פסק דין

בעניין שבין:

מזמינה שירות שידוכים

התובעת

לבין:

חברת שידוכים

הנתבעת

 תמצית העובדות המוסכמות

הצדדים חתמו על הסכם בוררות בו הם מסמיכים את בית הדין לדון בעניינים. בהסכמת הצדדים התיק נדון בפני הח"מ כדיין יחיד. הדיונים התקיימו באופן וירטואלי דרך תוכנת זום.

התובעת הייתה מיוצגת על ידי הגב' א' שהיא העובדת הסוציאלית הקשורה עם התובעת (להלן ב"כ התובעת, או העובדת הסוציאלית). ב"כ התובעת מלווה את התובעת במשך תשע שנים, גם במסגרות מיוחדות שבהן שהתה כמו בית החולים גהה. ב"כ התובעת סיפרה על מצבה של התובעת הסובלת לדעתה מדיכאון קשה וירידה קוגניטיבית. לטעמה היא לוקה בקשיי זיכרון והבנה, ואינה מבינה את המשמעות של כסף; הילדים מנעו ממנה את כרטיס האשראי ופנקס הצ'קים; חיה על קצבת נכות ועבודות מזדמנות ומצבה הכלכלי קשה; מתגוררת בבית קבוצתי, והרווחה דואגת לה לתרופות ולארוחות חמות.

התובעת פנתה לנתבעת להשגת שידוך עבור אחיה אילן (להלן האח, או אחי התובעת). במשרד הנתבעת הוסבר לה שיהיה עליה לחתום על הסכם בינה לבין החברה, וכמו כן הוסבר לה מהותו של ההסכם. התובעת חתמה על ההסכם ביום 31.5.2020.

החוזה כולל התחייבות של החברה לספק שירות של שידוכים שמטרתם לגרום לנישואין בין הפונים.

תמורת פתיחת התיק והסכמה לקבל את השרות נדרשה התובעת לשלם סכום של 6962 ₪.

החוזה מכיל סעיף שבו, הפונה מצהיר שידוע לו שלא יוכל לדרוש תוצאות ממשיות מן ההצעות שיוצעו לו ו/או מספר הכרויות ו/או טיבן. כמו כן יידרש הפונה לשלם 5000 ש"ח נוספים במידה ואחת ההצעות שיוגשו לו יבשילו לכדי נישואין. במקרה של הפרת ההסכם מצד הפונה יידרש לשלם סכום של 6000 ₪.

ראוי לציון שהפניה של התובעת לנתבעת להשגת שידוך עבור האח, הייתה ללא ידיעת אחיה שהיא פונה לבקש עבורו שידוך.

הנתבעת פנתה לאח בתאריך 8.6.2020 כשבוע אחר חתימת ההסכם. לאחר שהוסברו לו הנהלים הוצעה לו הצעת שידוך שלא הבשילה לכדי פגישה. הנתבעת לא התעניינה אצל הצדדים לשידוך האם ההצעה הבשילה לכדי פגישה. למעשה נודע לנתבעת כי אין התקדמות בתיק, וכל הטיפול בו נעצר עם פניית ב"כ התובעת לנתבעת שלא להמשיך בטיפול בתיק.

לאורך כל התקופה המשיכה הנתבעת לחייב את כרטיס האשראי, נכון ליום 23.09. שולמו 4176 ₪. התשלומים ירדו בכרטיס גם לאחר שהח"מ הוציא צו מניעה זמני להפסקת התשלומים עד בירור התביעה.

טענות התובעת

הטענות הוצגו על ידי העובדת הסוציאלית ב"כ התובעת, מנהלת הדיור המוגן שבו שוהה התובעת. לטענתה מנהל הנתבעת הבטיח לתובעת שאחיה יתחתן בתוך שנה, אך לא הסביר לה את הסכום שיהיה עליה לשלם עבור השרות. לטענתה התובעת לא קיבלה העתק של החוזה עליו חתמה. לטענתה אין לתובעת הבנה בכלכלית והיא אינה במצב קוגניטיבי שמאפשר לה להבין את משמעותו הכלכלית של החוזה. מנהל הנתבעת לא ענה לפניותיה של העובדת הסוציאלית עד שהיא איימה עליו בתביעה.

לטענת מנהל הנתבעת, אחיה של התובעת נענה להצעתו ויוצא לפגישות עם בחורה שהמשרד שידך לו.

למעשה פרט לשיחת טלפון שקיים האח עם המיועדת , הוא לא קיבל שום הצעה שהגיעה לכדי פגישה ראשונה, וזה השירות היחיד שהאח קיבל מן החברה.

לטענת העובדת הסוציאלית:

לא ניתן לתובעת שום שירות ממשי עבור הכסף ששולם.

היא הסבירה למנהל הנתבעת את מצבה הכללי, הכלכלי והקוגניטיבי של התובעת, ובקשה לבטל את החוזה בין הצדדים.

למרות הוראת בית הדין להפסיק את התשלומים בכרטיס האשראי, הנתבעת המשיכה לחייב את התובעת, ולא החזירה כספים שעליה היה להשיב על פי הוראת בית הדין.

סיכום טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת שבכתב התביעה לא עלתה טענה בדבר איכות השירות שקבלה התובעת עבור התשלום שהיא שילמה, ואם כן אין בית הדין רשאי לעסוק בשאלת טיב השירות שקיבלה התובעת מן החברה. כל זאת על פי דברי הרמ"א חושן משפט סימן י"ז סעיף י"ב ושו"ת אבני שיש חלק א' סימן ס"א. וכן שו"ת חיים ביד לרבי חיים פלא'גי סימן מ"ד. בלשון הנתבעים:

"וטענה זו נטענה רק לאחר שהתובעת הבינה כי טענתה לגבי הכשירות לא תצלח ולאחר שנאמר לה על ידי בית הדין כי באם היא מודה שניתן לה שירות הרי אין מקום להשבת הכספים."

הנתבעת טוענת שאין לקבל את הטענה שהתובעת לא קראה או לא הבינה את החוזה שבין הצדדים, שכן אדם החותם על חוזה, חזקה שקרא הבין והתחייב על כל מה שכתוב בחוזה. לטענתם שטר הכתוב בכתב של נכרים והדבר ידוע שאינו יודע לקרוא ויש עדים שחתם עד שלא קראו בו מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בחוזה (בית יוסף חו"מ ס"ט).

עוד טענה הנתבעת כי התובעת מעולם לא הוכרזה כפסולת דין על פי הדין הישראלי והיא רשאית לעשות כל עסקה ולהתחייב בכל התחייבות כספית. היא מחזיקה בכל אמצעי התשלום החוקיים, והעובדה שהילדים לקחו ממנה את כרטיס האשראי אינה יכולה להיות סיבה שלא לשלם את התשלומים עליהם התחייבה.

בעניין טיב השירות כתבה הנתבעת, כי אף אחד מהנוגעים בדבר – התובעת, אחיה, והבחורה ששודכה לאח – לא הודיע לחברה כי לא נוצר קשר בין האח והבחורה, ושהשידוך לא יצא לפועל. הנתבעת סיפקה לדעתה טיפול המקצועי, ועל פי החוזה היא אינה חייבת להשיב לתובעת דבר, על פי תנאי החוזה הקובעים כי דמי הרישום לא יושבו ללקוח בכל מקרה.

נושאים לדיון

מהותו של הסעיף בו נקבע שאין אפשרות לחזור מן ההסכם.

האם מילאה הנתבעת את חלקה בחוזה.

איכות השירות שבו זכתה התובעת מן הנתבעים.

מעמדה המשפטי של התובעת והאם היא כשירה להתחייב בחוזה .

החלטה.

מהותו של הסעיף שבו נקבע שאין אפשרות לחזור מן ההסכם

בחוזה שנחתם בין הצדדים מצויה הצהרה של התובעת המודיעה "ידוע לי כי לא אוכל לדרוש מהנתבעת בע"מ החזר דמי הרשמה חלקי או מלא מכל סיבה שהיא".

סעיף זה כבר נדון בפסק דין 73064.

כאז גם הפעם טוענת הנתבעת שאין מקום לדרישה להשבת דמי הרישום.

בפסק הדין שכתבנו אז, ומפורסם באתר הכולל את פסקי הדין של ארץ חמדה כתבנו:

"אלו היינו מקבלים את הסעיף הזה כפשוטו הרי שגם אלו הנתבעת גוב את דמי הרישום ולא עושה דבר לא היה מקום לתביעה. במילים אחרות קבלת סעיף זה משמעה שהנתבעת נשכרה לצורך ביצוע עבודה מסוימת והיא עבודת השדכנות ועל כך היא קיבלה שכר. גם אם התמורה קרויה דמי רישום באופן מהותי הוא שכר עבודה. ועל כן אין זה מתקבל על הדעת שהנתבעת פטורה מכל התחייבות כלפי מזמין השרות. הנתבעת התחייבה לספק שירותי שדכנות ויש לבחון את השאלה האם היא סיפקה את השרות באופן סביר".

נכון הדבר שאין החוזה מחייב למספר הצעות קבוע, מהסיבה הפשוטה שהשרות שהחברה מתחייבת לתת תלוי בהצלחת המשרד לגרום להיכרות, והצלחה זו אינה תלויה לגמרי בחברה: אין לדעת מראש כמה זמן יימשך כל ניסיון היכרות; מה מספר הפגישות וטיב היחסים שיוצרו בין הנענים להצעות החברה; וודאי שאי אפשר להבטיח הצלחה בענף השידוכים. השכר לא ניתן על הצלחה אלא על המאמץ הראוי להצלחה עד כמה שנתון בידי החברה.

לסיכום אנו מקבלים את הסעיף הזה בחוזה, במשמעות שאין החברה מתחייבת לכמות ואפילו איכות התוצאות של המאמץ.

נוסיף ונאמר: פעמים שעולה שאלת ביטול חוזה שנכרת בכפייה או אונס. בעיקרון, על פי ההלכה אפילו חוזה או עסקה שנכרתו מחמת אונס או כפייה אינן בטלות באופן מידי. בלשון התלמוד "תליוהו וזבין זביני זביני". וההסבר התלמודי הוא, שכאשר אדם מקבל תמורה עבור העסקה – "אגב זוזי גמר ומשעבד נפשו". היינו התמורה שקיבל היא הגורמת לאי קבילות טענת האונס שבדבר (ב"ב מ"ז עמוד ב').

פעמים ששאלת ביטול החוזה קשורה בחובה ההלכתית לשאת ולתת באמונה. נושא זה נידון בהרחבה על ידי ד"ר שילם ורהפטיג ז"ל בספרו דיני החוזים במשפט העברי ( עמוד 16 ואילך).

ההתחייבות לשאת ולתת באמונה הרבה פנים לה, ופעמים שהיא יכולה לגרום לבטלותו של החוזה. אנו ניתן דעתנו גם לדרך שבה נחתם החוזה שלפנינו ולשאלה האם ניתן לומר בו שהיה משא ומתן באמונה.

האם הנתבעת מילאה את חלקה בחוזה

בכתבי הסיכום בסעיף 5 כתבה הנתבעת:

"יוטעם כי כבר נקבע שבית הדין לא יזדקק לטענה שלא נטענה על ידי בית הדין ולא יעניק סעד שלא נתבקש מיזמתו. (רמ"א חו"מ סימן י"ז סעיף י"ב שו"ת אבני שיש חלק א' שו"ת חיים ביד לר' חיים פלאג'י סימן מ"ד).

כיון שהתובעים השכילו אותנו בסדר הדין במשפט העברי נבאר נקודה חשובה זאת.

בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן י"ז סעיף י"ב. דברי הרמ"א שם:

הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר. (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו', וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז).

כאמור הרמ"א הביא מקור לחידושו שלו מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא בסוגיית "רוניא אקפיה לרבינא". נושא זה נידון בהרחבה בספרות הפסיקה. בעל הסמ"ע מוכיח שם שלא נאמרו הדברים אלא במקום שהתובע נתן לנתבע שתי אפשרויות לפצות אותו על הנזק, והאחת זולה מן השנייה, וברור לנו שהוא היה מוכן לקבל על עצמו גם את האפשרות הזולה יותר. במקרה זה אל להם לדיינים לפסוק דווקא את האפשרות היותר יקרה. אבל במקום שהדיינים רואים שהנתבע תובעו בפחות משום שהוא טועה בדין, או אינו יודע להסדיר את טענותיו כראוי, ואם היה יודע הדין היה תובע יותר – אם הדיינים פסקו יותר מהתביעה, הדין לא היה הדין חוזר. והסיק שם הסמ"ע גם בסוגיית "רוניא ורבינא" שהם המקור להלכה שחידש הרמ"א,

יש ללמוד מכאן גם לדעת מור"ם (הרמ"א) דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע, זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדינן לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחויב ליתן לו מן הדין, וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע, וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס, א"נ גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה, ודו"ק:

הש"ך הביא בס"ק ט"ו דברי העיר שושן:

[ושוב ראיתי בעיר שושן [סעיף י"ב] כתב וז"ל, בעל דין שתובע את חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו ע"פ הדין יותר ממה שתבע, אין לדיין לפסוק לומר שיתחייב לו יותר ממה שתבע, ואם פסק הוי טעות בדין וחוזר, וטעמא דשמא התובע כבר הצדיק הדין בעצמו ויודע ע"פ חשבונו שאינו חייב לו יותר, אף על פי שע"י טענותיו נתגלה שנתחייב לו יותר, אינו רוצה לגלות, או שמא מנכה לו מה שחייב לו ממקום אחר, או שמא מחל לו, ועכשיו שרואה שהדיין פוסק לו יותר הוא חוזר בו ומראה לו היתר שיקח כל מה שפוסק לו הדיין, כי יאמר הרי הכל רואין שהדין עמדי, ומה שחשבתי כבר ודאי טעיתי, עכ"ל. משמע להדיא כדפירשתי].

העיר שושן הסביר הלכה זו שמא התובע הצדיק עצמו או סבור שיגבה ממנו באופן אחר.

ומה שהביאו הנתבעים משו"ת "חיים ביד" (ר' חיים פלאג'י מגדולי חכמי איזמיר במאה ה19) סימן מד:

באו לפני הדיין להתדיין על תביעה אחרת ומתוך דבריהם וטענותיהם הבין הדיין שהלוה זה לזה ברבית קצוצה אי חייב הדיין להוציא הרבית מזה ולתת לזה אעפ"י שהלוה לא תבע על זה והשיב עיין בתשו' שבות יעקב ח"א והביא דבריו הרדב"ז (ט"ס הוא וצ"ל הרב ברכ"י) בח"מ סי' ט' וכו' וסיים וכתב וז"ל ומ"מ נראה דמצוה על הדיין להודיעם חומר הנושא דאיכא איסורא בדבר ולצאת י"ש חייב להחזיר ואם אחר שהודיעם אמר הלוה שהוא מוחל לו אין כאן בית מיחוש ואם יש לזה איזה חוב שחייב לאחרים אם נאמן לומר שמחל למלוה הרבית או לא עיין שם עכ"ל הנה מבואר דיש לו לדיין להודיעם שהוא איסור רבית אלא דעכ"ז אם רוצה הלוה למחול ולא לתובעו אין לדיין לכופו שישלם.

 במילים קצרות זה מה שהעיר ר' חיים בנושא זה , שהדיין חייב להודיע לנתבע שמה שגבו ממנו הוא באיסור ריבית ועליו להשיבו, ואם התובע מוותר אל לו לחייב.

ובעיקר הדין כבר הסכים לביאור דברי הרמ"א כמו שבארנו.

גם בשו"ת אבני שיש חלק א סימן סא שהוזכר על ידי הנתבעים – גם הוא דבק בתשובתו בביאור דברי הסמ"ע להרמ"א הנ"ל. מדובר בתשובה מורכבת שאינה נוגעת לעניינו, ואף שיש בה הזכרת דברי הרמ"א, היא אינה חורגת מן הדברים שהסברנו לעיל.

להלן שורה מדברי המשיב:

הרי מבואר בדבריהם שאם נדע שטעה בדין ודאי דפוסקים לו יותר ממה שתבע.

השאלה אם בית הדין יתייחס לטיב השרות, כלל אינה דומה לפסק הרמ"א שאל לדיין לחייב את הנתבע יותר כסף ממה שדרש התובע. וודאי שאין כל דמיון בין המקרה שלפנינו למקרים שהובאו בסיכומי הנתבע, ומי שהיה מעיין בתשובות הללו וודאי לא היה מזכירם בהקשר לאירוע שלפנינו. החילוק ברור – שבית הדין אינו מחייב סכומים שלא נתבעו, אך הוא רשאי לעיין בפרטי המקרה ולדן האם בנסיבות הללו יש מקום לחייב בתשלום את מה שהתובע דרש ותבע.

וראו בהרחבה בפסק דין 76045-1 של הרשת, שם כתבו:

האם רשאי בית הדין לקבל את דבריו אך לא מטעמו? הדיון העקרוני בשאלת היכולת לחייב את הנתבע בטענות שלא הועלו על ידי התובע מקורו בדברי הרמ"א [שהובא לעיל]... כלומר, לא ניתן לזכות אדם בסכום אותו לא תבע. אלא, שמצינו בספר אבני חושן (סימן יז ס"ק ג) שכתב שדין זה נכון רק בנוגע לתובע. שהרי כתב הש"ך שטעם הדין הוא מטעם מחילה, שכיוון שתבע סכום מסוים ולא יותר כנראה שמחל על היתרה. מכיוון שמחילה אין צריכה קניין אי אפשר לזכות את התובע ביותר ממה שתבע.

בניגוד לכך, בנוגע לנתבע, שבתגובה לטענות התובע טען שאינו חייב אלא סכום מסוים, ורואה הדיין שהנתבע חייב אף פחות מכך, יש לפטור את הנתבע על פי הדין ולא על פי טענותיו. שהרי כדי לחייב את הנתבע ביותר ממה שהוא חייב על פי דין יש צורך בהתחייבות (שמחייבת מעשה) ולא די במחילה.

במקרה שלפנינו, הצדדים דרשו סעדים, אולם, בעניין הנימוקים הם נמנעו מלטעון טענות מסוימות. במקרה כזה מסתבר שתפקידו של בית הדין להעלות טענות לטובת בעל הדין (במקרה זה לטובת שני בעלי הדין) כדי לדון דין אמת.

(וראו באותו תיק בהחלטה לעניין הערעור (76045-2), שבית הדין אינו טוען טענות עובדתיות חלופיות עבור בעל דין, כאשר בעל הדין עצמו מכחיש אותן. בית הדין טוען טענות עובדתיות רק כאשר יש להן רגלים לדבר, וכשהן עשויות להסביר את הגרסה העובדתית של בעל הדין).

כל זה ביארנו לטענת הנתבעים כאילו לא עלה נושא זה בתביעה.

אכן בכתב התביעה הבסיסי על השאלה מה הוא הסעד הנתבע, השיבה התובעת שהסעד הנתבע הוא השבת כספי העמלה ששולמה לנתבע. לא פורטו וגם לא נדרש ממנה לפרט את כל מהות הטענה.

בדיון השני (שכאמור התקיים באמצעות יישומון זום) כאשר נתבקשה באת כח התובעת לחקור את הנתבעים, השאלה הראשונה שהיא שאלה אותו הייתה "כמה הצעות לשידוכין נתת לאחיה של [התובעת]".

הדבר עלה לדיון בבית הדין באופן יסודי ביותר; עלה בסיכומי באת כח התובעת בצורה חדה וברורה; היא מזכירה את דברי האח שטען שלא קיבל שום שירות מהנתבעת. ונפרט יותר בסעיף הבא.

מסקנת הדברים: כל טענות התביעה בעניין איכות השרות שקיבלה התובעת מן החברה, ושהוזכרו בכתב הסיכומים שכתבה באת כח התובעת ביום 22.11. 2020 נידונו בהרחבה בבית הדין ונחקרו על ידי, ועל ידי באת כח התובעת, וממילא גם לפי ההבנה (המוטעית) של הנתבעים בדברי הרמ"א, בית הדין יכול להעלות לדיון את טיב האיכות של השירות שקיבלה התובעת, ואת ההשלכה שיש לכך על תביעתה.

איכות השרות שבו זכתה התובעת מן הנתבעים

באת כח התובעת סיפרה כי ביום 30.6.2020, שבועות אחרי ההתקשרות בין התובעת לחברה, היא כתבה מכתב לחברה עם איום בתביעה. הנתבע וגם אלי חזרו אליה באותו יום וטענו כי אחיה של התובעת יוצא לדייטים עם בחורה שהכירו לו.

אנחנו יודעים שחוץ משיחה ראשונית שקיים האח עם המוצעת לא היה ביניהם שום קשר, ולא היו פגישות. מטעם החברה לא נעשה שום ניסיון לברר מה עלה בבירור ההצעה. גם בלא להיות מומחה בשידוכים אני סבור שטענת הנתבעים ש"כל פנייה אל המשודכים לברר האם נפגשו, מקלקלת את הצעת השידוך" אינה סבירה לחלוטין. הדברים נכונים שבעתיים כאשר מי שפנה אל החברה לא היה המשודך אלא אחותו שעשתה כן ללא ידיעתו של המשודך. האם לא היה על החברה לפנות אל המשודך או המשודכת לברר האם נוצר בכלל קשר? האם ההצעה היא בכיוון שהוא מחפש? כל זבן המוכר חליפות מבין שלפני שהוא מוכר חליפה הוא צריך להכיר את טעמו של הלקוח. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהצעה לחיים משותפים של בני אדם. בעיני הדברים נראים בלתי סבירים לחלוטין.

על אחת כמה וכמה כאשר כבר מספר ימים אחרי הפגישה עם התובעת הובהר לנתבע על ידי קרוביה שהם אינם מעוניינים בשרות הזה. התעקשותה של החברה לטעון שנוצר חיוב, ושהיא עומדת על קיום החוזה לא מתקבלת על הדעת.

אני קובע שלמעשה אין לראות את החברה כמי שנתנה שירות משמעותי לתובעת.

מעמדה המשפטי של התובעת והאם היא כשירה להתחייב בחוזה

בדבריה של נציגת התובעת בדיון שנערך במערכת הזום ביום ט"ו בחשון תשפ"א, סיפרה העובדת הסוציאלית כי היא מלווה את התובעת ואת משפחתה תשע שנים, כולל ליווי במהלך אשפוזים קשים בגהה. על פי מסמך מהנוירולוגית יש לתובעת קשיים בזיכרון ובפרשנות, והיא לא מבינה את המשמעות של כסף. כתוצאה מכך הילדים נטלו ממנה את פנקס הצ'קים ואת כרטיס האשראי, והיא חיה על קצבת נכות ועבודות מזדמנות. היא גרושה אחרי התעללות שעברה על ידי בעלה לשעבר. כל הדברים הללו הוסברו לנתבע.

תשובתו הייתה שהחברה עשתה עבודה ומגיע לה תמורה על עבודתם.

הנתבע אמר שמהשיחה שהתקיימה במשרד החברה, הוא התרשם שהיא אישה טובה (דבר שאיש אינו מערער על כך) "דיברה לעניין, ולא הזכירה בדבריה שיש לה בעיות נפשיות ושיש לה בעיה שכלית או קוגניטיבית".

הנתבע תהה - אם יש לה בעיות נפשיות כיצד בקשה שידוך עבור עצמה? הנתבע תמה כיצד היה יכול להציע לשידוך כאשר מצבה הוא כה ירוד?

אין בדעתנו לפרוט בעניין מצבה הנפשי והקוגניטיבי של התובעת מעבר לדברים הברורים שעלו במהלך הדיון.

אין ספק שמדובר באשה קשת יום שעברה סיפור חיים קשה ומורכב דבר שפגע ודאי גם בחוסנה הכלכלי, במצבה הנפשי, וביכולת השיפוט שלה בקבלת החלטות משמעותיות, והיא נזקקת לליווי וסיוע בהתנהלות היום-יומית שלה.

אכן צודק הנתבע שהיא מחזיקה כחוק בכרטיס אשראי, בפנקס צ'קים ולא הוכרזה על ידי גורם משפטי כמי שאינה רשאית לשאת ולתת, לקנות ולמכור. האם ניתן לטעון בפני איזה גורם מסחרי שהתובעת שילמה לו בכרטיס האשראי, שלא היה לקבל ממנה תשלום ושעליו להשיב לה את כספה? התשובה היא ודאי שלילית. אך אי אפשר לקבל את טענת הנתבע, שהתובעת לא הציגה בפניו נתונים אלה. שהרי אף אדם בעל בעיות כאלו או אחרות, ובעל יכולות מוגבלות בצד הנפשי והקוגניטיבי, אינו מציג את עצמו באופן הזה. אני בטוח שבשיחה ארוכה שהנתבע מקיים עם הפונים אליו, ולאור הניסיון המשמעותי שהוא רכש בנושא זה, הוא וודאי יכול לעמוד על דברים אלה. ועל כל פנים, אמורים להתעורר אצלו סימני אזהרה, שאמורים לגרום לו לפחות את הצורך לבודקם.

גם החתום מטה, שלא נפגש עם התובעת לשיחה אישית אלא רק בישיבות הזום שקיימנו, ומתוך החקירה שחקרתי אותה לאורך כרבע שעה – לא יכולתי שלא להתרשם ממצבה הבעייתי של התובעת.

אלו היינו צריכים לפסוק את הדין רק על סמך ההחלטה על מצבה המדויק והמשפטי של התובעת היינו נדרשים לברור יותר יסודי של הנקודה הזאת. לדעתנו אין הדבר כן במקרה שלפנינו.

לא אמנע מלומר את דעתי. משבאה פנייה מצד הקרובים לנתבעת לעצור את ההתעסקות בבקשת התובעת ולא לעשות יותר דבר בנדון, ובהתחשב בכך שעד אותה שעה לא נתקיימה שום פעילות משמעותית פרט לשיחת טלפון אחת ומסירת מספר טלפון אחד – היה על הנתבעת לעצור את התהליך ולנהל משא ומתן על קבלת פיצוי על השירות שניתן עד לאותה שעה.

עוד אוסיף ואומר: כאשר הורה בית הדין לנתבעת להפסיק מיד את גביית התשלומים מכרטיס האשראי, היה עליה לממש החלטה זו באופן מיידי, כפי שנעשה אחרי שבית הדין חזר על החלטתו בשנית.  מטעם זה ראוי היה להטיל את אגרת בית הדין על הנתבעת באופן מלא, ללא השתתפות התובעת.

החלטה

עבור העבודה שביצעה חברת השידוכים, החברה זכאית לשכר של 1500 ₪ ועוד מע"מ.

שאר התשלומים שגבתה הנתבעת יוחזרו לתובעת תוך 30 יום מחתימת פסק הדין.

ככל שיש ויכוח על גובה הסכומים ששולמו (וממילא כמה צריך להחזיר) – הצדדים יכולים לפנות לבית הדין בתוך 45 יום ממועד חתימת הפסק.

והאמת והשלום אהבו

פסק הדין ניתן היום כג באדר תשפ"א 7 במרץ 2021

______________________

הרב אהרן כ"ץ, אב"ד