מחלוקת בעניין נעילת דרך-קיצור מהישוב על ידי הוועד המקומי 82048
תקציר
התובע דרך כי הועד המקומי יפתח מחדש לציבור מעבר שהיה קיים בין הישוב שלו לבין הישוב הסמוך. הוועד המקומי טען, כי למרות שנחתם הסכם בוררות, יש להעביר את הדיון לבית המשפט. נפסק כי: 1. כאשר לא מדובר בקרקע בבעלות פרטית, בשמורת טבע, שטח צבאי סגור, וכדו' - אזי ברירת המחדל היא שמותר לכל אדם לעבור בשטח הנ"ל. 2. אף שמותר לעבור או לנסוע בתוואי השביל, אין זה אומר שחובתה של הוועד המקומי לאפשר מעבר חופשי לתוך היישוב מכל מקום אפשרי, ובכלל זה דרך נקודת הגישה מהשביל. 3. השאלה אם הציבור קנה זכות שימוש - "זיקת הנאה" - הנה שאלה קניינית, וממילא נוגעת לאנשים רבים. בעניין שכזה, לפי חוק הבוררות אין לבית הדין סמכות לדון בעניין. 4. ישנה סמכות לרשויות השונות להתקין שער או לחסום דרך במקרים מסויימים, גם כאשר פרטים מן הציבור נפגעים מכך. סמכויות אלו נתונות לגופים שונים מכח החוק. הגוף המוסמך לקבוע אם גוף מסויים חרג מסמכותו – הוא הגוף האמון על-פי חוק לדון בשאלות של משפט מנהלי – מערכת המשפט של מדינת ישראל.
ב"ה, כ' בתמוז תשפ"ב
19 ביולי 2022
תיק מס' 82048
פסק דין
בעניין שבין
התובע
לבין
הנתבע
ועד מקומי
רקע
התובע הינו תושב מושב ***. במשך שנים רבות היתה קיימת דרך לא-סלולה המחברת בין הפינה הצפונית של הכביש הסובב את המושב לבין קצהו הדרומי של ישוב סמוך (להלן: "הדרך"). בעקבות התרחבות הישוב הסמוך, הוקמה לפני כשנה גדר חדשה לישוב על ידי משרד הביטחון, הותקן שער החוסם דרך זו (להלן: "השער") אשר ננעל על ידי הנתבע. התובע פנה לבית הדין בבקשה שיורה לנתבע לפתוח את השער במשך שעות היום, וכך תתאפשר תנועה בין הישובים בדרך זו, כבעבר. הנתבע סירב לאפשר זאת, והגיש תביעה נגדית עבור נזקים שלטענתו גרם לו התובע. לאחר מכן הגיש הנתבע בקשה למחיקת התביעה על הסף.
טענות הצדדים
התובע טען כי הנתבעת אינה רשאית לגדור את עצמה באופן שחוסם את שביל הגישה הקצר מהישוב שהיה בשימוש במשך שנים רבות, כך שתושבי נוב יאלצו לנסוע בדרך הארוכה – דרך הכביש הראשי – עד לכניסה לישוב הסמוך.
הנתבע טען כי לבית הדין אין סמכות לדון בנושא, מפני שהחלטה בעניין זה היא התערבות בנושא מעמד הקרקע, נושא סטטוטורי שאין לבורר סמכות להכריע בו. כן הוסיף שהגורם המוסמך להחליט האם הדרך תהיה פתוחה לציבור אינו הועד המקומי אלא ועדות התכנון והבניה. וכן, לגופו של עניין, שהשביל משמש כמעבר לרכב ביטחון, ואינו מתאים לשימוש כדרך הפתוחה לשימוש הציבור.
דיון
להבנתנו, בשלב זה אין ייעוד מסויים לקרקע שבה עובר השביל. כך לפי טענות הצדדים, ולפי החומרים שהוגשו לפנינו. ממילא, מותר לכל אדם לעבור בה ככל שיחפוץ. לא מדובר בקרקע בבעלות פרטית, בשמורת טבע, שטח צבאי סגור, וכדו', ולכן ברירת המחדל היא שמותר לכל אדם לעבור בשטח הנ"ל.
ברם, אף שמותר לעבור או לנסוע בתוואי השביל, אין זה אומר שחובתה של הנתבעת לאפשר מעבר חופשי לתוך היישוב מכל מקום אפשרי, ובכלל זה דרך נקודת הגישה מהשביל. מספר שאלות משפיעות על נושא זה.
ראשית, יש לדון האם הציבור קנה זכות שימוש – כגון, "זיקת הנאה", כמפורט בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") פרק ז' סימן ג' – בשטח הנדון, זכות שבגללה אסור יהיה לנתבע לחסום מעבר בדרך זו. לדעתנו, השאלה אם הציבור קנה זיקת הנאה היא שאלה הנוגעת למעמד הקרקע ולא רק לזכויות אישיות, ומטבעה היא משפיעה על אנשים רבים שאינם צד להליך זה. בעניין שכזה, אין לבית הדין, על-פי חוק הבוררות, סמכות לקבל החלטות.
שנית, ברי כי ישנה סמכות לרשויות השונות להתקין שער או לחסום דרך במקרים מסויימים, גם כאשר פרטים מן הציבור נפגעים מכך. סמכויות אלו נתונות לגופים שונים מכח החוק. בין אם מדובר בסמכויות הנתונות למועצה האזורית על-פי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (סמכויות אלו מואצלות לעיתים גם לועד המקומי, ראו סעיף 63 ס"ק ה), ובין אם מדובר בסמכויות הנתונות לועדות התכנון השונות או לגופים שלטוניים אחרים. מכיוון שסמכויות אלו נתונות לרשויות השלטוניות של המדינה, ואלה פועלות על פי המשפט המנהלי, ברור כי הגוף המוסמך לקבוע אם גוף מסויים חרג מסמכותו – הוא הגוף האמון על-פי חוק לדון בשאלה זו – מערכת המשפט של מדינת ישראל.
כך נראה בנדון שלפנינו, אע"פ שהתביעה עוסקת במישרין בנדון משפטי תורני שבית הדין יכול היה לדון בו בהסכמת הצדדים, מאחר וחלק משמעותי מליבת הדיון הינו במרחב הסמכויות שיש לועד המקומי אל מול גופים שלטוניים רשמיים מטעם המדינה – יש לקבל את דרישתו של הנתבע, כי השאלה אם בניית השער וסגירתו נעשו כדין – תידון בבית המשפט.
החלטות
התביעה של התובע נמחקת על הסף.
בית הדין מאשר לתובע לפנות בעניין זה לבית המשפט.
אם יש נושאים שלא הוכרעו בהחלטה זו ועלו בכתבי הטענות, הצדדים רשאים לבקש הכרעה בעניינם בתוך 14 יום מהתאריך הנקוב על ההחלטה.
התובע שילם לבית הדין אגרה ע"ס 500 ₪. על פי מדיניות ביה"ד, על הנתבע לשלם לתובע מחצית מתשלום האגרה. לפיכך, הנתבע חייב לשלם לתובע סך של 250 ₪ תוך 35 יום מהתאריך הנקוב על החלטה זו.
ניתן לערער על החלטה זו בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על ההחלטה.
בזאת באנו על החתום
______________
הרב גילעד מינץ
______________
הרב יוסף כרמל אב"ד
______________
הרב עוז מורנו