פסק דין ביניים

בעניין שבין

התובעת

עמותה

לבין

הנתבעת

גרעין תורני

א.     רקע כללי ועובדות מוסכמות

התובעת והנתבעת הן שתי עמותות הפועלות בעיר פלונית (להלן העיר) בנפרד מתוך מטרה דומה: חיזוק אופייה היהודי של העיר והפצת היהדות בקרב תושביה.

הנתבעת ביקשה לקבל תקציב ממשרד החינוך עבור פעילותה בעיר בשנת 2012. על מנת לזכות לתקצוב, היה עליה להראות פעילות במגוון תחומים – קיומו של כולל, אברכים מתאימים לתנאים מסוימים שהעמיד משרד החינוך וכן שעות פעילות בקהילה. דא עקא, לצורך מטרה זו היו חסרים לנתבעת מספר מרכיבים, ואותם היא ביקשה לקבל מהתובעת, בתמורה למתן חלק מן התקציב שיתקבל. התובעת הסכימה לכך, ובסופו של דבר בתאריך 14/12/11 הגיעו הצדדים להסכם בעניין הרכיבים שתתן התובעת והתמורה (להלן: ההסכם).

ההסכם שאינו שנוי במחלוקת, נכרת על ידי החלפת מיילים בדואר האלקטרוני בין מר ר' (בשם התובעת) לבין מר נ' שהיה באותה עת מנהל הנתבעת.

ההסכם מכיל ארבעה סעיפים ובו נקבע כי על התובעת לספק לנתבעת: "כולל עם תים" ( דהיינו - מאושר ע"י משרד החינוך), אברך אחד שעומד בתנאי התקנה ו-100 שעות פעילות שהינן רבע משעות הפעילות שמוגשות (400 שעות).

בתמורה לכך, יהיה על הנתבעת להעביר לתובעת 25% מהסכום שיאושר לאחר ניכוי הוצאות ט' (10% מהסכום שמאושר) ותשלום דמי החבר לקרן ה'.

בשנת 2012 – בתחילה, נענתה בקשת הנתבעת לתקצוב בשלילה, שכן אברך מסוים שהעמידה התובעת לרשות הנתבעת לא אושר על ידי משרד החינוך ובשל כך לא עמדה בתנאים. אכן, לבסוף הצליחו הנתבעים להשיג תקציב לשנה זו. סך התקצוב לשנה זו על פי מה שהצהירה הנתבעת: 306,341 אלף ₪. מתוך סכום זה, העבירה הנתבעת לתובעת סך של 32,640 ₪, שהוא כחצי מהסכום שהיה מגיע לתובעת מכוח ההסכם.

בשנת 2013 לטענת הנתבעת לא אושר לה תקציב ממשרד החינוך ואת הסכום שקיבלה כמקדמה התחייבה להחזיר. על אף שגם בנושא זה הועלו סימני שאלה על ידי התובעת, נדמה כי סימני שאלה אלו אינם מספיקים על מנת להטיל ספק בכך שהנתבעת לא הייתה זכאית לתקצוב בשנה זו.

בשנת 2014 – בתחילת השנה הצדדים נשאו ונתנו בדבר שיתוף פעולה לצורך הגשת בקשה לשנה זו. בניגוד לשנת 2012, בשנה זו לא נערך הסכם כתוב בין הצדדים. בשנת 2014 קיבלה הנתבעת ממשרד החינוך בהעברה בנקאית סך 281,111 ₪.

הצדדים ניסו להגיע להסכמה על המגיע לתובעת בגין שנה זו, אך זה לא עלה בידם, וכך הם הגיעו לשערי בית הדין. הצדדים חתמו על הסכם בוררות המסמיך את בית הדין לדון בסכסוך.

התקיים בפנינו דיון אחד בתאריך כ' אדר תשע"ה. הצדדים הגישו את טענותיהם בכתב לבית הדין. עיקרי טענות הצדדים סוכמו במסמכים דלהלן:

1. גרעין תורני - תגובה מתאריך 30.4.15 (להלן: סיכום הנתבעת).

2. תגובת התובעת לטענות ב"כ הנתבע, מתאריך 6.5.15 (להלן: סיכום התובעת).

3. תגובת התובעת למסמכים אותה הגישה הנתבעת, מתאריך 5.7.15

כמו כן, הצדדים הגישו לבית הדין מסמכים שונים שתוכנם עוסק בעיקר בפעילות שביצעה הנתבעת ובגובה התקצוב שקיבלה בגין כך ממשרד החינוך.

ב.      הנושאים במחלוקת

עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשתי שאלות מרכזיות:

1. שנת 2012 - האם הסכום שקיבלה התובעת מהנתבעת עבור שנת 2012 הוסכם על ידי הצדדים, או שהוא ניתן באופן חד צדדי ויש להשלימו. אם לא הוסכם, מהו הסכום לו זכאית התובעת.

2. שנת 2014 - מהו הסכום המגיע לתובעת בגין השעות שסיפקה לנתבעת בשנת 2014.

התובעת הטילה ספק כללי באמינות הנתונים שהוצגו ע"י הנתבעת בדבר הסכומים אותם קיבלה ממשרד החינוך. היא לא הציגה בפנינו ראיות או אפילו סימנים בעלמא לבסס את החששות שלה.

לכן בעניין זה לא מצאנו מקום להרחיב את הדיון. ההתרשמות, באופן כללי, היא שהנתבעת פעלה בכנות בהצגת הנתונים. הן ביחס לשנים 2012, 2014, והן ביחס לכך שלא קיבלה אישור לתקצוב בשנת 2013.

ג.       הסכום המגיע לתובעת עבור שנת 2012

ג1. טענות הצדדים

מוסכם על הצדדים כי בשנה זו לא הועבר לתובעת מלוא הסכום שהיה מגיע לה אילו ביצעו את החישוב על פי הנקוב בהסכם, כלומר 25% מהתמיכה שקיבלה הנתבעת ממשרד החינוך.

הנתבעת טוענת, שהתובעת הסכימה כי מגיע לה רק סכום חלקי בשל הבעיות שהתעוררו באישור התקציב בשנה זו. וכדברי ב"כ הנתבעת (מתוך סיכום הנתבעת):

הנתבעים עומדים על כך, כי הצדדים הגיעו להסכם לגבי שנת 2012. זאת לאחר שהעמותה הבינו, כי אכן הם אשמים בכך שלא סיפקו כולל המאושר על ידי משרד החינוך ואשר בכולל זה לומד אברך מן המשפחות שבגרעין.

לאחר מו"מ ומתוך הבנה כי יתכן ובעתיד יהיה ניתן לשתף פעולה בנושאים אחרים הגיעו הצדדים להסכמה על סך התשלום המוסכם.

חובה להדגיש, כי גם מדברי התובעים כפי שנאמרו בבית הדין עולה, שבמרוצת השנים הם לא תבעו כלל לקבל השלמה כלשהי לשנת 2012, אדרבה הם המשיכו להעביר שעות פעילות בשנת 2013 ובשנת 2014 מבלי שהזכירו כלל כי קיים חוב כלשהו בשנת 2012

מנגד, טוענת התובעת כי לא ויתרה על המגיע לה מעולם. אכן בתחילה האמינה התובעת כי הועבר לה הסכום במלואו, אולם רק לאחר שהתעורר בשנת 2014 חוסר אמון בין הצדדים, עלה חשדה של התובעת כי הנתבעת נוהגת כלפיה בחוסר תום לב.

כמו כן, טוענת התובעת, מכיוון שהתשלום עבור 2012 התבצע בפועל רק במהלך שנת 2013 כלל לא היה בידה לדעת מהו הסכום הסופי שהיא זכאית לקבל, ולכן לא מחתה על ההפחתה בתשלום (מתוך סיכום התובעת, סעיפים 23-28).

באשר לטענה על ה"אברך הבעייתי" מסבירה התובעת שהגרעין היה מודע לבעיה זו, ובכל אופן בחר להגיש את הבקשה באופן זה.

אמנם התובעת מסכימה כי הנתבעת הייתה צריכה לטרוח לאישור התקציב, אך על כך היא כבר מקבלת תשלום של 10% דמי ניהול, ולא מגיע לה תשלום נוסף (מתוך סיכום התובעת סעיפים 17-25).

המחלוקת בין הצדדים בנושא זה באה לידי ביטוי גם בדבריהם בדיון (ראה פרוטוקול הדיון עמוד 6,שורות 25 ואילך):

מצד התובעת טען מר ר' כי לא סוכם כלום. ומנגד, מצד הנתבעת, אמר הרב ט' שהדברים סוכמו מול התובעת באמצעות מר ר'.

טענה נוספת אותה העלתה התובעת, בתגובתה למסמכים שהציגה הנתבעת, היא כי בפועל השתמשה הנתבעת ב-164 שעות במקום 100 שעות הנקובות בהסכם, ולכן מגיע לה יותר מהנקוב בהסכם, שהוא, לשיטתה, מבוסס על תמחור לפי שעות (מתוך תגובה למסמכים). הנתבעים לא חלקו על כך שדווחו 164 שעות של התובעת.

כעת נדון בכמה שאלות הנגזרות ממחלוקת זו.

ג2. הטענה לשינוי ההסכם

הנתבעת טוענת שאומנם היה הסכם, אך לאור שינויי הנסיבות, התובעת הסכימה לשנות את ההסדר. מצד אחד, לכאורה היה מקום לדמות טענה זו לטענת "פרעתי". אך מצד שני אין כאן פירעון מלא, אלא טענה להסכמה לתשלום חלקי.

בכל אופן, לאור העובדה שיש לפנינו הסכם כתוב, והנוהג הוא שאם הצדדים הגיעו להסכמה חדשה הדברים יהיו מעוגנים גם הם בכתב, הסברא נותנת שהנתבעת אינה נאמנת בטענה שהיתה הסכמה על התשלום ששולם. מנקודת מבט זו, אנו גם דוחים את טענת הנתבעת, על פיה יש ראיה להסכמה מכך שהתובעת לא דרשה להשלים את הסכום עד להגשת התביעה. שכן, אילו הוסכם הדבר במפורש, היה על הצדדים לעגן זאת בכתב. זאת ועוד, ככלל, שיהוי בתביעה אינה מהווה ראיה למחילה (שו"ע חו"מ סימן סא סעיף ט).

בסעיף הבא נדון בטענה זו כטענת מחילה, למרות שאין מדובר על מחילה רגילה, שכן לאור שינוי הנסיבות היתה הצדקה לדרוש שינוי מהתשלום המוסכם מראש.

ג3. הטוען למחילה על חוב ברור - עליו הראיה

בניגוד לכלל בדיני ממונות הקובע כי חובת הראיה היא על הבא להוציא מחברו ממון, ובספק ממון- אנו מעמידים את הממון בחזקת הנתבע, הרי במקרה שיש חוב ידוע והנתבע טוען כי התובע מחל על אותו החוב - עליו חובת ההוכחה, וכדברי הרדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק א סימן שסד):

"לא אמרינן בכה"ג לא מפקינן ממונא מספיקא כיון שהחוב הוא מבורר צריך שלשון המחילה יהיה ג"כ מבורר ושמור זה שהוא עיקר גדול בדיני ממונות".

כמו כן מבואר בפוסקים, שטענת מחילה מתקבלת רק במקום שיש לנתבע מיגו של טענת פירעון (נתיבות המשפט חידושים סימן עה, ס"ק יז).

על עדיפותה של טענת פירעון מטענת מחילה, כתב הרב שמואל רוזובסקי (שיעורי ר' שמואל בבא בתרא ה, א):

"וע"כ דהטעם בזה דהטענה מצד עצמה היא טענה גרועה ואינה טענה, דדוקא בטענת פרעון דכל חוב עומד לפרעון ויש לנו סיבה להסתפק בכך שפיר מצי למיטען שכך הי', אבל מחילה שהוא דבר מחודש שבא להמציא ולומר שנתחדשה סיבה הפוטרת שלא היה עומד לכך לזה ל"מ טענתו, דמהיכ"ת שהי' כן, ואין אנו מחוייבים להסתפק בכך, והוא בא בכח טענתו לחדש דברים ועליו הראיה".

מדבריו נראה, שגם אם הטוען למחילה מסביר זאת בכך שהייתה סיבה סבירה לכך (כמו במקרה דנן) הוא אינו נאמן, כיוון שסוף סוף הוא המשנה והמחדש ביחס להסכם הידוע.

במקרה דנן, הנתבעת לא הייתה נאמנת בטענת פירעון, אלא אם כן היתה מציגה קבלות ואסמכתאות להעברה (כמקובל בין עמותות), ומאחר שאינה נאמנת בטענת פירעון היא אינה נאמנת גם בטענת מחילה.

מאידך, כאשר שינוי הנסיבות הוא כזה שבאופן טבעי דורש הסכמה חדשה בין הצדדים, לכאורה אפשר לומר שהדבר 'עומד לכך' שיגיעו להסדר חדש ולשינוי התמורה כשם ש'כל חוב עומד לפירעון'. לפיכך, אפשר לטעון שאין מדובר בטענה 'מחודשת'.

לסיכום שני הנדונים האחרונים, למרות הספקות השונים, כיוון שמדובר על הסכם כתוב התובעת אינה נאמת בטענה שהיה שינוי אשר הוסכם במפורש על ידי שני הצדדים.

למסקנה, לא הובאה הוכחה או ביסוס משמעותי לטענה שהסכום שהועבר על ידי הנתבעת לתובעת עבור שנת 2012 הועבר תוך הסכמה עם התובעת שבתשלום זה מוצה החוב שבין הצדדים ועל פי ההלכה אין לנתבעת נאמנות בטענה זו.

ד5. האם יש להפחית מהמגיע לתובעת בשל האברך שלא אושר

אין חולק שחלק מן ההתחייבות של התובעת היה העמדת אברך שעומד בקריטריונים של משרד החינוך, וקיומו של אברך מאושר, הוא המכשיר את הכולל. בשלב ראשון הכולל לא אושר לאור אי עמידה של אחד האברכים בתנאי התקנה, דבר שכמעט ומנע את העברת התקציב. בסופו של דבר התקציב אושר לאחר מאמצים שונים של הנתבעת.

בנסיבות אלו, ניתן לבחון הפחתה של התשלום מחמת שני טעמים:

1. הנתבעת נדרשה להשקיע מאמצים ומשאבים על מנת לאשר את התקציב למרות שהאברך לא אושר.

2. התובעת לא סיפקה את כל מרכיבי השירות שתמורתו הוסכם על שכר מסוים.

ביחס לטעם הראשון, בית הדין קובע כי יש לקבל את טענת הנתבעת שיש הצדקה להפחתת התשלום ביחס למה שנקבע ולו מחמת העובדה שהנתבעת הייתה צריכה להשקיע מאמצים ניכרים לאישור התקציב, ועל כך מגיע לה תשלום מיוחד חוץ מדמי הניהול הרגילים.

יש להדגיש, כי מסתבר שאלמלא מאמציה המיוחדים של הנתבעת לא היה התקציב מאושר, ויש להתחשב בכך בקביעת הסכום המגיע לתובעת.

לטעם השני, על פיו הנתבעת לא סיפקה חלק מן המרכיבים הנדרשים, אנו נותנים משקל פחות. שכן, מסתבר ביותר, שלולי קיומו של הכולל, התקציב לא היה מאושר. אומנם, בעבר נדרשו תנאים מסוימים לאחד האברכים – ואלו לא התקיימו, אך מסתבר ביותר (וכן עולה במפורש מלשון הפנייה של הנתבעת למשרד החינוך לקבל תקציב ב2012 על סמך הכולל שמעורב בחיי התורה של הקהילה) שקיום התנאים העיקריים כן היווה בסיס לתקציב שאושר לבסוף.

לסיכום, יש להפחית מהסכום שנקבע בהסכם חלק משמעותי, לאור העובדה שבמצב של אי עמידה בתנאים באופן מלא (במרכיב שבאחריות התובעת), נאלצה התובעת להשקיע משאבים ניכרים לקבלת התקציב, ולולי פעולות אלו מסתבר שלא היתה זוכה לתקציב. עם זאת, בסופו של דבר התקבל תקציב גם מכוח אותם מרכיבים שסיפקה התובעת. יש לתת גם משקל לכך שנעשה שימוש ביותר מ-100 שעות עליהן היתה התחייבות בהסכם.

ד6. הכרעה

מתקבלת טענת התובעת כי לא ויתרה על סכומים המגיעים לה מכוח ההסכם.

אמנם יש להפחית סך מסוים מהתביעה בשל העובדה שבשלב ראשון התקציב כלל לא אושר בשל אי התאמת האברך לתקנות – דבר שתוקן רק על ידי מאמציה של הנתבעת עד שיש להעריך שלולי מאמצים אלו אכן התקציב לא היה מאושר.

מתוך כל האמור פוסק בית הדין ביחס לסעיף זה שעל הנתבעת לשלם לתובעת בגין 2012 20% מהסכום הכולל לו זכתה עבור שנת 2012 לאחר ההפחתות הקבועות בהסכם שבין הצדדים (במקום 25% על פי ההסכם).

ד.      הסכום המגיע לתובעת בשנת 2014

ה1. טענות הצדדים

בניגוד לשנת 2012, בשנת 2014 לא נחתם הסכם בין הצדדים.

התובעת טוענת שההסכם ב-2012 בתוקף ולכן כשם שבהסכם הראשון חלוקת התקציב היתה באופן יחסי לשעות הפעילות, כך צריך להיות גם בשנת 2014. לפיכך, מגיע לה 25% מהסכום שהתקבל אצל הנתבעת בשנת 2014.

אמנם בשנת 2014 סיפקה התובעת רק שעות פעילות, וב-2012 סיפקה גם כולל אך לדברי התובעת מכל מקום עיקר התמחור הוא עבור שעות הפעילות בלבד, וזה הסכום אותו היא תובעת לקבל בשנת 2014.

דברי התובעת בעניין כריתת ההסכם בשנת 2014 הובאו בדיון ע"י נציגה, מר ר' (עמוד 3 לפרוטוקול):

בכל המקומות ההנחה היא שהחלוקה היא יחסית מבחינת הפעילות, אבל מי שאחראי על הגרעין מגיע לו יותר. אני לא יודע אם ההסכם הזה עלה בעל פה או בכתב. מכל מקרה הם הביעו את העובדה שהם במצב כלכלי קשה, לכן הם רוצים יותר. לא חשבנו שאנחנו צריכים לחתום על כל דבר אמרנו שנסתדר (ההדגשה אינה במקור).

מנגד טוענת הנתבעת כי ההסכם של שנת 2012 אינו תקף לשנת 2014. בעניין זה טוען ב"כ הנתבעת:

ג: ברור לכל כי ההסכם של שנת 2012 לא תקף לגבי המשך הפעילות הן מכך שהגרעין הודיע זאת לנציג העמותה בשנת 2013 והן מן הפגישה שנערכה ערב שנת 2014 לגבי שימוש בשעות פעילות לשנה זו, תוך שבפתח השיחה, עלה העניין שאת שירותי הכולל הם רוכשים מגוף אחר בעלות כספית גבוהה וסיכום הפגישה במילים "אמרנו שנסתדר".

ד: שווין של 130 שעות פעילות בשוק, הינו כמה אלפי שקלים בשנה ולא עולה על סך 3000 – 4000 ₪ בפרט שלפי דברי התובעים הפעילות מתקיימת ותמשיך להתקיים עד ביאת גואל צדק אף ללא תקציב. (מתוך סיכומי הנתבעת).

עוד טוענת הנתבעת כי גם בהסכם בשנת 2012 המרכיב החשוב בהסכם הוא: "'כולל עם תים' (מאושר ע"י משרד החינוך) ואברך אחד שעומד בתנאי התקנה.". בשנת 2014 התובעת כלל לא התבקשה לתת כולל, ועל כן אין להחיל את הוראות ההסכם על שנת 2014.

להוכחת ההבדל בין מרכיב הכולל למרכיב שעות הפעילות צירפה הנתבעת נספחים (נספחים ד'-ה' לסיכומי הנתבעת) המראים על הסכום ששילמה ב-2014 בתמורה לכולל (70,000 ש"ח) לעומת הסכום ששולם כתמורה לשעות הפעילות (2,500 ש"ח) לגוף אחר. הנתבעת מסכימה לשלם סך של 3000-4000 ₪ עבור שעות הפעילות, שהיו נעשות גם מבלעדי התשלום (מתוך סכומי הנתבעת).

לסיכום, לטענת הנתבעת, התמחור צריך להיות לפי מחיר "שעות" בשוק, כפי שרגילים לתת לגופים שאינם עיקריים בעבודה מול משרד החינוך, ומדובר באלפי שקלים בודדים בלבד.

לעומת זאת, לטענת התובעת היא זכאית לא רק ל"מחיר שעות", אלא לחלק בתקציב, ובנוסף, בסיס התמחור צריך להיות לפי יחס השעות בלבד ובהתעלם מכך שבשנה זו לא סיפקה "כולל".

ה.2 דיון -בסיס ההסכם בשנת 2014

בניגוד לשנת 2012 לא נחתם הסכם בין הצדדים בשנת 2014. השאלה היא: האם יש להחיל את עקרונות הסכם 2012 גם על שנת 2014 כשלא הוסכם אחרת?

בעניין דומה פסק הרמ"א (חושן משפט שלג, ח):

"שליח צבור שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר לשנה בתנאי כך וכך, ואחר כך השכיר עצמו לבני העיר הזאת עם מנהיגים שניים, ולא התנה, ודאי על תנאי הראשון השכיר עצמו. ודוקא שחזר והשכיר עצמו בשנה שנייה; אבל אם עמד עמהן בשתיקה, לא אמרינן דנשאר על תנאו הראשון".

ומכאן שההנחה הסתמית היא שכל התקשרות בין צדדים נעשית על סמך מה שסוכם ביניהם בעבר. (אומנם, לעקרון זה סייגים שונים, אך לא נדון בהם כאן כיוון שאנו לא מחילים את ההסכם לפרטיו).

אין ספק, כפי שטענה הנתבעת שבין שנת 2012 ל2014 יש הבדל כמותי-משמעותי בשירותים שסיפקה לה התובעת לפיכך, ברור הדבר שלא ניתן לחייב את הנתבעת בחיוב בהיקף דומה למה שהתחייבה ב-2012.

לדעת בית הדין, יש להניח שכל עוד לא נקבעו הדברים במפורש, יש לדון את הדברים מתוך הנחה שעקרונות ההסכם לא שונו מן הקצה אל הקצה. לפיכך, כיוון שבהסכם 2012 דובר על תשלום לפי אחוזים מן התקציב שמתקבל, יש לראות את שיתוף הפעולה בשנת 2014 באופן דומה – זכאות לחלק מן התקציב, בהתחשב בשעות הפעילות. עם זאת, כפי שכבר כתבנו לעיל, בית הדין אינו מקבל את הפרשנות של התובעת על פיו, המרכיב המרכזי לעניין חלוקת התקצוב הוא השעות בלבד.

בנוסף, טענה הנתבעת שבעת שדובר על כך שיעשו שימוש בשעות של התובעת, הסבה הנתבעת את תשומת ליבה של התובעת לכך שהיא במצב כלכלי קשה, והוסכם שבסוף "נסתדר". על רקע זה, יש לראות את הדברים כהסכמה לתנאים מופחתים ממה שקיבלה התובעת בשנת 2012. אולם מאידך מהות ההתקשרות נשארה כפי שהייתה לפי ההסכם, תשלום יחסי עבור הריווח שגרמה התובעת בשעות שסיפקה ולא בחישוב לפי המקובל בשוק למתן שירותים מעין אלה.

 לאור החלטה עקרונית זו עלינו לדון איזה משקל יש לתת לשעות הפעילות, ואיזה משקל יש לתת ל'כולל'.

חלוקת התקציב - האם על פי שעות הפעילות בלבד?

טענת התובעת היא, ששעות הפעילות הן המרכיב העיקרי על פיו יש לקבוע את החלק בתקציב לו זוכה התובעת. לטענת הנתבעת, גם אם נדחתה הטענה ויש לדון לא לפי "מחיר שעות", הרי שהשעות אינן המרכיב העיקרי ובוודאי לא היחיד בחלוקת התקצוב.

בשנת 2012, העמידה התובעת מעל 100 שעות פעילות מתוך 400, ובהתאמה סוכם שתקבל רבע מתוך התקציב, על פי המוסכם בין הצדדים. לפיכך, לטענת התובעת גם בשנת 2014 יש לזכותה בחלק יחסי לשעות הפעילות אותן העמידה לרשות הנתבעת, מתוך כלל השעות שדווחו. עוד לטענתה, מוכח מהעובדה שאין 'ניקוד' עבור כולל, שהתמיכה היא על פי הפעילות ועבורה. עוד טענה התובעת שכיוון שהמטרה של התמיכה היא תמיכה בפעילות, צריך להיות מחיר סביר לשעת עבודה. לטענת התובעת כך היא נוהגת גם בשותפויות דומות במקומות אחרים.

הנתבעת הוסיפה לטעון, שלא סביר שהיקף השעות שהגרעין עצמו יוצר הוא נמוך, ורוב השעות מקורן בעמותות אחרות. לגבי הצעת הנתבעת לתמורה של אלפי שקלים בודדים, טענה התובעת שהצעה זו אינה סבירה כלל. שכן, כיוון שהתמיכה נועדה לסייע לפעילות, לא סביר לתת סכומים מגוחכים לשעת פעילות (עשרות אגורות).

לעומת זאת, לטענת הנתבעת, השעות מהוות רק חלק מצומצם מהזכאות לתמיכה. בשנת 2012, התובעת אמורה היתה לזכות ל25% מן התקציב, דווקא משום שהעמידה כולל, ואמורה היתה להעמיד אברך שעומד בדרישות התקנה. משלא העמידה אברך העומד בדרישות התקנה, יש לזכותה בסכום חלקי בלבד. העמדת 100 שעות מהווה מרכיב חלקי ולא עיקרי של השותפות.

בהתאם לכך, עבור שנת 2014, יש לזכות את התובעת רק לפי הסכום בו נהוג "לקנות שעות", ולא מגיע לנתבעת חלק עיקרי בתקציב.

עמדת בית הדין בשאלה זו היא שמצד אחד - ברור הדבר שלא ניתן להתייחס לשעות כמרכיב העיקרי והכמעט-בלעדי כפי שמבקשת התובעת. לאור כמה שיקולים יש לתת משקל עיקרי דווקא להעמדת כולל ואברך בתנאי התקן, משקל הגדול מזה הניתן לשעות. גם בדיון הוסכם שעלות הפעלת כולל עומד על מאות אלפי שקלים לשנה, אשר על כן, תמוה להציג מרכיב זה כמרכיב שולי.

העובדה שפריט זה אינו זוכה לניקוד אינו מהווה ראיה למטרות התמיכה. שכן, הניקוד נועד לקבוע את היקף התמיכה והעדפות גרעין זה על פני אחר. יתכן מאוד שכיוון שכולל הוא תנאי סף בכל גרעין בחר משרד החינוך שלא לנקד אותו כלל. אף בהסכם שבין הצדדים (שנשלח במייל), הסעיף הראשון מתייחס לכולל ואברך, דבר המבטא את החשיבות של מרכיב זה.

גם העובדה שניתן לקנות שעות מכל מיני גורמים, מאפשרת גמישות בתחום זה, ולא נראה שדווקא המחיר של מרכיב זה הוא כל כך עיקרי. לאור הבנה זו, בניגוד לטענת התובעת - אין לחשב את התמורה הראויה לשעות שסופקו רק מול היקף התמיכה שקיבלה העמותה עבור כל שעת פעילות. התמיכה היא לגרעין המפעיל כולל, מגייס משפחות, והיקף התמיכה נקבע בין היתר בהתאם לשעות הפעילות, אך אין מדובר על תמורה לשעות הפעילות.

מצד שני –הן לגבי שנת 2012 והן ביחס לשנת 2014, כאמור לעיל בית הדין סבור שאין לראות את ההסכמה כ'קניית שעות', אלא כהסכם לחלוקה של התקציב בהתאם לשיתוף הפעולה והיקפו. משעה שאנו קובעים שמדובר על חלוקת תקציב בתפיסה של שותפות, אין גם מקום לביקורת, במסגרת דין תורה זה, על כך שהיקף שעות הפעילות המקוריות של הגרעין – מצומצם באופן יחסי, שכן אין חולק שקיימת אפשרות לשיתופי פעולה. נעיר עוד, שאין כל מקום לדון במסגרת דין תורה זה על הטענה לכפל תמיכות – טענה זו (שנדחתה על ידי הנתבעת) אינה משפיעה כל עיקר על מערכת היחסים שבין הצדדים.

ה.3 הכרעה

תקציב משרד החינוך לגרעינים תורניים נקבע על סמך מספר קריטריונים המפורטים במסמכים, ועל בסיס שיקולים נוספים, ואין בידינו כלים מדויקים לקבוע מה משקלו של כל אחד מהם בקביעת גודל התקציב.

לאור העובדה שעלות הפעלת כולל היא גבוהה, ונדרשים לכך תנאים מרובים, אנו סבורים שבדרך של פשרה, כאשר התובעת נותנת רבע משעות הפעילות (עובדה נכונה הן בשנת 2012, והן בשנת 2014) יש להעמיד את מרכיב הכולל ביחס למרכיב השעות על כ70%. נמצא אם כן, שעבור 25% מן השעות, יש לתת 7.5 אחוז מן התקציב (רבע של 30%), לאחר ההפחתות שמקובלות על שני הצדדים (ניהול 10% ותשלום לקרן ה').

יש לבצע הפחתה נוספת בשל ההסכמה של התובעת באמירה 'נסתדר' לכך שהסך שתקבל לשנת 2014 יהיה נמוך מבעבר. לכן אנו מעמידים את חלקה של התובעת על 6.5 אחוז מן התקציב, לאחר הפחתות שמקובלות על שני הצדדים. (יש בסיס להגיע לאחוז זה גם לולי פרשנות זו לאמירה 'נסתדר', אם נניח שהמשקל שיש לתת לכולל הוא גבוה מ70%).

ה.     החלטה.

1.      עבור שנת 2012, זכאית התובעת ל20% מן התקציב, לאחר ההפחתות הקבועות בהסכם שביניהן.

2.      עבור שנת 2014, זכאית התובעת ל6.5% מן התקציב, לאחר ההפחתות הקבועות בהסכם 2012.

3.      הצדדים יגישו תחשיבים בהם יציינו את הסכום המגיע עבור כל שנה, וכמה שולם עבור כל שנה, תוך 10 ימים ממתן פסק ביניים זה. לאחר מכן יינתן פסק סופי בו יקבע הסכום המדויק לתשלום.

4.      הצדדים יתחלקו באגרת בית הדין, והדבר יבא לידי ביטוי בפסק הסופי.

פסק הדין ניתן ביום יא באלול תשע"ה, 26 באוגוסט 2015.

בזאת באנו על החתום

__________________

__________________

__________________

הרב שלמה גרינץ

הרב יהונתן בלס, אב"ד

הרב סיני לוי