תביעה לביטול חוזה בשל ליקויים בעבודת קבלן 84116-1

ב"ה, י"א חשוון תשפ"ד

12 בנובמבר 2024

תיק מס' 84116

פסק דין

בעניין שבין

עמותה מזמינה שיפוץ

להלן התובעת 

לבין

קבלן שיפוצים

להלן 'הנתבע'

רקע

התובעת הינה מדרשה ולה מבנה בו זכתה בהקצאה מהעיריה לפני כחמש שנים להפעלת המדרשה, ואשר ביקשה לשפצו על ידי שירותי השיפוץ והבניה של הנתבע. את התובעת ייצגו בבית הדין שני מורשי החתימה: ראש המדרשה, להלן ייקרא שלם הנוחות: 'תובע א', ומנהל המדרשה, להלן ייקרא לשם הנוחות: 'תובע ב'.

במהלך חודש פברואר 2022 נערכה פגישה בין תובע א לנתבע ובה הציג עצמו הנתבע כיזם ובעל ניסיון מסויים בשיפוץ של מבנה דומה לזה של התובעת, והציע לתובע א לשפץ את המדרשה על פי מפרט (שהוגש לבית הדין) הכולל שיפוץ משמעותי של כל השטח החיצוני של המדרשה לרבות התקנת דשא, צביעה, הקמת פרגולה, הקמת מרפסות בקומה השניה של המבנה ועוד. בנוסף לכך, הצעתו של הנתבע כללה את הגדלת כמות החדרים במדרשה שבהם ניתן יהיה להלין את בנות המדרשה, וזאת ע"י הקמת שלושה מתחמי מגורים חדשים, כמפורט להלן:

השמשת המקלטים על בסיס איטום חיצוני של מתחם המקלטים באמצעות חפירה מסביב לקירות המקלטים ואיטום חיצוני של הקירות באמצעות התזה ויריעות איטום. בנוסף, שיפוץ פנימי של המקלטים הכולל יצירת חדרי שירותים ומקלחות והקמת מערכת ביוב וניקוז שתשמש אותם, וכן- ריצוף, צביעה וכו' כך שיווצרו ארבעה חדרי שינה במתחם זה.

הקמת שני מתחמי מגורים בשטח החיצוני של המדרשה באמצעות מבנים יבילים.

הקמת מתחם מגורים נוסף בקומה הראשונה של המבנה (המכונה בחוזה 'חדר 9').

בתמורה לשיפוץ, הנתבע לא ביקש תמורה כספית אלא זכות לארח אורחים בתשלום בכל שבתות השנה, מלבד 12 שבתות בהן המדרשה תשתמש במבנה, וכן זכות לארח אורחים בתשלום בכל ימי החופשה של המדרשה (להלן: "הסיכום").

כחלק מהסיכום בין הצדדים הוסכם שבחמש שנות האירוח הראשונות תקבל התובעת סכום של 20 ₪ עבור כל מיטה שתושכר ליום אירוח, ובחמש השנים הבאות סכום של 25 ₪ עבור כל מיטה שתושכר ליום אירוח.  

תובע א סיכם את הדברים בחוזה עם הנתבע כאשר הנספח לחוזה הוא מפרט של השיפוץ ובו יש תיאורים של כלל הדברים שעל הנתבע לבצע. מספר טיוטות של החוזה עברו בין הצדדים אולם החוזה לא נחתם בחתימת ידם.

בתאריך 19/7/2022 שלח הנתבע את החוזה לתובע א בהודעת ווטסאפ, ובתאריך 21/07/2022 תובע א ענה להודעה 'קבלתי את החוזה, הכל מקובל ב"ה נעשה ונצליח', ובתאריך 8/8/2022 הנתבע התחיל בשיפוץ.

עם תחילת השיפוץ, פנה תובע א לנתבע בדרישה שיתחיל בביצוע האיטום למתחם המקלטים והנתבע החל בעבודת החפירה, שעם תחילתה הוא גילה כי המתחם התת קרקעי של המקלטים לא מקביל לקווי הבניין החיצוניים, ובכדי לבצע חפירה ואיטום יש צורך לחפור כ8 מטרים מכל צד מתחת למבנה העילי מה שהופך את החפירה לפרוייקט יקר ומסובך, ובעיקר מסכן את המבנה מבחינה קונסטרוקטיבית.

כאשר הדבר התגלה, הוא פנה לתובע א והסביר לו את העניין והציע פיתרון חלופי של שינוי השיפועים בחצר המדרשה ובכך תיפתר לדעתו בעיית האיטום בצורה סבירה. פיתרון זה הוצע על דעת הנתבע בעצמו, מבלי שיש לו רקע מקצועי בתחום האיטום ומבלי להתייעץ עם איש מקצוע בתחום. תובע א הסכים לכך ואמר לנתבע שהוא סומך עליו, והנתבע טרח והשקיע כסף בכדי להביא מצע רב לשינוי השיפועים.

במהלך חודש 3/2023 הסתיים שיפוץ המקלטים, "חדר 9" ודברים נוספים, והנתבע ביקש מתובע א להתחיל באירוחים על פי הסיכום, כאשר את שאר השיפוץ הוא ישלים בהמשך. תובע א נתן את הסכמתו לכך, על אף שהשפוץ בכלל המבנה לא הסתיים. מאז ועד למתן פסק הדין התקיימו במדרשה 19 אירוחים.  

משהגיע חורף 2023 והחלו לרדת גשמים, מתחם המקלטים הוצף והופיעו סימני רטיבות משמעותיים במתחם. בסמוך לכך התחיל תובע ב לעבוד כמנהל המדרשה והחלו מחלוקות חריפות בין הצדדים במספר נושאים, וביניהם- הפיתרון לבעיית האיטום, עמידת הנתבע בחובותיו על פי החוזה, תוקפו של החוזה, וכן מחלוקות שונות בנוגע להתנהלות הצדדים במהלך האירוח של אורחים מבחוץ.

כחלק ממחלוקות אלו, דרשה התובעת מהנתבע להפסיק לאלתר את האירוחים במתחם, ובתאריך 8/8/2024 התקיים דיון בבית הדין אשר בסופו ניתן סעד ביניים על ידי בית הדין שקבע כי הנתבע יהיה רשאי להמשיך לארח במתחם התובעת עד למוצאי שבת פרשת עקב תשפ"ד, ומשעה זו יפסק האירוח במדרשה עד למתן פסק דין שיכריע במחלוקות בין הצדדים.

טענות התובעת:

התובעת באמצעות באי כוחה סבורה שלחוזה בין הצדדים אין תוקף היות והנתבע לא קיים את חובותיו הבסיסיות מבחינת האיטום, לא הקים כלל את המבנים היבילים, לא שיפץ את החזית ולא בנה את הפרגולה.

בנוסף, לטענתה, גם בדברים שאותם הנתבע כן עשה התגלו ליקויים משמעותיים אותם גיבתה באמצעות דו"ח בדק חזותי שעסק בליקויי בנייה וכן דו"ח איטום שהראה שיש בעיית רטיבות קשות במתחם המקלטים ובמקומות נוספים במבנה.

כמו כן, בתחילת השנה הנוכחית החלה המדרשה להלין בנות במתחם המקלטים ולטענתה התגלו ליקויים משמעותיים במערכת הניקוז של המקלחות, מה שהוביל להצפות מרובות של ביוב בחדרים. לבית הדין הוגשו צילומים וסרטון כראיה לליקוי.

לטענת התובעת ליקוי משמעותי נוסף קיים בבורות שאיבת הביוב שנחפרו על ידי הנתבע לצורך מערכת הביוב שהוקמה במקלטים, אשר לטענתה לא שואבת כראוי את הביוב, איננה תקנית ואף מייצרת מפגע תברואתי.

כמו כן, היא טענה שהנתבע לא שומר כראוי על הציוד של בנות המדרשה במהלך השבתות.

לאור כל זאת הנתבעת דורשת לקבוע שהחוזה בין הצדדים בטל. יחד עם זאת, היא מוכנה לשלם לנתבע, ככל שבית הדין יכריע שיש בכך צורך, לפי שומה של מומחה שיקבע מה הריוח הכספי של התובעת מהעבודה שנעשתה. 

טענות הנתבע:

הנתבע טוען כי החוזה בין הצדדים תקף שהרי הוא אושר מראש בהודעת ווטסאפ על ידי תובע א. כמו כן, לכל אורך הדרך הצדדים המשיכו להתנהל על פי החוזה.

לגבי האיטום, הוא טוען שהיות והדבר נעשה בידיעה ובהסכמה של תובע א אין לו מחוייבות לבצע את העבודה. אף על פי כן, הוא מוכן לחשוב על פתרונות נוספים בעלות סבירה שלא חורגת מהעלות של הפיתרון אליו התחייב מלכתחילה.

לגבי המבנים היבילים, הנתבע טוען שתובע א מחל לו וויתר על הסעיף הזה בלא לדרוש כל תמורה לויתור. הנימוק לכך הוא שמלכתחילה היוזמה להקים את המבנים היתה של הנתבע והאינטרס לכך גם כן היה שלו. ממילא לאור העובדה שהקמתם לא חוקית התובע העדיף שסעיף זה לא יתקיים ולכן לא דרש תמורה עבור הוויתור.

את כלל הדברים שנותרו לעשות הנתבע מוכן לבצע על פי מה שסוכם בין הצדדים ולהביא איש מקצוע שיקבע שהדברים נעשו כתקנם.

בנוסף טוען הנתבע, שתובע א ידע מראש שאין לו הכשרה ושאין לו ניסיון מקצועי רב מלבד פרוייקט משמעותי אחד דומה שעשה בישיבה בדרום הארץ. לאור זאת, על התובעת היה לצפות מראש לעבודה בסטנדרט סביר ולא יותר מזה.

עוד הוא טוען שהתובעת מנסה שלא כדין, להצר את צעדיו ולהגביל את השימוש במבנה, לו הוא זכאי על פי דין, ובכך היא פוגעת בזכויותיו ובהכנסתו.

נושאי הדיון

האם נכרת חוזה מחייב בין הצדדים?

החלקים בחוזה שלא התקיימו וטענת הנתבע למחילות שונות של התובעת.

האם המעסיק רשאי להפסיק את העבודה למרות שנכרת חוזה עבודה?

טענת מקח טעות על החוזה בכללותו.

פיטורי עובד ללא התראה

חובת התשלום שמוטלת על התובעת.

האחריות של התובעת על המצב שאליו הצדדים הגיעו.

הצעת הפשרה של בית הדין.

התחשיב שהוצג על ידי הנתבע והתייחסות בית הדין לתחשיב.

כפייה על הפשרה.

אגרת בית הדין.

האם נכרת חוזה מחייב בין הצדדים?

בין הצדדים מעולם לא נחתם חוזה בצורה מסודרת ומלאה. אולם, לאחר כמה טיוטות שעברו ביניהם, בסופו של דבר התגבש נוסח מוסכם על שני הצדדים. נוסח זה נשלח מהנתבע לתובע א בהודעת ווטסאפ, ובתאריך 21/07/2022 תובע א אישר אותו וענה 'קבלתי את החוזה, הכל מקובל ב"ה נעשה ונצליח'.

לאחר מכן הנתבע התחיל לעבוד על בסיס החוזה וההסכמה בין הצדדים.

בהלכות שכירות פועלים למדנו כך-

ב''מ עו: "איבעית אימא: האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה. דתניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים - שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל."

ונחלקו הראשונים בביאור החילוק שבגמרא בין "הלכו" ל"לא הלכו" הפועלים:

לשיטת תוס' (שם) החילוק שבין הלכו ללא הלכו מבטא חילוק מציאותי בין מצב שבו מן הסתם חזרת בעל הבית גרמה לפועלים להפסיד עבודה אחרת לבין מצב שבו החזרה לא גרמה להם להפסיד עבודה אחרת. 

אולם, לשיטת הרמב''ן בחידושיו שם, החילוק בין הלכו ללא הלכו הוא חילוק מהותי, כיון שהליכת הפועלים לעבודה היא תחילת מימוש ההסכם, וחידשה לנו כאן הברייתא שתחילת מימוש הסכם העבודה מהווה קניין שהופך את הסיכום בעל פה לחוזה מחייב.

הנפקא מינה הגדולה בין השיטות היא במצב שבו היתה תחילת עבודה ולא ניתן לחייב מדינא דגרמי היות ואין הפסד עבודה מוכח.

השולחן ערוך חושן משפט הלכות שכירות פועלים סימן שלג סעיף א פסק:

'השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת. בד"א, בשלא הלכו. אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה...נותן להם שכרן'

השולחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ן וחייב את בעל הבית בתשלום שכר בתחילת עבודה בלא צורך לטעון ולהוכיח שנגרם לפועלים הפסד של עבודה אחרת.

ממילא היות ובנידון דידן הודעת הווטסאפ מהווה הסכמה ברורה לחוזה ועל בסיס הסכמה זו הנתבע ביצע עבודות הרי שבכך התרחש קניין פועלים מחייב בין הצדדים על בסיס החוזה וכלל תנאיו ונספחיו.

החלקים בחוזה שלא התקיימו וטענת הנתבע למחילות שונות של התובעת

לטענת התובעת החוזה בין הצדדים בטל היות ולא קויימו חלקים רבים ממנו.

בפרק זה ננתח את החלקים שלא קויימו בחוזה, ובפרקים הבאים נדון בהשלכות שלהם על החוזה בין הצדדים.

ניתן לחלק את אי עמידתו של הנתבע בקיום החוזה לשלושה סוגים:

חלקים שכלל לא בוצעו.

חלקים שבוצעו אך יש בהם ליקויים שהוכחו בבדיקות המומחה.

חלקים שנטען שיש בהם ליקויים אך לא התקיימה בדיקת מומחה לגביהם.

כעת נפרט כל אחד מהם:

החלקים שכלל לא בוצעו

המבנים היבילים

בנספח לחוזה (עמוד 2) נכתב:

'בניה קלה:

שני מתחמים: מתחם אחד 47 מ"ר

מתחם שני 42 מ"ר

תשתית- פינוי המשתלבות או אבני המדר הקיימים. יצירת יציקה של 20 ס"מ עובי.

חשמל- בכל חדר: תאורת לד, מתג, שלוש נקודות שקעים(מתוכם אחד למזגן.)

שירותים ומקלחת- טיימר לדוד, תאורת לד נגד מים, (וונטה אם אין אפשרות לחלון)

אינסטלציה- מים חמים וקרים לכיור נטילת ידים ומקלחת , ומים קרים לשירותים.

ברזים, אינטרפוץ, דוש של "חמת"

צנרת לחיצה SP   20ממ.

בידוד לצנרת החמה

בדיקת תקינות הצנרת על ידי לחץ

לכל שני מקלחות התקנת דוד נוסף.

ניקוז-ניקוז מקלחון, ברז , נקודת ביקורת , ארבע צול לשירותים ויציאה החוצה לאיוורור.

איטום- ביצוע רולקה, חיפוי על ידי סיכה טופ 107 שני שכבות.

בניית קירות חוץ ומחיצות פנים מפנל מבודד- חיפוי גבס מבפנים. וגבס ירוק עמיד מים במקלחות שירותים.

ריצוף- ריצוף על שומשום, פנלים, רובה, ריצוף על קירות שירותים ומקלחת עד התקרה, שיפוע מקלחון, ריצוף לא מחליק למקלחת.

דלתות- דלת כניסה רוחב 80, דלת שירותים רוחב 72. דלתות פנים מפולימר דלתות חוץ רב בריח.

חלונות- 1.2 מטר רוחב על 1 מטר גובה

חלון שירותים: 60 ס"מ על 60 ס"מ עם זכוכית מחוסמת.

כלים סניטרים- אסלה, ניאגרה, ארון אמבטיה תלוי רוחב 80 סמ,  מראה, מקלחון רוחב 75 סמ ( לפי היכולת)

חיפוי חיצוני- שליכט צבעוני, פרוזקטור 50 וואט בכניסה לכל חדר חיצוני.

גג- גג משופע מפנל מבודד עם מרזבים.'

עלותו של פרק זה הוערכה על ידי הנתבע במהלך הדיון בשווי של כ 300,000 ₪, ואף חלק ממנה לא נעשה או נבנה ע"י הנתבע.

הנתבע טען שתובע א מחל לו על כך ללא בקשת תמורה היות ומעיקרא האינטרס העיקרי בהקמת המתחם היה של הנתבע לצורך שבתות האירוח.

הוא ביסס את טענתו על הראיות הבאות:

לטענתו בחוזה הסופי שנחתם בין הצדדים נושא המבנים היבילים כבר לא הופיע.

בהצעת הפשרה שהוצעה על ידי תובע ב לא הוזכר נושא המבנים היבילים כחלק מהחובות שעל הנתבע לבצע.

בהקלטת שיחה בין תובע ב לבין הנתבע ואביו נאמר על ידי תובע ב שהוא לא מעוניין בהקמת המבנים היבילים:

'י': שלא נדבר בכלל על הפערים הראשונים שכתוב שם עוד שני רחבות עוד שני מתחמים מתחם פה ומתחם שם

כ': למחזר מים גם אני יכול. תובע א ויתר על זה .

י': זה אתה כתבת , נתבע א לא כתב שהוא לא רוצה. אני עברתי על כל הוואטסאפ שלו אתה לא יכול לחדש לי שום דבר. עברתי על כל ההקלטות.

אבא: בפגישה איתך הוא אמר (נתבע א') "אנחנו לא רוצים" וגם אתה אמרת וחזרת על דבריו אנחנו לא רוצים.

י': לא נכון, הוא אמר שאם העירייה אומרת לפנות זה לא אשמת העמותה . אם הערייה תביא צו פינוי, לא רק שלא נגיד שזה אשמתינו אנחנו נעזור לה לפרק.

אבא: הוא אמר (נתבע א)"בלי קשר אנחנו לא רוצים" ואתה אישרת את זה.

י': לא נכון.

ע': לא,  הוא אמר את זה! ואתה אישרת את זה.

י': לא נכון.

אנחנו לא רוצים, עכשיו אנחנו לא רוצים עכשיו אנחנו לא דורשים, אני לא רוצה שהוא יעשה את זה אני לא דורש ממנו את זה. בסדר, אבל זה לא אומר, שאתה בא לקנות וולוו אתה אומר אני רוצה וולוו כמה עולה? 100,000 סבבה. בסוף אתה נותן לי 50 ואתה רוצה את הוולוו. זה לא. אני נותן לך 100,00 אלף שקל.

אפילו לא דיברתי על זה.

אפילו לא דיברתי על זה. 

לטענת הנתבע דבריו של י' בשיחה מהווים מחילה מפורשת על התביעה לבניית המבנים היבילים.

כעת, נתייחס לטענות הנתבע אחת לאחת:

בנוגע לשאלה האם סעיף זה נמצא בחוזה הסופי שעבר בין הצדדים, מוכח שהדברים אינם כדברי הנתבע, שכן בעמוד 3 שורה 15 של החוזה נאמר:

'-במידה שהעיירה לוקחת את המקום מבקשת להרוס את המבנים הבלתי

חוקיים שנבנים בחוץ, או בפנים.

-או כל דבר אחר כגון החלפת מבנה במבנה שאין בו פוטנציה לאירוח.

אחריותו של כ' בלבד ואין העמותה תשלם כל נזק על העניין.'

מבואר שהחוזה מתייחס לבניית המבנים הקלים בחצר מתחם התובעת.

ביחס להצעת הפשרה שהוגשה על ידי תובע ב, התובעים טוענים שאין בכך מחילה על עצם החיוב אלא רק מוכנות להגיע לפשרה שבמסגרתה עלות המבנים היבילים תקוזז.

היות ומכלול הצעת הפשרה שהוגשה על ידי תובע ב לא מקובלת על הנתבע, ברור שהוא לא יכול להיאחז במוכנות לוותר על סעיף זה לא כמחילה ולא כראיה למחילה[1].

בנוגע להקלטה - אין בהקלטה ראיה כנגד טענת התובעים שכן תובע ב אמר במפורש שהוא לא דורש עכשיו לבצע את פרק המבנים היבילים אך מצד שני השתמש במשל שאם אדם מוכן למכור בתמורה ל 100,000 ₪ 'וולוו' ברגע שנותנים לו 50,000 הוא לא חייב לתת וולוו. כלומר, שהוא לא מוכן לוותר על סעיף זה בלא לקבל על כך קיזוז בתמורה.

ההלכה מלמדת אותנו שבמצב שבו יסוד החיוב מובהק והשאלה היא אם היתה מחילה על סיבת החיוב הרי שדיני הראיות קובעים שהטוען למחילה עליו הראיה.

וכך כתב הרמ"א סימן ע':

וכל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן לו מחלת לי אע"פ שמחילה טענה גרועה היא.

וביאר הגר"א שם סק"ו

'...דמחלתי טענה גרועה ואינו נאמן אלא במגו דפרעתי וכמ"ש הרא"ש בשבועות בטענת סטראי שהטוען טענת מחילה אינו נאמן אלא כאשר יש לו במיגו...'

בטעם הדבר לכך שמחילה היא טענה גרועה ביאר ערוך השולחן חושן משפט סימן ע סעיף ב:

'שמחילה היא טענה גרועה דאין דרך למחול'.

כלומר, הנחת היסוד היא שאנשים תובעים תשלום שמגיע להם ולא מוכנים לוותר עליו.

בהשלכה למקרה שלנו, חובת הנתבע להוכיח בצורה מובהקת שהתובעים מחלו לו ללא בקשת תמורה על סעיף המבנים היבילים, והוכחה מובהקת שכזו לא הוצגה לבית הדין.

לכן בית הדין דוחה את טענת הנתבע על כך שסעיף זה נמחל על ידי התובעים ללא בקשת תמורה וקיזוז.

האיטום

בנספח לחוזה (עמוד 1) שבו מצוי מפרט לגבי השיפוץ שהוסכם על ידי הצדדים נכתב תחת סעיף – 'מתחם מקלטים':

'קונסטרקטור- להביא קונסטרקטור שיבדוק את חוזקת המקלטים. וטיפול במידת הצורך.

איטום- חפירה סביב המבנה ואיטום המבנה על ידי יריעות מבחוץ. כיסוי החפירה'.

כאמור לעיל בפרק 'רקע', בתחילת השיפוץ התבהר לנתבע שהמתחם התת קרקעי של המקלטים לא מקביל לקווי הבניין החיצוניים ולכן בכדי לבצע חפירה יש צורך לחפור כ8 מטרים מכל צד מתחת למבנה העילי מה שהופך את החפירה לפרוייקט יקר ומסובך יותר, ובעיקר, מסכן את המבנה מבחינה קונסטרוקטיבית.

כאשר הדבר התגלה, הוא פנה לתובע א והסביר לו את העניין והציע פיתרון חלופי של שינוי שיפועים בחצר המדרשה כך שהמים יגיעו לקירות וכך תיפתר לדעתו בעיית האיטום בצורה סבירה. פיתרון זה הוצע על ידי הנתבע על דעת עצמו בלא שיש לו רקע מקצועי בתחום האיטום ובלא להתייעץ עם איש מקצוע בתחום.

תובע א אמר לנתבע שהוא סומך עליו, והנתבע טרח והשקיע כסף בהבאת מצע רב כדי לשנות את השיפועים. במהלך חורף 2023 כאשר התחילו לרדת גשמים חזקים המתחם הוצף. הנתבע ניסה לטפל במוקדי נזילה נוספים וטען שבזה בעצם הסתיימה הבעיה.

לשם בחינת הדבר, בית הדין הזמין מומחה מטעמו שבדק את המבנה ומצא כי קיימת בעיית רטיבות חמורה במבנה כתוצאה מכך שלא התבצע איטום למתחם, וכי הפיתרון של שינוי השיפועים שהוצע ובוצע על ידי הנתבע לא נותן מענה לבעיה. יתירה מזאת, במהלך השיפוץ, כדי להשמיש את מתחם המקלטים ולייצר פתחי אוורור, הנתבע פתח כמה 'חלונות אנגליים' שהיו אטומים בבטון, ובכך הגביר בצורה משמעותית את מקורות חדירת המים למתחם, שכן חלונות אלו הפכו לבריכות ניקוז למי הגשמים ותרמו רבות להצפת המקלטים. מעבר לנזק הישיר שפעולה זו גרמה, היא מהווה ראיה נוספת לחוסר המקצועיות של הנתבע.

המומחה קבע כי לצורך איטום המתחם יש צורך בפיתרון משולב שכולל חפירה ואיטום חיצוני בחלק המתחם שהקירות שלו נמצאים בקו ישר לקו הבניין העילי, ובאיזורים שבהם מדובר בחלל תת קרקעי יש לבצע איטום שלילי.

סיכום העלות המוערכת על ידי המומחה לתיקון ליקויי האיטום היתה: 

איטום קירות חיצוניים – 110,000 ₪.

איטום קירות פנימיים איטום שלילי 45,000 ₪

 איטום קיר חיצוני מזכירות וחדר נוסף 16,000 ₪

 קירוי חלונות אנגליים 6,000 ₪

 איטום חדרי רחצה 12,000 ₪

 איטום חדירת צנרת 1,500 ₪

סה"כ: 190,500 ₪

סה"כ כולל פיקוח הנדסי 10%: 209,550 ₪

סה"כ כולל מע"מ 17%: 245,173 ₪

הנתבע טען שברור שהוא לא התחייב בחוזה לאיטום ברמה ובעלות כזו ולכן לא ניתן לחייב אותו לבצע את המלצת המומחה.

בית הדין מקבל את טענתו של הנתבע לכך שהחוזה לא מחייב אותו לבצע את הפיתרון הזה, אולם, היות והחוזה היה מבוסס על ההבנה שמה שהוצע בו ייתן פיתרון לסוגיית האיטום, והוכח שלא ניתן פתרון כזה, הרי שהוכח שסעיף יסודי זה בחוזה לא ניתן ליישום והוא בחינת 'מקח טעות'.

שיפוץ החזית

בנושא זה קיימת הסכמה בין הצדדים שהדבר לא בוצע ושעליו להתבצע.

הפרגולה

בנושא זה קיימת הסכמה בין הצדדים שהדבר לא בוצע ושעליו להתבצע.

ה"דק" במרפסת

בנושא זה קיימת הסכמה בין הצדדים שהדבר לא בוצע על ידי הנתבע, אם כי במהלך הדיון נחלקו הצדדים האם זו היתה חובתו של הנתבע לבצע את הדק. הנתבע הציג ראיות לבית הדין על כך שתובע א הסכים איתו שזו לא חובתו וויתר על התביעה בעניין. בית הדין קיבל בזה את דברי הנתבע, וקובע שלעניין ה"דק במרפסת" לא מוטלת על הנתבע חובה להקימו ולתקנו.

חלקים שבוצעו אך נמצאו בהם ליקויים בבדיקת המומחה

בסעיפים שונים בבנייה נמצאו ליקויים כפי שניתן לראות בדוח ליקויי הבניה שנמסר לבית הדין על ידי התובעת, והנתבע הסכים לקבל אותו ולבצע את התיקונים הנדרשים.

על כן, בית הדין קובע, שלגבי אותם ליקויים המצויים בדוח המומחה, מוטלת האחריות על הנתבע לתקנם.

חלקים שבוצעו ונטען כי קיימים בהם ליקויים ולא נבדקו על ידי מומחה

מומחה בית הדין בדק את סוגיית האיטום, ומומחה מטעם התובעת, שחוות דעתו התקבלה על ידי הנתבע, עסק בבדיקת ליקויי הבנייה באמצעות בדיקה ויזואלית.

מעולם לא התבצעה בדיקת ליקויי בניה מקצועית באמצעות מכשור ובייחוד לא של מערכות אינסטלציית המים והחשמל.

התובעת טענה לליקויים במערכות ניקוז הביוב והגישה לבית הדין סרטונים שבהם ניתן לראות הצפות משמעותיות ממערכת הניקוז של מתחם המקלטים.

אף שליקויים אלו לא הוכחו בצורה סופית, קיים חשש משמעותי לקיומם של ליקויים אלו, ובהמשך נברר מה ההשלכה של חשש זה על פסק הדין.

האם המעסיק רשאי להפסיק את העבודה למרות שנכרת חוזה עבודה?

במקרה שלפנינו נכרת הסכם עבודה בקבלנות בין התובעת לנתבע, כאשר עבודת הקבלן היא על פי החוזה שנשלח בין הצדדים והתמורה לעבודה היא הזכות לארח במדרשה.

כפי שמפורש בחוזה בין הצדדים האירוח יתחיל רק עם סיום השיפוץ, כלומר, רק לאחר קיום מלא של השיפוץ יתחיל האירוח.

היות ועבודת הנתבע לא הסתיימה, הרי שאנחנו עסוקים בשאלה אם בעל הבית יכול להפסיק את ההתקשרות עם הקבלן במקרה זה, ומה האופן שבו הפסקת העבודה תשפיע על השכר שנקבע בחוזה?

כפי שמובא במשנה ובגמרא במסכת בבא מציעא שהבאנו לעיל, ובפסיקת השולחן ערוך, היות ונכרת הסכם עבודה בין הצדדים, ככל שבעל הבית חוזר בו בלא עילת פיטורין מוצדקת הרי שעליו לשלם לקבלן את השכר השלם עבור העבודה שביצע.

בנוסף כתב הרמ"א שם סימן שלג סעיף א:

ויש אומרים דאם משך בע"ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן.

כלומר, שמהרגע שבו היה קניין על החוזה אין אפשרות של חזרה מההסכם, אף לא באמצעות פיצוי כספי. אלא שאם חזר רשאי הצד השני לתבוע פיצוי כספי. בנידון דידן כפי שהכרענו נעשה קניין פועלים על ההסכם בתחילת העבודה  של הנתבע, וממילא באופן בסיסי אין  יכולת חזרה מהסכם זה בלא עילה מוצדקת על ידי בית הדין.  

השאלה היא אם בנידון דידן ניתן לקבוע שעילת הפיטורין מוצדקת, כך שהתובעת רשאית להפסיק את ההתקשרות, ובמידה וכן, ידה גם לא תהיה על התחתונה אלא אדרבה, ידו של הקבלן הנתבע תהיה על התחתונה היות והוא יוגדר האשם בפיטורין ובהפסקת ההתקשרות?

לשם כך עלינו לברר מה הכללים שעל פיהם ניתן לקבוע מתי רשאי בעל הבית להפסיק את ההתקשרות עם הקבלן והאשמה תוטל על הקבלן?

בגמרא במסכת ב''מ קט. מובא:

רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה אתא לקמיה דרבא א"ל חזי מר מאי קא עביד לי א"ל שפיר עביד א"ל הא לא התרה בי א"ל לא צריכא להתרות רבא לטעמיה דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי.

וכתב בטור חושן משפט הלכות אומנים סימן שו'-

שתל הנוטע נטיעותיו של בעל הבית והפסיד חייב לשלם ומסלקין אותו אף על פי שלא התרו בו תחילה, ומיהו נותן לו חלקו בשבח וכן הטבח שנבל והסופר שטעה בשטרות ומקיז דם שקלקל ומלמד תינוקות שטעה ולמד טעות או שלא למד כלום כמותרין ועומדין ומסלקין אותן אחר שטעו בלא התראה וכל כיוצא באלו שטעה בדבר שאי אפשר שיחזיר ההפסד שהפסיד

הרמב"ם נתן טעם בדבר- הואיל והעמידו אותם צבור עליהם וכתב גם כן שמדובר בשתל של כל בני המדינה, ולשיטתו דין זה נכון דווקא בעובד ציבור.

אולם, מדברי הרא''ש ומסקנת הטור עולה שהדין של נוטע אילנות שטעה וניתן לפטרו נאמר בין בנוטע אילנות בני המדינה ובין בנוטע אילנות של אנשים פרטיים. וממילא כל איש מקצוע, אף שנכרת עמו חוזה, ברגע שמוכח שהוא לא עושה את עבודתו כראוי באופן שגורם למעסיק הפסדים כלכליים שאינם ברי תיקון, ניתן לפטר אותו בלא התראה.

בשולחן ערוך שם סעיף ח פסק:

הנוטע אילנות לבני המדינה, שהפסיד, (ויש אומרים דהוא הדין ליחיד) (טור), וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתנוקות ולא למד (אפילו רק יום או יומים) (מרדכי שם), או למד בטעות, וכל כיוצא כאלו, והאומנים שאי אפשר שיחזרו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותם בלא התראה, שהם כמותרים ועומדים, עד שישתדלו במלאכתם, הואיל והעמידו אותם הצבור עליהם. הגה: וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו

השו"ע פסק כדברי הרמב"ם ואילו הרמ"א כשיטת הטור והרא"ש.

נמצאנו למדים שבמקרה שבו קבלן מתרשל במלאכתו באופן שבו נגרם למעסיק נזק שאינו בר תיקון ניתן לפטר אותו, ונחלקו הראשונים והפוסקים האם בעובד שמועסק על ידי אדם פרטי יש צורך בהתראה מוקדמת לפיטורין.

בנוסף, הרמ"א מביא שיש לסייג ולומר שאף כאשר אין צורך בהתראה, צריך שיהיה מדובר בתקלה חוזרת כך שהעובד יהיה מוחזק כמי שלא עובד כמקובל.

במרדכי מסכת בבא מציעא פרק השוכר את האומנין רמז שמג מובא:

גם יש לפסוק שהמלמד אין לעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד כדתנן המושיב חבירו למחצית שכר בחנות אם הוא אומן לא יעסוק באומנתו מפני שאין עיניו על החנות וה"נ אמרי' בפירקין דחסידי דרב (*שימי) [*שמואל] בר שילת הוה מלמד תינוקות וקאמר דלא סייר לגנתיה בתליסר שנין כו' ובירושלמי דסדר זרעים אמרי' דאסור מלמד להיות ניעור בלילה יותר מדאי יען שלמחר עצל הוא ללמוד וגם אין לו להתענות ואין לו לעצור במאכל ובמשתה אם הוא מפרנס עצמו מפני שאין יכול לטרוח ודכוותיה אין לו להרבות במאכל ומשתה וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה והכי אמרי' בירושלמי לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום ולא יעשה בשלו בלילה וישכיר עצמו ביום לאחרים ולא ירעיב עצמו מפני שממעט במלאכתו של בעל הבית.

 נמצאנו למדים שלא רק במקרה של פסידא דלא הדר יש רשות לסלק פועל אלא גם במקרה שאינו עובד כדינו וכמקובל לפי מנהג המדינה וכגון שאינו משכים ואינו מעריב.

בנידון דידן הוכח בצורה ברורה באמצעות דוחות המומחים שהוזמנו על ידי התובעת ועל ידי בית הדין בהסכמת הצדדים שחלו ליקויים משמעותיים בבנייה, שגרמו לנזקים גדולים שחלקם מצריכים תיקון בעלות גבוהה, וכן נזקים שחלקם לא ברי תשלום כגון עוגמת נפש שנגרמה לחלק מתלמידות המדרשה. כל זאת בעקבות התנהלות לא מקצועית של הקבלן בכמה תחומים, בעיקר בנושא האיטום אך גם בנושא בורות הביוב, גובה האסלות בשירותים ועוד.

לעניין זה יש לומר כי בית הדין דוחה את טענת הנתבע שלא היתה דרך לגלות את זה שחלק מקירות מתחם המקלטים מסתיים במרחק משמעותי מקו הבניין שמעל פני הקרקע, שכן מדובר במבנה ישן שאין לו תיק בניין בעיריה, מן הטעמים הבאים:

תובע ב שלח לבית הדין את תכניות המבנה על בסיס תיק הבניין שהוא מצא בעיריה. בתוכניות אלו (תכנית 3 לדוגמה) ניתן לראות בצורה ברורה שקיים פער ניכר בין קו הבניין לבין המקלטים.

כל בר דעת שרואה את שטח המקלטים וכפי שאף נכתב בחוזה שבין הצדדים על פי מדידה שערכו, מבין ששטחם קטן בצורה משמעותית משטח קומת הקרקע מה שאומר שלא תיתכן הלימה של כלל מתחם המקלטים עם קווי הבניין וחייבים להיות קירות חודרים שאיטומם זוקק חפירה מתחת למבנה בצורה שתסכן את הקונסטרוקציה שלו.

בנוסף, כפי שהנתבע אמר במפורש בדיון, לא זו בלבד שלא עצמו אין ניסיון מקצועי בתחום האיטום, הוא אף לא התייעץ לפני כן עם גורם מקצוע.

לאור זאת אין מנוס מלקבוע שחוסר הבדיקה של הדברים מראש וקביעת שיטת איטום בלי בדיקה משמעותית של פרט זה ואף בלא התייעצות עם איש איטום מוסמך, מהווה התנהלות רשלנית שלא מצופה מאיש מקצוע.

הדברים באים גם לידי ביטוי בדברי המומחה שמינה בית הדין, בסוף חוות דעתו (עמוד 46):

'הערה כללית – חבל שמלכתחילה לא הזמינו מהנדס על מנת לבדוק באופן יסודי את המבנה לרבות חללים תת קרקעיים-ולהכין מפרטים טכניים לעבודות הקבלן'.

למעשה, בכלל הדוחות של המומחים ניתן למצוא שמדובר בהתנהלות רשלנית שחזרה על עצמה ביותר משלושה תחומים במהלך הבניה כנ"ל, כך שאף לפי סיוג הרמ"א שצריך שתהיה חזקה לכך שהעובד מתרשל, ניתן לומר בצורה ברורה שהוכח שבמקרה זה ההתנהלות של הנתבע לא עמדה בקנה המידה המקובל בצורה שחוזרת על עצמה ובמספר תחומים, מה שמהווה עילה מוצדקת לפיטורין.

בנוסף, ברור גם שהשיפוץ התנהל לאורך זמן רב, הרבה יותר מהמצופה, ולא רק בשל המלחמה ושירות המילואים של הנתבע אלא גם בשל הקשיים התזרימיים שלו ועוד. עיכוב משמעותי בזמן הביצוע מהווה כשלעצמו 'פסידא דלא הדר' כפי שמבואר בתוספות מסכת בבא מציעא דף קט עמוד ב:

וספר מתא כמותרין ועומדין - פי' בקונטרס משום דשבשתא כיון דעל על לכך חשיב פסידא דלא הדר וליתא דרבא גופיה אית ליה בפ' לא יחפור (ב"ב דף כא. ושם) דשבשתא ממילא נפקא אלא להכי קרי ליה הכא פסידא דלא הדר לפי שבאותה שעה שלימדו שיבושים נתבטל לו לימוד של אמת.

בנידון דידן ברור לחלוטין שהעיכוב המשמעותי בזמן השלמת הביצוע של העבודות עיכב את היכולת של התובעת לשכן את בנות המדרשה בחדרים שהיו אמורים להתווסף, כפי שהדבר עלה במהלך הדיון בבית הדין, ולכן ברור שגם לעיכוב זה יש דין של פסידא דלא הדר.

האם ניתן לפטר את העובד ללא התראה?

כפי שהובא לעיל, במצב כזה שבו הקבלן גרם לבעה"ב נזקים שאינם ניתנים לתיקון בשל חוסר המקצועיות שבה עבד, נחלקו הראשונים והפוסקים האם ניתן לפטר אותו באופן מיידי אף בלא התראה או שיש צורך להתרות בו לפני פיטורין. ממילא נראה שלשיטת הרמ"א זכותה של התובעת להפסיק את ההתקשרות לאלתר, אולם לשיטת השו"ע והרמב"ם יש לדון האם התובעת ובאי כוחה קיימו את חובת ההתראה כלפי הנתבע?

לא ניתן לקבוע לאור הנתונים הקיימים בפני בית הדין שאכן התרחשה התראה מסודרת במשך שלוש פעמים, אם כי שאלה זו לא נדונה בצורה ממוקדת במהלך הדיונים בבית הדין. היות ופסק הדין לא נשען אך ורק על טיעון זה אלא גם ובעיקר על הטיעונים שיובאו בהמשך בית הדין לא ראה לנכון לקיים דיון נוסף שבו שאלה זו תעמוד למבחן בצורה ממוקדת.

ממילא, לאור מה שהתבאר עד כה, מכלל ספק לא יצאנו, וכל שהדבר נתון במחלוקת הרי שהכלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה. היות והתובעת כאן היה המוציאה משום שהיא רוצה להפסיק התקשרות שכבר קיימת, הרי שמספק, לא ניתן להפסיק את ההתקשרות רק על בסיס טיעון זה לאור הנתונים העומדים בפני בית הדין.

אולם, יש מקום לומר שגם לפי שיטת הרמב"ם יכולה התובעת להפסיק את ההתקשרות, כפי שנבאר להלן.

המגיד משנה התקשה על דברי הרמב"ם, כיצד הם מתיישבים עם המעשה שהובא בתחילת הסוגיא על רוניא שתלא דרבינא. הרי המקרה המדובר הוא על עובד פרטי של רבינא ולא על מינוי של רבים.

המגיד משנה יישב שם:

... ואפשר שדעת רבינו לומר דרוניא שתלא דרבים היה ובכללן היה רבינא ואירע הדבר שהפסיד לרבינא והא דאמר רבא ספר מתא האי מתא קאי אכולהו.

אולם בפשט הגמרא הדברים דחוקים. לכן אבן האז"ל שם חידש בשיטת הרמב"ם שיש לחלק בין בעלי אומנויות לבין המקרה של רוניא ורבינא:

לכן נראה דהרמב"ם סובר דכל דין זה אינו שייך אלא בשתלא של רבים ולא משום דשל יחיד אינו יכול לסלקו אלא משום דיחיד יכול לסלק בלא טענה וכל הדין אינו אלא בשל רבים משום דהמנויים של רבים אין מסלקים אותם אם לא נמצא עליהם פסול כמבואר בסי' נ"ג גבי חזן הכנסת ומבואר במג"א דה"ה בכל מינויי הקהל, וטעמא דיכול לסלק שתלא אף דלכאורה הא שתלא יש לו זכות בהאילנות שנטע, אלא דבאמת הזכות של השתלא מה שיש לו חצי שבח מהאילנות שנטע ודאי צריך לשלם לו כשמסלקים אותו, אבל מה שיהי' לו יתרון שיקבל לעתיד בעד עבודתו זהו כמו כל האריסין שביד הבעלים לסלקם וליקח אחרים תחתיהם...

... דסובר דאין נ"מ דכיון דנותן להשתלא חצי שבח האילנות שנטע הרי נשאר על שנים הבאים רק כדין אריס שיש לבעלים רשות לסלקו. וכדין כל שותפין שנשתתפו בסתם שיש לכל אחד רשות להתחלק.

כלומר, שלשיטת אבן האז"ל, הההגדרה של שתל היא לא כעובד רגיל אלא כסוג של שותף, והדין הוא ששותפים יכולים לחלוק מתי שהם רוצים, כל עוד מדובר באמת בדבר שהוא בר חלוקה. ממילא, אף בעובד של יחיד יכול להסתלק באופן מיידי בלא התראה, ואף בלא צורך בפסידא דלא הדר!

גם הנידון דידן איננו הסכם קבלנות רגיל שבו יש יחסי עובד ומעביד רגילים, אלא עסקת השקעה שבה לנתבע יש דין של 'שתל', שההסכם קובע מה הזכויות שהוא מקבל בנכס עבור ההשקעה. במצב כזה, בכל שלב אפשר להחליט לפרק את השותפות ולתת למשקיע את חלקו היחסי בנכס לאור מה שהשקיע על פי החוזה בין הצדדים[2].

העולה מכל האמור הוא, כי פיטורי הנתבע נעשו כדין, אף אם נעשו ללא התראה.

טענת מקח טעות על החוזה בכללותו

טענה נוספת ומשמעותית שטענה התובעת היא טענת מקח טעות על החוזה, שבשונה מהטענה שנדונה בסעיף הקודם, היא מבטלת את תוקפו של החוזה מעיקרו.

טענה זו מבוססת על הנימוקים הבאים:

לאור חוות דעת מומחה בית הדין ומתוך התגובה של הנתבע כפי שפורט לעיל, לא ניתן לקיים את  סעיף האיטום באופן שהוא נכתב בחוזה ובתמחור שלו בחוזה.

מדובר בסעיף יסודי והכרחי לקיום אחד החלקים החשובים ביותר בחוזה שהוא השמשת מתחם המקלטים, שהתברר שיסודו בטעות.  

מתחם הבנייה הקלה לא בוצע, וכפי שנאמר לעיל פרק ה סעיף א, בית הדין לא קיבל את טענת הנתבע על כך שהתובעת מחלה לו על סעיף זה, והנתבע לא מעוניין לבצע אותו בגלל העלות הגדולה והסיכון הגבוה שטמון בו.

גם סעיף זה הוא סעיף משמעותי מאוד בחוזה שמהווה נדבך מרכזי גם בתמחור של עבודת הנתבע והתמורה שבגינה. העובדה שסעיף זה גם כן בטעות יסודו כפי שנאמר על ידי הנתבע, מהווה עילה לביטול החוזה כולו.

החוזה בין הצדדים נפתח במשפטים הבאים:

'חוזה שיפוץ והשכרת המדרשה

מטרת השיפוץ:

- לקדם ולהגדיל את המדרשה , שבעז"ה תגדיל תורה בעם ישראל.

- להכשיר את המקום לאירוחים.'

 לאור ניתוח של כלל הממצאים שעלו מהדוחות והדיונים בבית הדין, מעבר לכך שסעיפים יסודיים לא התקיימו כמפורט לעיל, העובדה שליקויים אלו גרמו לנזקים לרכוש הבנות וכן לעוגמת נפש משמעותית, לא זו בלבד שאין בה כדי לקדם את המדרשה אלא שיש בהם לפגוע בצורה משמעותית בשמה הטוב של המדרשה. אם כן, ניתן לומר שהשיפוץ באופן שבו נעשה לא מקיים בצורה סבירה את הסעיף הבסיסי ביותר בחוזה שנכרת בין הצדדים.  

לאור נימוקים אלו בית הדין קובע שהחוזה בין הצדדים בטל מעיקרו.

חובת התשלום שמוטלת על התובעת

לאור כלל הנימוקים שהובאו עד כה עולה כי זכותה של התובעת לבטל את המשך ההתקשרות בין הצדדים. אולם, לפי הנימוק שנטען בפרק ח מדובר בהפסקת ההתקשרות מכאן ולהבא, ואילו לפי הנימוק שהובא בפרק ט מדובר במקח טעות שמבטל את החוזה מעיקרו.

שתי השלכות להבדל זה:

אם מדובר בביטול ההתקשרות למפרע ברור שגם הרווחים מהאירוחים שכבר היו צריכים לחזור במלואם לתובעת, ואילו בביטול מכאן ולהבא יש מקום לדון בשאלה  האם כספים אלו יכולים להישאר אצל הנתבע.

אם מדובר בביטול התקשרות מכאן ולהבא על התובעת לתת לנתבע חלק יחסי מזכות האירוח שמובטחת לו בחוזה לפי החלק היחסי שבוצע על ידיו מכלל ההתחיבויות. לעומת זאת, לפי הנימוק שהובא בפרק ט החוזה בטל מעיקרו ולכן חובת התשלום על העבודה שכבר נעשתה לא תומחר לפי החוזה בין הצדדים שכן הוא בטל, אלא לפי תמחור אחר, כפי שנבאר כעת.

חובת התשלום לנתבע מדין "היורד לשדה חברו"  

בשולחן ערוך חושן משפט סימן שעה סעיף ד איתא:

היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה;

וכתב הסמ"ע שם סק"ח:

ורוצה לומר שנוטל בשבח כשאר שתלי העיר.

כלומר, לפי השכר המקובל בשוק עבור עבודה זו.

על אף העובדה שהחוזה בטל מעיקרו, אין בכך בכדי להגדיר את פעולתו של הנתבע כיורד שלא ברשות, אלא כיורד ברשות, היות והתובעת בקשה ממנו לבצע את העבודה.

ביסוס לדברנו נמצא בנתיבות המשפט ביאורים סימן רלה ס"ק טז

והנה בתשובת מהר"א ששון סי' קי"ז כתב דבכל מקום שיש ביטול מקח כגון באונאה או במום, שדינו כיורד ברשות, ואם בנה ולא השביח מדמה אותה להא דסימן ק"ג סעיף ט' בשומא הדרא אי בנה והוציא ולא השביח, ע"ש. וכן מוכח מהא שכתב המחבר לעיל בסימן רל"ב סעיף י"ד דאם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר, משמע דמשלם לו גם שכר טרחתו כדין יורד ברשות.

לכן התמחור לעבודה יהיה כפי המקובל לשלם עבור עבודות אלו ולא לפי שומת השבח והריווחים שהתובעת הרויחה מחמת הבניה.

מכל הדברים הנזכרים לעיל עולה, כי הנתבע זכאי לקבל שכרו מדין "יורד ברשות", אולם יש להפחית משכר זה את הרווחים שכבר הגיעו ליד הנתבע מהאירוחים שהתרחשו כבר, שכן לעיל הגדרו את החוזה ביניהם כמקח טעות הבטל למפרע.

הפחתת הנזקים שנגרמו במהלך הבניה מהשכר שמגיע לנתבע-

בנוסף, יש להפחית משומה זו את הנזקים שנגרמו לתובעת מחמת עבודתו והתנהלותו של הנתבע. בין אם אלו ליקויי הבניה שצריך יהיה לתקן, ובין אם אלו נזקים שנגרמו לרכוש הבנות שהמדרשה נדרשת לפצות עליהם.

 על אף שאלו נזקים שבחלקם הגיעו לתובעת רק בגרמא מחמת רשלנותו של הנתבע, ובדיני נזיקין לא מחייבים מעיקר הדין על נזקי גרמא, הנידון דידן שאני.

הסיבה לכך היא שכאשר מדובר בנזקים שנגרמו למעסיק על ידי עבודתו של פועל שהמעסיק סמך עליו, כתב נתיבות המשפט ביאורים סימן שו סק"ו שהדין שונה:

בב"מ דף ע"ג ע"ב אמרינן דהאי מאן דיהיב זוזי לחבריה ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזול שפט, ורב אשי מסיק דפטור משום דלאו בידו, ופירש רש"י [ע"ד ע"א ד"ה לאו בידו] שמא לא ימכרוהו לו.

וכתב השיטה מקובצת (שם ע"ג ע"ב ד"ה האי מאן)-

קשה למה חייב לשלם לו כלום מאי שנא ממבטל כיסו של חבירו?

ותירץ-

דאע"פ שלא קיבל עליו בפירוש, כיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם, דבהאי הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י אחרים- נשתעבד מדין ערב, וזה ענין שכירות פועלים שחייבין לשלם להבעלים מה שמפסידין בחזרתן, וכן הבעה"ב לפועל, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה וכו'. וכ"כ הראב"ד ...

נתיבות המשפט חידש על פי דברי השיטה מקובצת שכאשר מדובר בפועל שבעל הבית סמך עליו הרי שהוא מתחייב לקחת אחריות גם על נזקי גרמא שעבודתו תגרום, כל עוד מדובר בנזקים שהיה בידו למנוע אם היה מתנהל בצורה מקובלת.

ומכאן לנידון דידן, שברור לחלוטין שהתובעת סמכה על הנתבע, כפי שהדברים עלו כמה וכמה פעמים במהלך הדיונים בבית הדין, הרי שהוא מחוייב גם לשאת באחריות של הנזקים שנגרמו מחמת עבודתו כאמור. בין אם מדובר בנזקי גרמא כפי שנגרמו לרכוש הבנות ובין אם במניעת ריוח מחמת הפגיעה בשם המדרשה. ממילא, יש להפחית מהתשלום שמגיע לנתבע הן את הרווחים שהפיק מהאירוחים שקיים במדרשה עד למתן פסק הדין והן את הנזקים שנגרמו לתובעת הישירים והעקיפים.  

האחריות של התובעת על המצב שאליו הצדדים הגיעו

בדיון שנערך בבית הדין, והוצגו בו באופן כללי עקרונות הפסק, בית הדין הבהיר לתובעת שגם לה  צד משמעותי במבוי הסתום שאליו הגיעו הצדדים היות ומראש חתמה על חוזה שמלא בכל כך הרבה חורים, עם קבלן צעיר מאוד שהיה עליה לחוש לכך שלא יהיה ביכולתו לעמוד בהסכם ולקיים אותו. בנוסף, גם במהלך השיפוץ, היה ביכולתה לשים לב לרמת העבודה והבנייה של הנתבע והיא לא שתה לבה לזאת. על אף שאין בטיעונים אלו לפגום בנימוקים דלעיל ובקביעה שמדובר במקח טעות, בית הדין סבור שזו סיבה לדרוש מהתובעת לפצות את הנתבע בצורה מסויימת בתורת פשרה מן הצדק והיושר.

הצעת הפשרה של בית הדין

בדיון השני שהתקיים, בית הדין הציע לצדדים פשרה.

הרעיון של הפשרה שהוצעה הוא למזער את הנזקים הכספיים של הנתבע, גם מתוך התחשבות בכך שהוא הוציא את הכספים על בסיס הלוואות שלקח ממשקיעים ולא מהונו הפרטי או מחברה שבבעלותו.

הפשרה שהוצעה קובעת שהתובעת תשלם לנתבע את סכום הכסף שהתובע הצהיר שהוא השקיע, בלא תשלום על העבודה שהתבצעה על ידו, זאת מבלי לקיים דיון ראיות על טענת הנתבע ובלא למנות מומחה שיקבע בצורה אובייקטיבית מה ההוצאות שהוצאו. סכום זה עומד לטענת הנתבע על כ 460,000 ₪.

כמו כן, כחלק מהפשרה, מסכום זה לא ינוכו הנזקים שנגרמו לתובעת בצורה ישירה ו/או עקיפה אלא רק הרווחים שהנתבע הפיק מאירוחים במדרשה עד כה. הסיבה לכך היא שאם החוזה בטל מעיקרו למפרע, הרי שמתברר שלא היתה לנתבע זכות אירוח ולכן עליו להשיב את כל הכספים שהרוויח. בדיון הנתבע העריך את הרווחים שהרוויח בניכוי ההוצאות שהיו לו בסכום של 90,000-100,000 ₪. לאור זאת בית הדין הציע שהתובעת תשלם לנתבע דמי פיצויים בסך 360,000 ₪.

יש לציין, שעל אף שלעיל הגדרנו את הנתבע כיורד ברשות, וממילא מעיקר הדין מגיע לו תשלום מלא עבור עבודתו ולא רק כיסוי הוצאות, הרי ששיקלול של כלל העניינים במקרה זה, וכפי שיבואר בהמשך, הביא את בית הדין למסקנה שסבירות גבוהה מאוד שהסדר זה מיטיב עם הנתבע ואף כולל פיצוי עבורו, מעבר לחובת התשלום מעיקר הדין.

בנוסף, בית הדין הציע, כדי להקל על ההפרדה בין הצדדים וכדי להיטיב עוד עם הנתבע, שהתובעת תרכוש את כלל הציוד של הנתבע שנמצא במתחם המדרשה, תמורת סכום של 15,000 ₪.

לאחר שהפשרה הועלתה בפני הצדדים, הסכימה התובעת להצעת הפשרה, והנתבע מצידו ביקש כמה ימים כדי לחשוב על כך.

לאחר מספר ימים השיב הנתבע כי הוא מסכים לעקרונות של הפשרה אם כי לטענתו, בעיון חוזר בהוצאות האירוח, יוצא על פי התחשיב שיובא בהמשך, שהריווח ה'נקי' שלו מהאירוח עד כה עומד בסך הכל על 15,000 ₪, ולכן על התובעת לשלם לו 445,000 ₪, ובנוסף לרכוש תמורת 15,000 ₪ את הציוד שרכש.

כששמעה התובעת את טענות הנתבע, היא סירבה לקבל את התחשיב של הנתבע (וכפי שיפורט בהמשך, גם בית הדין לא מקבל אותו) והסכימה אך ורק לפשרה על פי הסכום הכספי שהוצע על ידי בית הדין כפיצוי. הנתבע אמר שאם כך לא משתלם לו לקבל את הצעת הפשרה ולכן החליט לדחות אותה.

התחשיב שהוצג על ידי הנתבע והתייחסות בית הדין לתחשיב

לאחר כמה ימים, שלח הנתבע לבית הדין תגובה להצעת הפשרה בה הוא טוען שההכנסות מכלל האירוחים שהתבצעו עד למועד זה עמדו על סך של 126,530 ₪, כאשר בנוסף לכך על אחת משבתות האירוח עדיין לא שולם סכום של 10,600 ₪ ולכן הוא לא הוכנס על ידי הנתבע בתחשיב.

סך כל ההוצאות על שבתות פורט בהודעתו באופן הבא (ציטוט מההודעה ששלח לבית הדין):

כביסות

13,000

ניקיון

19,000

פרסום

15,000

מוצרי נקיון

1,900

דלק

10,000

כסף ששולם למדרשה

7,140

כלומר, סך ההוצאות  66,040 אלף ₪, וסך ההכנסות הוא 126,530 ₪, כך שהרווח הוא 60,490 ₪, ובניכוי מס מדובר ברווח נקי של כ- 34,000 ₪.

הנתבע הוסיף-

וזה בלי לחשב את העבודה שלי על האירוח.(להיפגש עם לקוחות, לסגור עסקאות, ולקבל את הלקוחות לפני שבת ולאחר שבת, לדאוג לעובדים וכו.)

שלדעתי נכון להעריך אותה בכ-1000 שח לשבת.

מה שמשאיר רווח נקי של 15 אלף.'

בית הדין לא מקבל את הפירוט של הנתבע מהטעמים הבאים:

הנתבע לא הציג כל ראיה להוצאות אלו. ההערכה שנתן הנתבע בדיון השני על כך שהרווחים עמדו על 90,00 עד 100,000 מהווה הודאת בעל דין שלא ניתן לחזור ממנה בלא טיעונים מיוחדים. בנוסף, היא נשמעת סבירה הרבה יותר מהטענה שטען במכתב התגובה שלו כפי שיפורט בהמשך, ולכן טענתו האחרונה לא יכולה להתקבל, בוודאי שלא בלי ראיות.

ככל ואכן הרווח מתקופה זו עומד בסופו של דבר על סך 15,000 ₪ מתוך מחזור של 137,130 ₪, מדובר בפרוייקט שאיננו רווחי לא מבחינת אחוזי הרווח ולא מבחינת הסכום הכספי שבסופו של דבר נותר. קשה מאוד להבין לאור זאת את הלהיטות של הנתבע להותיר את החוזה על כנו תוך מוכנות להוציא סכומי כסף גדולים נוספים.

הנתבע טוען ששילם מיסים בגובה של כ26,000 ₪ כלומר, למעלה מ 40% מס מתוך סכום רווחים שעומד על כ 60,000 ₪ לשמונה חודשים, ובחישוב חודשי על כ7,500 ₪ לחודש.

בית הדין הורה לנתבע לשלוח את הדוחות שהגיש, את אישור ניהול הספרים שלו ואת האישורים על תשלום המיסים. במענה להוראת בית הדין הנתבע כתב:

'לבית הדין שלום.

אני סיפקתי הסבר הגיוני ברור ומפורט  מה היו ההכנסות וההוצאות.

הצעת פשרת בית הדין הייתה שהפיצוי הנל לא יחייב אותי להציג מסמכים.

בעניין החשבוניות, ממש בימים אלו אני עובר מלהיות עוסק פטור למורשה.

אך בנוסף אני מועסק בעבודה כשכיר לכן מדרגת המס שאני מתחיל ממנה היא 31 אחוז ו12 אחוז ביטוח לאומי.

בית הדין הגדיר אותי כ'יורד ברשות'. כלומר שמגיע לי או את ההוצאות או את השבח הגבוהה מבניהם.

אם בית הדין דורש שאני אציג הוכחות להכל אז לא משתלם לי ללכת לפשרה...'

סירובו של הנתבע להציג את המסמכים הרשמיים בהם הכל אמור להיות מוצג בצורה שקופה, מייצר קושי אמיתי לקבל את טענתו, מעבר לחובת ההוכחה שמוטלת עליו מדין 'המוציא מחבירו עליו הראיה'.

סירוב זה והטענות שהועלו בו אף מייצרים חשש כבד לחוסר דיוק בנתונים שהוצגו לבית הדין ולכן לא ניתן לקבלם.

בנוסף, הנתבע הפחית מההכנסות את שווי העבודה שהשקיע באופן אישי בניהול האירוחים. הצעת הפשרה במהותה לא לוקחת בחשבון את עלות העבודה של הנתבע כשם שהיא לא לוקחת בחשבון את עלות הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות ליקויי הבניה השונים ובעקבות האירוחים, וכשם שהיא מסתמכת על סכום הוצאות שטען הנתבע שהוציא במהלך השיפוץ בלא לחייב אותו להוכיח אותן, ולחילופין, בלא מינוי מומחה חיצוני שיאמוד את ההוצאות שהוצאו על ידי הנתבע. זאת על אף העובדה שמעיקר הדין היה עליו להוכיח את טענותיו היות והוא המוציא מחבירו.

יש לציין  כי היות והנתבע הודה שההכנסות מתקופת האירוח (כולל החוב בסך 10,600 ₪ שחייבים לו ועליו מוטל לגבות אותו) מגיעות לסכום של 137,130 ₪, ובהצעת הפשרה הופחת רק סכום של 100,000 ₪ מהפיצוי, הרי שיש כאן ניכוי של 37,130 ₪ שעל פי הודאתו מהווה הסכום הכולל של ההוצאות. חשוב לציין שסכום זה כולל בתוכו ממילא גם את התשלום בגובה של 7,140 ₪ שלטענת הנתבע כבר שולם על ידו למדרשה ואין צורך לבצע הפחתה נוספת.

לאור האמור לעיל, בית הדין קובע שיש להסתמך על הודאתו של הנתבע בבית הדין לגבי גובה ההכנסות שלו מהאירוח, ושיש להפחית אותם מהסכום שמגיע לו עבור עבודתו.

כפיה על פשרה

במצב הקיים, לאור העובדה שהנתבע דחה את הפשרה כפי שהוצגה, עומדת בפני בית הדין השאלה האם לכפות על הפשרה שהוסכמה על ידי התובעת או להמשיך בקיום ההליך וקביעת שיעור הפיצוי שעל התובעת לשלם על פי דין ועל פי חוות דעת של מומחה.

באם נמשיך בקיום ההליך, התהליך ידרוש את הדברים הבאים:

קיום דיוני ראיות בנוגע לנזקים הישירים והנלווים שנגרמו לתובעת מחמת ליקויי הבנייה השונים ומחמת האירוחים שהתרחשו.

מינוי מומחה שייתן חוות דעת בנושאים הבאים:

בדיקה יסודית של ליקויי הבניה במבנה, בדגש על אינסטלציית החשמל והמיים באמצעות מכשור ייעודי.

הערכה של המחיר המקובל לתשלום עבור העבודות שהתבצעו בפועל.

הערכה של שווי הנזקים הישירים והעקיפים שיוכח שנגרמו לתובעת.

הנזקים שכבר הובאו לידיעת בית הדין:

חלקים מהשיפוץ שיהיה צורך לפרק לצורך תיקון הליקויים.

נזקים לרכוש הבנות מחמת האירוחים ומחמת ליקויי הבניה.

עוגמת נפש שנגרמה לבנות ומייצרת פגיעה ברצון של בנות להגיע למדרשה.

 עיכוב בהשלמת השיפוץ וחוסר בחדרים כדי לשכן בנות שנרשמו למדרשה.

הערכה של עלות ההוצאות של הנתבע עבור שבתות האירוח.

הנימוקים להחלטה:

ניתוח הנתונים הבאים:

 ליקויי הבניה שכבר נמצאו על ידי המומחים.

הסרטונים שהוגשו לבית הדין ומתעדים ליקויים במערכת הביוב שלא נבדקה בדוחות.

סטנדרט הבניה הכללי שבית הדין ראה בסיור במקום ושבא לידי ביטוי בדוחות השונים.

כלל הנתונים האלו מייצרים סבירות גבוהה שהערכת שווי העבודה שביצע הנתבע תהיה נמוכה מההערכה שמצויה בידי בית הדין כעת.

הנזקים שנגרמו מחמת שבתות האירוח, שאת חלקם בית הדין ראה בסיור שערך במקום, והנזקים שנגרמו בעקבות הליקויים כפי שפורט לעיל. כל אלו צריכים מן הדין להיות מופחתים מהפיצוי.

שני סעיפים אלו מובילים למסקנה שהערכת שווי עבודתו של הנתבע לא תהיה גבוהה, וכן יהיה צורך להפחית משווי עבודתו סכומים משמעותיים כפיצוי על נזקים.

במצב כזה, שבו הנתבע הוא זה שמתעקש על המשך ניהול התיק, על אף שבסבירות גבוהה הפשרה מיטיבה איתו, העלויות של המשך ניהול התיק מושתות על הנתבע, מה שיגרום לכך שגם עלויות אלו יפחתו בסופו של דבר מהסכום שאותו יקבל.

מעבר לכך, היות והמשך ההליך מצריך הבאת מומחה שיבדוק את המצב הקיים במבנה, התובעת לא תוכל לבצע תיקונים לפני בדיקת המומחה, ובכך תתעכב היכולת שלה לפתור את הבעיות שניתן לפתור בזמן קצר בכדי לאפשר בתחילת הסימסטר הקרוב שיכון של הבנות לטווח הקצר במתחם המקלטים.

לסיכום, נראה שמדובר בפשרה צודקת שבה התובעת נותנת לנתבע פיצוי ראוי ואף מעבר לכך, ולכן אין הצדקה להמשך את ההליך לא מבחינת העלויות ולא מבחינת הטרחה והזמן שכרוכים בהמשך ההליך.

לכן, בית הדין קובע שהמשך קיום ההליך עד לקביעת הפיצוי בצורה מדוייקת על פי דין יוביל לנזקים נוספים ואף יירע עם כל אחד מן הצדדים, ועל כן יש לחייב את הצדדים לקבל את הפשרה שהוצעה על ידי בית הדין ואף הסכימה לה הנתבעת. היות ומדובר בכפיה על הפשרה, בית הדין כופה על עיקר הפשרה ומחייב את התובעת לשלם לנתבע סכום של 360,000 ₪, אך לא כופה על רכישת הציוד של הנתבע כפי שהוצע בבית הדין. זאת משום שלא ידוע מה בדיוק היקף הציוד שנמצא שם ומה מצבו. מדובר היה בהצעה נוספת שבאה להקל על ההיפרדות והרצון הטוב והיכולת של הצדדים לסמוך זה על זה היו חלק מהותי מהרעיון ומהיישום שלו. ממילא, כעת כאשר מדובר בכפייה על פשרה, סעיף זה כבר לא רלוונטי.

אגרת בית הדין

על פי ההלכה כאשר שני הצדדים התנהלו בדיון המשפטי באופן סביר, פנייתם נחשבת לפנייה משותפת ולכן הם מתחלקים בשווה באגרת בית הדין (ראו משנה בבא בתרא קסז ע"ב בנוגע לתשלום שכרו של סופר בית הדין, ועיינו גם שו"ת הריב"ש, תעה; שו"ת תשובות והנהגות ב, תרצו, בסופו. וכן במדיניות בית הדין באתר בית הדין).

לאור דברינו על כך שגם לתובעת אחריות על ההתנהלות שהובילה את הצדדים למקום שאליו הגיעו, בית הדין מטיל את עלות האגרה על שני הצדדים בשווה.

אגרת בית הדין בתיק זה עמדה על סך של 2,250 ₪. על כל צד לשלם מחצית מהאגרה בסך 1,125 ₪.

התובעת שילמה סכום של 1500 ₪ ונתבע שילם סכום של 750 ₪.

לאור זאת על הנתבע להשיב לתובעת סכום של 375 ₪.

החלטות:

החוזה בין התובעת לנתבע בטל מעיקרו.

כלל התביעות ההדדיות בין הצדדים בטלות, ובתוך כך הנתבע לא מחוייב בביצוע כל עבודה נוספת לתובעת, והוא איננו זכאי לארח במבנה המדרשה.

התובעת חייבת לשלם לנתבע סך 360,000 ₪ כתשלום על עבודתו וכפיצוי על ביטול החוזה ביניהם. תשלום זה יבוצע בשלושה תשלומים שווים בתאריכים הבאים, בסך 120,000 ₪ כל אחד:

תשלום ראשון יבוצע עד 35 ימים ממועד מתן הפסק.

תשלום שני יבוצע עד ליום-  1/1/2025.

תשלום שלישי יבוצע עד ליום- 1/2/2025.

מהתשלום הראשון תפחית התובעת סכום של 375 ₪ כנגד אגרת בית הדין שחייב הנתבע לתובעת.

לצדדים שמורה הזכות להעיר הערות ולהגיש בקשות שנוגעות לאופן ביצוע פסק דין זה, בתוך שבעה ימים ממועד מתן פסק הדין. לבית הדין נשמרת האפשרות לשנות את אופן ביצוע הפסק בהתאם לכך. 

ניתן לערער על פסק זה לפי מדיניות בית הדין עד 30 יום ממועד מתן פסק הדין.

פסק הדין ניתן ביום י"א חשוון תשפ"ה, 12/11/2024.

בזאת באנו על החתום

______________

הרב אריאל אגרא – דיין

______________

הרב יצחק שלו – אב"ד

______________

הרב עידו הבר - דיין

[1] עיין בדברי הסמ"ע סימן יז סקט"ו בביאורו לעובדא דרוניא, שם ביאר שאף כאשר היתה מחילה בלא בקשת קיזוז, ברור שהמטרה היתה לפתור את הדברים בלא להזדקק להגיע לתביעה בבית דין. במצב כזה, כאשר הדבר לא צלח והצדדים הגיעו לתביעה בבית דין, המחילה לא תקיפה. והדברים קל וחומר בנידון דידן, שכן גם כעת הנתבע לא מוכן לקבל את מכלול הצעת הפשרה שתובע ב הציע.

[2] חשוב לציין שהפסקת ההתקשרות על בסיס הטיעונים שהעלנו עד כה היא רק מכאן ולהבא, ולפיה על התובעת יוטל  לאפשר לנתבע לקבל את חלקו היחסי בפירות האירוח במדרשה על פי החוזה שנכרת ביניהם על בסיס שומה שתקבע מה אחוז העבודה שבוצעה ביחס לכלל ההתחייבויות של הנתבע בחוזה בניכוי של ההפסדים שנגרמו לבעל הבית, כפי שנפרט בהמשך בפרק ט, וכדברי הרמב"ם שם פרק י הלכה ו:

'מקום שנהגו שיהיה הנוטע אילנות נוטל חצי השבח ובעל הקרקע חצי ונטע והשביח ונטע והפסיד מחשבין לו חצי השבח שיש לו ומנכין ממנו מה שהפסיד ונוטל השאר'.