורשלני ושבכוונתו למצוא בעל מלאכה אחר שישלים את הטעון תיקון. התובע ביקש מן הנתבע שלפחות יעביר את הסכומים שמוסכם שעליו לשלם. יומיים לאחר מכן שלח התובע לנתבע רשימה הכוללת בתוכה מלאכות שונות שלטענת התובע מהוות תוספת על הצעת מחיר, ולכן הוא דורש מהנתבע לשלם עליהן סכום נוסף מעבר לסכום הנקוב בהצעת מחיר. הנתבע מתנגד לדרישה זו, וכפי שיוסבר להלן.

טענות התובע

העבודה בעיר העתיקה של ט' מורכבת. לא ניתן להגיע עם המשאית המובילה את החומרים ישירות לבית, והיה צורך לשנע את החומרים ואת הכלים בידיים ובעגלות. גם הוצאת הפסולת הייתה בדרך זו.

התובע הגיש רשימה של תוספות עבודה (שלטענת התובע לא סוכמו בהצעת העבודה) עליהן הוא מבקש תוספת תשלום. לטענתו, במהלך העבודה הנתבע ביקש ממנו תוספות בנייה שלא פורטו בהצעת העבודה ועל כך הוא תובע תשלום. (רשימת התוספות של התובע יחד עם תגובת הנתבע יובאו בטבלה בהמשך).

התובע טוען שהצעת המחיר שהוא נתן מתייחסת לריצוף מקרמיקה, כי הנתבע לא אמר מראש שהוא מעוניין בריצוף מאבן שעלות הובלתו והטיפול בו יקרים יותר, כך שהסכום הנקוב בהצעת מחיר הוא רק עבור עבודת ריצוף מקרמיקה, ולא עבור עבודות איטום ושאר העבודות שנפרט בטבלה. נציין שבהצעת המחיר ששלח התובע נכתבה המילה: "ריצוף" בלבד, בלא פירוט מאיזה חומר יהיה הריצוף. כמו כן נציין שהחצר הייתה מרוצפת (בחלקה) כבר קודם לכן בריצוף אבן.

בתאריך ז' אב תשע"ח (19.7.2018) התובע סיים את הכוחלה של החצר (מלט המשמש למילוי מישקים בין אבנים בחיפוי קירות או בריצוף), ולמחרת הנתבע ביקר בבית התובע עם מעטפה ובה 10,000 ש"ח ובקבוק יין, כהוקרה וכביטוי לשביעות הרצון.

התובע סיים את העבודות כאשר מבחינתו נשארו רק קצת גימורים ("פינישים"), ולכן הוא ביקש מהנתבע לסיים עם התשלומים. התובע הסכים שהנתבע ישאיר ברשותו מעט כסף עד להשלמת הגימורים, אך ביקש לקבל את שאר הכספים, אך הנתבע סירב לשלם בגלל טענות על טיב העבודה.

התובע ביקש מקבלן מקומי, שייכנס לבית ויבצע את הגימורים שנותרו. על עבודות אלו, שילם התובע מכיסו סך 819 ש"ח כולל מע"מ (התובע צירף חשבונית).

על פי הצעת המחיר, הנתבע צריך לשלם לתובע סך 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ (25.5 אש"ח). הנתבע שילם לתובע 110,000 ש"ח, וכעת הוא תובע את הפרש התשלום בסך 40,000 ש"ח, בתוספת מע"מ על כל הסכום. עוד מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם עבור תוספות עבודה שבוצעו לבקשת הנתבע סך 23,700 ש"ח בתוספת מע"מ. אומנם, בדיון הראשון התובע הודה שמתוך תוספות אלו לא בוצעו עבודות בשווי 7,000 ש"ח, כך שלמעשה התביעה על התוספות היא על סך 16,700 ש"ח. סך כלל התביעה הוא 56,700 ₪, בתוספת מע"מ על כל הסכום. התובע סיים את עבודתו בחודש אוג' 2018. והוא מבקש להצמיד את הסכום הנ"ל למדד תשומות הבניין.

הנתבע ביקש כבר לפני כשלוש וחצי שנים לברר את הסכסוך בבית דין, אך הנתבע סירב לבוא לבית דין. התובע תבע את הנתבע בבית דין מסויים, ולמרות שקיבל שלוש הזמנות ואף טלפון מאב בית הדין - הנתבע סירב להגיע. הנתבע סירב להגיע גם לבית הדין במקום בו הצדדים גרים. רק לבסוף, כאשר רב הישוב נכנס בעובי הקורה, הנתבע הסכים לדון בבית דין זה.

להלן טענות התובע ותגובת הנתבע לטענות:

תביעה

סך תביעה

תגובת הנתבע

א) עלות שינוע אבן ריצוף (6 פועלים במשך 6 ימים). בין 150-200 מ' בעלייה עם מדרגות.

לטענת התובע הוא שוחח בעל פה עם הנתבע על התוספות.

בהצעת המחיר נאמר שעלות הריצוף היא 250 ₪ למטר. נציין כי גם לדידו של התובע, המחיר 250 ש"ח כלל שינוע, אך התובע הבין שמדובר על שינוע של קרמיקה ולא של אבן, ולדבריו השינוע לקרמיקה היה זניח לעומת שינוע אבן.

6,500

א. כלול במחיר הריצוף שנתן התובע בהצעת מחיר.

ב. במשך כל העבודה (כחודש וחצי) התובע מעולם לא פנה לנתבע בתביעה על תוספת כספית בגין סעיף זה.

ג. מלכתחילה דובר על ריצוף אבן.

ד. אפשרויות הגישה - העדר גישה נוחה היו ידועות לתובע מלכתחילה. התובע סייר במקום עוד בטרם שלח את הצעת המחיר, וידע בדיוק מהיכן ניתן לשנע את הריצוף וכל שאר מוצרי הבניה וכו'.

ב) מריחת סילר (חומר איטום למשטחי אבן שמונע מהאבן לספוג נוזלים) בכל החצר ששטחה כ-130 מ"ר.

התובע הבין שמדובר על ריצוף קרמיקה ולכן לא נתן הצעת מחיר על עבודה זו, כי היא הכרחית בריצוף מאבן אך רק מומלצת בריצוף קרמיקה.

600

א. כלול במחיר הריצוף שנתן התובע בהצעת מחיר.

ב. שטח החצר הוא כ-113 מ"ר ולא יותר.

ג. התובע לא דרש תוספת כספית בזמן אמת, אלא רק עם סיום העבודות.

ד. התובע העיד מס' פעמים בפני בית הדין, כי אם מדובר בריצוף אבן, הרי שהוא כולל סילר. כחלק מחויב בביצוע ריצוף אבן, לאיטום האבן.

ה. התובע היה בחנות "בראשית", ראה את האבן, שוחח עם מנהל החנות בדבר מריחת הסילר ואף "רשם עצמו" על החשבונית "כמנהל העבודה".

ג) כוחלה בכל החצר.

כנ"ל מדובר על עבודה שנעשית רק בריצוף מאבן.

4,000

א. כלול במחיר הריצוף שנתן התובע בהצעת מחיר.

ב. הכוחלה לא היה בצבע כחול כנדרש. הנתבע התכתב בווצפ עם התובע והדגיש מספר פעמים, שיש להגיע לתוצאה של צבע כחול.

ג. התובע לא דרש תוספת כספית בזמן אמת, אלא רק עם סיום העבודות.

ד. אין חולק כי גם לשיטתו של התובע, שלכאורה הוא התכוון לריצוף קרמיקה, שיש "לשנע" את ריצוף הקרמיקה, יש לשים רובה/כוחלה בין המרצפות. התובע אינו מכחיש זאת. למרות שזה לא רשום בהצעת המחיר.

ד) הצעת העבודה התייחסה ל-110 מ"ר בחצר, אך למעשה רוצף 130 מ"ר כלומר 20 מ"ר ריצוף נוסף.

5,000

א. שטח החצר הוא כ-113 מ"ר ולא יותר.

ב. הנתבע אינו איש מקצוע, התובע הוא איש מקצוע שקובע את מידות החצר.

ג. דובר בהתחייבות קבלנית על כלל שטח החצר, ולא על חיוב לפי מ"ר.

ד. בתחילת הדיון התובע ציין שיש 150 מ"ר שרוצף, ובהמשך שינה ל-130 מ"ר. התובע ככל הנראה, כלל לא מדד את השטח!

ה) יציקת בטון ברחבת החצר העליונה כולל רשת. הנתבע ביקש לפרק חלק מרצפת הבטון שהייתה בשיפוע גדול. ("הורדתי אחרי הבטון 20 ס"מ עפר, יצקתי יציקת בטון של 7-8 ס"מ")

לדבריו, דברים מתפתחים תוך כדי עבודה. אין מציאות שאדם שנותן הצעת מחיר יכול לצפות את התגליות שיצוצו במהלך העבודה, לכן הסעיף פירוק בטון רזה, זה לא יציקת בטון. זה רק פירוק בטון רזה.

3,000

כלול במחיר על "פירוק בטון במשטח העליון ויצירת שיפוע מתון" שנתן התובע בהצעת מחיר. לא יעלה על הדעת, שהתובע הבין שהוא צריך רק לפרק את הבטון הישן בלי יציקה וריצוף חדשים. כיצד יתכן שאדם ישקיע הרבה כספים לתיקון כל החצר וישאיר "פינה" חשופה עם עפר?

הדיון לגבי פירוק הבטון וריצוף כל הרחבה וכל החצר, נדון עוד טרם הצעת המחיר. כמופיע גם בווצפ. וניתן היה לראות זאת גם בתוכנית האדריכל, שאין איזור ללא ריצוף (למעט הגינה).

ו) איטום פוליגג (מתחת לריצוף).

המחיר בהצעת מחיר היה על הריצוף (פינוי ריצוף ישן והרכבת ריצוף חדש) ולא על האיטום. איטום זה לא תמיד נעשה ולכן לא הוכנס להצעת מחיר.

מה שקובע זה מה שמופיע בהצעת המחיר, ובהצעת מחיר לא מופיע סעיף איטומים.

1,000

א. הצדדים התכתבו בנוגע לאיטומים שלושה ימים לפני מתן הצעת המחיר, כך שהאיטומים כלולים במחיר הריצוף שנתן התובע בהצעת מחיר.

ב. ביום 5.7.2018 וביום 15.7.2018 - הצדדים התכתבו בנוגע לאיטומים אלו, והתובע לא ביקש תשלום נוסף.

ג. מסמך "הצעת המחיר" כולל בתוכו את כל המסמכים, ההסכמות/התכתבויות שהיו בימים שקדמו להצעת המחיר.

ד. התובע "הודה" שביצע איטום בתאי השירותים/מקלחת, למרות שגם זה לא כתוב בהצעת המחיר, כי זה סטנדרט.

ז) איטום רולקה (יציקה שמתבצעת בנקודות המפגש בין משטח אופקי לבין משטח אנכי בכדי לעגלה).

800

כנ"ל באיטום פוליגג.

ח) בכדי לרצף 20 מ"ר נוספים בחצר, היה צורך קודם להוריד קיר בטון בגובה של כ-30 ס"מ.

1,500

א. כלול במחיר על "פירוק בטון במשטח העליון ויצירת שיפוע מתון" שנתן התובע בהצעת מחיר.

ב. התובע ראה את התוכנית האדריכלית, שם שטח החצר מרוצף בצורה מלאה ללא קיר הבטון.

ג. התובע היה בשטח, שוחח עם הנתבע טלפונית, ראה את התוכניות וכו'. משטח זה היה צמוד לקיר הקטן שהיה סמוך לגינה, וברור שהכל היה חלק מהעבודה, כפי שסוכם.

ט) בשטח מעל השירותים היה קיים בּוֹידֶעם קודם לבניה של התובע. התובע סגר (עם קיר גבס) אינטרסול משני הצדדים של האינטרסול (בּוֹידֶעם) על מנת לקבל פתח של כ -1.5 מ'.

500

התובע נדרש לחלק מחדש את כל השטח לשירותים ומטבח וליצור 3 תאי שירותים ומטבחון, כל זאת עם קירות הפרדה וכו'. חלק מעבודה זו בהכרח כללה את סגירת הבוידעם בקירות, כפי שבכל מקרה נבנו ע"י התובע ליצירת המחיצות בשירותים ובמטבח.

י) פירוק ברזלים וצינורות שהיו בקירות החיצוניים בחצר, וטיוח.

800

הנתבע הדגיש לתובע כבר ביום הראשון שזה חלק מהעבודה, והוא חזר וציין זאת מספר פעמים.

בתכתובת ווצאפ מיום כ"ז אב תשע"ח (8.8.2018) התובע מודה שהנתבע דיבר איתו על הסרת הצינורות שליד ארון הקודש אך לא על שאר הצינורות. 4 ימים לאחר מכן התובע שולח הודעה שאכן חסר גם הסרת שאר הצינורות.

סך כל התוספות

23,700

הפחתת עבודות שלא בוצעו:

התובע הודה (פרו' דיון 1 עמ' 4 שורה 21) שלא בוצעו 2 עבודות בשווי 5,000 ש"ח. (פירוק אינטרסול[1] והתקנת בוילר). לאחר הערת הנתבע - הסכים התובע (במסמך "השגות ותשובות על דבריו של", בעמ' 3, סעיף 9. המסמך הוגש ביום 6.11.22) שלא בוצעה עוד עבודה בשווי 2,000 ש"ח (ציפוי עץ בשירותים).

7,000-

סיכום: על פי הצעת המחיר, הנתבע צריך לשלם לתובע סך 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הנתבע שילם לתובע 110,000 ש"ח, וכעת הוא תובע את הפרש התשלום בסך 40,000 ש"ח, וכן תשלום עבור תוספות עבודה שבוצעו בסך 23,700 ש"ח בתוספת מע"מ. אומנם התובע הודה שלא בוצעו עבודות בשווי 7,000 ש"ח, כך שלמעשה התביעה על התוספות היא על סך 16,700 ש"ח. סך כלל התביעה 56,700 ש"ח בתוספת מע"מ.

תוספת מע"מ על כל הסכום

התובע לא הגיש לו חשבונית

הצמדה למדד תשומות הבניין

מדד תשומות הבניה, הינו מדד המתייחס לעלויות רכישת המוצרים הנדרשים לבניה. מדד זה זינק בגלל משבר כלכלי עולמי, אך אין קשר בין המדד לבין חוב ככל וקיים כלפי התובע, כך שהתובע יכול לבקש רק הצמדה למדד המחירים לצרכן, מדד שתכליתו "שמירת ערך הכסף", קרי, כח הרכישה של השקל.

התובע סיים את העבודות שבוצעו על ידו בתוך כחודש וחצי, משכך לא נדרש לרכוש כל מוצר שמחירו עלה עם מדד תשומות הבניה.

הנתבע סירב להתדיין בשני בתי דין ולקח הרבה שנים עד שהגיעו לבית הדין כאן.

התובע סיים את עבודתו בחודש אוגוסט 2018, אך הנתבע טען שהתובע לא סיים את כלל עבודתו, כך שעליו להביא קבלן חלופי שיסיים את השיפוץ, ורק לאחר מכן יהיה ניתן להתחשבן עם התובע. למעשה העבודות הסתיימו רק בפברואר 2019.

בינואר 2020 הנתבע קיבל פנייה מבית דין לא מוכר, ולכן סירב לדון, כי לא היה ברור שמדובר בבית דין ולא "סתם" גורם שהתובע פנה אליו. הצדדים פנו לרב הישוב, והנתבע הסכים לדון עם רב שהוא עו"ד ומבין בתחום הבנייה, אך מאז לא הייתה תגובה על הצעה זו.

בדצמבר 2021 הייתה פנייה לבית דין המקומי, אך הנתבע סירב לכך, בגלל שלא מדובר בהרכב עם ההתמחויות הנ"ל.

הנתבע הודיע לרב הישוב כי הוא מוכן לדון בבית דין זה, ומאז חלפו חודשים עד לתחילת ההליך.

 

טענות הנתבע ותביעה נגדית

הנתבע פתח בכך שכל ההתקשרות עם התובע הייתה מקח טעות, כי ההתקשרות נעשתה על בסיס כך שהתובע הציג את עצמו כקבלן בעל יכולת מקצועית ומומחיות לביצוע העבודה במבנה עתיק, אך בדיעבד התברר כי הנתבע לא הבין בעבודה שלקח על עצמו, וכי הוא לא ידע לעבוד ברמה ובאיכות של הקבלן המקומי.

התובע קיבל מהנתבע על פי בקשתו: א)- תוכנית אדריכלית לביצוע העבודות. ב)- תוכנית חשמל. ג)- הצעת מחיר של הקבלן מר ש' (להלן "מר ש'") עם תיאור העבודה הנדרשת. כמו כן הצדדים שוחחו בניהם והתכתבו בווצאפ לגבי מספר שינויים מהתוכנית. התובע ביקר בבית נשוא התביעה שלושה ימים לפני שליחת הצעת המחיר, והצדדים שוחחו ביניהם על התוכנית, כך שכל המידע היה בידי התובע.

הנתבע הוסיף (כתב ההגנה עמ' 1) כי ניסיונו של התובע להצגת הצעת המחיר מטעמו ככוללת את כל העבודות, הינו מעשה הטעיה, כי הדבר גרם לנתבע להבין שהצעת העבודה כוללת בתוכה את ביצוע כלל העבודות כפי שהוצגו בפניו על ידי הקבלן המקומי.

הנתבע ציין כי התובע עצמו ביצע פעולות רבות שלא כתובות בהצעת המחיר, וגם לא דרש עליהם שכר נוסף (כמו רובה, איטום מתחת לריצוף בשירותים, פירוק תקרת עץ וכד'), וזאת מפני שגם התובע מבין שהעבודות הללו כלולות בהצעה, גם אם הן לא כתובות במפורש, וכך גם שאר התוספות כלולות בהצעת המחיר, ולא מגיע לתובע שכר נוסף עליהן.

הנתבע טוען שהדגיש לתובע מספר פעמים כי מדובר בבית היסטורי שיש בו ביקורי קהל ואירועים עם אישים רמי דרג, כך שיש לבצע את העבודה ברמת גימור גבוהה.

הנתבע הוסיף, כי ביום כ"ד אב תשע"ח (5.8.2018) הוא שלח לתובע רשימה של עבודות שלא בוצעו או גימור לקוי שלא תוקן. התובע אומנם שלח את מר ש' לבצע את מה שלא בוצע, אולם הוא ביצע מספר עבודות גימור מצומצמות ובכך הסתיימה מלאכתו. לטענת הנתבע היו עוד ליקויים שהתגלו לאחר מכן, כמו צביעה חלקית, ועבודות טיח וצבע על הגבס שלא הסתיימו.

עוד טען הנתבע כי כבר מלכתחילה דובר על ריצוף מאבן. ריצוף זה נזכר כבר בתוכנית האדריכלית שהועברה לעיונו של התובע. כמו כן, בזמן אמת התובע לא טען שדובר בחוזה על ריצוף מקרמיקה, כך שתוספת התשלום שדורש התובע כעת היא תוספת מאוחרת שהתעורר לבקשה רק לאחר ביצוע העבודה. לטענתו של הנתבע, בכל מהלך העבודה התובע כלל לא הזכיר שהייתה תוספת עבודה בגין ריצוף האבן.

לגבי יציקת בטון בשטח המונמך - הנתבע טוען שהוא יידע מראש את התובע על כך שצריך ליישר את הבטון במשטח העליון. הנתבע ציין לתובע במפורש כי למיטב ידיעתו יש שכבה דקה של בטון שצריך להסירה, כך שתוספת זו כלולה בהצעת המחיר.

לגבי עבודות החשמל - מערכת החשמל הותקנה על ידי התובע בחוץ, באופן שהמערכת חשופה לפגעי מזג האוויר. התובע התקין בית מנורה פנדל בחצר, למרות שבתי מנורה מסוג זה אינם בטיחותיים ואינם מורשים להתקנה מחוץ לבית. עוד טען הנתבע שיש נקודות חשמל שחסרה בהן הארקה. כמו כן התובע ביצע תעלת חשמל על החומה במקום להטמין את התעלה מתחת לריצוף והדבר פוגע במראה האסתטי של המקום, ובכל מקרה התעלה שבוצעה לא תקנית ולא מקצועית. עוד טוען הנתבע, כי הוא התקין ממסר פחת לרבות ביצוע טסט של חברת החשמל, סמוך ולפני תחילת עבודת התובע, אך בשעה שהתובע יצא מהמקום, ממסר הפחת היה שרוף ונדרש להחלפה. לכן הוא דורש מן התובע לפצותו על הנזק שנגרם לו. עוד טען הנתבע, כי היו שקעים בחצר שלא היו מוגנים מפני חדירת מים. הנתבע העלה טענות נוספות, וכפי שיפורט מיד.

להלן פירוט טענות הנתבע ותגובת התובע:

טענות הנתבע

תגובת התובע

1)

מדובר בבית עם ערך היסטורי כך שיש צורך בשיפוץ ברמה גבוהה, אך זה לא נעשה. הנתבע נדרש להביא קבלן חלופי שישלים את השיפוץ, והוא נתן הצעת מחיר על סך 30,000 ש"ח (חלק מהעבודות טרם בוצעו).

דובר על הסכם סטנדרטי.

2)

התובע קיבל תוכנית אדריכלית, תוכנית חשמל, הצעת מחיר מפורטת הרבה יותר מאת הקבלן המקומי מר ש' לרבות הערות ותוספות שנכתבו ע"י הנתבע. בנוסף, הנתבע התכתב ושוחח עם התובע טרם הצעת המחיר על פירוט העבודה. התובע ביקר בפועל במקום תוך כדי שיחה טלפונית והסברים עם הנתבע. כל השיפוץ כפוף לתוכניות אלו. התובע היה מודע לתוכנית האדריכלית, וידע מה פירוט העבודות שאותן הוא מתחייב לבצע (כך ידע שצריך מדרגה עגולה ועוד).

מחויב רק להצעת מחיר ולא לתוכנית האדריכלית, ומכיוון שאין סעיף שמתייחס לכך, הוא לא היה מחויב לבצע זאת.

3)

יש הצעת עבודה אבל אין הסכם בין הצדדים. מסמך הצעת המחיר נחשב למסמך "ראשי פרקים" המסכם את מארג המסמכים והנתונים שהוסכמו ע"י הצדדים עד להגשת הצעת המחיר מטעמו. מעולם לא נחתם הסכם ואף לא הוצג הסכם כלשהו. זאת בניגוד לדברים שנאמרו ע"י התובע בעת הדיון.

הצעת המחיר היא ההסכם. ברגע שהנתבע קיבל את הצעת העבודה - המסמך מחייב למרות שהוא לא חתום עליה.

4)

הצביעה בחוץ לא הייתה ראויה, וגם בתוך הדירה היו בעיות עם הצביעה (כמו קטעים בדלתות שלא נצבעו).

מר ש' הקבלן המקומי אמר לנתבע, שהתובע לא אישר לו תיקונים רבים ולכן הוא לא ביצע אותם.

הקיר החיצוני נצבע במשך השנים עם סיד בצבע כחול. הקיר לא היה ישר אלא כולו גלים. התובע ערך תיקונים כנדרש, וצבע את הקיר בצבע סופר-קריל שמתאים לקירות חיצוניים בצבע כחול.

לטענתו הוא לא נדרש להחליק עם שפכטל חדש על כל הקירות, אלא רק תיקוני שפכטל, כפי שכתוב בהצעת מחיר. לגבי הצבע בפנים - בדיון השני התובע טען שלא ניתן לדעת דרך תמונות את איכות הצביעה, אומנם התובע הודה שהיו תיקונים בחלונות ובדלתות שנותרו לביצוע.

5)

נמצאו מספר שקעים ללא הארקה.

בארון שמותקן למערכת המצלמות, אין מקום מובנה לשקעים אלא חיבור ישיר לחשמל ללא שקע.

הנתבע עבר על השקעים עם מכשיר לאיתור תקלות בשקעים ומצא ליקויים. התובע לא תיקן ליקויים אלו, אלא קבלן אחר, מר ב' (להלן: "מר ב'"), תיקן זאת.

במקום נקודת חשמל אחת הוא שם שתיים ללא בקשת תוספת תשלום. כמו כן גם בהצעה של הקבלן המקומי סוכם על בית מנורה פשוט (פנדל), וכך גם נהג התובע. לדבריו הוא הציע לנתבע שירכוש פרוז'קטורים והתובע ירכיב אותם באותו מחיר.

לגבי שקעים שנמצאו ללא ארקה, טוען התובע שלא ניתן לדעת על כך ללא ציוד של חשמלאי, ובכל מקרה מדובר בבעיה מקומית שניתנת לפתרון.

לגבי השקעים - בארון הקיים לא היו שקעים מובנים, ולכן התובע עשה פס שקעים.

6)

הכוחלה לא היה בצבע כחול כנדרש (זאת מעבר לאמור לעיל בנוגע לכוחלה).

לא היה אפשרי לבצע כוחלה כחול אלא רק על ידי צביעה חיצונית. לטענתו הוא בדק בט', אין כוחלה כחול, אלא רק צבע חיצוני כחול שנעשה עם מכחול.

הנתבע שלח שתי רשימות עם בקשה לקזז את הסכומים המבוקשים משכרו של התובע. ברשימה הראשונה יש בקשה לקיזוזים בגין טענה לאי ביצוע העבודה מצד התובע, וברשימה השנייה יש בקשה לקיזוזים על עבודות שהנתבע שילם לקבלן חלופי, בכדי שיביא את הבית למצב אותו התובע היה אמור לבצע.

בקשות הנתבע להפחתה בגין אי ביצוע עבודה

עלות

תגובת התובע

1)

פירוק אינטרסול.

2,500

התובע הסכים לכך וסכום זה כבר הופחת מהתביעה

2)

אי התקנת בוילר.

2,500

התובע הסכים לכך וסכום זה כבר הופחת מהתביעה

3)

ציפוי עץ בשירותים.

2,000

התובע הסכים לכך וסכום זה כבר הופחת מהתביעה

4)

אי ביצוע נישה במטבח.

2,000

בגלל חשש לקריסת המבנה - לא היה אפשרי לבצע (מדובר בקיר עם אבנים באורך של כ- 50-60- סמ' ששוכבות זו על גבי זו). אומנם בוצעה עבודת פירוק חלקי של הקיר, וסגירת הקיר ביציקת בטון, ולכן לטענתו אין להפחית על סעיף זה.

5)

בוצעה מדרגה ישרה ולא עגולה.

4,000

לא היה אפשרי לבצע מדרגה עגולה בגלל חוסר מקום. (אזור זה נבנה ופורק שלוש פעמים, בגלל אי התאמת התוכנית האדריכלית למציאות). מלכתחילה התובע לא גבה תוספת עבור עלות מדרגה עגולה, אלא חשב לתת כבונוס, כך שהסכום הנדרש הוא סכום עלות מדרגה ישרה.

6)

אי הזזת הדלת. הדלת הייתה חלק מתוכנית האדריכל והצעת המחיר של מר ש' באופן מפורש.

2,000

הזזת הדלת לא הייתה מתומחרת בהצעת עבודה ולכן הנתבע לא היה מחויב לבצעה.

סך רשימה ראשונה של קיזוזים:

14,500

להלן רשימת קיזוז שנייה של 13 עבודות שביצע קבלן חלופי מר ב' (להלן מר ב.) והנתבע מבקש לקזזן מהתביעה (הצעת עבודה מיום כ"ו אלול תשע"ח, 6.9.2018):

1)

חיפוי מדרגות אבן.

2,000

התובע מחויב רק להצעת העבודה ולא לעבודות אחרות שקבלן אחר ביצע לאחר שהוא סיים את עבודתו במקום.

2)

צביעת מעקה בטון מעל מנורות.

1,600

כנ"ל

3)

חיתוך ברזל בחומה + תיקוני טיח.

800

כנ"ל

4)

צביעת מעקה מרפסת.

900

כנ"ל

5)

תיקון חשמל בחוץ.

3,900

כנ"ל

6)

צביעה מחודשת חלונות ודלתות.

2,500

כנ"ל

7)

תיקוני רובה חדר אמצעי.

500

כנ"ל

8)

צבע חדר אמצעי שירותים.

2,500

כנ"ל

9)

תיקוני גבס ושפכטל שירותים.

1,000

כנ"ל

10)

החלפת אריחים שבורים.

300

כנ"ל

11)

תיקוני חשמל שונים במבנה.

1,000

כנ"ל

12)

תיקוני טיח וצבע חוץ.

3,500

כנ"ל

13)

רובה רצפה כחול.

7,000

כנ"ל

סך כל העבודות שביצע הקבלן החלופי

27,500 ש"ח

סך כל הקיזוזים שמבקש הנתבע

42,000 ש"ח

להלן פירוט סעיפי התביעה הנגדית ותגובת הנתבע שכנגד:

תביעה נגדית

סכום

תגובת הנתבע שכנגד (התובע)

1)

הקבלן השני שביצע את תיקון הכוחלה גרם נזקים לריצוף (הוא ניסר את הכוחלה הישן ופגע בריצוף). עלות ריצוף חדש (57.2 מ"ר * 172 ש"ח למ"ר).

הנזקים שנגרמו היו בלתי ניתנים למניעה, זאת לנוכח העובדה שכדי להוציא את הכוחלה הלקוי היה צורך לעבור עם "דיסק" חשמלי, כדי שיהיה מקום למילוי עם כוחלה כחול.

בנוסף לכך, יש צורך בהוצאה כספית לרכישת מרצפות חדשות למען החלפת המרצפות עבור הכנסת חוטי החשמל מתחת לריצוף.

9,838.4

התובע לא אחראי על נזקים שגרם קבלן אחר.

2)

עלות עבודה.

13,000

כנ"ל.

3)

עלות מוערכת של הכנסת החשמל מתחת לריצוף. אופן התקנת החשמל בחוץ ע"י התובע הנה מנוגדת לחוק, ומהווה סכנה של ממש וגורמת נזק.

4,500

לא היה אפשרי להכניס את החשמל מתחת לריצוף. עבודה זו נעשתה בהסכמת הנתבע. וכך גם נקבע מלכתחילה.

4)

שלט מזכוכית שנשבר. הדברים כבר נכתבו לתובע במהלך ביקור הנתבע, טרם שהתובע חדל לעבוד.

1,500

מכחיש ששבר. לדבריו, רק לאחר שחלפו יותר משבועיים מבקשת הכספים - הופיעה הטענה על נזקים.

5)

ממסר פחת שנשרף.

400

כשהתקנתי הכל עבד. יתכן שאח"כ קרו דברים שלא קשורים אליי שגרמו להרס הפחת.

סך תביעה נגדית

29,238.4 ש"ח + הצמדה

נושאי הדיון:

האם הצעת המחיר נחשבת להסכם?

האם התובע מחויב לבצע את התוכנית האדריכלית ואת המפרט ששלח הקבלן מר ש'?

האם ההסכם בטל מפני שמדובר במקח טעות?

האם התובע רשאי לתבוע שכר נוסף מעבר לאמור בהצעת מחיר?

תכתובות ווצאפ בנוגע לתוספות

תשלום אודות הריצוף

המחלוקת בעניין השינוע והכוחלה

תשלום על יציקת בטון

תשלום על פירוק ברזלים וצינורות

הורדת קיר בטון

בניית סינר

איטומים

האם התובע זכאי לתשלום על עבודת הכוחלה?

התייחסות לבקשות הקיזוז של הנתבע

הכרעת בית הדין בנוגע לליקויי הצבע בחצר

הכרעת בית הדין בנוגע לליקויי הצבע בבית

דיון בשאר סעיפי התביעה הנגדית

סיכום החישובים בפסק הדין

הצמדה למדד

הוצאות משפט

האם הצעת המחיר נחשבת להסכם?

הנתבע פתח בכך שלא נחתם כל הסכם בין הצדדים. לטענתו, הצעת המחיר שנתן התובע אינה נחשבת להסכם מחייב. השאלה לדיון היא, האם יש תוקף להצעת מחיר והיא נחשבת להסכם, למרות שהנתבע לא חתם עליה?

דיון: לפי ההלכה, נדרשת פעולת קניין שתחייב את שני הצדדים אחד כלפי השני במה שסיכמו ביניהם. בשכירות עובד – תחילת העבודה של העובד מהווה פעולת קניין המחייבת את שני הצדדים במה שסיכמו מראש. בנידון שלפנינו מדובר בפועל המתחייב לבצע עבודות לבעה"ב, ובעה"ב מצידו מתחייב לשלם את מה שסוכם מראש שישלם לפועל על עבודות אלו. דבר זה מוגדר בהלכה כקבלנות. ועל כן על פי ההלכה יש תוקף הלכתי לתחילת העבודה כמעשה קניין המחייב את שני הצדדים לעמוד בהתחייבויותיהם. וכך מבואר ומוסכם בפוסקים:

התשב"ץ (חלק א סימן סד) קבע, שבשכירות פועלים יש תוקף גם לסיכום בעל פה: "דע, כי שכירות פועלים אין צורך לקנין כלל, אלא בדברים בעלמא הם נשכרין". כלומר ישנו תוקף מחייב גם לתנאי העסקה שנקבעו ללא כל מעשה אלא רק בדיבור. לאחר שצדדים מסכמים על תנאי שכר מסוימים, הרי שברגע שהעובד התחיל במלאכה, ההסכם נכנס לתוקף ומחייב, כפי שכתב (שם) התשב"ץ בהמשך דבריו: "שכשם ששאר דברים נקנין בקנין, כך שכירות פועלים נקנה בתחלת מלאכה". גם הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף עו עמוד ב) כתב: "כשם ששאר הדברים נקנין בקנין - כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה[2]". כלומר תחילת העבודה חשובה לקניין, והמעסיק לא יכול יותר לסיים את ההתקשרות על דעת עצמו[3]. וכ"פ הגר"א (בסימן שלג ס"ק ה): "בהלכו - דאף בכה"ג מחייב שהיא התחלת מלאכה, וכמו ששאר דברים נקנין בקנין - כן שכירות נקנה בהתחלת מלאכה".

כאמור, הצדדים מחויבים להסכם מרגע שהפועל החל במלאכתו, ואם כן קל וחומר שהם מחויבים להסכם כאשר הפועל כבר סיים את כל מלאכתו, ועל המעסיק לתת לפועל את כל התשלום שהבטיח לו. וכפי שכתב הריב"ש (סימן תעה): "שאין שכירות הפועל צריך שטר ולא קנין, אלא כל שעשה הפועל מלאכתו - חייב השוכר לתת לו משלם שכרו שהתנו עמו". (מובא בש"ך בסימן שלג ס"ק יד). וכך גם מבואר בדברי קצות החושן (סימן פא ס"ק ד): "כיון דשכירות לא בעי קנין, ומשעשה פעולת חבירו על פי שליחותו - צריך לשלם כפי מה שהבטיח לו".

בנידון שלפנינו, הנתבע אישר שהעבודות נעשו לפי הצעת המחיר (פרוטו' דיון עמ' 5 שורה 23):

אב"ד - האם עבדתם לפי הצעת המחיר?

נתבע - בעיקרון כן.

בהמשך הדיון, הנתבע אף מאשר כי הוא הסכים לקבל את הצעת המחיר (פרוטו' דיון עמ' 6 שורה 23):

אב"ד - מה התגובה שלך להצעת מחיר?

...נתבע - הסכמתי.

כלומר הייתה הסכמה מלאה של הנתבע להצעת המחיר, והעבודה נעשתה לפי הצעת המחיר ששלח התובע (במהלך הדיון הנתבע סייג את דבריו וטען שהסכמתו ניתנה בשגגה ומדובר במקח טעות, טענה זו תידון להלן בנפרד). כך גם נראה ממכתב ששלח הנתבע לתובע ביום י"ד אלול תשע"ח (25.8.2018): "על בסיס הצעתך וההבנות בינינו החלטנו כי תבצע את העבודה בהתאם להצעת העבודה שנשלחה על ידך".

כאמור, לפי ההלכה צדדים שהסכימו על תנאי שכר מסוימים, והפועל החל לעבוד על פיהם, חייב המעסיק לשלם לו את שכרו בהתאם לתנאי השכר שסוכמו. היות והצדדים שלפנינו הסכימו לפעול על פי הצעת המחיר והתובע עבד על פי הצעה זו, יש לקבוע בבירור ששני הצדדים מחויבים להצעת המחיר.

לא הארכנו יותר בנושא זה מפני שבמקרה שלפנינו מדובר על פועל שכבר ביצע עבודות בהתאם להסכם (ולא על פועל שרק החל במלאכתו), ואין כל ספק שהמסכם עם פועל על תנאי שכר מסוימים חייב לספק לו אותם לאחר שהפועל ביצע את העבודות.

בשולי סעיף זה נציין כי הנתבע טען למחויבות מצומצמת כלפי התובע, בטענה שאין תוקף משפטי לחוזה ביניהם. כפי שנראה להלן, הנהנה ממעשי חבירו חייב לשלם על כך לחבירו אפילו אם לא נחתם ביניהם חוזה (וישנם שיקולים נוספים שיתבארו בהמשך), כך שנראה שהנפקות לשאלת תוקפו של החוזה הינה יותר צרה ממה שהעריך הנתבע.

לסיכום – הצדדים מחויבים להסכם ביניהם. הצעת מחיר היא ההסכם שבין הצדדים.

האם התובע מחויב לבצע את התוכנית האדריכלית ואת המפרט ששלח הקבלן מר ש'?

מוסכם על הצדדים שהתובע ראה את המפרט ששלח הקבלן מר ש', וכן את תוכנית החשמל והתוכנית האדריכלית בטרם שלח לנתבע את הצעת המחיר, וכן מוסכם על הצדדים שהתובע ידע לבצע את המופיע בחוזה (בסעיפים מסוימים) אך ורק לאור התוכניות ששלח הנתבע. עוד מוסכם שהתובע סייר בבית והיה בקשר טלפוני עם הנתבע.

לאור כל זאת טען הנתבע (סעיף 7 לכתב ההגנה) כי אין ספק שהצעת המחיר ששלח התובע היא רק בגדר "ראשי פרקים" לביצוע כל העבודות והתוכניות המופיעות בהצעת הנתבע, ובמישור המעשי היה על התובע לבצע את כל העבודות כולן תמורת הסכום המופיע בהצעת המחיר.

הנתבע גם ציין (כתב ההגנה סעיף 7) לדברי התובע שאמר, שיש דברים שברור שזו חובתו לבצע למרות שאינם מופיעים מפורשות בהצעת המחיר. כדוגמה לדברים אלו הביא הנתבע את הובלת הציוד, האיטום במקלחת והשירותים (ששם בוודאי צריך לבצע איטום, שהרי יש שם מים), ביצוע רובה בכל החדרים (לטענת התובע שמדובר על ריצוף קרמיקה הרי שיש צורך ברובה), פירוק תקרת עץ ישנה, פינוי כל החומרים שהתובע מפרק, ועוד.

דיון: על פי ההלכה ישנו תוקף מחייב אך ורק לחוזה שבין הצדדים. הטעם לכך פשוט: התובע קרא אמנם את התוכניות האחרות, אך מעולם לא התחייב לבצע אותן, ולכן אינו חייב לבצען.

הנתבע טען שהתובע הוסיף וביצע עבודות רבות שאינן מופיעות בחוזה שבין הצדדים (עבודות שהתובע עצמו אינו טוען שהן תוספות), אלא רק בתוכניות האחרות. לטענת הנתבע, העובדה שהתובע ביצע עבודות אלו מלמדת שהתובע הבין והסכים שהוא מחויב גם לתוכניות האחרות. איננו מקבלים טענה זו. התובע לא התחייב מעולם לבצע את התוכנית האדריכלית, תוכנית החשמל או את תוכניתו של מר ש'. גם אם במהלך העבודה הצדדים הסכימו על ביצוע עבודות נוספות או שהתובע ביצע אותן מרצונו – אין זה מטיל עליו חובה לבצע עבודות אחרות שהוא לא התחייב לבצען. הימנעות התובע מלדרוש תשלום על חלק מהתוספות אינה מעידה על כך שהתחייב לבצע עבודות נוספות מעבר למה שכלול בהסכם.

הנתבע טען שהצדדים שוחחו ערב שליחת הצעת המחיר, והתובע הבין שהנתבע מעוניין בביצוע כל התוכנית האדריכלית והמפרט של מר ש'. לטענת הנתבע הצעת המחיר של התובע הוגשה לאחר שהנתבע ביקש ממנו שכל הבית ישופץ עבורו בהתאם להצעת המחיר, לכן לדבריו יש לקבוע שהתובע מחויב לבצע את כל המפרט של מר ש' והתוכנית האדריכלית.

איננו מקבלים טענה זו. גם אם התובע שמע על רצונו של הנתבע לשפץ את כל הבית ולממש את התוכניות השונות, הרי בסופו של דבר התובע לא התחייב לעשות זאת, אלא שלח הצעת מחיר המבטאת את עמדתו ומבהירה איזה עבודות הוא מוכן לבצע. יסוד ראשון במעלה הוא, שאדם אינו מחויב לבצע עבודות שלא התחייב לבצע. נוסיף כי הנתבע עצמו יכול היה לקרוא את הצעת המחיר שנשלחה אליו ומסתבר שגם קרא אותה וידע היטב מה כתוב בה. הסכמת שני הצדדים להצעת המחיר - משמעה הסכמה לכך שהתובע מחויב לבצע אך ורק את העבודות המצויות בה.

בהצעת המחיר הצדדים סיכמו על מחיר לכל מלאכה ומלאכה. האפשרות שהתובע מחויב לבצע מלאכות נוספות בלא לקבל עליהם תוספת תשלום כלשהי – אינה סבירה ואינה מתיישבת עם הצעת המחיר שעליה הסכימו הצדדים.

לכאורה היה מקום לטעון, שהחוזה הוא כללי, והתובע התחייב לשפץ את כל הבית תמורת סכום מסוים. אך אין מקום לקבל טענה זו: בחוזה מופיע מחיר בצמוד לכל סעיף, ואם מדובר בהתחייבות כללית לשיפוץ כל הבית במחיר נקוב – אין כל משמעות לסכומים שנכתבו לצד כל הסעיפים בהסכם, אלא רק לכותרת הכללית ולסכום שבסוף החוזה. אף שבראש החוזה מופיעה הכותרת "שיפוץ ...[הבית]", ולפי זה היה מקום לטעון שחובתו של התובע היא לבצע שיפוץ מלא, אולם למעשה אין לקבל טענה זו, וזאת משום שהמונח "שיפוץ" הוא כללי וניתן להתלבט אילו עבודות כלולות בו, ולכן ברור שניתן להבין מונח זה לאשורו רק על פי המשך החוזה המפרט אלו עבודות כלולות בשיפוץ זה. למעלה מן הצורך נוסיף שכלל לא ברור שיש לפרש את החוזה על פי הכותרת תוך התעלמות מסעיפיו.

ישנם סעיפים שונים שמופיעים בתוכניות השונות, ומוזכרים לאחר מכן בהצעת המחיר. לדעתנו במצב כזה יש לפרש את הצעת המחיר בהתאם לתוכניות, ועל התובע לבצע את הסעיפים הללו בהתאם למופיע בתוכניות. הטעם לכך הוא מפני שההסכם עצמו מפנה לתוכנית האדריכלית, משמע שהצדדים אמצו סעיפים מסוימים מהתוכנית האדריכלית.

למעשה דעתנו היא כך: יתכן ואירעה אי הבנה בין הצדדים. הנתבע היה סבור שהתובע מתחייב לבצע את כל המלאכות שבתכנית האדריכלית, ופנה אליו רק לצורך דבר אחד בלבד – כדי לקבל לתוכניות הללו מחיר זול יותר. אולם התובע התכוון לתת מחיר זול יותר מפני שהתכוון לבצע פחות עבודות. מבחינה משפטית, אין כל תוקף למחשבות שיש בלבבו של אחד מהצדדים, וכדברי השולחן ערוך (חו"מ רז, ד): "שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים". במצב כזה יש ללכת על פי הנוסח המופיע בחוזה. בשום פנים אין כל מקום לדרוש מן התובע לבצע סעיף שלא מופיע בחוזה בלא תוספת תשלום, לדרישה שכזו יש משמעות אחת בלבד – התעלמות מוחלטת מכל סעיפי החוזה והתמחור המופיע לצידם, והכרזה שמשמעותו של החוזה היא אך ורק התחייבות של התובע לבצע את כל התוכניות שהוגשו לו תמורת מחיר נמוך יותר. קריאה כזו עומדת בניגוד מוחלט לכלל סעיפי החוזה המפורטים ומציינים את התמחור המופיע ליד כל מלאכה, ואין כל מקום לקבלה. אולם מבחינה עקרונית חשוב שהצדדים יבינו שאיש מהם לא התכוון לפגוע בחבירו ומדובר בטעות שהתרחשה בשגגה.

נוסיף ונאמר, בהסכם יש סעיפים מפורשים בהם נאמר שהסעיף הוא על פי התוכנית האדריכלית, סעיפים אלו אכן יש לפרש ע"פ התוכנית האדריכלית, אך בשאר הסעיפים בהם לא מופיע משפט זה – יש מקום לשקול כל מקרה לגופו, ואין הכרח שהתוכנית האדריכלית תכריע.

הנתבע קיבל הצעת מחיר מקבלן מקומי (מר ש') אך סירב לקבלה, והעדיף הצעה זולה יותר של התובע. הדעת נותנת שיש משמעות להצעה זולה יותר, שלפעמים באה על חשבון יישום התוכנית האוטופית האדריכלית. וכפי שכתוב בהמשך פסק הדין: "התובע בחן את ההצעות השונות, אך בסופו של דבר בחר לתת הצעה מצומצמת יותר, והציע לנתבע ביצוע של חלק מן העבודות תמורת מחיר נמוך יותר". אחד הדיינים הוסיף שההסתכלות המרכזית היא על ההתחייבויות הברורות של התובע כפי שהן באות לידי ביטוי בהצעת מחיר שהוא עצמו כתב. ככל ויש ספק יש לפתור זאת על פי חוות דעת מומחה ולא בהכרח על פי תוכנית אדריכלית.

חרף כל האמור, יש לציין שחלק מדייני ההרכב סבורים, שישנן עבודות שהתובע אינו זכאי לתשלום עליהן חרף העובדה שאינן מופיעות בהסכם, מטעמים שיפורטו להלן בהמשך פסק דין זה.

לסיכום: התובע מחויב לבצע אך ורק את העבודות המופיעות בהצעת המחיר. אין לתובע כל מחויבות לבצע את האמור בתוכניות אחרות, אא"כ יש בהסכם הפנייה לתוכניות. עם זאת, חלק מדייני ההרכב סבורים שהתובע אינו זכאי לתוספת תשלום על חלק מהמלאכות שאינן מופיעות בהסכם, מהטעמים שיפורטו בהמשך.

האם ההסכם בטל מפני שמדובר במקח טעות?

הנתבע טען שדין ההסכם להתבטל בגלל טענת מקח טעות. זאת משום שהתובע הטעה אותו בכך שהציג את עצמו כמומחה בעוד שלבסוף הודה שלא ידע לבצע חלק גדול מהמלאכה. הנתבע ציטט את דברי התובע שאמר בבית הדין: "לא הכרתי בית [בעיר ט']" וכן אמר: "אני לא מכיר את ט' ולא ידעתי שזו שכבות של סיד כחול".

דיון: על פי ההלכה קשה מאוד לבטל הסכם, כאשר הייתה גמירות דעת והסכמה של הצדדים להסכם. במקרה שלפנינו הנתבע עצמו גילה שביעות רצון מעבודת התובע, והגיע אליו הביתה מיזמתו ובידו בקבוק יין ועשרת אלפים ש"ח, ולכן איננו מקבלים את טענתו שהתובע כלל אינו מבין בעבודה זו. נראה שכוונת התובע הייתה לומר שישנם דברים מסוימים שנבנים בט' העתיקה באופן שונה, וביחס אליהם בלבד טען התובע שאינו יודע לבצעם כראוי, והם שגרמו לו לעיכובים שונים, כך שאין מקום לטעון שכל העסקה בטעות יסודה.

בסעיף 11 לסיכומיו וגם בקטע המופיע בסוף סיכומיו וגם בכתב ההגנה כתב הנתבע שהתובע הציג עצמו כקבלן מומחה ועל דעת זה הוא נשכר על ידי הנתבע, ולבסוף התברר שהתובע אינו מבין בבנייה בט' (כפי שהתובע עצמו ציין מספר פעמים בבית הדין) וגם טעה רבות ולא כתב בחוזה את תוספות הבנייה.

איננו מקבלים טענה זו. ראשית, קשה לקבל טענה זו אחרי שהנתבע עצמו ביקר בביתו של התובע בתאריך ז' אב תשע"ח (19.7.18) והביא לו בקבוק יין וסך 10 אש"ח כביטוי לשביעות רצונו. בנוסף, הלכה ברורה היא שהנהנה ממעשי חבירו חייב לשלם על כך גם אם לא סיכם עמו מראש שישלם לו על המלאכה, והנהנה בלא לשלם פוגע בהלכה ובערך הצדק שהיא מבטאת. נמצא שהנתבע צריך לשלם לתובע על מלאכתו גם אילו החוזה שבין הצדדים לא היה תקף. נמצא שהנפקות לשאלה האם הצדדים כרתו חוזה או לא, אינה כה רחבה כפי שנראה במבט ראשון, ומכל מקום במקרה שלפנינו אנו סבורים שהצעת המחיר נחשבת לחוזה ויש לה תוקף הלכתי.

אחד מדייני ההרכב הוסיף: לפי ההלכה ליקויים שניתן לתקנם - לא מוגדרים כמקח טעות (עיינו בדברי הרא"ש כלל צו סימן ו, והשולחן ערוך בסימן רלב סעיף ה). הנתיבות (חידושים בס"ק ז) כתב: "כל שיכול לתקן המום שיחזיר הבית לקדמותו בהדמים שינכה לו, ולא יהיה נחשב כפנים חדשות שיהיה נחשב כדבר שלא בא לעולם - מנכה לו מן הדמים".

כלומר כאשר ישנם ליקויים המצריכים תיקון, אין לראות בכך מקח טעות, אלא ניתן לתת פיצוי כספי או להפחית מהחוב בגין הליקויים. רק כאשר יש ליקויים שורשיים שלא מאפשרים שימוש במוצר שנרכש - ניתן לומר שזהו מקח טעות (בעל הנתיבות בספרו מקור חיים, ביאורים סימן תלז בס"ק ז). במקרה שלפנינו לא מדובר על ליקויים שורשיים שנחשבים למקח טעות, ולכן לא ניתן לקבל טענה זו של הנתבע.

נציין כי בהלכה טענת הטעיה שמבטלת חוזה, היא טענת הטעיה יסודית שנחשבת למקח טעות (עיינו בדברי החוות יאיר בסימן סט), ומכיוון שקבענו שלא ניתן לטעון טענת מקח טעות, הרי שגם לא ניתן לטעון טענת הטעיה (עד כאן דבריו של אחד מדייני ההרכב).

לסיכום: טענת הטעיה וטענת מקח טעות - אינן שייכות במקרה זה.

האם התובע רשאי לתבוע שכר נוסף מעבר לאמור בהצעת מחיר?

התובע ביצע עבודות מסוימות שלא כתובות בהצעת מחיר (סילר, כוחלה, איטום פוליגל, רולקה ופירוק ברזלים). הנתבע טוען שעבודות אלו לא נכתבו בהצעת המחיר בשל טעות מצד התובע, ואין הוא חייב לשלם על טעויות בחישוב מצד התובע (הנתבע במכתב לתובע מיום י"ד אלול תשע"ח [25.8.2018] כתב: "טעות שלך, ככל שהייתה כזו, בתמחור, בין ביחס לשטח הריצוף הנדרש, ריצוף עם אבן לעומת קרמיקה, יציקת בטון באזור בו מראש דברנו על הסרת הבטון והאדמה וכו' - הנה טעות שלך ואיני נדרש לשלם עליה כלל"). השאלה לדיון היא, האם התובע זכאי לשכר על עבודות שלא תומחרו?

בית הדין סבור שהתשובה לכך חיובית, וככל ומומחה בית הדין יכריע שנעשו עבודות המטיבות עם מזמין העבודה, וביצוען לא נכלל בהסכם הראשוני - זכאי הוא לתשלום עבורן (אם כי ההוראה למעשה בשאלה זו תלויה גם בשיקולים נוספים וכפי שיוסבר להלן).

לפי ההלכה הנהנה ממעשי חבירו – חייב לשלם על כך, למרות שהמשביח עשה זאת מעצמו בלא שהבעלים התחייב לשלם לו על מעשיו (שו"ע חו"מ שעה, א). הטעם לכך פשוט – גם אם הצדדים לא סיכמו על תשלום, הרי לבסוף בעל הבית נהנה מעבודתו של הפועל ואין זה הוגן שאדם ייהנה ממעשי חבירו בלא לשלם על כך, והנהנה בלא לשלם פוגע בערך הצדק. גם אם הבעלים ביקש מן המשביח שיבצע עבורו פעולה מסוימת – עליו לשלם לו על כך, ואין הוא רשאי לומר שהעבודה נעשתה בהתנדבות (רמ"א רסד, ד), זאת מפני שדרכם של בני אדם לעשות מלאכה בתמורה לתשלום ולא בהתנדבות. כך הדין גם כאשר הצדדים חתמו על חוזה אולם נעשו עבודות נוספות שחורגות ממה שסוכם בחוזה. גובה הסכום שיש לשלם עבור עבודות שהבעלים ממילא היה מעוניין בהן ("שדה העשויה ליטע"), הוא בהתאם לסכום שמקובל לשלם על עבודה מסוג זה (שו"ע חו"מ שו"ע שעה א, שלב ג).

להרחבה נוספת בעניין זה - עיינו בנספח א' לפסק הדין.

לסיכום: התובע זכאי לקבל שכר על תוספות שלא סוכמו בחוזה, זאת לאחר שיוכח שהתובע אכן ביצע את המלאכה עליה הוא תובע, ושהתמחור שלו תואם לתמחור של המומחה. עם זאת, ההכרעה המעשית בשאלה זו תלויה גם בשיקולים נוספים, וכפי שיוסבר להלן.

תכתובות ווצאפ בנוגע לתוספות

בסעיף 7 לכתב הסיכומים (וכן בעמ' 25 לכתב ההגנה וכן בעמוד 27 שם, וכך גם בעמ' 27 לכתב ההגנה) כתב הנתבע, שהתובע העלה את נושא התוספות רק כחודש לאחר תום עבודתו (ורצה להסיק מכך שהתובע עצמו ראה את המלאכות כחלק מחובתו או שכלל לא תכנן לתבוע עליהם שכר/מחל על זכותו לתוספת שכר).

בדומה לזה, נאמר בכתב ההגנה בעמוד 27: "כל טענות "התוספות" הנטענות כיום, נעשו ללא קבלת אישור מאת הנתבע וזאת מן הטעם הפשוט בזמן אמת התובע לא ראה בהם כ"תוספת". טענת התוספות נולדה רק כחודש לאחר סיום העבודה" (במקור מודגש כל הציטוט כולו).

ובדומה לזה כתב הנתבע בסעיף 12 לסיכומיו: "כעולה באופן מפורש ללא עוררין בתכתובות הווצאפ, עד לאחר סיום העבודות לא עלתה כל טענה מצד התובע לתוספות, רשימת התוספות ומחירן", וכך הוסיף הנתבע לכתוב בסעיף 13 לסיכומיו: "כעולה במפורש טענות התובע "לתוספות" לא קבלו כל אזכור עד למועד בו התובע נדרש להגיע לביצוע השלמות בבית עבו, תיקון ליקויים וכיוצ"ב. אז פתאום התעורר התובע לטעון שמגיע לו סכומי עתק בגין תוספות!".

טענה זו חוזרת כחוט השני בסיכומי הנתבע, בסעיף 20 נאמר: "מדוע התובע לא העלה את טענותיו שמדובר לטענתו "בתוספות" בזמן אמת אלא רק כעבור קרוב לחודש ימים?", בסעיף 23 נאמר ש"גם אם התובע היה סבור שמדובר בתוספות.. אין יידוע בזמן אמת", ולכן, לטענת הנתבע, שתיקה זו מעידה על מחילה. בסעיף 25 טוען הנתבע: "התובע לא טען בזמן אמת לתוספות". כך כתב הנתבע גם בדוא"ל מיום 8.12.22: "יודגש, כל טענה לענין זה, כמו יתר "טענות התוספות בכתב התביעה" לא עלה כלל במהלך העבודה, הכל כפי שפורט בהרחבה". (ההדגשה במקור).

דיון: בין הצדדים היו עוד תכתובות כלליות בנוגע לתוספות בנייה:

בתאריך כ"א תמוז תשע"ח (4.7.2018), כותב התובע כך:

שאלה קטנה בבקשה, כאשר אנו נבנה את קירות הגבס בשירותים, לפי התוכנית הדלת סוגרת את החלון, ועכשיו ההצעה של הגברת שלך לפרק את החלון ולהפוך אותו, האם לדעתך זה לא תוספת עבודה?

ובכן, אין כל ספק שאדם אינו פונה לחבירו בהודעה מסוג זה - בלא שקדם לה דיון האם עבודות שונות נחשבות לתוספת. לאמר, הודעה זו מעידה שנערכה בין הצדדים שיחה שעסקה במעמדן של מלאכות רבות (אחרות, לא פירוק החלון), האם הן נחשבות לתוספות או שהן חלק מהחוזה, והתובע מציין את מלאכת פירוק החלון, מפני שהוא סבור שהיא מוכיחה את עמדתו.

אך למעלה מכך: הדברים מוכחים במפורש מדברי התובע ביום למחרת, כ"ב תמוז תשע"ח, (5.7.2018):

אני מאוד מכבד ומעריך אותך בבקשה תגיד לי שאני טועה!! אני מבקש בכל לשון של בקשה, שהיחס שלך אלי לא יתקרר לאחר השיחה שלנו על התוספות שיש בעבודה, אנחנו אנשים ישרים עם יראת שמים, נקבל עלינו עול מלכות שמים, ונלך לקבל דעת תורה. ככה הכל יבוא על מקומו בשלום. אין לי עניין בכל מצב להיכנס לאי נעימות שמשאיר טעם לא טוב. לכן כאשר נקבל דעת תורה זה יסדר את כל עניני המחלוקת (ההדגשות אינן במקור).

הנתבע מגיב לכך ואומר שהוא מתרשם שהתובע כבר עובד בלא חשק, והתובע משיב:

ממש לא נכון, אני עובד באותה שמחה ואותה התלהבות כמו בהתחלה, אנחנו עובדים קשה כדי לקבל תוצר יפה, פיזית ומחשבתית, היה לנו דיון בנושא התוספות ושם זה ניגמר. אנחנו עושים מה שצריך ומה שיהיה יהיה (ההדגשה אינה במקור).

הנתבע משיב: "אני מודה לך ומעריך".

מדברים אלו עולות בבירור כמה מסקנות. ראשית, ביום כ"ב תמוז תשע"ח (5.7.2018) או מעט לפניו נערכה שיחה טעונה בין הצדדים, ובה הם התווכחו האם הנתבע צריך לשלם סכומים נוספים עבור מלאכות שונות. שנית, על מנת להכריע במחלוקת הציע התובע לפנות לדעת תורה. שלישית, אין מדובר במחלוקת על מלאכה אחת בלבד, (שהרי על סכום פעוט אין פונים לקבל דעת תורה) אלא על מחלוקת הנוגעת למספר מלאכות ולסכום כספי לא מבוטל.

יתרה מזאת: בעמוד 38 לכתב ההגנה מובאת הודעה ששלח הנתבע לתובע בט"ו אלול תשע"ח (15.8.18) ובה הוא כותב (מספר 5-6): "שתחילת העבודה הייתה במרץ רב ועם מספר מכובד של פועלים. ככל שעברו השבועות הפחתת את מספר הפועלים וביצעת יותר עבודות בעצמך, כך העבודה התארכה והחלו במקביל לעלות טענות לגבי תוספות וכיוצ"ב (ההדגשה אינה במקור). משהוברר לך כי איני רואה בטענותיך "תוספות", העבודה החלה להתנהל בעצלתיים בוצעה בפחות מקצועיות ובהתאם לכך רמת הגימור ירודה ביותר".

ובכן, בדברים אלו מודה הנתבע בפה מלא, שהמחלוקות אודות התוספות התעוררו עוד בזמן השיפוץ עצמו, ובשום אופן איננו מבינים כיצד דברי הנתבע כאן עולים בקנה אחד עם מה שכתב בעצמו. לאור זאת אנו קובעים שהמחלוקת בין הצדדים התעוררה עוד בטרם סיום העבודות.

להלן תכתובות נוספות המעידות על דו שיח בנוגע לתוספות:

ביום כ"ו תמוז תשע"ח 9.7.2018 התובע שולח: "בעבודה פה דובר על צבע, אני מבין שמבחינתך שליכט אקרילי לא נחשב לתוספת?? החומר מאוד יקר, והעבודה גם. זה לא דומה לעבודת צבע. סליחה שאני אומר את מה שיש לי. אי אפשר לבקש ממני עוד ועוד, ושאני אשאר בשלי, רק כדי לא לגרום לכם עוגמת נפש. צריך להבין שאני עם כל התוספות האלה יש לי כבר שבוע נוסף של עבודה, ובסופו של דבר אני גם אמור להרוויח קצת".

ביום ד' אב תשע"ח 16.7.2018 התובע שולח: "אני מתפלא עלייך, אם הצעתי זה אומר שזה לא עולה? כל מה שאני מציע זה בחינם?? הרבה פעמים כן, אבל צריך לעצור את עצמי. הקבלן מציע כי הוא רוצה לשפר, וזה אכפת לו, אבל זה לא אומר שהוא מממן את ההצעה שלו".

ביום ד' אב תשע"ח 16.7.2018 כתב התובע לנתבע: "סליחה שאני אומר, אבל גם ככה אין לך כסף לתוספות, וזה עבודה מקצועית שלוקחת זמן".

ברור ופשוט שאדם שולח לחבירו הודעה מסוג זה רק לאחר שכבר היה להם דיבור בעבר ובו הוא כבר אמר לחבירו שיש תוספות הכרוכות בתשלום וחבירו השיב שאין לו עוד תקציב, ולכן מה מקום יש לשוב ולבקש לבצע מלאכות נוספות. אם כן אפוא גם מכך עולה בבירור שכבר היו לצדדים דיונים על תוספות שהתובע הבהיר שהוא מעוניין לקבל עליהן תשלום והנתבע התנגד לכך.

מכאן ניתן ללמוד שהתובע דיבר עם הנתבע על תוספות שונות עוד בטרם התגלעה המחלוקת המשמעותית בין הצדדים בתום העבודה.

בפסק דין זה הייתה מחלוקת בין הדיינים. בכל עניין שהייתה עליו מחלוקת, תיכתב בהתחלה דעת שני הדיינים המהווים את רוב בית הדין, ולאחר מכן דעת הדיין היחיד, המהווה דעת מיעוט. ההכרעה היא על פי דעת הרוב.

דעת הרוב:

דעת הרוב היא שאין להוכיח מכאן שהצדדים שוחחו על תוספות עתידיות (קיר בטון, יציקת בטון, פירוק צינורות ברזל וכד') לפני שבוצעו מפני שייתכן שהצדדים שוחחו רק על התוספות שעמדו לפניהם באותה עת – רוצה לומר על האיטומים, הכוחלה, הובלת המרצפות, וכן על שטח של 20 מ"ר נוספים (שנחלקו הצדדים האם שטח זה כלול בהסכם הראשוני). בהינתן כך, לא ניתן לחייב את הנתבע לשלם על התוספות על בסיס שיחות אלו וההכרעה צריכה להתקבל על פי שיקולים אחרים.

כמו כן, גם אין הוכחה חותכת משיחות אלו שהתובע הבהיר לנתבע שבאופן כללי אין בכוונתו לעבוד בהתנדבות, מפני שאדרבה, שיחות אלו עצמן גם מהוות ראייה מסויימת כנגד עמדת התובע. דהיינו, משיחות אלו עצמן מוכח בבירור שהיו עבודות שהתובע ביצע בהתנדבות. נצטט שוב מתוך ההודעות שהבאנו לעיל. התובע כותב: "אי אפשר לבקש ממני עוד ועוד, ושאני אשאר בשלי, רק כדי לא לגרום לכם עוגמת נפש. צריך להבין שאני עם כל התוספות האלה יש לי כבר שבוע נוסף של עבודה" – מדברים אלו משמע שעד אותה הודעה התובע ביצע מלאכות שונות והסכים "להישאר בשלו" ולא דרש תשלום נוסף, הגם שמדובר בעבודות  שניתן ליטול עליהן שכר. בהודעה נוספת שהזכרנו כותב התובע: "כל מה שאני מציע זה בחינם?? הרבה פעמים כן, אבל צריך לעצור את עצמי" – גם מכאן משתמע שהרבה פעמים התובע מציע לבצע עבור הנתבע עבודות שונות בחינם, אלא שהוא מדגיש שיש לכך גבול. לאמיתו של דבר, אין צורך להביא לכך ראיות שלפעמים התובע עבד בהתנדבות, שהרי התובע עצמו כתב ביום 21.8.18 בהודעה שבה שלח את רשימת התוספות, שהוא לא דורש תשלום על "סינר חיבור בין קיר גבס לבויידם", על "תוספת נקודות חשמל", ועל "תוספת צנרת מים בחצר", אולם ההודעות שהזכרנו מעלות את האפשרות שישנן עבודות נוספות שבוצעו בהתנדבות.

בהודעה נוספת שלח התובע: "סליחה שאני אומר, אבל גם ככה אין לך כסף לתוספות, וזה עבודה מקצועית שלוקחת זמן". לאמר: התובע ידע היטב שהנתבע אינו מעוניין לשלם על תוספות עבודה, ולכן גם לא ביצע תוספת שהנתבע ביקש ממנו אלא אדרבה, העמיד את הנתבע על כך שהמלאכה כרוכה בתוספת תשלום. ובכן, אם התובע ידע שכך פני הדברים, אזי קשה להבין מדוע בחר לבצע מלאכות שונות כתוספת שברצונו ליטול עליה שכר, תוך שהוא יודע היטב שהנתבע לא מעוניין לשלם.

אין ספק שלפי ההלכה הנהנה ממעשי חבירו צריך לשלם על כך, אולם יסודה של הלכה זו הוא בהנחה הטבעית והפשוטה – אדם אינו עובד בהתנדבות, ואנו מניחים שכוונתו של חבירו הייתה לעבוד תמורת תשלום. כך למשל, נגן שניגן בחתונה, חשמלאי שביצע עבודות חשמל, מוכר שהציע ללקוח עוד סחורה וכו', אנו מניחים שכוונתם הייתה לעבוד תמורת תשלום, ולכן חובה לשלם להם. אולם כאשר ידוע שלפעמים בעל המלאכה עובד בהתנדבות, ועוד שבעל המלאכה יודע שהלקוח אינו מעוניין לשלם על תוספות, הרי שהנחת היסוד הראשונית מתערערת, ומתחזקת הסברה שהמלאכה בוצעה מתוך כוונה שלא ליטול עליה שכר. הנחה זו מתחזקת לנוכח העובדה שבמלאכות מסויימות התובע סירב לבצע והודיע ללקוח שהן כרוכות בתשלום. במקרה שלפנינו הדברים נכונים שבעתיים, שהרי לא הוכח שהתובע דרש לקבל תשלום על התוספות מיד לאחר ביצוע המלאכה. כחיזוק מסויים לדברים יש להוסיף שהתובע ראה את עבודתו בבית נשוא התביעה כשליחות ואף תרם בעבר סכום כספי לא מבוטל לטובת הבית נשוא התביעה (מובן שייתכן שאדם רואה במלאכתו שליחות הגם שהוא עובד תמורת תשלום, ולכן אין מכך ראייה ניצחת).

עוד נוסיף שאין מקום לטעון שכבר בשיחה הראשונה שנערכה בין הצדדים בנוגע לתוספות ("היה לנו דיון בנוגע לתוספות" – שיחה שככל הנראה נערכה ב4.7.18), הבהיר התובע שמעתה והלאה אין הוא עובד יותר בהתנדבות, שהרי בתכתובות שנשלחו לאחר מכן, כתב התובע שלפעמים הוא אכן מבצע עבודות בחינם.

יחד עם זאת, היות ונקודת המוצא הבסיסית היא שקבלן עובד בתשלום, והנקודות שכתבנו לעיל אינן ראייה ניצחת, לכן קשה להכריע בצורה נחרצת בשאלה זו ולפטור את הנתבע מכל וכל. בנסיבות אלו נראה שיש להכריע על פי פשרה וכפי שיוסבר בהמשך אי"ה.

דעת המיעוט:

אקדים תחילה את סדר התרחשות האירועים. בתאריך 2.7.2018 (וככל הנראה לפחות גם ביומיים אחריו) התובע ביצע עבור נתבע את מלאכת הריצוף (כפי שמוכח מתכתובות הווצאפ בין הצדדים, שהרי עד אותו תאריך מובאים בתכתובות הווצאפ דיונים בין הצדדים על רכישת הריצוף וכד'. בנוסף באמצעו של יום זה מבקש הנתבע מן התובע שלא ידרוך על הריצוף הרטוב, ומכאן שהריצוף החדש בבית כבר בוצע. בתאריך 3.7.2018 הנתבע כותב לתובע – "תעצור ריצוף חוץ". בתאריך 4.7.18 התובע שואל: האם יש "תשובה לגבי כיוון הריצוף ברחבה התחתונה"). מתכתובות הווצאפ ניכר שביום 4-5.7.2018 נערכות בין הצדדים שיחות משמעותיות בכל הנוגע לתוספות (כפי שהורחב לעיל). בשיחות אלו התובע הסביר לנתבע שמבחינתו מדובר בתוספות כספיות רבות שהוא זכאי לקבל עליהן תוספת תשלום, אולם הנתבע התנגד לקביעה זו בטענה שהתובע היה מחוייב לבצע את המלאכות הללו. הצדדים התווכחו בנושא זה בשיחת הטלפון והתובע אמר שהם ישמעו דעת תורה ושם תוכרע המחלוקת בנושא זה. מתאריך זה (4-5.7.2018) והלאה ניתן לומר בצורה ברורה שהתובע ביקש לקבל תוספת כספית על תוספות העבודות שהוא יבצע, למעט העבודות אותן הוא נתן המפורש בחינם לנתבע.

מתכתובות הווצאפ שהוזכרו לעיל, ברור שכבר בתחילת העבודה התגלעה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם מלאכות שונות הן בגדר תוספת או לא. התובע בחר לא להדגיש מחלוקת זו, אך בשום פנים אין זה אומר שהוא וויתר על זכויותיו.

יש לציין שהנתבע ידע היטב שהתובע אינו מוחל על זכויותיו, אלא רק הציע לבודד מחלוקת זו, ולסכם שידונו בה בנפרד, ובינתיים התובע ימשיך במלאכה. להודעת התובע שהוזכרה לעיל השיב הנתבע שהוא מודה לתובע ומעריך (הודעה מיום כ"ב תמוז תשע"ח, 5.7.18). בהמשך הנתבע אף העניק לתובע ב- ז אב תשע"ח (19.7.18) בקבוק יין ועשרת אלפים ₪ כביטוי לשביעות רצונו, אך בכל אותו זמן הנתבע ידע שהתובע סבור שחייבים לו סכומים נוספים, אלא שהוא מעוניין שמחלוקת זו תתברר בנפרד ולא תעיב על קידום העבודה.

בסעיף 7 (בסיכומיו) טען הנתבע, שהתובע הודה שרק פעם אחת בכל מהלך העבודה הוא טען בפני הנתבע שעבודת מסוימת תיחשב לתוספת, ומשכך, אכן לא בוצעה עבודה זו. מכך מסיק הנתבע ש"כל יתר העבודות שבוצעו בפועל על ידי התובע, ורק בדיעבד הוא "נזכר" לטעון לתוספות, לא נחשבו ע"י התובע או הנתבע לתוספות אלא היו חלק מהעבודה הקבלנית עליה התחייב". לנוכח כל האמור, הרי שגם טענה זו דינה להידחות, ויש לקבוע בפשיטות שהמחלוקת בין הצדדים אודות שאלת התוספות התעוררה בעיצומה של העבודה.

חבריי הדיינים בדעת הרוב כתבו, שהתכתובות נגעו רק לתוספות שהיו לפניהם (שינוע, איטומים וכוחלה), ולא על תוספות עתידיות. איני מקבל זאת, כי מתכתובת הווצאפ עולה (קובץ צ'ט סוף עמ' 27), שעבודת הכוחלה בוצעה רק בתאריך י' באב תשע"ח (22.7.18), גם הרולקה בוצע לא לפני יום כה תמוז תשע"ח (8.7.2018) (שם עמ' 19). כלל חברי בית הדין הסכימו לקביעה שהובאה לעיל, שביום כ"ב תמוז תשע"ח (5.7.2018) או מעט לפניו נערכה שיחה טעונה בנוגע לתוספות. א"כ כיצד ניתן לומר שהכוחלה הייתה תוספת עכשווית, כאשר היא בוצעה כשבועיים וחצי לאחר השיחה הטעונה על התוספות. כמו כן מהתכתובות איננו יודעים בוודאות מתי בוצעו שאר התוספות (קיר בטון, יציקת בטון). חבריי הדיינים קבעו שתוספות אלו הן עתידיות, אך הדעת נותנת שאלו תוספות עכשוויות שנעשו לפני ביצוע ריצוף (הן נעשו בכדי ליישר את קרקע החצר לריצוף, והריצוף בוצע ביום 3-4.7.2018, כך שמסתבר לומר שגם תוספות אלו הן תוספות "שהיו לפניהם" ולא תוספות עתידיות, כך שהתכתובות מתייחסות גם לעבודות אלו.

בדעת הרוב עוד נכתב כי "שיחות אלו עצמן גם מהוות ראייה מסויימת כנגד עמדת התובע". שהרי בשיחות אלו התובע מודה שחלק מהעבודות נעשו בחינם. גם לטענה זו איני יכול להצטרף, שהרי בהודעת בווצפ מזמן אמת התובע כתב את העבודות שהוא ביצע בחינם: תוספת נקודות חשמל, תוספת צנרת מים בחצר, וחיבור בין קיר גבס לבויידעם. א"כ אין כל סיבה להניח שישנן עבודות אחרות שגם הן נעשו בחינם. אזכיר דברי הרמ"א (בסימן ע סעיף א) שכתב: "שמחילה טענה גרועה היא".

בדעת הרוב עוד נכתב שהודעת התובע: "גם ככה אין לך כסף לתוספות" מראה "שהוא יודע היטב שהנתבע לא מעוניין לשלם", וא"כ "קשה להבין מדוע איפוא בחר לבצע מלאכות שונות כתוספת". גם לטענה זו איני יכול הצטרף זאת בגלל שתי נקודות: (א) התובע לא ידע שהנתבע לא מעוניין לשלם, אלא רק ידע שאין לו כסף לתוספות. התובע מעולם לא העלה בדעתו שהנתבע יאמר לו לבצע עבודות ולא ישלם לו על כך. (ב) ווצאפ זה נכתב בנוגע לעבודה שאינה הכרחית לשיפוץ (עבודת אקסטרה), מדובר בשיוף אבנים ישנות שנמצאו, (קובץ צ'אט עמ' 24), ולכן אך טבעי שהתובע יסרב לבצע עבודה זו, שלא הכרחית לביצוע השיפוץ השוטף.

כאמור, הבאנו לעיל תכתובות מהן עולה שהתובע דיבר עם הנתבע על תוספות שונות עוד בטרם התגלעה המחלוקת המשמעותית בין הצדדים בתום העבודה. כן אזכיר את הווצאפ ששלח הנתבע לתובע בט"ו אלול תשע"ח (15.8.18) ובו הוא כותב במפורש: "והחלו במקביל לעלות טענות לגבי תוספות וכיוצ"ב", ובכל מקרה בנספח לפסק דין זה הוסבר שיש חיוב בתשלום על תוספות בנייה שמטיבות עם מזמין העבודה והוא אכן מעוניין בהם, גם אם לא היה סיכום מוקדם לגבי ביצוען. העיקרון ההלכתי הוא שמגיע לקבלן תשלום על עבודתו. על עבודות שבתוך ההסכם - אין תוספת תשלום, ועל עבודות שמעבר להסכם - יש תוספת תשלום.

ביחס לווצאפ מיום 31.7.2018 - יש שם הצעת עבודה שהתובע מסרב לקבלה. איני מקבל את האמירה שהודעה זו מעידה על הכלל, בהחלט יתכן שבשלבים הראשונים של השיפוץ התובע עוד הסכים לקחת על עצמו תוספות בנייה (כפי שניתן לראות מההודעות לעיל), אך בשלב זה הוא מחליט לא לקבל עוד עבודה.

בסעיף 18 לסיכומיו טען הנתבע שהצעת העבודה הייתה קבלנית. מדברי הנתבע נראה שהתובע היה מחוייב לבצע את כל המלאכות תמורת סכום מסויים (155,000 ₪). איני מקבל טענה זו. התובע היה מחוייב לבצע אך ורק את המלאכות שהוזכרו בסעיפי החוזה וזאת תמורת המחיר שמופיע ליד כל סעיף.

עוד טען הנתבע בסיכומיו:

התובע טען שהצעתו "כוללת" רק את הכתוב, אך לא הצליח להסביר מדוע יש דברים שבוצעו על ידו בהסכמה שהם אינם תוספת וכדבר מובן מאליו והם לא פורטו. כך לא פירט התובע, את כל שלבי העבודה. מחד טען לשאלת בית הדין, ענה כי הכל כתוב ומצד שני "אני לא יכול לרשום באמת את כל הסעיפים של כל העבודה"! (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום כ"ה תשרי התשפ"ג) מתי שנוח לתובע הכל כתוב ומה שלא זה תוספת, ומתי שנוח, 'יש דברים שזה ברור'.

אינני מקבל טענה זו, כי אכן לא מקובל לפרט את כל שלבי העבודה. מקובל לכתוב נושאים כלליים עם פירוט העבודות המרכזיות שבכל נושא. בכל נושא ניתן לעלות טענה שעבודה מסוימת שיש לה קשר לעבודה הכתובה בהסכם - כלולה בהסכם למרות שהיא לא מופיעה בו, למשל בצבע ניתן לכלול תיקוני טיח, שיוף קיר, צביעה מספר פעמים לפי הצורך - גם אם סעיפים אלו אינם כתובים - יש חובה על הקבלן לבצע והן לא תוספת. מצד שני יש דברים שהם באמת תוספת, כי הם עבודה שונה לגמרי, ולא ניתן לומר שהם כלולים בתוך אב המלאכה הכתוב בהסכם, (למשל לא ניתן לומר שאיטומים כלולים בתוך עבודת הריצוף, כי מדובר בשני אבות שונים של מלאכה), ולכן יש עליהם חיוב בתוספת תשלום.

עד כאן דעת המיעוט.

בשולי סעיף זה נציין שהנתבע העלה מספר טענות שלדעתו יש בהן בכדי להכריע את הדיון בצורה ברורה ולפטרו מכל הדרישה לתוספות, ולדעתנו אין הדבר כך, נפרט את הדברים.

בסעיף 24 לסיכומיו כתב הנתבע כך: "ממה נפשך, או שהוא הבין שמדובר בעבודה קבלנית וכלל את הכל, או שהחסיר בכוונה ותוך הטעיה מלכתחילה של הנתבע כדי לטעון אח"כ לתוספות". אנו דוחים טענה זו, ונבאר דברינו. מדברי הנתבע עולה שהוא הבין שכאשר התובע הציע לו הצעת מחיר זולה יותר, פירושו של דבר שהתובע מתחייב לבצע את כל התוכנית של הקבלן המקומי, אלא שיבצע זאת בזול, אך לאמיתו של דבר כוונת התובע הייתה להציע לנתבע הצעה זולה יותר שבה לא יבוצעו כל המלאכות שתוכננו על ידי האדריכל והקבלן המקומי, וכפי שנכתב מפורשות בהצעת המחיר של התובע.

נחדד יותר את הדברים – נראה שהנתבע סבר שכל הסעיפים המופיעים בהצעת המחיר ששלח התובע – נטולי משמעות הם, והדבר היחיד שניתן לאמץ מהצעת המחיר הוא שהתובע לא יגבה עבור העבודה מעל 150,000 ₪. אך לאמיתו של דבר, בהצעת המחיר מופיע שהתובע יבצע רק סעיפים מסוימים מתוך התוכנית של האדריכל והקבלן המקומי. לכן אין מקום להניח שהתובע התכוון חלילה להטעות את הנתבע או לפגוע בו ביודעין. לאור האמור, דין טענת הנתבע להידחות.

בסעיף 14 לסיכומיו כתב הנתבע כך: "ביום 30.7.18 כתב התובע שהוא יעלה שבוע לאחר מכן "לפינישים". שוב ללא כל אזכור לגבי תוספות וחובות, שינויים וכיוצ"ב". דין טענה זו להידחות. ראשית, מה בכך שהתובע כתב שבכוונתו להגיע לפינישים (=סיומי עבודה), וכי יש בכך מחילה על זכויותיו לקבל תשלום על מה שמעבר לחוזה. ייתכן שהתובע ידע שהנתבע ביקש להוסיף מלאכות שונות על האמור בחוזה והוא תכנן לעשותן והתנסח כפי שהתנסח מפני שראה את המלאכות הללו כחלק מסיום העבודה. שנית, גם כאן אין מובנת טענת הנתבע. הלא באותה הודעה עצמה שהנתבע מפנה אליה, כותב התובע מפורשות: "בשבוע הבא אני בע״ה עולה לט' לסיים את התקרת עץ ועוד כמה פינישים, וגם אחליף את הבווילר כפי שהתחייבתי. ואז בע״ה נשב לסגור חשבון", ונמצא שאדרבה, התובע עצמו הדגיש שלאחר סיום העבודה יהיה המועד לגשת לדיון הכספי ביניהם.

בסעיף 20 לסיכומיו טען הנתבע, שהתובע התעניין בכל התוכניות, הנתבע הוסיף שכל המידע היה מצוי בפני התובע בטרם נתן את הצעת המחיר, ומכאן שהצעת המחיר כוללת בתוכה התחייבות לבצע את כל המופיע בהצעת המחיר של הקבלן המקומי ובתכנית החשמל וכו'. דין טענה זו להידחות. התובע בחן את ההצעות השונות, אך בסופו של דבר בחר לתת הצעה מצומצמת יותר, והציע לנתבע ביצוע של חלק מן העבודות תמורת מחיר נמוך יותר.

בסעיף 15 לסיכומיו טען הנתבע, שהתובע הסכים לבצע את כל רשימת הליקויים שנשלחה אליו על ידי הנתבע, ובכללה גם דברים שהתובע טוען שהם בגדר תוספות (הנתבע שלח הודעה המפרטת את המלאכות ביום י"ט אב תשע"ח – 31.7.18, והתובע הגיב שבכוונתו לבצע את המלאכות הללו. בנוסף, בתאריך א' אלול תשע"ח 12.8.18 התובע שלח הודעה המפרטת את המלאכות שלדעתו נותרו לו). איננו מקבלים טענה זו. חובותיו של התובע מוגדרות על פי האמור בהסכם שבין הצדדים ואין מקום לחייבו לבצע מלאכות שאינן מופיעות בהסכם (לגבי מלאכות שהתובע הבטיח לבצע בטרם ניתנה הצעת המחיר – כתבנו במקום אחר). גם לא ניתן לבוא בטענות כספיות לתובע על שהבטיח לעשות מלאכות אלו בהתנדבות, הן מפני שהבטחה להתנדב אינה מחייבת (ולכן אין מקום לקזז משכרו אם לבסוף לא התנדב), והן מפני שברור שבשלב בו נשלחה ההודעה הנ"ל, התובע כבר לא הסכים להתנדב בשום אופן. הנתבע גם טען (סעיף 15 לסיכומיו) שבהודעה זו התובע מודה שהסרת צינורות הברזל ואיטום החורים הן חלק מחובתו. ובכן – לגבי הסרת הצינורות שליד ארון הקודש, אכן נפסק בפסק דין זה שאין מדובר בתוספת על החוזה, וכפי שיוסבר להלן. מאידך, באשר להסרת הצינורות שליד העציצים, אנו דוחים את דברי הנתבע. זאת משום שבהודעה ששלח הנתבע אין מפורט על איזה צינורות מדובר, ולאחר מכן (בתאריך כ"ז אב תשע"ח 8.8.18) התובע אכן מתבקש על ידי הנתבע להסיר את הצינורות שליד העציצים והוא משיב שאינו מחוייב לכך. מכאן גם ברור שההודעה ששלח התובע ביום א' אלול תשע"ח (12.8.18) על כך שבכוונתו להסיר את הצינורות של העציצים, אינה מבטאת הכרה של התובע בכך שחובתו להסיר צינורות אלו, אלא מבטאת נכונות לבצע עבודה זו, תמורת תשלום נוסף.

בסעיף 23 לסיכומיו טען הנתבע כך: "אף אם התובע היה סבור שמדובר בתוספות כאלו ואחרות ...הרי שאין יידוע בזמן אמת ובתוך זמן שהנתבע הנו בבחינת ויתור על הטענה ו/או מתנה ואין התובע יכול כיום לתבוע ענין זה". איננו מקבלים טענה זו, כפי שכתבנו לעיל, הן הדין והן הצדק מורים שאדם אינו רשאי ליהנות ממעשי חבירו בלי לשלם על כך. במיוחד נכונים הדברים כאשר אדם מציע לבצע עבור חבירו עבודה, שבוודאי שהעובד זכאי לתשלום גם אם לא סוכם מראש שהעבודה תבוצע תמורת תשלום, וזאת משום שהמציאות המקובלת והרווחת היא שאנשים לא עובדים בהתנדבות אלא תמורת שכר, וכאשר אדם מציע לחבירו שיעבוד עבורו פירושה של ההצעה היא שיעבוד עבורו בתשלום (בדיוק כפי שברור שכאשר מוכר בחנות מציע לקונה לקחת מגש פיצה נוסף, הכוונה היא בתשלום ולא בחינם) ולכן שיקול זה אין בו די בכדי לפטור את הנתבע. אמת שיש מקום לדון בטענות אחרות (משיקות) בנושא זה, וכפי שבארנו לעיל.

יודגש כי איננו מצדיקים את התנהלות התובע. בוודאי שמצופה מכל קבלן ליידע את הלקוח לפני ביצוע תוספת מלאכה על כך שמדובר בתוספת ועל המחיר המדוייק הכרוך בה ולקבל את אישורו (וכמקובל), עם זאת, העובדה שהתובע לא נהג כך אינה מהווה עילה עצמאית לדחיית תביעתו.

בעמוד 27 לכתב ההגנה מביא הנתבע ווצאפ מיום י"ט אב תשע"ח (31.7.2018) שבו הוא מבקש מהתובע לבצע עבודת ריצוף נוספת בתמורה לכך שהנתבע יוסיף לו סך 4,000 ש"ח. התובע עונה, שאין באפשרותו לקבל עבודה בט'. הנתבע הסיק מכך, שהתנהלות זו של התובע מלמדת על הכלל. לטענתו, כאשר התובע חשב שיש עבודה שהיא תוספת, הוא התריע על כך, ולא ביצע את העבודה בלא אישור מפורש מצד הנתבע.

ובכן, לדעתנו אין הכרח להניח שהודעה זו מעידה על הכלל. זאת מפני שבמקרה זה התובע לא היה מעוניין לבצע את המלאכה חרף התשלום שהוצע לו, ולכן אין אפשרות להסיק מכך על התנהלותו במצבים שבהם חפץ לבצע את המלאכה. (נראה שבשלבים הראשונים של השיפוץ התובע הסכים לבצע תוספות מלאכה (כפי שניתן לראות מההודעות לעיל), אך בשלב זה הוא החליט לא לקבל עוד עבודה).

עוד כתב הנתבע: "עובדה זו מוכיחה כי כאשר התובע חשב לתומו כי פריט כלשהו הינו תוספת, הוא הודיע על כך מראש לנתבע, ולא ביצע את העבודה מבלי לאשר מראש את העובדה שמדובר בתוספת מחיר! זאת בניגוד מוחלט לשלל טענותיו בדיעבד, וכמופיע בתביעתו על תוספות מינה וביה שלא נשמעו עד לאחר סיום העבודה".

כאמור, לדעתנו סירובו של התובע לקבל על עצמו עבודה נוספת אינו מוכיח זאת. אחד הדיינים הוסיף כי לאור ההודעות לעיל, לא ניתן לקבל את דברי הנתבע. מההודעות שהובאו לעיל ניתן לראות כי הנתבע שוחח עם התובע על התוספות לא רק לאחר סיום העבודה אלא גם במהלכה.

לסיכום - לדעתנו אין מקום לפטור את הנתבע באופן גורף מהתביעה לתוספות מכוח הטענות הללו.

תשלום אודות הריצוף

בהצעת המחיר כתב התובע בנוגע לריצוף: "החצר החיצונית כ- 110 מ"ר כולל מילוי חול * 250 ש"ח למ"ר". עם סיום השיפוץ, התובע ביקש לחייב את הנתבע על 20 מ"ר ריצוף נוספים. לטענתו הנתבע ביקש ממנו לרצף שטח נוסף שיש בו כ-20 מ"ר ונמצא שהוא ריצף שטח של 130 מ"ר, ולא כפי שהוא חשב בעת כתיבת הצעת המחיר, שיהיה עליו לרצף רק כ-110 מ"ר. כך טען התובע (פרו' דיון 1 עמ' 2 שורה 22):

יש יותר כמות ריצוף כ 20 מ"ר x250 = 5,000 ש"ח. ...הוא הוסיף עוד שטחים. הוא ביקש עוד 20 מ"ר באותו איזור. שטח נוסף שלא היה כלול. 250 ₪ זה עבודה של ריצוף.

הנתבע התנגד לדרישה זו משתי סיבות. ראשית, מאחר והתובע הוא איש מקצוע שקבע את מידות החצר והתחייב על כלל שטח החצר בצורה כללית, לכן אין זה משנה מה המידות המדויקות של החצר. שנית, אדם מטעם הנתבע מדד את החצר, ותוצאות הבדיקה העלו שהשטח הוא רק 113 מ"ר ולא 130 מ"ר.

דיון: ההסכם שהיה בין הצדדים לא היה הסכם פאושלי, אלא הסכם מפורט, לפיכך בית הדין לא מקבל את טענת הנתבע שיש התחייבות של התובע לרצף את כלל החצר בלא התחשבות בגודל השטח. נוסיף ונאמר כי בהסכם כתוב במפורש שהתשלום לריצוף הוא לפי מ"ר: "ריצוף החצר החיצונית כולל מילוי חול כ-110 מ"ר X 250 ₪ - 27,500 ₪", מדברים אלו ברור שכוונת התובע היא לחייב 250 ₪ על כל מ"ר. אלא שכיוון שלפי הערכתו יש בחצר כ-110 מ"ר, לכן הוא קבע מחיר מתאים, אך ככל ויתברר שיש שטח בגודל שונה - יש לחייב את הנתבע לשלם לפי מ"ר.

אחת מהשאלות המקדמיות שבית הדין התייחס אליהן, היא חישוב שטח החצר. בהסכמת הצדדים, בית הדין שלח את מר ש' קבלן מקומי (שהוא גם מהנדס), שמדד את החצר וקבע ששטח החצר הוא כ-125 מ"ר (לפי המדידה השטח המדויק הוא 124.83 מ"ר. עיגלנו כלפי מעלה הן מפני שהשטח שהמומחה קבע קרוב יותר למספר זה מאשר למספר 124 ולכן נכון לעגל כלפי מעלה, והן מפני שבפועל פעמים רבות קשה יותר לחתוך את השארית ויש עבודה נוספת לקבלן). נציין כי הצדדים לא השיגו על מדידת מר ש' הגם שיכלו להגיב לה. לפיכך בית הדין קובע כי לצורך פסק הדין, שטח החצר הוא 125 מ"ר. נמצא שהתובע נתן הצעת מחיר מתוך הנחה שעליו לרצף כ-110 מ"ר, אך למעשה התובע התבקש לרצף שטח גדול יותר. כיוון שנקבע בחוזה שהמחיר יהיה לפי מטרז' לכן על הנתבע לשלם סכום נוסף על מ"ר שהתובע ריצף.

אמת נכון הדבר שבחוזה נכתב שיש בחצר "כ-110 מ"ר" ואם כן היה מקום לטעון שגם 125 מ"ר כלולים בכך, אך למעשה אין לקבל טענה זו, והוספה של 15 מ"ר (שמחירם הוא מעל שלושת אלפים ₪) היא תוספת משמעותית שאינה כלולה במונח "כ-110 מ"ר".

הנתבע טען (סעיף 19 לסיכומיו) שהתובע ידע שמידת השטח גדולה יותר, והוכיח זאת מכך שהתובע רכש מרצפות נוספות עבור יותר מ140 מ"ר. דין טענה זו להידחות. ראשית, מקובל לרכוש כמות גדולה יותר של ריצוף כדי לא לעמוד בפני שוקת שבורה במידה ונשברות חלק מהמרצפות. אך שנית ועיקר – כיוון שהתברר הצדדים הסכימו על מחיר לפי מטרז', הרי שמספר המרצפות שרכש התובע אינו מעלה ואינו מוריד.

נוסיף ונאמר שגם אם נקבל את דברי הנתבע, שהתובע הבין מראש שיהיה עליו לרצף את כל השטח כולו, אלא שהוא טעה ולא אמד נכון את השטח וסבר שמידת כל השטח היא רק 110 מ"ר, הרי שאין זה משנה כלל ועיקר. ראשית מפני שכבר הסברנו שהצדדים הסכימו בחוזה שהמחיר ייקבע בהתאם למטרז'. בנוסף, מסתבר שהתובע הגיע למספר 110 מ"ר על פי התכנית האדריכלית שמסר בידו הנתבע (שחישוב של כלל השטח המופיע בה מוביל למעט יותר מ110 מ"ר. תכנית מופיעה בכתב ההגנה "טענות לבית הדין סופי בעמוד 8). ושלישית מפני שלפי ההלכה בכל טעות במידה - יש חיוב לשלם על הפער (בטעות ב"דבר שבמידה משקל ומנין", המקח חוזר אפילו בפחות מכדי אונאה. וכאשר יש אפשרות להשלים – המקח קיים אלא שיש להשלים את החיסרון. ראו גמרא בבא בתרא צ ע"א; רש"י קידושין מב ע"ב ד"ה חוזר; רמב"ם מכירה טו, א; שולחן ערוך חושן משפט רלב, א).

במקרה שלפנינו, הצדדים סיכמו בחוזה שהתובע ירצף חצר בשטח של 110 מ"ר, אך למעשה התברר ששטח החצר גדול יותר והתובע ריצף יותר ממה שהתחייב, ולאור האמור יש לקבוע שהעסקה תקפה אלא שהשטח הנוסף שרוצף אינו כלול בחוזה ונחשב לתוספת על החוזה. כיוון שהנתבע מעוניין בריצוף זה, לכן עליו לשלם ככל תוספת אחרת שהתובע ביצע מעבר לאמור בחוזה, שיש לשלם עליה בהתאם למחיר המקובל. עם זאת, מסתבר שבמקרה שלפנינו יש לראות את התוספת כחלק מן האמור בחוזה, ויש לשלם עליה את המחיר שעליו סיכמו הצדדים לכל מ"ר, וזאת משום שהחוזה קובע את הסכום שיש לשלם 250 ₪ על כל מ"ר.

אין לקבל את טענת הנתבע (סעיף 18 לסיכומיו), שהצדדים סיכמו על סכום גלובלי של 27,500 ש"ח עבור ריצוף החצר בלי קשר לשטח המדויק שבה, מפני שלפי אפשרות זו לא מובן למה בהסכם יש פירוט מחיר למ"ר. לכן נראה ברור ופשוט שהמחיר נקבע לפי מטרז' (250 ש"ח לכל מ"ר, כפי שכתוב בחוזה בתחילת משפט זה), והסכום הכתוב בהסכם בסך 27,500 ש"ח - נכתב לנוחות הצדדים, על מנת שיידעו כמה בפועל יש לשלם. יש לציין שכמעט תמיד מחיר הריצוף של השטח נקבע בהתאם לגדלו, ולכן הגיוני ומסתבר שכך נעשה גם במקרה שלפנינו.

אחד הדיינים הוסיף: לפי ההלכה (שו"ע חו"מ שיב טו) כאשר בחוזה נקבעו שני מחירים סותרים (כגון בהשכרת שטח שנקבע תשלום דינר לכל חודש, ומאידך נקבע תשלום של י"ב דינרים לכל השנה, ולבסוף התעברה השנה) אזי המוציא מחבירו עליו הראייה, ואם כן לכאורה גם במקרה שלפנינו יש שני מחירים – מחיר אחד הוא 27,500 לריצוף כל החצר, ומחיר שני 250 ₪ לכל מ"ר, כך שהמסקנה הייתה צריכה להיות המע"ה. אולם למעשה אין לקבל טענה זו. וזאת מפני מהחוזה נראה שהמחיר העיקרי הוא המחיר לפי מטרז' והמחיר הגלובלי הוא רק פרי של המחיר למטרז'. כלומר להבנתנו כתוב בחוזה שמאחר והמחיר למ"ר הוא 250 ₪, לכן המחיר הגלובלי לכל החצר הוא 27,500. ונמצא שעיקר המחיר הוא המחיר למטר. וגם במקרה של המשנה, אילו היה כתוב בחוזה שהמחיר לשנה הוא י"ב זהובים מפני שהמחיר לחודש הוא דינר זהב, אזי ניכר שהצדדים סיכמו על מחיר חודשי, והמחיר השנתי הוא רק חשבון מעשי לדעת כמה לשלם (ע"כ דברי אחד הדיינים).

התובע טען כי המודד מר ש' הפחית מטר וחצי על פינה שהיה קשה לבצע בה חיתוכים. בית הדין דוחה את טענת התובע. הצדדים הסכימו לשלם לפי מטרז', והסכימו שמר ש' יקבע את שטח החצר, ומשכך אין לחייב את הנתבע מעבר למטרז' שקבע מר ש'

ע"פ מדידת מר ש', גודל החצר הוא כ-125 מ"ר. הצעת המחיר התייחסה לשטח של 110 מ"ר, כלומר יש לשלם על תוספת של 15 מ"ר. הצדדים הסכימו שהתשלום על כל מ"ר יהיה 250 ש"ח, כך שעל הנתבע לשלם סך 3,750 ש"ח.

הנתבע טען בסיכומיו בסעיף 9 והלאה (וכן בסעיף 21) שאין באפשרותו של התובע לטעון לאונאה, הן מפני שמדובר בקרקע שאין בה אונאה, הן מפני שמדובר בפער של פחות מששית, והן מפני השהוי בהגשת תביעותיו. דין טענות אלו להידחות. טענותיו של התובע כלל אינן מושתתות על דיני אונאה, ולכן אין צורך לעסוק כאן בגדרי אונאה.

הנתבע הזכיר בסיכומיו אפשרות שהתובע הטעה אותו ביודעין. לדעתנו, אין כל בסיס להנחה זו. ייתכן שהתובע טעה במדידת השטח או שכלל לא מדד אלא העריך על פי אומדן וטעה, או שחישב את גודל השטח בהתאם למופיע בתוכנית האדריכלית. כך או כך, מהחוזה ברור שהסיכום בין הצדדים לא היה גלובלי, אלא להיפך – סוכם שהנתבע ישלם לפי השטח המרוצף (בהתאם למטרז') ולכן כאשר מתברר שמדובר בשטח גדול יותר, על הנתבע לשלם יותר (כפי שאם היה מתברר שמדובר בשטח קטן יותר, היה על התובע להחזיר חלק מן התשלום).

לסיכום – בית הדין מחייב את הנתבע להוסיף תשלום עבור 15 מ"ר ריצוף סך 3,750 ש"ח.

המחלוקת בעניין השינוע והכוחלה

אחת המחלוקות בין הצדדים העוסקת בתוספות הבנייה - נוגעת לריצוף החצר. התובע ביצע בחצר ריצוף מאבן ודורש על כך תוספת תשלום, אך הנתבע מתנגד לכך, וכפי שיוסבר מיד.

בהסכם שבין הצדדים נכתב שהתובע ירצף את הדירה (כ-50 מ"ר) ואת החצר (כ-110 מ"ר). הצדדים חלוקים כיצד לפרש מונח זה. התובע טוען שהוא הבין שמדובר בריצוף קרמיקה ולא אבן. לאור זאת טוען התובע שמרצפות האבן הן תוספת על האמור בחוזה ולכן הוא דורש מן הנתבע לשלם לו את הפער (מרצפות האבן כבדות יותר, והובלתן מהמשאית ועד לבית נשוא התביעה, כרוכה במאמץ גדול יותר מהובלת מרצפות קרמיקה. יש להזכיר שמדובר בעיר העתיקה בט', ואין למשאית אפשרות לעבור בסמטאות ולהגיע קרוב לבית). בשל כך התובע דורש מן הנתבע לשלם 6,500 ₪ על הובלת מרצפות האבן. הנתבע משיב שהמונח ריצוף בחצר משמעו אבן, וכל עבודת ריצוף האבן שנעשתה – כלולה במה שנאמר בחוזה, ולכן לטענתו אין כאן תוספת על האמור בחוזה וממילא אין הצדקה לחייבו לשלם.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת נוספת בנוגע לתשלום עבור הכוחלה (=המילוי שבין מרצפות האבן). להבנת מחלוקת זו יש להקדים שכוחלה מבוצע במרצפות אבן ולא במרצפות קרמיקה (שם מבוצע רובה). לטענת התובע, ההסכם מחייב אותו לרצף את החצר במרצפות קרמיקה, ונמצא שהכוחלה הוא תוספת על החוזה, לעומתו הנתבע טוען שהמונח "ריצוף" המופיע בחוזה משמעו אבן, ונמצא שגם מלאכת הכוחלה כלולה בחוזה.

דיון:

דעת הרוב - איננו מקבלים את טענת התובע. תחילה נציין שבדיון הראשון אמר התובע כדבר פשוט וברור שהובלת הריצוף מן המשאית מוטלת עליו וכלולה בהתחייבותו לבצע ריצוף. מתוך דבריו ברור שדבר זה היה ברור לו עוד בעת חתימת החוזה. היות ועל דעת כך נחתם החוזה, לכן יש לזה תוקף מחייב על פי ההלכה וחובתו של התובע להוביל את הריצוף. בנוסף, גם מקובל שהקבלן המתחייב לרצף את השטח, הוא זה שמטפל בהובלת המרצפות מהמשאית ועד לבית, ולא הלקוח (יש להוסיף שהתובע היה בט' וראה את המקום בטרם מתן הצעת המחיר).

עתה עלינו לבחון מה משמעותו של המונח "ריצוף" המופיע בחוזה.

ובכן, התובע לא הוכיח שמדובר על קרמיקה ולכן אין באפשרותו לדרוש מן הנתבע לשלם. בנוסף, המציאות היא שיש שמרצפים את חצרם באבן ולא רק בקרמיקה (הן בגוש עציון, מקום מגורם של הצדדים, והן בעיר ט'), כמו כן יש שמשתמשים במונח הכללי "ריצוף" ביחס לחצר, וכוונתם היא לריצוף החצר במרצפות אבן. לאור זאת, פרשנותו של הנתבע למונח "ריצוף" המופיע בחוזה בנוגע לחצר, סבירה, ולא ניתן לדרוש ממנו לשלם סכום נוסף עבור מרצפות האבן, וזאת על פי הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה".

אף שהנתבע סיפר שהוא שילם כאלף ₪ על הבאת הריצוף עד הכניסה לעיר העתיקה, אך אין בכך הודאה לטענת התובע שחובת הנתבע להמשיך ולהוביל את הריצוף עד פתח הבית.

אחד מעקרונות היסוד בפרשנות הסכמים הוא, שיש לפרש את ההסכם בהתאם להבנה המקובלת באותו מקום בו נכתב ההסכם, וכדברי השו"ע (חושן משפט סימן רטו סעיף ח):

אף במוכר ולוקח אין כל אלו הדברים האמורים וכיוצא בהם אלא במקום שאין שם מנהג ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך, הרי זה מכור, וסומכים על המנהג בין בקרקעות בין במטלטלין, וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן, הולכים אחר לשון בני אדם באותו מקום, ואחר המנהג.

לפיכך, אין להתחשב באופן שבו אחד הצדדים הבין את החוזה, אלא יש ערך משפטי רק ללשון ההסכם (או לדברים ששני הצדדים התכוונו אליהם).

השולחן ערוך (חושן משפט סימן סא סעיף טז) פסק שהולכים לפי הכוונה ולא לפי הלשון הכתובה בשטר, אך כוונת השולחן ערוך היא לתת משקל משפטי רק לדברים שהיו ידועים לשני הצדדים, ואין כוונתו להתחשב בדברים שרק צד אחד התכוון אליהם בלבבו. ההוכחה לכך היא שהמעיין בבית יוסף ובביאור הגר"א על הסעיף הנ"ל יווכח שדברי השו"ע מושתתים על דעת רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק י) ומקורו של רבנו ירוחם הוא מהאמור במסכת קידושין (דף ס:) שהמקדש אישה על מנת שיראה לה מאתיים זוז, ולבסוף הראה לה מאתיים זוז של אדם אחר – אינה מקודשת, וזאת משום שברור לכל שהאישה התכוונה לראות דווקא כסף של החתן עצמו. ומכאן הוכיחו שאין להתייחס ללשון השטר, אלא יש לבחון את מה שהצדדים התכוונו אליו.

גם במקרה שלפנינו אין מקום להתחשב בדברים שצד אחד חשב עליהם בלבבו, אלא יש לבחון רק את לשון השטר ואת הדברים שידוע ששני הצדדים התכוונו אליהם. לפיכך, גם אם התובע התכוון בלבבו לריצוף קרמיקה, אין זה מכריע את המחלוקת המשפטית בין הצדדים, ולכן עלינו לפסוק על פי הכלל המוציא מחבירו עליו הראייה.

המומחה תמחר את הפער בין הובלת ריצוף קרמיקה לבין הובלת ריצוף אבן, אך המומחה כלל לא הכריע בשאלת פרשנותו של המונח "ריצוף", האם משמעו אבן או קרמיקה.

כוחלה – עבודה זו כלולה בריצוף אבן ומקובל שלא מתמחרים אותה בנפרד. כיוון שקבענו שהנתבע יכול לטעון שמדובר בריצוף אבן, הרי שגם אין מקום לצפות ממנו לתשלום נוסף על כוחלה. לפיכך גם התביעה בנוגע לכוחלה - נדחית.

לסיכום – התביעה לתשלום עבור הובלת הריצוף ועבור הכוחלה – נדחית.

דעת מיעוט:

על מנת להכריע בשאלה זו נבחן את ההתכתבות בין הצדדים:

ביום ה' תמוז תשע"ח (18.6.2018) התובע שולח ווצאפ לנתבע: "תבואו לפה לבחור קרמיקה... לריצפה בחוץ". רק אז הנתבע מדגיש שהוא מעוניין בריצוף מאבן: "תחשוב על אבן כמו החצר אצלי בבית". מתכתובת זו, שנשלחה מספר ימים לאחר שליחת הצעת המחיר, ברור שהתובע הבין שהריצוף יהיה מקרמיקה.

אכן החל מיום ה' בתמוז תשע"ח (18.6.2018) יש תכתובת ארוכה עם התובע על ריצוף מאבן, ומשמע שהתובע היה מודע לכך שמדובר על ריצוף אבן. תכתובת זו עצמה מוכיחה, שהחל מיום הגשת הצעת העבודה ועד שלושה ימים לאחר מכן - התובע הבין שמדובר על ריצוף מקרמיקה.

מדברים אלו ברור לחלוטין שבעת שנשלחה הצעת המחיר, התובע לא התכוון להתחייב לרצף באבן, אלא רק בקרמיקה.

בשו"ע (חושן משפט סימן סא סעיף טז) מובא, שפרשנות ההסכם תלויה בהבנתו ובהסכמתו של המתחייב בשעת ההתחייבות: "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה". כלומר יש לבחון על מה התחייב התובע בהצעת מחיר. ההיגיון לכך הוא פשוט, לא יעלה על הדעת שאדם יתחייב להצעת מחיר זולה ופשוטה, אך המזמין ידרוש ממנו לבצע עבודות נוספות שבוודאות הוא לא התכוון להתחייב עליהן.

מכיוון שאנו יודעים בוודאות, שהתובע בזמן אמת (כלומר בעת מתן הצעת המחיר) - התכוון לרצף בקרמיקה ולא באבן, לפיכך הוא רשאי לתבוע תשלום נוסף על עבודות נוספות שנובעות מהעבודה באבן שכאמור לא כלולה בתוך ההתחייבות שלו, וכפי שאפרט:

שינוע הריצוף - בהסכם נקבע שהנתבע ירכוש את הריצוף. הדעת נותנת שמי שרוכש את הריצוף – אחראי גם על ההובלה והשינוע של הריצוף עד לבית שבו נערך השיפוץ. ואכן הנתבע בדיון הראשון (פרוט' עמ' 10 שורה 33) הודה, שהוא שילם עבור ההובלה של הריצוף: "אני רכשתי את האבן לבחוץ, 145 מ"ר ב25 אש"ח... זה גם כולל את ההובלה שהייתה בערך 1000 ₪". וכך גם אמר התובע (פרוט' עמ' 13 שורה 30): "זה מקובל שלהביא את הריצוף. הוא (=הנתבע) מביא את הריצוף". כלומר יש הודאה של הנתבע והסכמה של התובע בדבר אחריות הנתבע על ההובלה.

האדם שמשלם על ההובלה - אחריות על ההובלה עליו, והוא זה שנושא בנטל הראייה ולהוכיח שהחלק האחרון של ההובלה - על הצד השני. הנתבע הודה ש-90% מההובלה עליו והוא אף שילם על ההובלה, אם כן לעשות תפנית בעלילה ולטעון שהחלק האחרון לא עליו – נדרשת לכך הוכחה. ולכן אני סבור שהיה על הנתבע להוביל את הריצוף עד לבית, ומאחר שהתובע עשה עבורו את עבודת השינוע לפיכך יש לחייבו על פי תמחור המומחה.

הגיוני שאדם לא מקומי שגר בהרי ירושלים – לא יהיה מודע לניואנסים, ולא ייתן דעתו על כך שמדובר בבית בעיר העתיקה בט' שמצריך שינוע ידני. ניתן להעריך שהתובע הבין רק בזמן אמת שכל החומרים נמצאים בט'. קשה לצפות מהתובע שיעצור הכל ויתקשר לנתבע. בזמן הגעת החומרים - יש לחץ לארגן ולסדר את הכל, לוודא שחלילה אף אדם לא ייכשל בחומרים שמונחים שם (ברזלים, כמויות גדולות של חול, חבילות ריצוף וכן הלאה), ולכן ניתן לקבל שהתובע רץ קדימה ושינע את הריצוף. כמובן שזה לא אומר שאין לו זכות לקבל כסף. לגבי שאר התוספות שלא הייתה דחיפות ונחיצות – ניתן לראות מהתכתובות בצורה ברורה שהתובע אכן התריע שמדובר בתוספות שלא כלולות בהסכם.

אציין שאף המומחה שקרא את פרטי המקרה סבר, שיש לחייב את הנתבע על השינוע בסך של 1,500 ש"ח.

עבודת הכוחלה – במקרה כאן, הנתבע ביקש כוחלה כחול רק על החצר התחתונה ולא על החצר העליונה (קובץ צאט עמ' 29): "החצר התחתונה עם כחול כמו ששלחת אתמול. נכון... החצר התחתונה חייבת להיות כחולה". למעשה, הנתבע לא נהנה בכלל מעבודת הכוחלה שבחצר התחתונה, שהרי הנתבע הביא בעל מקצוע אחר שיוציא את הכוחלה וישים כוחלה חדש על 55 מ"ר. כאמור בחצר יש כ-125 מ"ר. התובע ביקש על עבודת הכוחלה תוספת בסך 4,000 ש"ח, כלומר סך של 32 ש"ח למ"ר. הנתבע הכין כוחלה חדשה על 55 מ"ר, ולכן אין עליהם חובת תשלום (כפי שאסביר לקמן).

הנתבע נהנה מעבודת הכוחלה רק על 70 מ"ר (שטח החצר העליונה), ולפיכך יש עליו חובת תשלום בצורה מלאה (70 מ"ר * 32 ש"ח למ"ר = 2,240 ש"ח). המומחה בחוו"ד (סוף עמ' 2) כתב על מחיר הכוחלה: "המחיר בטווח סביר והוגן". אומנם על פי הבנת התובע שמדובר בריצוף מקרמיקה, היה עליו לבצע רובה לקרמיקה, כך שהיה עליו להוציא סכום נוסף לרכישת הרובה, וכיוון שהתובע ביצע לבסוף אבן ולא קרמיקה, הרי שנחסכה ממנו הוצאה זו, ולכן יש לזכות את הנתבע מלשלם סכום זה, ולהפחית עלות זו מעלות הכוחלה. לאור זאת נראה שיש לפשר ולחייב את הנתבע בשני שליש מהסכום (שני שליש מ- 2,240 ש"ח), בסך 1,493 ש"ח.

לעיל כתבתי שאין חובת תשלום על עבודה שהנתבע לא נהנה ממנה. עתה אבסס את דברי. מדברי הרמ"א (בסימן שעה סעיף ז) ניתן להוכיח, שאין חובת תשלום על עבודת התובע, באותם 70 מ"ר שהנתבע לא נהנה מהעבודה, ואף הזמין קבלן אחר שיסיר את הכוחלה שביצע התובע ויכין כוחלה חלופית. מדברי אבן האזל (הלכות שכירות פרק י הלכה ד, דבריו יובאו בנספח ב') ניתן לדייק, שאם ברור לנו שאין לבעל הבית כל הנאה מעבודת האומן, הרי שדינו כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, שיכול לומר טול עציך. (הרב יוסף פליישמן, עלון המשפט 131 עמ' 2 הערה 12).

לסיכום דעת המיעוט: יש לחייב את הנתבע כפי חוות דעת המומחה, לאמור, על השינוע סך של 1,500 ש"ח, ועל הכוחלה סך של 1,493 ש"ח.

עד כאן דעת המיעוט. הוכרע כדעת הרוב, שאין לחייב על השינוע ועל הכוחלה.

תשלום על יציקת בטון

המומחה כתב שעלות יציקת בטון ברחבת החצר העליונה כולל רשת היא - 200 ש"ח למ"ר ולא פחות מ-1,500 ש"ח. המומחה ציין מה המחיר למ"ר אך לא כתב כמה מ"ר היה (כי כאמור בשלב זה כבר לא ניתן לבחון זאת). הצדדים נחלקו בכך: התובע בתגובה מיום 15.5.2023 כתב שבחן את השטח לפי המדידות של מר ש', והשטח הוא 10.29 מ"ר. לעומת זאת, הנתבע בתגובה מיום זה טען שהמדידה של מר ש' מתייחסת גם לשטח רוחב המדרגה. היות ושטח המדרגה אינו רלוונטי לסעיף תביעה זה לכן לדברי הנתבע מדובר בשטח של 5.14 מ"ר.

דיון:

דעת הרוב - יציקת הבטון הכרחית לשם ביצוע ריצוף. לא ניתן לרצף בכל השטח בלי ליצוק בטון תחילה. ובכן, הלא התובע ראה את התוכנית של מר ש' ואת התוכנית האדריכלית וידע היטב שיהיה עליו לרצף את כל השטח כולו, ובכלל זה את השטח שבו נמצא הבטון המוגבה. אך למעלה מזאת: בחוזה שבין הצדדים נכתב שהתובע ירצף את החצר, ואין כל אזכור לכך ששטח זה לא ירוצף. התובע גם ידע שאין סיבה להניח שמתחת לבטון המוגבה קיימת יציקת בטון שניתן לרצף עליה, שהרי בטרם מתן הצעת המחיר כתב לו הנתבע בווצאפ: "בהמשך לשיחתנו, לפי מה שנמסר לי, הבטון באזור המוגבה, הנו שכבה דקה. מתחתיו אדמה ואין בעיה להנמיך" (לא ניתן לרצף על חול כי הריצוף ישקע). בהינתן כך, הדעת נותנת שהמחיר שנקבע לריצוף הוא המחיר הסופי שעל הנתבע לשלם כדי לקבל ריצוף, ועל התובע לעשות את כל הנדרש על מנת לעמוד בהתחייבותו ולדאוג שיהיה ריצוף בכל השטח.

בהקשר זה נציין – לקוח ממוצע אינו בקי בנושא זה ואין לו כל אפשרות לדעת שיש צורך ביציקת בטון. כאשר לקוח פונה לקבלן בבקשה שיעשה לו ריצוף, והקבלן מתחייב לבצע לו ריצוף תמורת סכום כזה או אחר, הרי שללקוח אין כל דרך לדעת מה נצרך על מנת שיהיה לו ריצוף (והקבלן יודע זאת היטב), ובדיוק לשם כך הוא פונה לבעל המקצוע שלו – לקבלן, על מנת שיתווך לו את עולם הבנייה ויטפל בכל מה שצריך לטפל ויוביל אותו למחוז חפצו – לכך שחצרו תהא מרוצפת, תמורת התשלום שעליו מסכמים. לכן לא ניתן לבוא ללקוח ולהודיע לו שעליו לשלם סכום נוסף עבור עוד מלאכות, בשעה שהיה ברור מראש שלשם כך ניתן התשלום – כדי שהקבלן יטפל בכך הנדרש וידאג שהשטח ירוצף. לשון אחר: גם אם בקרב בעלי המלאכה מקובל לתמחר את יציקת הבטון כסעיף נפרד, הרי שאין אפשרות לצפות מהלקוח להוסיף תשלום, מפני שהלקוח לא ידע זאת ולא היה אמור לדעת מה הצרכים המקצועיים לשם הנחת ריצוף, ובדיוק לשם כך הוא פונה לקבלן.

חשוב להדגיש שאילו היה מדובר בנתון מפתיע שהתגלה במהלך העבודה (ולא היה ניתן לצפותו מראש), התובע אכן היה זכאי לתוספת, אולם במקרה שלנו לא מדובר על נתון מסוג זה. לפיכך אנו דוחים את התביעה לתוספת כספית עבור סעיף זה.

התובע טען (פרו' דיון 1 עמ' 2 שורה 26) שלא הבין שיהיה עליו לרצף את כל השטח כולו, אבל לא ניתן לקבל את דבריו, וזאת משני פנים. ראשית ועיקר: כבר אמרנו שבהסכם כתוב שעל התובע לרצף את החצר, ומכאן שעליו לרצף גם שטח זה. שנית, ייתכן שישנו שיקול נוסף שמכוחו יש לדחות את עמדת התובע: הלא התובע כתב בהצעת המחיר ששטח החצר הוא כ-110 מ"ר. ככל ומספר זה הגיע מחישוב השטחים המופיע בתכנית האדריכלית (סכום השטחים שם הוא כ-113 מ"ר), אזי יוצא שכבר בעת שליחת הצעת המחיר התובע ידע שיהיה עליו לרצף גם שטח זה.

דעת מיעוט – בתחילת פסק הדין הורחב בצורה ארוכה ומנומקת, שעל כל תוספת עבודה שלא כלולה בהסכם – יש חובת תשלום. לחובת תשלום זו יש עוגן הלכתי אם מדין "נהנה", אם מדין "יורד לשדה חבירו", כמבואר בהרחבה בנספח הראשון.

חבריי הדיינים כתבו: "בחוזה שבין הצדדים נכתב שהתובע ירצף את החצר, ואין כל אזכור לכך ששטח זה לא ירוצף". כאמור לעיל הסכם זה אינו פאושלי, ולפיכך לא ניתן לקבוע שהתובע חייב לרצף את כל החצר. הצעת המחיר בוודאי לא כללה את שטח החצר שבו יש היום דשא, (כך שלא ניתן לומר שהחוזה חייב את ריצוף כלל החצר). ניתן להניח שגם השטח המקביל לדשא - לא הוכלל בהסכם, והוא חלק מהתוספת אותה ביקש הנתבע.

בדיון הראשון טען התובע (פרוט' עמ' 2 שורה 22 ואילך), שהנתבע ביקש ממנו להוסיף 20 מ"ר ריצוף במקום שבו בוצעה עבודת הבטון שאנו דנים עליה כעת. לעיל בית הדין קבע כי יש חובת תשלום על תוספת 15 מ"ר ריצוף, (בהסכם נכתב שהריצוף יתבצע על 110 מ"ר כאשר למעשה בוצע ריצוף על 125 מ"ר), ואין כל הבדל בין תוספת בעבודת הריצוף שיש בה חובת תשלום ובין תוספת בעבודת בטון שמחייבת תשלום. כל עבודה שנעשית מעבר לאמור בהסכם נחשבת לתוספת ויש עליה חובת תשלום.

חבריי הדיינים הדגישו: "שאילו היה מדובר על נתון מפתיע שהתגלה במהלך העבודה, התובע אכן היה זכאי לתוספת". במקרה כאן התובע טען (ללא הכחשה ברורה מצד הנתבע) שהנתבע ביקש ממנו להוסיף ריצוף על שטח נוסף שקרוב לדשא, ועל שטח זה בוצעה עבודת בטון ולאחר מכן תוספת ריצוף. כלומר גם עבודת הבטון וגם עבודת הריצוף הם נתונים מפתיעים שהתרחשו לאחר מתן הצעת המחיר. כמו כן מדובר בשטח הררי ולפעמים יש סלע קשה שניתן לרצף עליו בצורה ישירה ללא ביצוע עבודת בטון, ומכיוון שלא ברור (ולכל הפחות לא היה ניתן לדעת בוודאות) שיש צורך בביצוע עבודת הבטון לפני עבודת הריצוף, ניתן בהחלט לקבוע שמדובר בעבודה חדשה שהתובע לא היה מודע לה, ומגיע לו על כך תוספת תשלום על פי התמחור שקבע המומחה.

אוסיף ואומר כי על פי דעת הרוב יוצא, שכאשר התובע אמר שהוא מבקש על הריצוף סך 250 ש"ח למטר - זה כולל את העבודות הבאות:

רכישת חול כמצע לריצוף.

הובלה ידנית.

עבודת הריצוף עצמה.

כוחלה.

איטום פוליגג (אם כי לדעת הרוב יש לפשר בעניין זה).

איטום רולקה. (אם כי לדעת הרוב יש לפשר בעניין זה).

יציקת בטון, כולל ברזלים חומר ועבודה.

איני יכול להצטרף להבנה זו, כי אין כל היגיון להעמיס על אותם 250 ש"ח ריצוף - כל כך הרבה עבודות, זאת במיוחד לאחר שקיבלנו חוות דעת ממומחה אינג' מוטי קנפו, שבאופן כללי אישר סכומים על כל עבודה בנפרד.

הדעת נותנת שניתן להתלבט רק ביחס לעבודה שהן בחינת תולדה של אותו אב מלאכה, (למשל בעבודת בצביעה ניתן לכלול: תיקוני טיח, עבודת שיוף וצביעה כמה פעמים עד לקבלת תוצאה מיטבית), אך וודאי שאם מדובר על שני אבות מלאכה שונים (ריצוף ובטון, או ריצוף ואיטום) – יש חובה לשלם עבור כל מלאכה בנפרד.

מר ש' היה המודד מטעם בית הדין שהוסכם על שני הצדדים. בקובץ שהוא שלח (נקרא: "סקיצה ומדידת חצר עליונה") הוא חישב את אזור ח' ב- 10.29 מ"ר. המומחה הפחית מאזור יא' - 0.26 מ"ר, ולפיכך יש לקבוע כי השטח הוא בגודל 10 מ"ר (מעוגל כלפי מטה), לפיכך אני סבור שמגיע לתובע סך 2,000 ש"ח על עבודת הבטון כפי תמחור המומחה.

עד כאן דעת המיעוט. נפסק כדעת הרוב שיש לדחות תביעה זו.

תשלום על פירוק ברזלים וצינורות

התובע טוען שהוא ביצע מלאכה נוספת שלא תומחרה בחוזה, ופירק צינורות שהיו קבועים בתוך הקיר בחצר החיצונית (הצינורות בלטו החוצה). הפירוק נעשה בכדי לצבוע את הקיר. לטענת התובע מדובר על 4-5 שעות עבודת פועל עם דיסק על סולם גבוה. ולפיכך הוא תובע 800 ש"ח.

דיון:

דין טענה זו להידחות. טענתו של התובע, שמדובר בתוספת עבודה שכרוכה בתוספת תשלום – אינה סבירה. התובע ידע היטב שברצונו של הנתבע שיבצע את הצינורות ליד ארון הקודש. הדבר נאמר לו לפני מתן הצעת המחיר, וגם לאחריה – בשבוע השני לעבודתו (כל האמור כאן עולה בבירור מתכתובות הווצאפ שבין הצדדים במסמך 'צא'ט תמם' בהודעה מיום כ"ז אב תשע"ח, (8.8.18), וכפי שיוסבר מיד). והוא הסכים לבצע מלאכה זו וגם תכנן לבצעה בלא לתמחר אותה בהצעת המחיר ובלא לציין שיהיה על הנתבע לשלם עליה תשלום נוסף מעבר לאמור בחוזה. בשבוע השני לעבודה, בעת שנשאל על ידי הנתבע היכן הדברים עומדים, התובע לא טען שמלאכה זו נשמטה מהצעת המחיר בשל שכחה ושעל הנתבע להוסיף עליה תשלום, אלא השיב לנתבע שאכן בכוונתו לבצעה (אלא שעוד לא הספיק לבצע) בלא לציין שהעבודה כרוכה בתשלום.

גם אם עבודה רגילה שהתובע מבצע מעבר לחוזה נחשבת לתוספת המצדיקה תשלום, הרי שכאן דבר זה לא ניתן להיאמר. הלא ביצוע מלאכה זו נידון עוד בטרם נשלחה הצעת המחיר והוסכם על הצדדים שהתובע יבצע, ובכל זאת התובע לא דרש עליה תשלום בהצעת המחיר ששלח וגם לאחר מכן כשהצדדים שוחחו על כך התובע לא טען ששכח לתמחר מלאכה זו. מכאן נראה שהתובע התכוון לבצע מלאכה זו בלא לקבל עליה תשלום נוסף מעבר לאמור בחוזה, בשל כך אין הוא זכאי לדרוש עבורה תשלום נוסף[4].

נבסס את דברינו:

בתאריך כ"ז אב תשע"ח (8.8.2018) כותב הנתבע:

אני אמרתי לך כבר כשהיית כאן לתת הצעת מחיר ולאחר מכן אני עברתי איתך אישית והדגשתי בפניך כבר בשבוע השני לעבודה, כשהייתי כאן, שצריך להוציא את כל הצינורות מהקירות ולאטום. אמרת ברור אני עדיין לא בשלב זה. הייתי כאן ובאנו שוב בטלפון.... שוב ציינת שברור.

התובע משיב:

...דיברת תמיד על הצינורות שליד ארון הקודש , אפילו לא במילה על הצינורות שעליהם היו תלויים העציצים, כי להוציא את העציצים דברת הרבה יותר מאוחר.

כלומר הנתבע טוען שעוד לפני מתן הצעת המחיר הוא ביקש מהתובע להסיר את הצינורות שליד ארון הקודש, וחזר על בקשתו זו לאחר תחילת העבודה. התובע אכן מודה בסיפור זה, והוויכוח בין הצדדים הוא רק האם דובר גם על הסרת הצינורות של העציצים.

מעתה, כיוון שהתובע מודה שעוד לפני הצעת המחיר הוא הסכים להסיר את הצינורות שליד ארון הקודש בלא לציין זאת בהצעת המחיר ובלא לקבל תוספת תשלום מעבר לאמור בחוזה, והמלאכה בוצעה מתוך מחשבה זו, הרי שאין הוא יכול לחזור בו ולדרוש תשלום נוסף לאחר שביצע את המלאכה. לפיכך יש לדחות את התביעה לתשלום עבור פירוק הצינורות שליד ארון הקודש.

מאידך, התובע טען שלא התחייב לפרק צינורות נוספים, ואכן לא הוכח שהתובע הסכים לפרק גם את הצינורות שליד העציצים ולכן אנו קובעים שאין הוא מחוייב בכך, ואין הנתבע יכול לקבל זיכוי על כך שהתובע לא הסיר צינורות אלו, וכפי שיוסבר להלן בנוגע לתביעה הנגדית על חיתוך ברזל בחומה.

נדגיש שגם אין מקום לחייב את הנתבע לשלם עבור הסרת צינורות בחלקים אחרים של המתחם (ליד העציצים), מפני שמתכתובות הווצאפ שבין הצדדים ברור שעד א' אלול תשע"ח 12.8.18 התובע לא ביצע מלאכה זו, ומשם והלאה לפי דברי הצדדים בתכתובות, רק מר ש' ביצע עוד מלאכות בשליחות התובע. מעבר לכך, יש לציין שבכתב ההגנה (בעמ' 36) הנתבע מכחיש טענה זו ואומר שהתובע כלל לא הסיר צינורות ליד העציצים לכך יש לצרף את היותו של התובע בגדר המוציא מחבירו. בנסיבות אלו נראה בבירור שיש לדחות תביעה זו.

ואין לטעון שהתובע זכאי לתשלום על כך שהסיר צינורות אחרים (=לא צינורות ליד ארון הקודש ולא צינורות ליד העציצים), מכיוון שבתכתובת שבין הצדדים לא הוזכרה מציאות של צינורות נוספים מעבר לשני מיקומי צינורות אלו, וניכר שכל המחלוקת בין הצדדים היא רק באשר לצינורות שליד העציצים.

ויש להוסיף שמדברי התובע שאמר "דיברת תמיד על הצינורות שליד ארון הקודש", ניכר שכוונתו לומר שרק הצינורות הללו הוסרו על ידו, ולא צינורות נוספים במקומות אחרים (או לחילופין, שיש התאמה בין הצינורות שהסיר לצינורות שהתבקש להסיר עוד לפני הצעת המחיר). ונמצא שיש רק שתי קטגוריות בעניין זה – צינורות ליד ארון הקודש שהתובע התבקש להסיר ואכן הסיר, וצינורות ליד העציצים שהתובע כלל לא התבקש להסיר, לטענתו, ואכן לא הסיר, ומכאן שדרישת התובע לתוספת תשלום עסקה רק בצינורות שליד ארון הקודש.

עוד נוסיף, שגם אם היה סעיף זה בגדר ספק (ואין הדבר כך), לא היה עלינו לחייב את הנתבע, כי הלא התובע הוא הבא להוציא מחבירו ועליו חובת הראיה.

לסיכום: אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום על הסרת הצינורות.

הורדת קיר בטון

בתאריך כ"ט סיון תשע"ח (12.6.2018) – כותב הנתבע: "בהמשך לשיחתנו, לפי מה שנמסר לי, הבטון באזור המוגבה, הנו שכבה דקה. מתחתיו אדמה ואין בעיה להנמיך". מדברים אלו ניתן להסיק שכל שהיה מצופה מן התובע לבצע במסגרת "פירוק בטון במשטח העליון ויצירת שיפוע נמוך" הוא להנמיך את ההגבהה הקיימת במקום שבו היה בעבר בטון. אין כל סיבה להסיק מכאן שחובתו של התובע גם להרוס את קיר הבטון שחוצץ בין איזור הגינה ולכן מדובר בתוספת מלאכה המצדיקה תוספת כספית.

דעת הרוב - עם זאת, קיימות מספר סיבות שלא לחייב על עבודה זו. ראשית, חשוב להדגיש שהספקות שנוצרו בשאלת התשלום על מלאכה זו – מונחים לפתחו של התובע. הן מפני שהמוציא מחבירו עליו הראייה, והן מפני שדרכם של קבלנים להעמיד את הלקוחות על המחיר שיהיה עליהם לשלם על כל מלאכה ולאפשר להם לקבל החלטה המתאימה להם, ולתעד בכתב את הסכמתו של הנתבע לכל תוספת ולמחירה המדויק. במקרה שלפנינו דבר זה לא נעשה, והספקות שמתעוררים מונחים לפתחו של התובע. בנוסף, ידוע שהתובע ביצע מלאכות שונות בהתנדבות, וכפי שלמשל כתב התובע בעצמו במפורש בתום העבודה ביום ח' אלול תשע"ח-19.8.18 שביצע ללא עלות צנרת מים ונקודות חשמל ודברים אלו מעוררים את השאלה האם ישנן עבודות נוספות שהתובע לא סיכם עם הנתבע שיינתן עליהן תשלום והתכוון לבצען (ואף ביצען) בהתנדבות. אפשרות זו מתחזקת לנוכח העובדה שהתובע ידע היטב שאין ברצון הנתבע לשלם על תוספות (כפי שמוכח ממה שכתב התובע ביום 16.7.18: "סליחה שאני אומר, אבל גם ככה אין לך כסף לתוספות" וכפי שגם עולה בבירור מתכתובת הווצאפ ביום 5.7.18 שבה מוזכר שהייתה לצדדים שיחה על התוספות שיש בעבודה), ולכן עולה החשש שגם מלאכה זו בוצעה בלא כוונה ליטול עליה שכר. הודעה זו גם מהווה קושי גדול בעמדתו של התובע – בפעמים אחרות הוא התבקש על ידי הנתבע לבצע תוספת עבודה, וסירב לבצע בטענה שאין לנתבע רצון לשלם. ובכן, לשיטתו שהסרת קיר הבטון מהווה תוספת הכרוכה בתשלום, מדוע איפוא בחר לבצע את המלאכה?

ואין לטעון שמכך שכיום התובע טוען שלא ביצע עבודות נוספות בחינם, מוכח שאכן לא ביצע בהתנדבות כל עבודה שהיא (מעבר לעבודות שציין בעצמו שביצע בחינם – כנקודות חשמל, צנרת מים וכו'), וזאת משום שכעת התובע בא להוציא ממון, והדעת נותנת שלא ניתן לקבל את גרסתו בלא ראייה ניצחת [ההודעה על העבודות שהתובע ביצע בחינם נשלחה בתאריך י' אלול תשע"ח (21.8.18), לאחר שהתעוררה המחלוקת בין הצדדים].

אמת שעל פי ההלכה מחילה היא טענה גרועה, ואין אדם יכול לטעון שחובו נמחל בלא להוכיח זאת, אבל במקרה שלפנינו פני הדברים שונים. זאת משום שכלל לא ברור שנוצר חוב.

ואמנם, בדרך כלל אנו מניחים שאדם אינו עובד בהתנדבות, ולכן הנהנה ממעשי חבירו חייב לשלם, אולם במקרה דנן הדברים שונים. ראשית משום שידוע שהתובע עשה בהתנדבות כמה וכמה מלאכות אחרות (שלא תומחרו מראש בהצעת המחיר) והדבר מעורר את החשש שגם מלאכה זו בוצעה בהתנדבות (אפשרות זו מתחזקת לנוכח העובדה שמדובר בבית בעל ערך היסטורי-רוחני). בנוסף, כבר שאלנו לעיל: הלא התובע ידע שאין ביכולתו/ברצונו של הנתבע לשלם על תוספות עבודה (וכפי שאמר בהמשך "גם ככה אין לך כסף לתוספות"), ואם כן מדוע ביצע עבודה זו.

נדגיש כי גרסתו של התובע ובחירתו לבצע מלאכות שלדעתו הן תוספת, אינה מובנת לנו כלל ועיקר. הלא לפי תאריכי ביצוע המלאכות (כפי שעולה מתכתובות הווצאפ) מסתבר שקיר הבטון הוסר לפני ד' אב תשע"ח (16.7.18), ולאחר יום כ"א תמוז תשע"ח (4.7.18). ואם כן, כאשר התובע מתבטא "גם ככה אין לך כסף לתוספות", משמעות הדבר היא שהתובע עצמו ידע שאין לנתבע יכולת/רצון לשלם על התוספות (ויש להדגיש שהתובע לא פנה כאן לנתבע בשאלת בירור, אלא הציג זאת כעובדה ידועה ומוסכמת – שהנתבע אינו מעוניין לשלם על תוספות מלאכה). ובכן, מדוע בחר לבצען? גם אם התובע יטען עתה שערך שיחה טלפונית עם הנתבע וקיבל את אישורו לבצע מלאכה זו תמורת תוספת תשלום, הרי שקשה לקבל שכך היו פני הדברים אחרי שהתובע לא העלה טענה זו בכל מהלך הדיונים. אילו אכן כך אירע והתובע קיבל מהנתבע הסכמה מפורשת לתוספת תשלום, אזי היה מתבקש שיטען זאת בבית הדין בהזדמנות הראשונה האפשרית. יתרה על זאת: בנוגע למלאכות אחרות, כאשר הנתבע ביקש מהתובע לבצע תוספות מלאכה, אזי ידוע שהתובע העמיד את הנתבע על כך שמדובר בתוספת או על כך שאין לנתבע כסף לתוספות ותמה איך ייתכן שיבקש עוד מלאכה, וכאן התובע לא נהג כך.

בנוסף, בתאריך כ"ו תמוז תשע"ח (9.7.18) כתב התובע "אי אפשר לבקש ממני עוד ועוד ואני אשאר בשלי" וציין שעם כל התוספות כבר יש לו עבודה רבה שעליו לבצע בלא תוספת שכר, ומכאן נראה שעד אותו רגע הסכים התובע לבצע תוספות מלאכה בחינם.

עם זאת, אין מכאן ראייה ניצחת הפוטרת את הנתבע. ראשית מפני שהודעה זו עצמה מבהירה שמעתה והלאה אין בכוונת התובע לעבוד בלא תשלום, וייתכן שקיר הבטון הוסר רק לאחר שנשלחה הודעה זו. בנוסף, גם אם קיר הבטון הוסר לפני שליחת הודעה זו, הרי שאין הכרח להסיק מהודעה זו שהתובע מודה שעשה מלאכות כלשהן בהתנדבות, אפשר שכל כוונתו היא רק להסביר שאחרי כל התוספות שעליהן נחלקו הצדדים (בשיחת הטלפון שנערכה בשבוע לפני כן על כך שבוצע ריצוף אבן, דהיינו הכוחלה וההובלה וכו') כבר יש לו עבודה רבה וממושכת, ולכן התובע מצפה שהנתבע לא יבקש ממנו לבצע בחינם מלאכה נוספת. לפי קריאה זו אין מכאן ראייה שהתובע הסכים לבצע בחינם מלאכות כלשהן, ונמצא שאין מכאן ראייה הפוטרת את הנתבע.

התובע סירב אמנם לבצע את תוספת המלאכה שביקש ממנו הנתבע באותו יום (=הצדדים סיכמו בחוזה שהתובע יצבע, והנתבע ציפה שהתובע יצבע בשליכט אקרילי ולא בצבע רגיל), אך הגיוני שזה היה מפני שבמקרה זה היה ברור שהנתבע לא ראה את המלאכה כתוספת ולא התכוון להוסיף עליה שכר.

גם ההודעה מיום ד' אב תשע"ח (16.7.18) שבה התובע אינו מבצע טיפול בפוגות אבן אלא כותב לנתבע שאין לו כסף לתוספות אינה ראייה ניצחת הפוטרת את הנתבע, וזאת מפני שאדרבה, מהודעה זו עצמה משתמע שהתובע מצפה לתשלום על כל מלאכה שיבצע, ולכן הוא מסביר לנתבע שלא נכון שיבצע מלאכה כאשר יש לנתבע קושי לשלם עליה.

יש להעיר שאחרי הכל, עדיין לא מספיק ברור מדוע לגבי קיר בטון למשל – התובע ביצע את בקשת הנתבע בלא אומר ודברים ואילו לגבי שליכט אקרילי והסרת פוגות אבן התובע לא ביצע אלא העמיד את הנתבע על כך שמדובר בתוספת הכרוכה בתשלום ואף ציין שידוע לו שאין ברצון הנתבע לשלם (וכפי שהערנו לעיל). ואמנם לגבי שליכט – ייתכן שהתובע ראה שהנתבע סבור ששליכט הוא חלק מהחוזה, אך לגבי פוגות האבן עמדת התובע אינה מחוורת כראוי וכבר העיר על כך הנתבע. הלא לפי דרך התנהלותו של התובע, היה עליו לבצע את הפוגות ולטעון אחר כך שמגיע לו על כך שכר נוסף. ייתכן להשיב שהתובע כלל לא רצה לטפל בפוגות בלא קשר לתשלום הכספי (וקצת נראה כך מדברי התובע שכתב שהדבר גם דורש זמן) או בדרכים אחרות, ועדיין הדברים זוקקים בירור מסויים.

למעשה, גם אם היה מקום לערוך דיון נוסף לצורך נושא זה, הרי שתיק זה כבר התעכב זמן רב ולדעתנו נכון יותר לא לעכבו עוד ולא להטריח את הצדדים עוד לצורך דיונים ובירורים נוספים ולכן נראה שיש לפשר בין הצדדים. בשל שיקול זה, וכן לאור כל השיקולים והצדדים השונים שהזכרנו, ולאור העובדה שייתכן והמלאכה נעשתה בתשלום או שהתובע אף ציין בפני הנתבע שהמלאכה כרוכה בהוספת תשלום, נראה שאין אפשרות להתעלם מנקודת המוצא הבסיסית שמי שעבד זכאי לתשלום, ולפטור לגמרי את הנתבע ומאידך גם נכון שלא לחייבו באופן מלא.

בנסיבות אלו אנו סבורים שיש לפשר ולחייב את הנתבע לשלם חלק מסכום התביעה. על פי ההלכה יש צורך לצדק גם את הפשרה. משמעה של הלכה זו הוא שהפשרה צריכה לשקף את המשקל שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים והצדדים התומכים בדברי בעלי הדין. במקרה שלפנינו נחלקו בכך הדיינים. דיין אחד סבור שיש לחייב 500 ₪, ואילו דיין שני סבור שיש לחייב 1,100 ₪ (גם כאן כבר כללנו בתוך פשרה זו כל שיקול אפשרי מדין פשרה, ובכלל זה את הצורך להפחית מהסכומים שנקבעו לאור הערת הנתבע שהמומחה כפי שיובא להלן תחת הכותרת 'הפחתה מתמחור מומחה על התוספות').

דעת דיין ג' – משנקבע ש"מדובר בתוספת מלאכה המצדיקה תוספת כספית" – איני מוצא שיש בכוחן של הסיבות שהובאו בדעת הרוב בכדי להכריע שיש ספק המצריך לבצע פשרה. איני מבין כיצד ניתן להכריע בצורה כה ברורה שלא הייתה בקשה לתוספת תשלום, כאשר לעיל הבאנו את הודעות הווצאפ הבאות של התובע: "היה לנו דיון בנושא התוספות ושם זה ניגמר", או: "אי אפשר לבקש ממני עוד ועוד, ושאני אשאר בשלי", או: "אני מתפלא עלייך, אם הצעתי זה אומר שזה לא עולה? כל מה שאני מציע זה בחינם?? הרבה פעמים כן, אבל צריך לעצור את עצמי. הקבלן מציע כי הוא רוצה לשפר, וזה אכפת לו, אבל זה לא אומר שהוא מממן את ההצעה שלו".

חשוב להדגיש: על מנת לטעון שהקבלן ביצע עבודה בחינם יש צורך להביא ראייה ניצחת. בלא ראיות ברורות, הנחת היסוד היא שקבלן אינו עובד בהתנדבות, ועל הלקוח לשלם לו את שכרו. לכן גם אילו היה בהודעות שהזכרנו בכדי לעורר ספק מסויים, הרי שאין בכוחו של ספק זה לפטור את הנתבע מחובתו לשלם לתובע את שכרו.

לעיל כבר הרחבתי שלהבנתי התובע לא העלה בדעתו שלא יקבל תשלום מהנתבע, אלא רק הבין שיש לו קשיים כלכליים. התובע הסכים לביצוע יישור השטח שליד הגינה מתוך כוונה ליישר את המפלס יחד עם החצר העליונה, ובכל להגדיל את המקום לבמת האירועים. התובע טען שהוא אכן הדגיש לנתבע שמדובר בתוספת בנייה, אומנם הנתבע הכחיש זאת. איני סבור כדעת חבריי הדיינים שקבעו בצורה וודאית, שהתובע לא שוחח עם הנתבע, כי אין לכך כל הוכחה, אדרבה ישנן הוכחות לשיחות כלליות על תוספות בנייה, וניתן להעריך שגם תוספת זו הייתה כלולה בשיחה ביום 4-5.7.2018.

בכדי להבין את טיב היחסים בין הצדדים, ברצוני להרחיב על הווצאפ מתאריך כ"ב תמוז תשע"ח (5.7.2018) שבו התובע כותב לנתבע: "אנחנו אנשים ישרים עם יראת שמים, נקבל עלינו עול מלכות שמים, ונלך לקבל דעת תורה. ככה הכל יבוא על מקומו בשלום. אין לי עניין בכל מצב להיכנס לאי נעימות שמשאיר טעם לא טוב. לכן כאשר נקבל דעת תורה זה יסדר את כל עניני המחלוקת".

ראשית אדגיש שלא מדובר על דין תורה אלא מדובר על דעת תורה וכפי שאסביר. מדובר בשני צדדים שהיו חברים וגרים באותו ישוב נפגשים בבית כנסת וכך הלאה. התובע מציע לנתבע לשמוע דעת תורה ולקבל את הכרעת הרב. לא מדובר ביחסי קבלן מזמין רגילים כפי שכתבו חברי הדיינים, ולכן להבנתי בתיק זה לא רלוונטי המשפט: "שדרכם של קבלנים להעמיד את הלקוחות על המחיר שיהיה עליהם לשלם". זימון לדין תורה הוא קריעת החבל (דבר שאכן נעשה בשלב מאוחר יותר), אך באותו שלב הייתה רק בקשה לקבל דעת תורה. אין לי כל ספק שלפחות עד ליום 19.7.2018 היה רק וויכוח בין הצדדים, אך לא היה קרע ביחסים, שכן ביום זה הנתבע בא לבית התובע, הביא לו בקבוק יין וסך 10 אש"ח כביטוי לשביעות רצונו.

כן איני רואה מקום לספק שכתבו חבריי בדעת הרוב: "ידוע שהתובע ביצע מלאכות שונות בהתנדבות, ועולה החשש שגם מלאכה זו בוצעה בלא כוונה ליטול עליה שכר". שכן מקריאת תכתובת הווצאפ ניתן לדעת אלו עבודות התובע ביצע בחינם (ביום י' אלול תשע"ח, 21.8.2018, התובע שולח הודעה בה הוא אומר שנקודות חשמל ומים - הן תוספת שהוא ביצע בחינם), ולפיכך אין כל צורך להסתפק בכך. אחזור ואזכיר את דברי הרמ"א (בסימן ע סעיף א) שכתב: "שמחילה טענה גרועה היא". כלומר ללא הוכחה ברורה לא ניתן לקבוע שמדובר בעבודה שנעשית בחינם והתובע מחל לנתבע על שכרו. לאור האמור אני סבור כי יש לחייב את הנתבע כפי שקבע המומחה בסך 1,500 ש"ח על הורדת קיר הבטון.

עד כאן דעת דיין ג'.

נפסק כדעת רוב הדיינים שעל הנתבע לשלם על סעיף זה 1,100 ₪.

בניית סינר

הצדדים התבקשו לשלוח לבית הדין תמונות שיבהירו את עמדתם, אך לא שלחו למרות שיכלו לעשות כן. בהינתן כך, עלינו להכריע בלא לראות את המקום. למעשה, בניית שירותים אינה כוללת בתוכה הקמה של מחסן עילי (בוידעם), ולכן מדובר בתוספת עבודה המטילה גם תוספת תשלום. לפיכך היה נכון לחייב את הנתבע לשלם על עבודה זו.

דעת הרוב – עם זאת, גם עמדת התובע אינה פשוטה. הלא הוא ידע שאין לנתבע כסף לתוספות, כפי שנאמר לו ביום 4.7.2018 וכפי שאמר בעצמו לנתבע מספר פעמים, ואם כן מדוע ביצע מלאכה זו. גם העובדה שלא העמיד את הנתבע בצורה ברורה ומפורשת על כך שמלאכה זו כרוכה בתוספת תשלום (כמקובל אצל כל קבלן) אינה מובנת ומעוררת את האפשרות שכוונת התובע הייתה לעבוד בלא תשלום, וכפי שעשה במלאכות אחרות (בדומה לדברינו ביחס לקיר הבטון). בנסיבות אלו לדעתנו יש לפשר בין הצדדים. בנושא זה נחלקו שני הדיינים. דיין אחד סבור שעל הנתבע לשלם על סעיף זה 250 ₪, ואילו דיין שני סבור שעל הנתבע לשלם 400 ₪.

דעת דיין ג' - לעיל הבאנו הודעות ווצפ רבות שהתובע דיבר עם הנתבע על תוספות, כך שאיני רואה כל מקום לקבוע כ"עובדה שלא העמיד את הנתבע בצורה ברורה ומפורשת על כך שמלאכה זו כרוכה בתוספת תשלום". לפיכך יש לחייב על פי חוות דעת המומחה בסך של 500 ש"ח.

למעשה הוכרע כדעת הרוב שעל הנתבע לשלם 400 ₪.

איטומים

איטום סילר – מלאכה זו היא תוספת על האמור בחוזה, ולכן על הנתבע לשלם עליה וכדין כל מי שחבירו ביצע עבורו מלאכה שאינו רשאי ליהנות ממנה בלא לשלם עליה. לפיכך בית הדין מקבל תביעה זו, ומחייב את הנתבע בסך 600 ₪.

[אחד הדיינים הוסיף שכיוון שידוע שהסילר בוצע בתאריך 15.7.18, (כפי שמופיע בתמונה המופיעה בעמ' 35 בכתב ההגנה) והיות וכבר בתאריך כ"ו תמוז תשע"ח (9.7.18) הבהיר התובע שאין ברצונו לבצע תוספות בלא תשלום נוסף, לכן לא ניתן לומר שהתובע התכוון לעשות בחינם מלאכה זו, ויש בכך חיזוק להוראתנו). מסתבר גם שהתובע העיר על מלאכה זו במסגרת שיחתו הטלפונית עם הנתבע ביום כ"א תמוז תשע"ח (4.7.18), שהרי התובע התקומם על כל המלאכות שנובעות מכך שבוצע ריצוף אבן, וגם מלאכה זו לדעתו נצרכת רק בריצוף אבן. ע"כ דברי אחד הדיינים].

איטום רולקה – המומחה כתב בחוות הדעת שעלות איטום רולקה - כ-19-20 ש"ח למ"א (=מטר אורך). המומחה כתב מחיר למ"א אך לא כתב כמה מ"א היה (כי כאמור בשלב זה כבר לא ניתן לבחון זאת). הצדדים נחלקו בכך: בתגובה מיום 18.5.2023 התובע כתב, שמדובר ב- 40 מ"א (30 מ"א בחצר התחתונה ו-10 מ"א בחצר העליונה). עוד העיר התובע שלדעתו המחיר שנקב המומחה קצת נמוך ביחס לתנאי השטח. בתגובה מיום 14.5.2023 כתב הנתבע: "אינני יודע מה השטח שצריך "רולקה" גם המומחה לא יודע".

איטום פוליגג – הצדדים נחלקו גם בנוגע לאיטום פוליגג (עמדות הצדדים כבר הובאו לעיל בפרק שבו הוצגו טענות הצדדים).

דעת הרוב באיטום פוליגג ורולקה:

ביום כ"ט סיוון תשע"ח (12.6.2018) - 3 ימים לפני מתן הצעת המחיר - התובע שואל את הנתבע, האם הוא מעוניין בכך שיבוצע איטום מתחת לריצוף? הנתבע עונה שכדאי למרוח איטום אלא שאין צורך ביריעות. התובע מעיר: "אני מדבר על השטח שמרוצף היום באבנים. הנתבע משיב: אני לא יודע מה יש מתחת... כמו שאמרתי אין כיום בעיית רטיבות הכל מתחת בטון יצוק. אבל נראה שכדאי למרוח משהו".

כלומר התובע שאל האם יש צורך באיטום, והנתבע ענה שאכן יש צורך, ואין הדבר תלוי בשאלה האם תימצא רטיבות או לא. התובע, לאחר ששמע את תשובת הנתבע, מסיים את הדיון באמירה: "נגיע לגשר ונחצה אותו".

הגם שבדרך כלל הביטוי "נגיע לגשר" משמעו שנידרש להכריע בשאלה רק לאחר שתתעורר, הרי שכאן לא ייתכן לפרש כך, שהרי התובע שאל האם יש צורך לבצע איטום, והתברר לו שיש בזה צורך. לכן בהכרח במקרה שלפנינו כוונת הביטוי "נגיע לגשר", שהזכיר התובע, היא שהאיטום יבוצע כאשר יהיה בזה צורך, דהיינו לאחר הסרת הריצוף הישן. יוצא אפוא, שלשני הצדדים היה ברור שהצעת המחיר ששלח התובע כוללת ביצוע איטום. לאור זאת יש לקבוע שעבודת האיטום אינה מהווה תוספת על החוזה והתובע אינו זכאי לקבל עליה תשלום נוסף.

גם אין לומר שכוונת התובע הייתה לדחות את דברי הנתבע ולומר שייתכן שלא יבוצע איטום, שהרי כתב לנתבע "סבבה, נגיע לגשר נחצה אותו" ותיבת "סבבה" מבטאת הסכמה גמורה לדברי הנתבע, ומכאן ברור שהתובע קיבל את דברי הנתבע.

נוסיף: גרסתו של התובע אינה מובנת. כיצד ייתכן שהוא התבקש לבצע מלאכה זו, הסכים לכך, לא תמחר אותה בסעיף נפרד בחוזה שבין הצדדים, לא תיעד את הסכמת הנתבע לשלם על כך סכום מסויים (ואולי אפילו לא שוחח עם הנתבע בזמן אמת על תוספת זו), ולבסוף דורש עליה תשלום. בשל כך, לכאורה היה עלינו לקבל את דברי הנתבע.

עם זאת, מסתבר יותר שפני הדברים שונים. לשון הנתבע בהודעותיו לא מספיק חדה וברורה, וייתכן שהתובע הבין שכוונת הנתבע היא שלא ברור שיש צורך בביצוע איטום (שהרי הנתבע נשאל האם יהיה צורך באיטום ולא כתב בפשיטות "כן", אלא כתב לשון עמומה יותר ש"נראה שצריך", "נראה לי שלא הייתי עושה יריעות אלא רק מריחה לאיטום", "נראה שכדאי למרוח משהו", וכדומה – לשון זו אינה נחרצת וניתן להבין ממנה שככל הנראה יש צורך באיטום, אך הדבר אינו ברור לחלוטין), ועל כך השיב התובע "נגיע לגשר נחצה אותו". הביטוי "נגיע לגשר נחצה אותו" הוא ביטוי מאד ברור שמשמעו שנטפל בבעיה רק כאשר היא תתעורר, ולאור זאת מסתבר כוונת התובע הייתה שהוא עצמו יבחן בעתיד האם יש צורך באיטום או לא. לפי זה מלאכת האיטום אכן אינה כלולה בחוזה שבין הצדדים, ויש לשלם עליה בנפרד. בנסיבות האמורות לדעתנו יש לפשר.

חכמי ישראל הורו לנו שההוראה "צדק צדק תרדוף" מחייבת לערוך צדק גם בעת שמכריעים על ידי פשרה. במקרה שלפנינו אנו מכריעים על ידי פשרה, אך על הפשרה לשקף את העובדה שככל הנראה התובע כלל לא תכנן להתנדב,  וכל כוונתו הייתה לומר שכיוון שהנתבע לא ענה בלשון ברורה, שיש צורך לאטום, לכן התובע יבחן זאת כאשר הדבר יעמוד על הפרק והוא יכריע האם יש צורך באיטום וממילא בתוספת תשלום. כחיזוק לכך יש להוסיף שהתובע לא הכניס את מלאכת האיטום לחוזה, וייתכן שכוונתו היא שלעת עתה אין הוא מתכנן לבצע זאת, ואם יתברר שיש צורך לאטום, הוא יעלה זאת בפני הנתבע וידרוש על כך תשלום נוסף. על כך יש להוסיף שכאשר ברור שאדם ביצע מלאכה שאינה כלולה בחוזה, אזי נקודת המוצא היא שהוא זכאי לתשלום נוסף, והרוצה לשלול ממנו תשלום זה, צריך להביא לכך ראייה ניצחת. בנסיבות האמורות נראה שהפשרה הנכונה היא לקבל את התביעה אך להפחית ממנה סכום מועט.

באשר לרולקה, ישנו שיקול נוסף לחייב את הנתבע לשלם, מפני שייתכן שמלאכה זו עלתה בשיחה הטלפונית שנערכה בין הצדדים בתאריך כ"א תמוז תשע"ח (4.7.18) בעת שהתובע התקומם על כך שבוצע ריצוף אבן ולא קרמיקה.

שיקול נוסף ששקלנו בנושא זה הוא ההפחתה שקבע המומחה שיש להפחית מהסכומים שנקבעו (כפי שיובא להלן).

לסיכום – התביעה לתשלום עבור איטום פוליגג ורולקה מתקבלת אך לא באופן מלא. למעשה הנתבע ישלם 1,300 ש"ח. 

דעת מיעוט:

ביום כ"ט סיוון תשע"ח (12.6.2018) - 3 ימים לפני מתן הצעת המחיר - התובע שואל את הנתבע, האם הוא מעוניין בכך שיבוצע איטום מתחת לריצוף? הנתבע עונה שכדאי למרוח איטום רק אין צורך ביריעות. התובע מעיר: "אני מדבר על השטח שמרוצף היום באבנים. הנתבע משיב: אני לא יודע מה יש מתחת... כמו שאמרתי אין כיום בעיית רטיבות הכל מתחת בטון יצוק. אבל נראה שכדאי למרוח משהו". התובע מסיים את הדיון: "נגיע לגשר ונחצה אותו".

מדברים אלו ברור שגם הנתבע הבין שייתכן שלא יבוצע איטום, ושהצעת מחיר בעניין האיטום תתקבל רק לאחר הסרת הריצוף הישן, ובחינה האם קיימת נזילה, והאם יש בכלל צורך לבצע איטום. ובכן, גם אם הנתבע רצה שבכל מקרה יבוצע איטום, הרי שאין ספק שגם הנתבע הבין שהתובע מתכוון לבצע את האיטום אך ורק אם יתברר שיש בכך צורך.

יוצא אפוא, שלשני הצדדים היה ברור שהצעת המחיר ששלח התובע אינה כוללת ביצוע עבודת איטום. לאור זאת יש לקבוע שעבודת האיטום מהווה תוספת על ההסכם, והתובע זכאי לקבל עליה תשלום נוסף.

אוסיף ואומר, אם היינו מעלים בדעתנו לומר שהאיטום נחשב כחלק מהריצוף, אז אם התובע לא היה מבצע את עבודת האיטום, (למשל אם נאמר התובע היה קובע שמבחינה מקצועית אין כל צורך באיטום במקום זה) – האם הנתבע היה יכול לתבוע החזר כספי, בטענה ש-250 ש"ח למ"ר כלולים בהם גם עבודת איטום שלא בוצעה - וודאי שדבר זה אינו שייך ולא היה ניתן להפחית מסכום הריצוף, ומשכך גם במקרה הפוך שבו התובע ביצע את עבודות האיטום, יש לקבוע שמדובר בשני אבות שונים של מלאכה, ועל כל עבודה יש תמחור בנפרד.

זאת ועוד המומחה נתן חוות דעת עם התייחסות לכלל המקרים וקבע סכום כספי שיש לחייב את הנתבע בגין עבודות אלו. חוות דעתו משקפת מנהג שיש בעולם הקבלני לחייב על איטום בנפרד מאשר ריצוף, ולפיכך אני סבור שיש לחייב את הנתבע על פי האמור בחוו"ד המומחה.

אוסיף ואומר, שגם בתוכנית האדריכלית נכתב במפורש (עמ' 7 לכתב ההגנה) שאיטום זה תוספת עבודה.

סיכום דעת מיעוט: מוסכם על כולם שבוצעה עבודת רולקה, אלא שהתובע טוען שבוצעה עבודה של 40 מ"א ולכן מגיע לו סך 800 ש"ח, ואילו הנתבע טוען שאינו יודע מה גודל השטח, ומכיוון שאין בידי להכריע בהיקף הרולקה שבוצע - לפיכך יש להכריע בדרך של פשרה ולהפחית שליש מהסכום, כך שיש לחייב את הנתבע בגין עבודת הרולקה בסך 533 ש"ח. כמו כן על פי חוו"ד המומחה עוד יש לחייב את הנתבע בגין איטום פוליגג סך 1,000 ש"ח, ובגין מריחת סילר – סך 600 ₪ (הסכום בגין מריחת סילר מוסכם על כלל הדיינים, וכפי שהוסבר לעיל).

עד כאן דעת מיעוט.

נפסק כדעת הרוב שעל הנתבע לשלם על איטום פוליגג ורולקה 1,300 ₪ (בסכום זה כבר כללנו כל שיקול אפשרי מדין פשרה).

סיכום חוות דעת מומחה

בהסכמת הצדדים בית הדין ביקש לקבל חוות דעת ממומחה אינג' מוטי קנפו. בדיון השני בית הדין הודיע לצדדים (פרוט' עמ' 7 שורה 19 ואילך), שסיור במקום לא יועיל מפני שעברו מספר שנים, ומשום שכבר נכנס קבלן אחר שביצע שיפוצים בשטח. לכן הוחלט שנשלח למומחה תמונות שהתובע שלח לנתבע בזמן אמת, במהלך ביצוע עבודת השיפוצים בבית, ובמקרים בהם המומחה לא יוכל להכריע על סמך תמונות - נכריע על פי כללים הלכתיים משפטיים.

המומחה אכן העיר בחוות דעתו, שהיו ליקויים שהוא לא היה יכול להכריע בהם דרך תמונות. כך למשל ביחס לליקויים בצביעת הבית כתב המומחה (עמ' 6 סעיף 8), כי לא ניתן להכריע באמצעות תמונות. במקרים אלו כאמור, נכריע להלן על פי כללים הלכתיים משפטיים.

להלן תמחור המומחה לגבי תוספות העבודה שביצע התובע:

תביעה

התמחור שנתן המומחה

פסק דין

תוספת מחיר עלות שינוע אבני ריצוף לעומת ריצוף בקרמיקה

1,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה משלב בתוכו קיזוז עלות מחיר שינוע הקרמיקה (1,000 ש"ח).

נפסק כדעת הרוב: 0

מריחת סילר

600 ₪

נפסק: 600 ₪

כוחלה

טווח מחירים של התובע הוגן

נפסק כדעת הרוב: 0

איטום פוליגג ורולקה

פוליגג- 1,000 ₪

איטום רולקה - כ-19-20 ש"ח למ"א (=מטר אורך).

נפסק כדעת הרוב שיש לחייב על הרולקה והפוליגג בסך 1,300 ₪

בכדי לרצף 20 מ"ר נוספים בחצר, היה צורך קודם להוריד קיר בטון בגובה של כ-30 ס"מ.

1,500 ₪

נפסק כדעת הרוב שיש לחייב בסך 1,100 ₪.

סגירת אינטרסול (בּוֹידֶעם)

500 ₪

נפסק כדעת הרוב שיש לחייב בסך 400 ש"ח.

יציקת הבטון

200 ש"ח למ"ר ולא פחות מ-1,500 ₪

נפסק כדעת הרוב: 0

פירוק ברזלים

800 ש"ח כולל פינוי

0

סך כל התוספות

5,100 ₪

3,400 ₪

הפחתה מתמחור המומחה על התוספות

בסעיף 34 לכתב הסיכומים כתב הנתבע: "מומחה בית הדין לא לקח בחשבון כי קיים הבדל מהותי בין עלויות לקבלן שמבצע את כלל העבודות, לבין קבלן שנדרש לבוא לביצוע תיקונים מסוימים. במקרה זה, מחיר הקבלן שמגיע רק לתיקונים קטנים, גבוה יותר מקבלן רגיל".

בית הדין ביקש מהמומחה תגובה להודעה זו. להלן תשובת המומחה:

חשבון עלויות לפי שירות מזדמן, קרי, קבלן שמגיע לבצע תיקונים מסוימים. יש לזכור גם שמדובר בכמה "תיקונים מסוימים...".

המומחה התבקש להעריך את הפער בין הסכומים. להלן תשובתו:

להערכתי נע בין 20 ל 30 אחוז.

כלומר קיים פער בין עלות תיקון בשירות מזדמן, לבין עלות תיקון כאשר יש קבלן שנמצא במקום ומבצע את כלל התיקונים. במצב השני עלות כל תיקון הוא זול בהרבה מאשר הזמנת איש מקצוע לכל תיקון בנפרד (לדוגמא: עבור כל ביקור של איש מקצוע משלמים כ-250 ש"ח ללא עלות התיקון. ככל ואיש המקצוע יתקן את הליקויים בפעם אחת - תשלום שכרו יקטן. המומחה העריך את הפער בשכר בין 20 ל-30 אחוז.

בפועל, אנו סבורים כי אין מקום להפחתה בנוגע לריצוף, זאת מפני שמחירו של הריצוף הוא מוחלט ותואם להסכמת הצדדים בהסכם – 250 ₪ למ"ר. בנוגע לסכומים האחרים אכן נראה שיש להפחית בהתאם לקביעת המומחה. בית הדין לוקח את הערכת המומחה ברף המינימלי כלומר הפחתה בסך 20%.

עם זאת, בסכומים שנקבעו כפשרה בית הדין (בדעת הרוב) כבר כלל כל שיקול אפשרי מדין פשרה, ולכן אין להוריד סכום נוסף. נמצא שעלינו להפחית רק עבור איטום הסילר.

סיכום ביניים - הנתבע חייב לשלם את הסכומים הבאים: עבור תוספת ריצוף - 3,750 ש"ח; עבור תוספות הבנייה שמובאות בטבלה לעיל - 3,400 ש"ח; סך כל תוספות הבנייה: 7,150 ש"ח.

כאמור מסכום זה נפחית 20% מהתשלום על איטום הסילר, ולכן- סך כל עלות התוספות: 7,030 ₪.

האם להפחית משכרו של התובע בגלל כוחלה שאינו כחול

בט' מקובל לעשות כוחלה בצבע כחול, ומוסכם על הצדדים, כי היה על התובע לבצע את הכוחלה כנהוג בט'. כאשר התובע הכין את הכוחלה הצבע היה כחול, אך כשהכוחלה התייבש - הצבע הפך לחום. לאחר סיום עבודת התובע - הנתבע הביא קבלן חלופי (מר ב') שהוציא את הכוחלה שהכין התובע מחלק מהחצר, ובמקום זאת הוא ביצע כוחלה חלופי בצבע כחול (בחלק מהמקומות צבע זה לא נשאר כחול, אלא דהה מעט).

מתכתובות הווצפ מתאריך י"א אב תשע"ח (23.7.18) (במסמך "צאט תמם לאחר הסרת תכתובות לא בעניין הדיון") ברור שהדרישה לקבל כוחלה כחול עסקה רק בחצר התחתונה (ששטחה כ-55 מ"ר), אולם לא הוסכם שיבוצע כוחלה כחול בחצר העליונה, ואכן גם הנתבע לא החליף בה את הכוחלה שביצע התובע.

הנתבע הביא את מר ב. שיהרוס את הכוחלה (=את המילוי שבין מרצפות האבן) בחצר התחתונה וטען (בסעיף 32 לסיכומיו) שתיקון הליקוי עולה לו כסף רב וגרם נזק לאבנים ועל התובע לפצותו בשל כך. דין טענה זו להידחות. החלטתו של הנתבע להוציא את הכוחלה הפגום עת שהדבר כרוך בשבירת הריצוף – אינה סבירה. לא מובן מדוע לא להזמין צבע שיבצע במכחול את המילוי שבין המרצפות. כלומר, הדעת נותנת שבנסיבות אלו יש לבקש מהתובע לצבוע במכחול את הרווח שבין המרצפות, או לבקש מאדם אחר לעשות זאת ולאחר מכן לקזז את עלות שכרו מהתשלום לתובע.

על כל פנים, חשוב לציין שעל פי התמונות שבידנו אין הבדל משמעותי בין מה שביצע מר ב. לבין מה שעשה התובע. גם העבודה של מר ב. נשחקה עם השנים ולא רואים בה צבע כחול ברור, ולכן קשה להבין מדוע הנתבע בא בטענות לתובע. להמחשת הדברים נצטט מתוך פרוטוקול הדיון השני (עמ' 6 שורה 31):

אב"ד: זו תמונה חדשה של החצר ולא רואים כחול בכוחלה.

נתבע: התמונה מהחצר. התמונה צולמה ממצלמת אבטחה ביום סגרירי. לא רואים שם טוב. לא צריך לחדש את הצבע. זו לא תמונה באיכות.

אב"ד: השאלה היא האם צריך אחת לכמה זמן לחדש את הצבע?

נתבע: לא. זו תמונה שמצולמת מהפלאפון שלי ולא רואים כלום, כשמנקים את האבק ושוטפים את החצר ומנקים מבוץ ואבק רואים את הכחול.

...אב"ד: יבוא היום מומחה לבית הוא יזהה כחול או שצריך משקפיים חזקות כדי לזהות את הכחול?

נתבע: אני מאמין שמזהים. כמו כל דבר שבעולם אני מניח שבסופו של דבר הוא דוהה. אני מניח אם נקפוץ מחר לבית מזהים. בביקורי האחרון זה היה כחול.

כלומר טענתו של הנתבע מושתתת על ההנחה שכיום הצבע בחצר התחתונה – כחול. אך מלבד שהוא עצמו מסופק בדבר ("אני מאמין שמזהים"), הרי שהמציאות מוכיחה אחרת, והתמונות שנשלחו על ידי מר ש' מאוחר יותר מעידות שאין הבדל משמעותי בין תוצאות מלאכתו של בנימין שלום לבין תוצאות מלאכתו של התובע.

נמצא שדברי הנתבע אינם פשוטים ויש בסיס מוצק לחשוב שכוחלה כחול היה מניב תוצאה דומה.

דעת הרוב – היה על התובע להמשיך את המלאכה ולצבוע במכחול את החצר התחתונה על מנת להגיע לתוצאה שסוכמה עמו. דבר זה לא נעשה, ועל התובע לשאת בעלויות הכרוכות בצביעת החצר במכחול.

בנוסף, יש מקום להתלבט: מחד, ייתכן שכוחלה כחול ואיכותי שנעשה כראוי יכול להחזיק למשך למעלה מעשר שנים (וכפי שכתב המומחה), ומאידך, כפי שכתבנו לעיל, ייתכן שגם כוחלה מסוג זה עלול לדהות לאחר שנים ספורות וכפי שאירע למלאכתו של מר ב., וכפי שניכר בתמונות ששלח מר ש'. על מנת לא לעכב יותר תיק זה (שגם כך התעכב זמן רב) בבירורים מעמיקים הכרוכים בהקדשת זמן רב וממון, נראה שבמצב כזה יש להכריע על ידי פשרה. לאור האמור– בית הדין מקזז משכרו של התובע סך של 450 ₪ בגין ליקוי זה.

דעת מיעוט – כלל הדיינים הסכימו על המשפט הבא: "על פי התמונות שבידנו אין הבדל משמעותי בין מה שביצע מר ב. לבין מה שעשה התובע. גם העבודה של מר ב. נשחקה עם השנים ולא רואים בה צבע כחול ברור, ולכן קשה להבין מדוע הנתבע בא בטענות לתובע" – א"כ אין כל סיבה לפשר ולהפחית משכרו של התובע. בוודאי שאין סיבה להפחית סכום כה גבוה על עבודת צביעה בת מספר שעות בודד.

עד כאן דעת המיעוט. נפסק כדעת הרוב שיש לקזז משכר התובע 450 ש"ח.

התייחסות לבקשות הקיזוז של הנתבע

הנתבע שלח שתי רשימות עם בקשה לקזז את הסכומים המבוקשים משכרו של התובע. ברשימה הראשונה יש בקשה לקיזוזים בגין טענה לאי ביצוע העבודה מצד התובע, וברשימה השנייה יש בקשה לקיזוזים על עבודות שהתובע לא ביצע והנתבע שילם לקבלן החלופי מר ב', בכדי שיבצע אותן.

עיקרון היסוד שעל פיו פסקנו הוא שהתובע לא חייב לבצע דברים שלא כתובים בהצעת מחיר. עברנו על שתי רשימות הקיזוזים ששלח הנתבע, ובנקודות בהן הגענו למסקנה שהן לא כלולות בהסכם הראשוני - דחינו את בקשת הנתבע לביצוע קיזוז.

בטרם נציג את הטבלה המתארת את סעיפי התביעה לקיזוז, נציין דבר נוסף. התובע הודה שמספר עבודות לא בוצעו ועם זאת טען שאין הצדקה לקזז משכרו. כך כתב התובע (בסעיף 7 במסמך "השגות ותשובות על דבריו של רפי עבו" שנשלח ביום 6.11.22):

לגבי פירוק האינטרסול - אני זה שהצעתי לרפי לא לפרק. מכיוון שהאינטרסול הוא שימושי לאכסון. על מנת לחסוך לו קצת כסף. ומה יוצא מזה ??? שאני לא בסדר!!!

לגבי הקיר במטבח שהייתי צריך להוריד מהעובי כ- 20 ס"מ - כבר הסברתי לכבוד הדיינים את אופן הבניה של המבנה. ומחשש להתמוטטות לא פרקנו את הקיר. יש לציין שאכן פרקנו חלק מהקיר וכך גילנו את הסכנה שכרוכה בפירוק. וסגרנו בחזרה. ולכן [הנתבע] לא רשאי להוריד לי את הסעיף הזה מהמחיר. נהפוך הוא... צריך לתת לי בונוס על הערנות והאכפתיות שהפגנתי בעבודה, ומנעתי אסון חלילה.

לגבי תקרת העץ בחדרי השירותים - לא זכור לי את הסיבה שלא בוצעה העבודה. יכול להיות שהייתה סיבה מוצדקת.

דין טענות אלו להידחות. על פי ההלכה ועל פי הסברה, התובע זכאי לקבל מהנתבע תשלום אך ורק עבור עבודה שבוצעה. מלאכה שלא בוצעה – אין הנתבע מחוייב לשלם עליה. בכל הנוגע לגביית תשלום מן הנתבע, הרי שאין זה משנה אם המלאכה לא בוצעה מסיבה מוצדקת או לא (ובוודאי ששמירה על חיי אדם היא סיבה מוצדקת בהחלט). היות ובפועל התובע לא ביצע את המלאכה – אין הוא זכאי לתשלום עליה. לכן למעשה התובע אינו זכאי לתשלום עבור פירוק האינטרסול, התקנת הבוילר, הנישה במטבח ותקרת העץ בשירותים.

להלן הכרעת בית הדין בבקשות אלו (להבנת דברינו נציין שהסכומים שכבר הופחתו הובאו לעיל בשלב הצגת טענות הצדדים):

בקשות הנתבע להפחתה בגין אי ביצוע עבודה

סך תביעת הקיזוז וההכרעה

הכרעת בית הדין

1)

פירוק אינטרסול

2,500

-הופחת לעיל

שני הצדדים הסכימו לכך, וסכום זה כבר הופחת

2)

התקנת בוילר

2,500

-הופחת לעיל

שני הצדדים הסכימו לכך, וסכום זה כבר הופחת

3)

ציפוי עץ בשירותים

2,000

-הופחת לעיל

שני הצדדים הסכימו לכך, וסכום זה כבר הופחת

4)

נישה במטבח

2,000

נפסק: 2,000

בגלל חשש מקריסה התובע לא ביצע עבודה זו, ולכן הנתבע זכאי לקבל החזר כספי על אי ביצוע עבודה זו. התובע אומנם התחיל לעבוד, אך לא הייתה כל תועלת לנתבע מכך. נציין, שבמסמך הנקרא: "שלום רפי" - התובע הסכים להפחית סכום זה.

5)

בוצעה מדרגה ישרה ולא עגולה

4,000

נפסק: 1,080

תשובת המומחה: "מדרגה עגולה יקרה יותר ממדרגה שאינה עגולה בכ-15-20%.

דיון: בהצעת מחיר שנתן התובע הוא רשם שבניית מדרגה עגולה עולה סך 6,000 ש"ח. אומנם התובע בתגובה מיום 17.5.2023 העיר, שסכום זה "כולל את החומר, השינוע וההתקנה. ולכן לעניות דעתי שהפחתה של ה20% לדעת המומחה, מתייחס רק לעלות החומר ולא לכל העבודה".

בית הדין לא מקבל את טענתו של התובע, זאת משום שהמומחה התייחס בחוות דעתו גם לעבודת ההתקנה שעולה יותר במדרגה עגולה. מכוח סמכותו של בית הדין לפשר, בית הדין מכריע שיש להפחית 18% מעלות המדרגה, כך שיש להפחית מחובו של הנתבע סך של 1,080 ש"ח.

6)

אי הזזת הדלת. הדלת הייתה חלק מתוכנית האדריכל והצעת המחיר של מר ש' באופן מפורש

2,000

-נדחה

בית הדין דוחה בקשה זו. הזזת הדלת לא הייתה מתומחרת בהצעת העבודה ולכן התובע לא היה מחויב לבצעה

לסיכום: בית הדין מקזז מסכום התביעה עוד 3,080 ש"ח בגין עבודות שלא בוצעו – הנישה במטבח ומדרגה עגולה. יתר העבודות כבר קוזזו לעיל, או שלא היה צריך לקזזן כי התובע מעולם להתחייב לבצען.

להלן הכרעת בית הדין ברשימת הקיזוז השנייה של 13 עבודות שביצע הקבלן החלופי מר ב. והנתבע מבקש לקזזן מהתביעה (הצעת עבודה מיום כ"ו אלול תשע"ח, 6.9.2018):

עבודות שמר ב' ביצע

סך תביעת הקיזוז וההכרעה

הכרעת בית הדין

1)

חיפוי מדרגות אבן

2,000

-נדחה

התביעה נדחית. לעיל הרחבנו שההסכם מחייב את הנתבע לשלם על הריצוף לפי מטרז'. הנתבע שילם 27,500 ₪ עבור ריצוף שטח של 110 מ"ר. ויוסיף וישלם סכום נוסף עבור 15 מ"ר כפי שנקבע בפסק דין זה בהתאם למדידתו של מר ש' (מר ש' מדד את החצר בלא המדרגות). הנתבע לא הוסיף סכום נוסף עבור ריצוף המדרגות ולכן אין התובע חייב לרצף את המדרגות.

אחד הדיינים הוסיף, ביום י"ט באב תשע"ח (31.7.18) הנתבע מבקש מהתובע עבודת ריצוף נוספת בסך 4,000 ש"ח. התובע עונה, שאין באפשרותו לקבל עבודה בט'. כלומר גם הנתבע הבין בזמן אמת כי מדובר בתוספת שכרוכה בתוספת תשלום. אין כל מקום לתבוע החזר כספי על עבודה שהוצע עליה תשלום נוסף.

2)

צביעת מעקה בטון מעל מנורות

1,600

-נדחה

בהסכם התחייב התובע לצבוע את "כל החצר החיצונית כולל תיקוני טיח חיצוני – 6,000 ש"ח". כיוון שזוהי עלות צביעת כל החצר, אין זה סביר לומר שעלות צביעת מעקה לבד היא 1,600 ש"ח. מדין פשרה היה עלינו לאמוד את עלות העבודה ולקזז מחובו של הנתבע. אולם, למעשה לדעתנו יש לדחות תביעת קיזוז זו, וכפי שיוסבר מיד.

כך מובא בדיון השני (עמ' 2 שורה 23):

אב"ד: שאלה למר עבו, איפה נמצא המעקה מבטון מעל המנורה?

נתבע: מסביב לחצר יש חומה והיה צריך לצבוע עד למעלה.

תובע: אני לא מסכים אתו. אין חומה שמעל התעלה. צבענו קודם ואח"כ שמנו את התעלות. לכן לא יכול להיות שאין חלק שאינו צבוע.

כלומר ע"פ תשובת הנתבע - צביעת הבטון מעל המנורה היא היא הבעיה של אי צביעת כל החומה עד למעלה. היות והנתבע כבר קיבל זיכוי על אי צביעת ראש הקיר, לכן אין מקום לקבל תביעה זו ולהעניק לו זיכוי כפול

3)

חיתוך ברזל בחומה + תיקוני טיח

800

-נדחה

התביעה נדחית, כפי שנסביר בסוף הטבלה.

4)

צביעת מעקה מרפסת

900

-נדחה

בהסכם נכתב שהתובע יצבע את כל החצר, ואכן התובע צבע את חומות החצר בצבע לבן. אומנם מסתבר שהמעקה שנמצא במרפסת החצר שצבועה בצבע אחר לגמרי (צבע כחול) - לא כלול בהסכם, ולכן התובע לא חייב לבצע זאת.

5)

תיקון חשמל בחוץ

3,900

נפסק: 2,000

המומחה כתב שיש להתקין שקע מוגן מים הנמצא במרחק של עד 60 ס"מ ממקור המים. כמו כן שקע שנמצא בתוך גינון עד 20 ס"מ מגובה הפיתוח או הגינון - אינו תקני, ויש להגביהו. כמו כן כבל החשמל חייב להיות בצינור נפרד ובתעלה נפרדת מהמים, ובכל צינור יש להעביר כבל חשמל אחד בלבד.

מכיוון שמדובר בבעיות בטיחות שיש הכרח לתקנן ללא כל דיחוי - בית הדין באופן עקרוני מקבל את תביעת הנתבע.

תמחור סעיף זה: בעמ' 39 לכתב ההגנה ("טענות לביה"ד סופי") מובאים דבריו של מר ב. שמתמחר בסעיף 8-9 מלאכות שונות בסך כולל של 3,900 ש"ח. על סמך שילוב שני סעיפים טען הנתבע שמגיע לו סך 3,900 ₪. אולם, סעיף 8 עוסק בכלל בהתקנת ארמוטורות שהן בתי מנורה ומציין תמחור של 700 ₪ (וברור שהתובע לא צריך לשאת בהוצאה זו). בנוסף, סעיף 9 עוסק בשקעים, בנקודות תאורה ופירוק תעלה ומציב תמחור של 3,200 ₪. ובכן, אכן היו שקעים לא בטיחותיים שעל התובע לממן את החלפתם אך לא מוטל על התובע לממן את פירוק התעלה (הלא אשת הנתבע אישרה שהתעלה תהיה על החומה, כפי שמופיע בהודעת ווצפ ששלח הנתבע לתובע בתאריך ז' תמוז תשע"ח - 20.6.18). למעשה בית הדין מכריע בנושא זה על ידי פשרה ופוסק לנתבע סך של 2000 ₪.

6)

צביעה מחודשת חלונות ודלתות

2,500

נפסק: 1,667

התובע (פרוט' דיון 2 עמ' 5 שורה 32) הודה שהיו תיקונים שנותרו לביצוע לאחר שסיים את עבודתו (התובע טען ששלח את מר ש' לבצע תיקונים אלו אך מר ש' סיפר שאינו זוכר האם ביצע סעיף זה, וכפי שסיפר התובע עצמו, דברי התובע מובאים בפרו' שם), אך גם על פי הודאתו לא היה צורך בצביעה מחודשת אלא רק בהשלמת תיקונים. מדין פשרה אנו אומדים את עלות העבודה בסך של 1,667 ש"ח.

7)

תיקוני רובה חדר אמצעי

500

נפסק: 100

התביעה מתקבלת באופן חלקי. התובע הודה בכך (פרוט' דיון 2 עמ' 6 שורה 4). המומחה תמחר ב-100 ש"ח תיקון רובה עד 15 יחידות.

8)

צבע חדר אמצעי שירותים

2,500

-נדחה

התביעה נדחית. בדיון השני התובע הכחיש את התביעה (פרו' 2 עמוד 6 שורה 6). במקום אחר התובע טען ששילם למר ש' שיבצע תיקונים בשירותים. מר ש' אכן שלח למזכירות בית הדין כי הוא ביצע תיקוני צבע במימון התובע בכל אזור השירותים.

9)

תיקוני גבס ושפכטל שירותים

1,000

נפסק:

650

התובע הכחיש טענה זו (פרו' דיון 2 עמוד 6 שורה 6). אולם הדברים אינם פשוטים.

מר ש' לא ביצע תיקוני גבס, ועל פי התמונות ששלח הנתבע נראה שעבודה זו בוצעה על ידי מר ב'. התובע הודה בדיון (פרוט' דיון 2 עמ' 6 שורה 11 ו-13) שעבודת הגבס שביצע לא הסתיימה ולכן נראה שיש לחייבו על כך, אך עדיין יש לבחון מה הסכום שיש לחייב.

מר ב' גבה מן הנתבע 1,000 ₪ בגין תיקונים אלו כפי שמופיע בקבלה שהוגשה לבית הדין, אולם ייתכן שמר ב. גבה מהנתבע מחיר גבוה מהמקובל. על מנת לא לעכב יותר תיק זה שגם כך התעכב זמן רב, לכן בית הדין מכריע בנושא זה על ידי פשרה ומקזז 650 ₪. ולפיכך בית הדין מקבל קיזוז זה באופן חלקי ומחייב 650 ₪.

10)

החלפת אריחים שבורים

300

נפסק: 150

ביום א' אלול תשע"ח (12.8.2018) הנתבע שלח ווצאפ לתובע בו הוא כותב: "יש מרצפת שבורה בחדר אמצעי, שלחתי תמונה". גם בכתב ההגנה מופיעה תמונה של אריח אחד ששבור קצת בקצהו ולא של מספר אריחים. התובע הכחיש טענה זו (פרו' דיון 2 עמ' 6 שורה 6). כיוון שטענת הנתבע לא הוכחה, לכן נראה לכאורה שאין לחייב את התובע. אולם מאידך, קשה לקבל שהנתבע יחליף מרצפות שאין בהם כל ליקוי ואינן פגומות ומסתבר שההחלפה נבעה מפגם אמיתי במרצפות (אלא שגם בזה ישנו ספק מסויים מתי בדיוק נוצר הפגם ועל ידי מי). המומחה כתב שעלות התיקון היא 150 ₪. מחיר זה לא כולל התייחסות לסוג הריצוף הייחודי. גם בנושא זה לדעתנו נכון להכריע על פי פשרה. לאור זאת בית הדין מחייב 150 ₪.

11)

תיקוני חשמל שונים במבנה

1,000

נפסק: 600

התובע אישר ליקוי זה (פרוט' דיון 2 עמ' 6 שורה 6), אך לא אישר את הסכומים. המומחה כתב שעלות תיקון שקע ללא הארקה הוא 200 ש"ח ליחידה. התובע הסכים לדברי הנתבע (תגובת התובע מיום 10.5.2023) שהיו 3 שקעים כאלו, ולפיכך יש לקזז סך של 600 ש"ח.

12)

תיקוני טיח וצבע חוץ

3,500

נפסק:

600

הנתבע זכאי לקיזוז של 600 ₪ וכפי שנסביר בפרק הבא.

13)

רובה רצפה כחול

7,000

-נדחה

התביעה נדחית. כאשר התובע לא ביצע כראוי את מלאכת הכוחלה, ההחלטה הסבירה היא להזמין צבע שיצבע במכחול את המילוי שבין המרצפות (ולקזז משכרו של הקבלן). לפיכך אין התובע מחוייב להוציא סכום כה גדול לרכישת חומר חדש למילוי בין המרצפות. אחד הדיינים הוסיף שהתובע מחויב רק להצעת העבודה ולא לעבודות אחרות שביצע קבלן אחר.

לסיכום טבלה זו – הנתבע זכאי לקיזוז של 5,767 ₪.

הסבר לדחיית קיזוז מס' 3 בטבלה:

חיתוך הברזלים בחומה משמעו חיתוך צינורות הברזל שבקיר (תיקוני הטיח שהוזכרו על ידי הנתבע משמעם מילוי בטיח לחורים שבהם היו הצינורות). ובכן, כבר אמרנו לעיל שהתובע לא היה מחוייב להסיר צינורות נוספים מעבר לצינורות שליד ארון הקודש (שאותם התחייב להסיר, ואכן הסיר) ומדובר בתוספת על החוזה שבין הצדדים ואשר על כן התובע אינו מחוייב בה. הנתבע לא הוכיח שהתובע הסכים לבצע מלאכה זו לפני מתן הצעת המחיר, ונמצא שמלאכה זו לא תומחרה בהסכם. גם אם הנתבע ביקש זאת מהתובע כשבועיים לאחר שהחלה העבודה, הרי שאחרי הכל מלאכה זו לא תומחרה בחוזה.

המומחה כתב שאם התובע היה בשטח בטרם נתן את הצעת המחיר אזי ניתן להניח שכלל מלאכה זו בתוך הצעת המחיר. איננו מקבלים את דברי המומחה. ראשית יש להדגיש שמדובר בשאלה הלכתית-משפטית, ולא בשאלה מקצועית ולכן שאלה זו מצויה בסמכות בית הדין. אך מעבר לכך: מה בכך שהתובע ראה את השטח לפני כן? הלא מדובר במלאכה נפרדת ואין לצפות מהתובע שיבצע אותה בלא תשלום נוסף.

הנתבע ציין שהתובע עצמו הכניס (בהודעת ווצאפ ששלח לנתבע בא' אלול תשע"ח - 12.8.18) את הסרת הצינורות שליד העציצים לרשימת המלאכות שעליו לבצע כדי לסיים את העבודה ("הפינישים"), וטען שמכאן מוכח שהתובע עצמו ראה זאת כחלק מחובותיו. דין טענה זו להידחות. כיוון שמלאכה זו אינה מופיעה בהסכם וגם לא הוכח שלפני הצעת המחיר הצדדים סיכמו שהתובע יבצע אותה, לכן אין התובע מחוייב לבצעה. חובותיו של התובע נקבעות על פי האמור בהסכם, או על פי מה שהוכח שהסכים לבצע בטרם נחתם ההסכם. בנוסף, גם אין ראייה מההודעה הנ"ל, מפני שייתכן שבמהלך העבודה התובע התבקש לבצע מלאכה זו והסכים, אך התכוון לעשותה תמורת תשלום נוסף (בנוסף יש לציין שהתובע כתב לנתבע ביום י"ח אב תשע"ח - 30.7.18 שבכוונתו לשבת עם הנתבע "לסגור חשבון" בסוף עבודתו).

הנתבע הגיש רשימה של 13 עבודות (כמפורט בטבלה הקודמת), שלטענתו ביצע הקבלן מר ב', והוא מבקש לקזזן מהתביעה. התובע מצידו טוען שהוא לא אמור לממן עבודות שביצע קבלן אחר ולא מוגדרות בתוך הצעת העבודה. בית הדין דוחה חלק מתביעות הקיזוז הללו, משום שלא הוכח שהן כלולות בהסכם אליו מחויב התובע. נדגיש כי זו הטענה המרכזית בגינה בית הדין דוחה תביעות קיזוז אלו.

הכרעת בית הדין בנוגע לליקויי הצבע בחצר

כפי שכתבנו לעיל בסעיף 4 לטענות הנתבע וכן בסעיף 12 בטבלה לעיל, הנתבע טען שצביעת החצר לא הייתה ראויה. הצבע הוא גלי ולא חלק. כמו כן ניתן לראות בתמונות, שהחלק העליון של החומה לא נצבע. הנתבע מבקש לקזז מחובו עבור תיקוני טיח וצבע בחוץ - סך של 3,500 ש"ח. לעומתו טוען התובע שהוא לא התחייב להחליק את הקיר.

דיון: בנוגע לצביעת החצר המומחה כתב בחוות הדעת (עמ' 6 סוף סעיף 7):

השאלה מה סוכם. אם סוכם תיקוני שפכטל או טיח, אזי יש לצפות לקיר חלק ללא שקעים וחורים אבל לא קיר מישורי. אם סוכם על יישור קיר אזי יש לצפות לקיר ישר, חלק ומישורי ללא כל גבשושיות.

לגבי הסכום שיש להפחית עקב אי צביעת ראש הקיר: ההערכה היא שיש להפחית כ- 10% מעלות המחיר הנקבע.

בהצעת המחיר נכתב, שהקבלן יבצע רק תיקוני שפכטל ולא החלקת הקיר: "צביעת כל החצר החיצונה כולל תיקוני טיח חיצוני - 6,000 ש"ח". כך שעל פי חוות דעת המומחה, אין לצפות לקיר חלק ומישורי, אלא לקיר ללא חורים, ולפיכך אנו דוחים את טענת הנתבע על כך שהקיר לא חלק.

נוסיף ונאמר, כי ישנה הודאה בכתב של הנתבע, שהוא מרוצה מעבודת הצביעה. ביום ד' אב תשע"ח (16.7.2018) הנתבע שולח ווצאפ: "החצר יפה מאוד". ביום י"ב אב תשע"ח (24.7.2018) התובע שלח קובץ עם תמונות של צביעת החצר, הדלתות והחדרים, הנתבע הגיב: תמונות יפות מאוד. הדלתות והחלונות נראות מאוד יפה (סמלון חיבוב: לייק)". למעשה אין משקל משפטי מלא להודעות אלו, היות והנתבע הסביר, שהוא היה מרוצה על סמך התמונות, אך כשהגיע למקום, ראה את ליקויי הצבע שיש במקום, ומכאן תביעת הקיזוז שלו, ומכל מקום בחרנו לצטט דברים אלו כדי להבהיר שגם לדברי הנתבע העבודה בוצעה ברמה סבירה.

עוד נוסיף: הנתבע גם הציג (עמ' 14 לכתב ההגנה) תכתובת ווצאפ וכתב כך:

ניתן לראות בה בבירור, שהצדדים מתדיינים על "הטיח" – איטום הקירות, לפני הצבע! כמו כן, יש התייחסות לרמת הגימור – לצורך בחשיפת הקיר, גירוד שכבות ישנות וכו'. תשובת התובע הייתה: אישור וכן "בע"ה נעשה השתדלות גדולה".

יוער, התובע מצד אחד טען כי "שליכט אקרילי" הינו תוספת. כאמור לעיל, מבחינת הבנת הנתבע זה "כלול" במונח "צבע" ועובדה היא כי התובע ביצע את הצבע שעשה (עבודה לקויה ביותר) ללא כל דרישת תוספת, גם כיום בפני בית הדין הנכבד.

הנתבע מבקש להסיק מדברים אלו שהתובע התרצה לבצע את המלאכות הללו בלא תוספת תשלום. אנו דוחים את דברי הנתבע. תכתובות זו התקיימה לאחר ההסכמה על האמור בחוזה, ואינה חלק מהחוזה. על כך יש להוסיף: גם אם לאחר כריתת ההסכם בין הצדדים, התובע אכן הבטיח לנתבע במפורש לבצע בחינם מלאכה זו או אחרת, הרי שאין כל מקום לבוא אליו בטענות כספיות על שלא ביצע את הבטחתו.

סיכום ביניים – טענת הנתבע על כך שהקיר אינו חלק – נדחית.

טענה נוספת של הנתבע: אי צביעת ראש הקיר - בדיון השני הנתבע טען כי התובע לא צבע את החומה עד למעלה, אך התובע הכחיש זאת.

דיון: בהתבוננות בצילומים ניתן להבחין כי הנתבע צודק, וכי הצבע לא הגיע עד סוף החומה למעלה, ולפיכך בית הדין מקבל את דברי הנתבע. על פי דברי המומחה בשל אי צביעת ראש הקיר, יש להפחית 10% מהמחיר המוסכם.

לפיכך, יש לקזז מחוב הנתבע 10% מהמחיר המוסכם לצביעת החצר (6,000 ש"ח), בסך של 600 ₪ (סכום זה כבר הובא בסעיף 12 בטבלה לעיל ואין לחשבו שנית).

הכרעת בית הדין בנוגע לליקויי הצבע בבית

כפי שכתבנו לעיל בסעיף 4 לטענות הנתבע, הנתבע טען בתביעה הנגדית, שהיו חלקים מן הדירה שלא נצבעו.

בעמוד 14-15 לכתב ההגנה כתב הנתבע:

עבודת הצבע שבוצעה בפנים ובחוץ הייתה לקויה ביותר ונדרשו תיקונים רבים ביותר – למעשה ביצוע כל העבודה בחוץ מחדש וכן תיקוני פנים רבים.

כך למשל לטענתו של הנתבע, יש קטעים בדלתות שלא נצבעו, למרות שהדבר מוטל על התובע, שהרי כך נאמר בהצעת המחיר: "צביעת כל הדירה, כולל תיקוני שפכטל, כולל חלונות ודלתות וקירות עץ שמן - 10,000 ש"ח". לעומתו טען התובע, שחלק מהדברים מר ש' תיקן אחריו, וביחס לחלק אחר מהדברים הודה (בדיון השני שנערך בזום) שאכן שלא נצבעו כראוי. הנתבע גם הציג תמונות שונות של ליקויים וטען שמדובר בדוגמאות ושלא ניתן לתעד כל ליקוי וליקוי.

דיון: בנוגע לצביעת הבית המומחה כתב (חוות דעת סעיף 8):

קשה מאוד עד בלתי אפשרי ולא מקצועי לקבוע את טיב הצביעה מבלי לבקר בנכס ולראות בעיניים. ליקויי צביעה לא ניתן להעביר באמצעות תמונות. יש תמונות שהן נראה שאכן יש ליקויים ולכן הצביעה לא הייתה מושלמת. יחד עם זאת, קשה לכמת כמה יש להפחית לקבלן ומה היקף התופעה.

כאמור, ביקור בשטח לא יהיה יעיל, בגלל שהשיפוץ בוצע לפני מספר שנים, ומאז כבר בוצעו עבודות צביעה ושיפוץ נוספים. לכן לא ניתן להכריע בשאלה זו לאור דברי המומחה.

הנתבע שלח ברשימת הקיזוזים את גובה התביעה שלו לקיזוז, בגין הליקויים בתוך הבית, ובית הדין כבר הכריע בכך בפרק הקודם. כך שיש בידינו להכריע גם ללא חוות דעת מהמומחה (כלומר, כל סעיפיה של תביעה זו כבר הוכרעו לעיל בפסק דין זה, ואין צורך בהכרעה נוספת). להלן ההכרעה בכל הנוגע לליקויים בתוך הבית (הכרעות אלו כבר הובאו לעיל ומובאות כאן שנית רק למען הבנת דברינו):

צביעה מחודשת חלונות ודלתות

2,500

-הופחת לעיל

בית הדין הכריע לעיל שיש לקזז סך 1,667 ש"ח. סכום זה כבר קוזז בטבלה לעיל.

צביעת חדר אמצעי שירותים

2,500

-הופחת לעיל

בית הדין דחה זאת, כפי שהסברנו לעיל.

תיקוני גבס ושפכטל שירותים

1,000

-הופחת לעיל

בית הדין קיבל זאת וסכום זה כבר קוזז בטבלה לעיל.

החלפת אריחים שבורים

300

-הופחת לעיל

בית הדין הכריע לעיל שיש לקזז סך 150 ש"ח. סכום זה כבר קוזז בטבלה לעיל

תיקוני רובה חדר אמצעי

500

-הופחת לעיל

בית הדין הכריע לעיל שיש לקזז סך 100 ש"ח. סכום זה כבר קוזז בטבלה לעיל

לסיכום: התביעה נדחית. ליקויי הצבע בתוך הבית כבר נדונו בפסק דין זה ואין מקום לתביעה כפולה.

דיון בשאר סעיפי התביעה הנגדית

להלן הכרעת בית הדין בתביעה הנגדית שהגיש הנתבע:

תביעה נגדית

סכום

הכרעת בית הדין

הקבלן השני שביצע את תיקון הכוחלה גרם נזקים לריצוף (הוא ניסר את הכוחלה הישן ופגע בריצוף).

עלות ריצוף חדש (57.2 מ"ר * 172 ש"ח למ"ר). בתוספת עלות עבודה 13,000 ₪.

הנזקים שנגרמו היו בלתי ניתנים למניעה, זאת לנוכח העובדה שכדי להוציא את הכוחלה הלקוי היה צורך לעבור עם דיסק חשמלי, כדי שיהיה מקום למילוי עם כוחלה כחול.

9,838.4 + 13,000

-נדחה

בית הדין דוחה תביעה זו.

ראשית, מפני שההנחה שלא ניתן להסיר את הכוחלה בלי לשבור את אבני הריצוף אינה מתקבלת. ניתן להסיר כוחלה בעזרת אמצעים פחות אגרסיביים, ובעבודה איטית, ובכך להקטין את הסיכון לפגיעה באבני הריצוף. הדבר לא היה מייקר באופן משמעותי את עלות העבודה. כיון שניתן היה להסיר את הכוחלה מבלי לפגוע בריצוף, אין להטיל את האחריות לנזקים על התובע, אלא על הקבלן השני שהנתבע שכר.

שנית, גם אם נקבל את הטענה שאין אפשרות להסיר כוחלה מבלי לשבור את הריצוף, וממילא יש להחליף את כל הריצוף – עדיין לא היינו מחייבים את התובע בסכום זה. משום שבפני הנתבע עמדה אפשרות לצבוע את הכוחלה הקיימת בעלות של מאות ₪ בודדים. גם אם צביעה חיצונית מחזיקה מעמד פחות זמן מאשר כוחלה בצבע הנכון, במקרה זה שיקולי עלות-תועלת לא מצדיקים לבחור את החלפת כל הריצוף.

המשמעות המעשית של הדברים היא שכאשר בוצע כוחלה שלא צבוע כראוי, אזי הפתרון אינו לנסר ולשבור את הכוחלה הלקוי, ואז לדרוש מן התובע לשלם על כך מעל 20 אלף ₪, אלא לצבוע עם מכחול. ושוב: הנתבע רשאי לעשות כראות עיניו בשטחו הפרטי, אולם אין הוא יכול לפנות בטענות אל התובע בנושא זה.

לא שייך לומר שהתובע יחשב למזיק כאשר היה ניתן לפתור את הבעיה בצורה פשוטה, ומי שהזיק הוא נציגו של הנתבע – הקבלן השני.

עם זאת, על פי דעת הרוב יש להפחית משכרו של התובע עלות של צביעה עם מכחול. בית הדין מחייב כפשרה 450 ₪.

עלות מוערכת של הכנסת החשמל מתחת לריצוף. אופן התקנת החשמל בחוץ ע"י התובע הנה מנוגדת לחוק, ומהווה סכנה של ממש וגורמת נזק.

4,500

- נדחה

בית הדין דוחה תביעה זו. בעמ' 21 לכתב ההגנה, יש ווצאפ שבו הנתבע כותב לתובע: "א' (רעייתו של הנתבע) אומרת, שזה לא יפה תעלה חיצונית על המבנה. על הגדר זה בסדר, אבל לא על הבית" (ההדגשה אינה במקור). כלומר הנתבע אישר את הצבת החשמל מעל החומה.

כך גם נכתב בהודעת ווצאפ ששלח הנתבע ביום 31.7.2018: "התעלה הייתה אמורה להיות על הגדר" (הודעה זו מופיעה בעמ' 23 לכתב ההגנה). לכן אין כל מקום להוציא סכום מהתובע על כך שהתעלה לא הוצפנה מתחת לאדמה.

שלט מזכוכית שנשבר. הדברים כבר נכתבו לתובע במהלך ביקור הנתבע, טרם שהתובע חדל לעבוד.

1,500

נפסק:

500

התובע מכחיש ששבר. לדבריו, רק לאחר שחלפו יותר משבועיים מבקשת הכספים - הופיעה הטענה על נזקים.

דיון:

המנהג המקובל היום, שהקבלנים מתחייבים בהסכמים כי הם יממנו כל נזק שיהיה בתקופת השיפוץ. אומנם בנידוננו לא נחתם סעיף שכזה, אבל בית הדין סבור שמכיוון וסעיף זה נפוץ ומקובל הרי שיש להניח שכוונת הצדדים הייתה להתחייב לנהוג על פי המקובל, ובבחינת מה שמצאנו ש"דורשין לשון הדיוט". כיוון שבכל תקופת השיפוץ לא ידוע על אף אחד ששהה בבית ובחצר מלבד התובע ופועליו, לפיכך היה עלינו לחייב את התובע בנזק זה אילו היה מתברר שהנזק בוצע על ידי פועליו. לכך יש להוסיף שהצורך להיזהר שלא ייפגעו שלטי הזכוכית נאמר לתובע במפורש עוד בטרם התחלת העבודה (בהודעת ווצאפ מתאריך ו' תמוז תשע"ח 19.6.18)

אומנם על פי העיקרון "המוציא מחבירו עליו הראייה" לא ניתן לחייב, שהרי לא הוכח בבירור שהתובע או פועליו גרמו לנזק, אך מאידך כאשר יש אומדנא דמוכח שלא היה במקום אף אחד מלבד הקבלן ועובדיו, ניתן להעריך שהנזק נגרם על ידו או על ידי עובדיו, אך מכיוון ולא ניתן להכריע בצורה ברורה בשאלה זו, לכן בית הדין מכח סמכותו לפשר מחייב בשליש מהנזק בסך 500 ש"ח.

ממסר פחת שנשרף

400

- נדחה

הכלל הבסיסי בדיני ממונות קובע שהמוציא מחבירו עליו הראייה. הנתבע לא הביא ראייה שהתובע גרם לנזק לפחת (ולמעשה הוא אינו יכול לדעת בוודאות מה אירע, שהרי לא נכח במקום שבעת שממסר הפחת התקלקל), וייתכן שהפחת התקלקל מאליו בלא מגע יד אדם. אף שקלקול זה אינו מצוי, אך כיוון שהוא אפשרי, לא ניתן לחייב את הנתבע בלא שיתברר שעליו לשלם. ולפיכך יש לדחות תביעה זו.

לסיכום טבלה זו – יש לקזז 500 ₪ מחובו של הנתבע.

סיכום החישובים בפסק הדין

ההסכם קבע שהנתבע צריך לשלם לנתבע סך 150,000 ש"ח בתוספת מע"מ. כאמור, הנתבע צריך להוסיף לסך זה עוד 7,030 ש"ח עבור תוספות הבנייה. ס"ה הנתבע היה חייב לתובע (הסכם ותוספות בנייה) סך: 157,030 ₪ (מעוגל). התובע כבר שילם לנתבע סך 110,000 ש"ח, סך החוב שנותר לשלם לתובע הוא 47,030 ש"ח בתוספת מע"מ.

התובע הודה בדיון כי מגיע לנתבע קיזוז בסך 7,000 ש"ח בגין עבודות שלא בוצעו. עוד פסק בית הדין, כי יש לקזז מחוב הנתבע סך 3,080 על אי ביצוע נישה ואי ביצוע מדרגה עגולה. כן יש לקזז סך 5,767 ש"ח בגין הליקויים בעבודת התובע, וכן יש להפחית סך 450 ₪ על כוחלה שאינו כחול, וכן 500 ש"ח בגין התביעה הנגדית (על שבירת שלט זכוכית, וכפי שהובא לעיל בסיכום טבלת התביעה הנגדית). סך כל הקיזוזים: 16,797 ש"ח.

סך הכל הנתבע חייב לשלם לתובע סך 30,233 ש"ח בתוספת מע"מ בכפוף לקבלת חשבונית. כמו כן, על הנתבע לשלם סך 18,700 ₪ המהווה תשלום מע"מ על 110,000 ₪ שהנתבע כבר שילם בעבר לתובע, אך לא שילם את רכיב המע"מ עליהם.

הצמדה למדד

התובע מבקש להצמיד את החיובים של הנתבע למדד תשומות הבניה, אך הנתבע טוען שמדד זה לא קשור לחוב שלו.

דיון: שאלה זו זוקקת הכרעה בשני מישורים: ראשית, מבחינת דיני ממונות - יש לבחון האם אכן על הנתבע לשלם סכום זה. שנית, גם במידה ויתברר שהנתבע חייב לשלם סכום זה, יש לבחון האם יש חשש ריבית בתשלום. נבחן את הדברים.

נפתח ונאמר, כי הגישה המקובלת בין הפוסקים היא שיש איסור ריבית בהצמדת חוב מדד לתשומות הבנייה, אא"כ מצורף היתר עסקה להסכם. זאת מפני שמדד זה משקף סל מוצרים מאוד מוגבל ואינו משקף את ירידת ערך הכסף. (ברית יהודה פרק כ הערה ז, תורת רבית פרק יט סעיף לו, מלוה ה' חלק א' פרק ט סעיף לה, דיני ממונות א פרק ז סעיף ב, עמק המשפט א סוף עמ' רעט, מנחת שמואל [הרב פנחסי] ג עמ' קנד), ולכן איננו מקבלים את בקשת התובע.

מעבר לכך יש לדחות את בקשת התובע, כי במקרה שלנו אין הצדקה להצמיד את החוב למדד תשומות הבנייה. עלייה במחירים של חומרי הגלם לבנייה לא השפיעה על החוב שהנתבע היה חייב לתובע, ולא גרמה להתייקרות העבודה. למעשה, מדובר בחוב כספי שמעמדו ככל חוב אחר שאין מקום להצמידו למדד תשומות הבנייה.

אולם, הגם שדחינו את הבקשה להצמיד את החוב למדד תשומות הבניין, עדיין יש לבחון האם להצמידו למדד המחירים לצרכן. הצמדת החוב שעליה אנו דנים היא מיום דרישת התשלום על התוספות י' אלול תשע"ח (21.08.2018) ועד יום החתימה על הסכם הבוררות של בית הדין כ"ז אב תשפ"ב (24.08.22). להלן הסכומים שיש לבחון האם להצמיד:

חוב מע"מ על 110,000 שכבר שולם - 18,700 ₪ אין להצמיד מפני שמדובר על תשלום למדינה ולא לתובע. (וכן את תשלום המע"מ על הסכום הכתוב בפסק הדין – בוודאי שאין להצמיד).

חוב התשלום על העבודה כפי שקבענו בפסק הדין – 30,233 ש"ח.

הסכום מוצמד למדד: 32,380.50 ₪. (מחשבון: אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

סה"כ הפרש: 2,147.5 ש"ח.

לגבי איסור ריבית בהצמדה למדד המחירים לצרכן - עיינו בנספח ג'.

במקרה כאן התביעה היא בגין עיכוב חוב שנמשך שנים. מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ט סימן יג) דן במקרה בו נושה תבע את החייב מספר פעמים שישיב לו את החוב הכספי, אך החייב "דוחה בלך ושוב, עד שנפסל". מהרש"ל פסק כי עליו לשלם לפי שווי המטבע החדש, שזהו המטבע היוצא בשעת הפירעון בפועל. כלומר המהרש"ל סבר שעל הנתבע לשלם לפי המטבע החדש, ובנוסף שאין בכך חשש ריבית. לעומתו, הש"ך (בחושן משפט סימן עד ס"ק כז) פסק כדעת השלטי גיבורים (מס' ב"ב דף עו: ס"ק א), שגם במקרה זה לא ניתן לתבוע את הפער ונמצא שדין זה אינו מוסכם. בנוסף המהרש"ל התייחס למטבע שנפסל, ולא למטבע שאיבד מערכו. לאור זאת, נפנה לאפיק אחר על מנת להכריע בשאלה זו.

הרב שלמה זלמן אויערבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כז) כתב:

גם חושבני, שאם הלוה התנהג שלא כדין ובא לפרוע חובו רק לאחר זמן, כיון דודאי חייב הלוה לפייס את המלוה שלא יהא עליו תרעומת, על זה שמשלם רעה תחת טובה ולא פרע את החוב בזמנו, לכן אף שאין המלוה יכול לתובעו ממון בדין, אבל מסתבר שהלוה עצמו אם רוצה לצאת ידי שמים - שפיר מותר לו ליתן ממון למלוה ולבטל את התרעומת שיש לו עליו, שהרי לא אסרה תורה רבית אלא בהלואה שהלוה נותן למלוה מרצונו הטוב אבל לא על עיכוב פירעון של הלוה נגד רצון המלוה, וכיון שכן אפשר דשפיר מותר לפייסו בממון אפי' אם הפיוס הוא לפי חישוב של רבית... וצ"ע.

מדברי הגרש"ז יוצא שאין איסור ריבית בכך שהלווה מוסיף ומשלם למלווה כסף על כך שלא שילם את החוב במועדו. חלק מדייני ההרכב גם הוסיפו שיש שיקולים נוספים לכך שאין חשש ריבית כאשר בית הדין מטיל על נתבע לשלם סכום קצוב (שיחושב בהתאם למדד מהתאריך שבו היה עליו להשיב את חובו, ועד יום הגעתו לדין) וכפי שכבר התבאר בפסק דין ארץ חמדה גזית 82098.

אולם, גם אם אין בכך איסור ריבית, עדיין עלינו לבחון האם אכן על הנתבע לשלם סכום זה מצד חיובו לחבירו בדיני ממונות?

ובכן, הנתבע היה חייב לעמוד לדין מיד כאשר הוזמן לדין, ולא להתעכב בכך, דבר זה לא נעשה וצודק התובע שיש לו תרעומת על הנתבע. משכך יש סמכות בידי בית הדין מכח הפשרה לחייב בפיצוי כספי מסוים על כך, וכפי שנרחיב בפרק הבא.

לסיכום: יש מקום לחייב את הנתבע בפיצוי כספי, וכפי שנרחיב בכך בפרק הבא הדן בהוצאות משפט.

הוצאות משפט

התובע טוען שתבע את הנתבע בשני בתי דין שונים אך הנתבע סירב להופיע בפניהם, ורק לאחר שחלפו מספר שנים הנתבע נאות להגיע לבית דין זה. הנתבע הגיב שבינואר 2020 הוא אכן קיבל פנייה להופיע לדין, אלא שבחר לא להגיע היות והפנייה הגיעה מבית דין לא מוכר. לאחר מכן, התובע פנה לרב הישוב, ולאחר שהרב פנה אליו הנתבע השיב שהוא מסכים לדון בפני רב שהוא גם עו"ד וגם מבין בתחום הבנייה, אך לא הייתה תגובה מצד התובע על הצעה זו. בדצמבר 2021 הייתה פנייה של התובע לבית דין המקומי, אך הנתבע סירב לכך, מפני שלא היה מדובר בהרכב עם ההתמחויות הנ"ל. הנתבע הודיע לרב הישוב כי הוא מוכן לדון בבית דין זה, ומאז חלפו מספר חודשים עד לתחילת ההליך.

דיון: על פי ההלכה חובה על אדם להגיע לבית הדין כאשר תובעים אותו. משמעה של הלכה זו הוא שכאשר יש סכסוך בין שני אנשים, אין אדם יכול להכריע על דעת עצמו שהצדק עמו וחובה עליו להסכים לכך שהמחלוקת תוכרע על ידי גורם אובייקטיבי ומקצועי. נדגיש כי אין לאדם כל חובה להסכים לשלם לתובע את הסכומים שהוא דורש או לעמוד לדין דווקא בבית הדין שבו הוגשה התביעה. כל שנדרש מן הנתבע הוא לחתום על שטר בוררות של בית דין כלשהו, כלומר להסכים שהמחלוקת בין הצדדים תתברר בפני גורם אובייקטיבי, ולא על ידי הנתבע עצמו, הנוגע בדבר. כדבר פשוט וברור נדגיש: החובה לעמוד לדין קיימת גם כאשר נתבע משוכנע לחלוטין שאין הוא חייב לתובע דבר, או אפילו כאשר הוא סבור שהתמונה הפוכה והתובע חייב לו כספים. חובתו של כל נתבע להבין שהדרך להכריע במחלוקות כספיות היא על ידי הגעה לבית הדין במטרה שהמחלוקת תוכרע על ידי גורם מקצועי אובייקטיבי. דומה שטעמה של הלכה זו – פשוט ומתבקש. הדעת נותנת שלא ייתכן לתת תורת כל אחד בידו, והליכה בדרך זו פוגעת בתובע, פוגעת בערך הצדק, ופוגעת בכלל החברה.

לאור זאת נקבע להלכה שתובע יכול להגיש את תביעתו בפני כל שלושה דיינים והנתבע חייב לעמוד לדין בפניהם, אלא אם כן הוא מודיע שברצונו להתדיין בבית דין אחר, וכפי שנקבע בטור ובשו"ע (חושן משפט סימן ג'). כך גם כותב ערוך השולחן (חושן משפט סימן ג סעיף א – ב):

ב"ד של שלשה אפילו הדיוטים יכולים לכוף אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו... זה שביכולתם לכוף את הנתבע היינו דווקא אם אינו רוצה כלל לדון בעירו אבל אם רוצה לדון בעירו אלא שרצונו לברור דיינים אחרים - הרשות בידו... וזהו דווקא בדיינים שאינם קבועים בעיר אבל אם יש דיינים קבועים שנתמנו מהעיר אין ביכולתו לומר לא אדון בפניהם.

כלומר כאשר יש דיינים קבועים בעיר אזי חובה על הנתבע לעמוד לדין בפניהם, ואין הוא רשאי לבחור הרכב אחר. אך כאשר אין הדיינים קבועים בעיר, הנתבע רשאי לבחור הרכב חלופי. נוסיף שגם אם הנתבע לא הכיר הלכה זו בשולחן ערוך, הרי שזהו דבר שהדעת מחייבת, ומצופה מכל נתבע להבין מעצמו שלא ייתכן שהוא יהיה זה שיכריע בסכסוך בינו לבין חבירו, ולכן עליו לעמוד לדין מיד או לחתום לאלתר על הסכם בוררות בפני בית דין אחר.

לנתבע יש זכות לקבוע באיזה בית דין יתברר הסכסוך, וכפי שפסק תרומת הדשן (סימן שה): "כמו שנוהגים האידנא, שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו. וכן העתיק אחד מהגדולים מפסקי גדול, שרבותינו האחרונים דנו שילכו לבית הדין הסמוך[5]". וכן פסקו מהרי"ק (שורש א) והרמ"א (בסימן יד סעיף א).אולם גם אם לנתבע יש זכות לבחור את בית הדין שבו ייערך הדיון, הרי שחובתו לחתום, בהקדם האפשרי, על שטר בוררות של אותו בית דין, ולהודיע על כך לתובע, ואין הוא רשאי סתם כך לסרב לעמוד לדין ולהתעלם מדרישת התובע לברר את הסכסוך.

אין לטעון שכיוון שבית הדין שאליו פנה התובע אינו נמצא בעיר מגוריו של הנתבע, לכן הנתבע לא היה חייב להתייחס אל הזמנתו. מפני שבסופו של דבר ברור ששני הצדדים מזדמנים תדירות לעיר שבה נמצא בית הדין שאליו פנה התובע, ועל פי ההלכה (ערוך השולחן חושן משפט סימן יד סעיף ב):

אורח שתובע לאחד מאנשי העיר או אורח אחד תובע לאורח אחר שנזדמנו שניהם בעיר אחת והם אינם דרים בעיר אחת צריך לילך בהתראה ראשונה אבל כששני האורחים הם מעיר אחת יכול לומר נדון בעירינו.

קל וחומר כאשר מקום עבודתו של הנתבע בעיר זו. אף שהנתבע היה יכול לבקש שהדיון ייערך ביישוב שבו גרים הצדדים, או ביישוב סמוך, אולם בוודאי שלא הייתה לו זכות להתעלם מהפנייה אליו.

חשוב להוסיף: קביעה זו עומדת בפני עצמה ואינה תלויה בתוצאות ההליך. גם אם התביעה הייתה נדחית מכל וכל, ואפילו אם בנוסף לכך התביעה הנגדית הייתה מתקבלת במלואה, אין הדבר מעלה ומוריד. חובתו של כל נתבע לעמוד לדין בעת שפונים אליו בדרישה כספית. הן צדק והיושר והן ההלכה דורשים זאת מכל אדם.

בסעיף 41 לסיכומיו טען הנתבע, שהתובע זנח את תביעתו, והוא לבדו אשם בכך שתיק זה השתהה מספר שנים. דין טענה זו להידחות מכל וכל. הנתבע טען שהתובע הזמין אותו לדין אצל בי"ד לא רשמי. ובכן, אדם המוזמן לדין בפני שלושת דיינים - חייב לברר וללבן את התביעה בהצגת שטר בוררות חתום של בית דין המוסכם גם על ידו, אך למרבה הצער הנתבע בחר שלא לנהוג כך.

שורת הדין בבית דין זה היא שכל צד נושא בהוצאותיו ואגרת בית הדין מוטלת בשווה על הצדדים, מפני שהפנייה לבית הדין נחשבת כפנייה משותפת של הצדדים לבירור ההלכה (ראו באתר ביה"ד), כמו כן, כאשר בעל דין התנהל בצורה סבירה, אין מצמידים את חובו למדד. אולם במקרה שלפנינו לאור התנהלות הנתבע אנו קובעים שעליו לשלם לתובע הוצאות משפט בסכום שנזכיר להלן.

בסעיף 7 להסכם הבוררות של בית דין זה נקבע כי "הצדדים מתחייבים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כפי שיקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו". לאור כל האמור, בית הדין סבור שעל הנתבע לשלם סך 6,000 ש"ח עבור הוצאות משפט. בסכום זה כלולה גם השתתפות באגרת בית הדין והפרשי המדד.

לסיכום: על הנתבע לשלם לתובע סך 6,000 ש"ח עבור הוצאות המשפט. סכום זה כולל בתוכו את הפרשי המדד.

אחרית דבר

בשולי פסק הדין נביא את דברי החפץ חיים (בספר אהבת חסד הערה בפרק י הלכה יג) שכתב עצה, לא להתחיל בעבודה מבלי לסכם מראש את כל פרטי התשלום. ככל והעבודה החלה ללא סיכום מראש, יש חשש לגזילה מהתורה ולעושק שכר שכיר:

ואגב אעתיק בכאן מקונטרס שפת תמים שלי (פרק ה' בהגה"ה שם) דבר עצה אחת הנוגע לענין אסור גזל ועושק שכר שכיר. והוא, שכל אדם שמבקש לאדם אחר שיעשה לו איזה פעולה בשכר, יקציב עמו המקח בתחילה. דאי לאו הכי, עלול מאוד להיות גזלן ועושק שכר שכיר. אם לא ירצה להיות ותרן גדול בממונו כדי לצאת מן הספק, דהלא על פי רוב יצטרך האדם למאות פעולות בכל שנה, ומצוי מאוד שאחר הפעולה יש ויכוח בין האומן ובעל הבית בענין שילום השכר. ולכשיפרדו כל אחד חושב בנפשו שהוא נגזל מן השני, אך שאינו רוצה לריב עמו, אבל אינו מוחל לו בלב שלם, ולפעמים יש גם כן מריבה ביניהם, ומדינא הוא כמנהג המדינה, לפי המקום והזמן, ואם יפחות לו אפילו פרוטה אחת מזה - יקרא עבור זה מן התורה בשם גזלן ועושק שכר שכיר, ומי יוכל לידע את מנהג המדינה בכל פעולה ופעולה לפי עניינה, ובעל כוחו אם ירצה לצאת ידי חובה בלי פקפוק - יהיה מוכרח תמיד ליתן להבעל מלאכה כפי מה שהוא רוצה, וזה גם כן קשה מאוד. על כן הרוצה לצאת ידי שמים, יקצוב עמו בתחילה, ויצא מידי כל ספק. וגם הבעל מלאכה יוזיל לו על ידי זה, כי אז הברירה בידו לתן לאחר.

מדובר על שיפוץ בית היסטורי השייך למשפחת הנתבע, שהוא נצר למשפחת רבנים מפוארת. אין לנו ספק שרצון אותם רבנים, שהיו תלמידי חכמים גדולים ואבות בתי דין, שלא להגיע חלילה לחשש שכתב החפץ חיים: "ואם יפחות לו אפלו פרוטה אחת מזה - יקרא עבור זה מן התורה בשם גזלן ועושק שכר שכיר". בית הדין גם קורא לצדדים לשים את המחלוקת מאחוריהם ולהתנהל בשלום ובכבוד הדדי.

עוד נוסיף: פסק דין זה נשלח לצדדים בשעת צרה ומלחמה. לאחר מריבות ומחלוקות עמוקות שקרעו את הציבור, הרי שמתוך מצוקה נוראה התעוררה אחדות גדולה באומה ואנשים מימין ומשמאל זנחו הרחק מאחור את כל מריבות העבר. חיילים שהכריזו שיסרבו להופיע למילואים מתייצבים בלא היסוס. כל אלו שהכריזו איש כלפי רעהו "אתה לא אח שלי", מוכנים עתה להילחם יחד כתף אל כתף, לסכן את חייהם ולחרף נפשם למען החולקים עליהם ולמען אנשים שכלל אינם מכירים. אין ספק ששעה זו ראויה היא מאין כמותה להתפייסות ולהוספת אחווה. הלא כל הוספת אחדות וכל התרחקות מן המחלוקת והמריבה היא נושא ראשון במעלה המגלה את שמו של הקב"ה בעולם וגם תורם לחוסן האומה כולה. בית הדין מפציר בצדדים שלפנינו לעשות כל מאמץ להרבות שלום ולשים שלום ביניהם ולהתפייס זה עם זה ובכך לקיים את דברי הנביא זכריה (פרק ח פסוק יט) "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

החלטות:

הנתבע חייב לשלם לתובע סך 30,233 ש"ח בתוספת מע"מ עבור השיפוץ בביתו (בכפוף לקבלת חשבונית),

בנוסף הנתבע חייב לשלם 18,700 ש"ח בגין מע"מ על הסכום שכבר שולם (110,000 ש"ח).

בנוסף, על הנתבע לשלם לתובע סך 6,000 ש"ח עבור הוצאות משפט.

שני הצדדים רשאים לכתוב לבית הדין בתוך 14 יום האם יש תביעות שלא הוכרעו בפסק דין זה, או אם יש טעות חישובית.

התשלום יבוצע בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין.

ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד הנקוב עליו.

פסק הדין ניתן בתאריך כ"ט במרחשוון תשפ"ד 13 בנובמבר 2023

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום

 

הרב שלומי שטינמץ    הרב ישועה רטבי, אב"ד    הרב בניהו טויטו

נספח א': חיוב בתשלום על הנאה מתוספת עבודה שמבצע קבלן

ישנם מספר מקורות מהם עולה, שיש חובת תשלום כאשר מזמין נהנה מעבודת קבלן, גם אם מדובר בתוספת שלא סוכמה בחוזה הראשוני.

המוציא הוצאות על נכסי חבירו

הרמ"א (בסימן צא סעיף ג) פסק:

מי שהוציא הוצאות על נכסי חבירו ברשות חבירו, ותובע ההוצאות, והנתבע אינו יודע (כמה) - נשבע התובע ונוטל. והוא הדין בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע - נשבע האי דידע.

מכאן ניתן ללמוד למקרה שלפנינו: התובע שהוציא כספים עבור הנכס של הנתבע, והוא תובע את הנתבע על כך - התובע נשבע ונוטל. יודגש, התובע יוכל לתבוע רק לאחר שיוכח באמצעות מומחה, שהוא אכן השקיע את הדבר עליו הוא תובע, ושהתמחור של הקבלן תואם לתמחור של המומחה.

ערוך השולחן (בסימן צא סעיף י) כתב בשם הש"ך, שאם הקבלן עבד בציווי המזמין, אף לא צריך להישבע: "כיון שהוציא בציויו - הוה כמו שנתן לו נאמנות בשבועה, ואם נתן לו נאמנות - א"צ שבועה כלל".

קציצה בטעות מתבטלת

השולחן ערוך (בסימן שלב סעיף ג) פסק:

אמר לו בעל הבית: 'בשלשה', והלך השליח ואמר להם: 'בארבעה', ואמרו: 'הרינו כמו שאמר בעל הבית' - אין דעתם אלא שיתן בעל הבית יתר על ארבעה; לפיכך שמין מה שעשו, אם שוה ארבעה - נוטלין ארבעה מבעל הבית, ואם אינו שוה או שאינו ידוע - אין להם אלא שלשה.

כלומר מעסיק שאמר לשליח שישכור לו פועלים בסכום מסוים, אך השליח אמר לפועלים ששכרם יהיה גבוה יותר ממה שבעל הבית הסכים לשלם - אנו אומרים ששליחות השליח מתבטלת, כי הוא שינה מדברי משלחו, (כדברי הגמ' במסכת קידושין דף מב עמוד ב: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"), ולפיכך יש להתייחס לעבודה כמו עבודה שנעשית ללא הסכם. במקרה זה הפועל מקבל כמנהג המדינה. ולכן יש לבחון באמצעות מומחה את שווי העבודה שנעשתה ("שמין מה שעשו"), ואם אכן שווי העבודה שבוצעה הוא גבוה - הפועל יהיה זכאי לשכר זה. מכאן גם נלמד על נידוננו, קבלן שביצע עבודות שלא כלולות בהסכם, אם יתברר באמצעות מומחה, שהעבודה מקצועית - הקבלן יהיה זכאי לקבל את שכרו.

יורד לשדה חבירו

השולחן ערוך (בסימן שעה סעיף א) פסק:

היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ונוטל מבעל השדה.

כלומר גם אם נאמר שקבלן עבד את התוספות הללו ללא רשות המזמין, מכיוון שמדובר בעבודה שהייתה נצרכת, לכן דינו כדין שדה העשויה ליטע, כך שבעל הנכס חייב לשלם לקבלן כפי מנהג המדינה לשלם על אותה עבודה.

המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן שמו) כתב בשם מהר"ם: אדם שביקש ממלמד שילמד את בנו, אך הם לא קבעו בניהם את גובה השכר - המלמד יהיה זכאי לקבל את שכרו לפי השכר המקובל, כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. כלומר יש פסיקה הלכה למעשה, שיש חובת תשלום על עבודה שבוצעה מבלי לסכם מראש את גובה השכר. וכ"פ הרמ"א (בסימן שלה סעיף א): "ואם אחד אומר למלמד: למוד עם בני, ולא קצב לו שכירות - צריך ליתן לו כפי מה שנותנים אחרים".

דין נהנה

אדם המבצע פעולה שמועילה לחברו, הוא זכאי לתבוע על כך תשלום. כך פסק הרמ"א (בסימן רסד סעיף ד): "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה - לא יוכל לומר: 'בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך', אלא צריך ליתן לו שכרו.

הנוהג המקובל

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כו הלכה ז) כתב, שבמשא ומתן יש ללכת אחר הנוהג המקובל: "אף במוכר ולוקח אין כל אלו הדברים וכיוצא בהן מענינים אמורים אלא במקום שאין שם מנהג, ולא שמות ידועים לכל דבר ודבר בפני עצמו, אבל במקום שנהגו שהמוכר כך מכר כך - הרי זה מכור וסומכין על המנהג[6]". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן רטו סעיף ח).

הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק י הערה י) כתב:

בדין קבלן שטעה בהערכת המלאכה, שיש לומר שאם טעה בדבר שמציאות, כגון שנמצא במהלך העבודה דברים שלא היה יכול להעלות על הדעת, דהוי כמקח טעות, ולכאורה נכון הוא, אלא שגם בזה יש לדון כיצד ישלם, כיון שא"כ בטלה הקציצה? אמנם אם נודע לו באמצע העבודה - יכול לחזור ולקבוע מחיר חדש, ועכ"פ צריך להודיע קודם שממשיך במלאכה.

בנידון שלפנינו, היו דברים שלא היה ניתן לדעת עליהם מראש, כמו אי יכולת לבצע את הנישה למטבח. בנוסף, התובע לא היה מודע לכך שהנתבע מעוניין בריצוף מאבן, והדבר גם לא הופיע בחוזה, כך שמדובר בטעות שבמציאות, ולפיכך הקבלן זכאי לקבל שכר על התוספות שלא כלולות בהצעת המחיר.

נספח ב': מזמין שלא נהנה כלל מעבודת האומן (נכתב על ידי אחד מדייני ההרכב)

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק י הלכה ד) כתב: אומן ששינה - חכמים תיקנו תקנה שנועדה לטובת שני הצדדים, שבעה"ב ישלם לקבלן את ההוצאות או השבח, הנמוך מביניהם. ככל ובעה"ב לא מעוניין בתקנה, ומבקש שהקבלן ישלם לו את עלות חומר הגלם שקיבל - לא שומעים לו. הראב"ד השיג וכתב, שאין לזה טעם, אלא בעה"ב יכול לבקש החזר כספי בשווי חומרי הגלם שהביא לקבלן. (נציין שהשו"ע בסימן שו סעיף ג פסק כדעת הרמב"ם).

הרב המגיד הצדיק את דברי הרמב"ם. הרב המגיד הסביר שגם הראב"ד הסכים לדעת הרמב"ם, אלא שהוקשה לו שזה דין פשוט, ולא היה צריך לכותבו. אך אבן האזל (שם) דחה את הסבר הרב המגיד, כי וודאי יש מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, אלא שדברי הראב"ד צריכים ביאור, שהרי דבריו (שבעה"ב יכול לבקש החזר כספי בשווי חומרי הגלם שהביא לקבלן) - לכאורה הם כשיטת רבי מאיר שלא נפסקה להלכה.

אבן האזל הסביר: באופן עקרוני ניתן לומר, שדין אומן ששינה דומה לדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, בשדה שלא עשויה ליטע, (שהרי בשני המקרים נקבעה אותה הלכה: האומן יקבל הוצאות או שבח הנמוך מביניהם). ומכאן ניתן לומר, שכשם שבדין יורד - יכול בעה"ב לומר טול עציך, כלומר קח את מה שבנית ואיני מעוניין לשלם כלום - כך גם באומן שינה - רשאי בעל הבית לומר לאומן קח את מה שעשית. אלא שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהיקף תחולת דין זה, האם בכל מקרה בעה"ב רשאי לומר "טול עציך"?

הראב"ד הרחיב את האפשרות לבעה"ב לומר לאומן טול עציך, לכל מקרה בו האומן יוכל לצאת עם מה שהוא בנה, גם אם שוויו נמוך. למשל אומן שנטע עצים, למרות שאם בעה"ב יאמר טול עציך - העצים יהרסו ולא תהיה אפשרות לנוטעם אלא הם יהיו ראויים רק להסקה, בעה"ב רשאי לדרוש זאת.

במצב זה, בעל הבית יאמר לאומן תבחר אחת משתי האופציות הבאות: א)- תפרק את מה שעבדת ותיקח אותו בחזרה. איני מעוניין כלל בעבודתך. למשל אומן שצבע בגד בצבע שונה: יאמר לו בעל הבית: קח איתך את הצבע. כמובן שהצבע לא שווה כלום[7], ולכן האומן לא יבחר באפשרות זו. ב)- קח את הבגד הצבוע ותשלם לי את חומרי הגלם (שווי הבגד שבעל הבית נתן לאומן). האומן וודאי יבחר באפשרות זו, שבה הוא מקבל בגד צבוע, ויכול למוכרו למי שירצה לקנות בגד שצבוע בצבע שצבעו האומן, ובעל הבית יקבל את שווי חומר הגלם שנתן לאומן.

לעומת זאת, לדעת הרמב"ם לא משווים את דין אומן ששינה לדין יורד לשדה חבירו ולכן ההלכה היא כך: ביורד לשדה חבירו אכן רשאי בעה"ב לומר לאומן "טול עציך", איני מעוניין בעבודתך אלא אני מעוניין בעבודה שונה (למשל איני מעוניין בנטיעת עצים, אלא אני מעוניין לזרוע תבואה), אבל באומן ששינה, אם האומן ייטול את מה שהכין - ייגרם נזק לשני הצדדים, כגון אומן שצבע בצבע שונה, גם אם נאמר לאומן קח חומרי ניקיון וטול את הצבע שביצעת - הצמר לעולם לא ישוב להיות נקי, ולכן בעל הבית לא באמת מתכוון לומר לאומן טול עציך, כלומר קח את הצבע שצבעת ותשאיר לי את הבגד, אלא הוא מעדיף להשאיר את המצב כמות שהוא, כי צמר שצבוע בצבע שונה - שווה יותר מצמר שהסירו ממנו את הצבע. בנוסף, בעל הצמר יכול למכור את הצמר הצבוע בצבע שונה, ועם הכסף שיקבל הוא ירכוש צמר בצבע שבו היה מעוניין מלכתחילה, לכן אנו אומרים שבעה"ב נהנה מעבודת האומן, והוא חייב לשלם לאומן הוצאות או שבח, הנמוך מביניהם[8].

אבן האזל סיים, שלדעת הרמב"ם, אם יש אומדן שבעה"ב התרצה לעבודה, הוא לא רשאי לומר טול עציך ואבניך.

נספח ג': הצמדה למדד (נספח שכתב אחד מדייני ההרכב)

שאלת הצמדה למדד לצרכן ללא היתר עסקה אינה פשוטה. הפוסקים המתירים להצמיד למדד מסתמכים על שיטת מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קעו) המפורסמת שסבר, שניתן לחייב את הנושה בפער שחל בגלל פיחות הכסף, ואין בכך איסור ריבית. אך צריך לסייג ולומר שמהרשד"ם התייחס למקרים בהם יש וודאות שיש פיחות בערך המטבע, וכתוצאה מכך הפירות התייקרו, אומנם במצב שהשוק יציב גם הוא מסכים לעיקרון הנלמד מדברי הגמ' (במסכת בבא מציעא דף מד עמוד ב), שמטבע נחשב ליציב והשינוי הוא במחירי המוצרים. עיינו גם בדברי תלמיד הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף מד עמוד ב) שכתב: "היוקר והזול תלוי בו (בפירות) ולא במטבעות, שהמטבעות אינן בני יוקר וזול". כלומר כאשר מחירי המוצרים הם אלו שהתייקרו - יש איסור ריבית להשלים את הפער שבמחירי המוצרים (שולחן ערוך יורה דעה סימן קסב סעיף א).

טעות להבין שמהרשד"ם חולק על יסוד הגמ', אלא כל סברתו היא שבמקרים בהם יש וודאות שערך המטבע ירד (ולא שמחיר המוצרים עלה) - יוצא שהחייב לא פרע את כל מלוא החוב, ולכן עליו להשלים את הפחת. אך גם מהרשד"ם מסכים לדיני ריבית הפשוטים, בהם נקבע שהשלמת פער בעליית מוצרים - יש בה איסור ריבית.

במציאות של השנים האחרונות - מטבע השקל הוא מטבע יציב וחזק, ולכן העלייה שיש במדד למחירים לצרכן לא בהכרח משקפת רק ערך ירידת המטבע, אלא היא מגלמת בתוכה גם אינפלציה שנבעה כתוצאה מעליית מחירי מוצרים ספציפיים, למשל מחסור שיש בתבואה בגלל המלחמה באוקראינה, או מחסור במוצרים אחרים בגלל מגיפת הקורונה או בגלל שינויי אקלים כמו בצורת. כמובן כאשר האינפלציה היא לאורך זמן, יש השפעה על האמון במטבע, ואז יש ירידה גם בערך המטבע. בדרך כלל יש קשר בין מכלול הנסיבות וקשה מאוד לבחון כמה אחוזים מעליית המדד נבעו מירידת ערך המטבע (שאין בכך איסור ריבית לפי מהרשד"ם), וכמה מכך נבעו מעליית מחירי המוצרים בגלל מחסור (שיש בכך איסור ריבית גם לפי מהרשד"ם).

אכן בשנים בהם יש אינפלציה דוהרת - ערך המטבע יורד בגלל שאין אמון במטבע. במצב כזה ניתן לומר שיש אומדן ברור שערך המטבע ירד ולא שהפירות עלו, ואז ניתן להצמיד למדד על סמך דברי מהרשד"ם. הגר"ש דיכובסקי (כתב עת: תורה שבעל פה כו, עד - פג) בשנת תשמ"ה (1985) כתב, שיש להצמיד את החוב למדד. נציין שבשנים אלו השקל לא היה יציב, והאינפלציה הייתה גבוהה מאוד. וכפי שכתב בסוף דבריו: "סיכומם של דברים, השינויים בערך השקל הישראלי, הפכו את השקל למטבע חסר ערך עצמי, כאשר מטבע זה מוערך רק בהתאם לשער הדולר. יש מקום גדול להנחה שהדולר הוא המטבע הישראלי לעת עתה באופן בלתי רשמי". וכך גם כתב בפסק הדין מאותה תקופה (תחומין ו החל מעמ' 208): "בתקופה האחרונה, אנו עדים למצב שבו איבד הציבור את אימונו במטבע הישראלי, השקל, וכל העיסקאות הגדולות או הבינוניות נעשות לפי ערך דולרי... בתקופתינו שהפיחות הוא יום יומי קשה לראות את השקל הישראלי כטיבעא לכל דבריו וכבעל ערך קבוע".

עוד נציין שרבים מפוסקי זמנינו אסרו להצמיד חוב למדד, כאשר המשק יציב והאינפלציה לא דוהרת: המנחת יצחק (חלק ו סימן קסא), ברית יהודה (פרק כ סעיף ג), הגר"מ שטרנבוך (קיצור דיני ריבית המצויים פרק ג הלכה ד), הגרז"נ גולדברג (כתר א עמ' 228), תורת רבית (פרק יט סעיף לו), שערי עזרא (יו"ד סימן מז), מלוה ה' (פרק טו סעיף יב).

הגרז"נ גולדברג (כתר א עמ' 229) התיר להצמיד למדד בתנאי שיהיה ברור שמצמידים רק לסל הצריכה הבסיסי, וזאת כאשר הצדדים הסכימו לכך מראש וכתבו את הנוסח הבא: "פלוני נתן לפלוני סך כך וכך מעות, והמקבל התחייב להחזיר מצרכים הניתנים להשגה כעת, והכלולים בסל המצרכים הנקבעים, שעל פיהם מודדים את המדד, שישלם על המצרכים האלו, כמות הניתן להשיג במעות שקיבל". הגרז"נ הוסיף: "אכן הדברים ניתן לקצר הנוסח, אבל באופן שיצא כוונת הדברים".

לסיכום נביא את דבריו של הרב שלמה אישון (אתר מכון כת"ר, שאלות בנושא ריבית) שכתב:

הפוסקים נחלקים בשאלה האם הצמדה למדד כמוה כריבית. ולמעשה נראה שבמציאות הכלכלית כיום שהאינפלציה נמוכה, יש מקום להחשיב הצמדה למדד לריבית, ובמיוחד שהמדד אינו משקף בהכרח את השינוי בערך הכסף משום שהוא נקבע על פי סל מוצרים שרירותי. לכן יש לוודא שלחברת הביטוח יש היתר עסקא, ואם לא - לבקש תשלומים בלא הצמדה.

 

[1] בהסכם בין הצדדים מופיע שפירוק האינטרסול ייעשה תמורת 2,500 ₪. התובע הודה שמלאכה זו לא בוצעה ועל כן קיזזנו מחובו סך זה. יצוין שהנתבע כתב (בעמ' 43 לכתב ההגנה) שיש לזכותו ב2,000 ₪ על כך שהתובע לא פירק את האינטרסול, ולאור האמור ברור שנפלה בדבריו טעות והיה עליו לכתוב 2,500 ₪ (ולא 2,000 ₪).

[2] הנחל יצחק (חושן משפט סימן לט סעיף יז) כתב: הרמב"ן סבור ששכירות פועלים נקנה בתחילת המלאכה בגלל קניין חליפין, כלומר ברגע שהעובד התחיל לעבוד - באותו רגע התחייב המעסיק בתמורה לשלם לו על עבודתו. לפי הסבר זה אין הבדל בין פועל ובין קבלן, שניהם קונים בתחילת העבודה מדין קניין חליפין, וברגע שהתובע התחיל בעבודתו מחויב המזמין לשלם את שכרו.

[3] הריטב"א (מסכת קידושין דף מז עמוד ב) כתב: "והא דמיקני בביקוע (השואל קרדום ובקע בו) - לאו דינא הוא, אלא תקנתא דרבנן שתקנו כן כדי שיהא קיום לדבריהם, שלא יחזור בו בחצי מלאכתו של זה ויפסיד פעולתו, כדתקינו בפועלים שהתחילו במלאכה". משמע מדבריו שבפועלים שהתחילו במלאכתם יש תקנת חכמים שהמעסיק לא יוכל לפטר, כדי שלא יפסידו.

[4] ייתכן שהתובע התכוון לבצע עבודה זו בהתנדבות, וכפי שידוע ומוסכם שהתובע ביצע מלאכות שונות בהתנדבות וכפי שכתב בעצמו למשל שביצע בהתנדבות צנרת מים וכמה נקודות חשמל, וכפי שכתב התובע בתאריך כ"ו תמוז תשע"ח 9.7.18 " אי אפשר לבקש ממני עוד ועוד, ושאני אשאר בשלי , רק כדי לא לגרום לכם עוגמת נפש. צריך להבין שאני עם כל התוספות האלה יש לי כבר שבוע נוסף של עבודה", ומכאן שהתובע ביצע מלאכות שונות בחינם כדי לא לגרום לנתבע עגמת נפש ורק בשלב מסויים, כאשר הרגיש שהנתבע הגדיש את הסאה, החל התובע לדרוש תשלום.

[5] וכך המנהג כפי שמובא במהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן ז): "במנהג העיר הזאת שאלונקי, עיר ואם בישראל, אשר נהגו מימי קדם ימי גאוני עולם, לתת כח ביד הנתבע נגד התובע, ולומר: לא אדון אלא בפני מרביץ תורה מבית הכנסת שלי, אפי' יש מומחה גדול בעיר יותר ממנו".

[6] הרמב"ם (בהלכה ח) הוסיף: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג, אבל מקום שאין ידוע בו מנהג ולא שמות מיוחדין אלא יש קורין כך ויש שקורין כך - עושים כמו שפירשו חכמים בפרקים אלו".

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כז הלכה יא) חזר והדגיש: "אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו שהוא מנהג המדינה והשמות הידועים ביחוד לכל דבר ודבר, ובמקום שאין מנהג ולא שם שהכל אומרים לו ביחוד ולא שיתוף הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים כמו שביארנו". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רכ סעיף טו. (וכן עוד כתב הרמב"ם בהלכות מכירה פרק יז הלכה ו, ונפסק ע"י השולחן ערוך בסימן רל סעיף י, וכן בפרק יח הלכה יב, ונפסק ע"י השולחן ערוך בסימן רכט סעיף ב, ובפרק כח הלכה טו).

[7] הראב"ד הביא דוגמא מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קא עמוד א: "צפון (חומר ניקוי) - עבורי מיעבר, השבה לא עביד". הגמ' דנה באדם שגזל צבע מוכן וצבע בגד שלו, האם הוא יוכל לומר לנגזל: הצבע מונח כאן בבגד אתה יכול לקחתו. ובאיזה צורה הנגזל יקח את הצבע שלו בחזרה - באמצעות חומר ניקיון הוא יסיר את הצבע מן הבגד. על כך הגמ' העירה: הנגזל רק יוכל להסיר את הצבע מהבגד, אך הוא לא יקבל את הצבע בחזרה, ולכן הגזלן לא קיים מצוות השבת הגזילה. גם בדין אומן שינה אנו אומרים שהמזמין רשאי לומר לאומן: "טול צבעך וישאר צמר שלי כמו שהיה. וכיון שזה ודאי לא יחפוץ הצבע - הרי כבר יתרצה לשלם לו בעד צמרו".

[8] למעשה השאלה היא על מי מוטלת הטרחה למכור את המוצר, האם על האומן או על בעל הבית. הראב"ד סבור, שהטרחה מוטלת על האומן, והוא ייתן לבעל הבית את שווי חומר הגלם, אך לדעת הרמב"ם, הטרחה מוטלת על בעל הבית שימכור את המוצר.