בס"ד,  י' אלול תשפ"ב

06 ספטמבר 2022

תיק מס' 82048-2

החלטה בערעור

בעניין שבין 

התובע

לבין 

הנתבע

רקע 

משך שנים רבות הייתה קיימת דרך לא סלולה שחיברה בין הכביש הסובב את הישוב של התובע (להלן הישוב) לבין הישוב הסמוך (להלן, הדרך; הישוב הגדול). הישוב הגדול מהווה בין השאר גם מרכז אזורי. לפני יותר משנה הוקמה גדר חדשה ליישוב הגדול, והותקן שער החוסם את המעבר מהישוב של התובע אל היישוב הגדול. 

התובע פנה לבית הדין של ארץ חמדה גזית שיורה לוועד הישוב הגדול (להלן הנתבע) לפתוח מחדש את המעבר בין שני היישובים בשעות היום. לטענתו כיון שהיישוב הגדול הנו מרכז אזורי ובו שוכנים המוסדות הציבוריים המיועדים לכל יישובי הסביבה כמו בית הספר האזורי, הישיבה התיכונית, ישיבת ההסדר, הספרייה האזורית, מרפאות קופת חולים, מתנ"ס אזורי, ועוד, מחייבת את הקלת הגישה מן היישובים הסמוכים לתוך היישוב הגדול.

התובע טען בכתב התביעה שפתיחת השער המדובר בשעות היום אינו מהווה סיכון בטחוני, הפתיחה חשובה לנושא הקיימות בעולם, ויש לכפותה על הוועד המקומי של היישוב הגדול מדין כופין על מידת סדום.

כתב ההגנה שהגיש וועד הישוב הגדול, הנו בעצם כתב תביעה כלפי התובע על חבלות במנעול שער הבטחון וגרימת נזק המשוער על ידם בסך 8650 ₪. אין בכתב ההגה התייחסות לטענות התובע.

בבקשה מקדמית שהוגשה לבית הדין טענו מציגי הנתבע כי פעולת הועד המקומי לנעילת השער בגדר היישוב אינה החלטה עצמאית של הועד המקומי, אלא נוגעת לחובתו של וועד הישוב לנהוג בהתאם לייעוד הסטטטורי של אותה הדרך המדוברת. לטענת הנתבע נושא זה לא יכול לשמש נושא לדיון בין הצדדים המופיעים לדין בפני בית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה גזית אלא אמור להיות נתון לוועדה המקומית לתכנון ובניה, והוועדה המחוזית לתכנון ובניה. הנתבע טען שעל פי חוק הבוררות אין תוקף להסכם בוררות בנושא שאינו יכול להיות נושא להסכמה בין הצדדים הדנים בפני בית הדין. למעלה מן הצורך ציין בא כוחו של הנתבע כי הדרך בתוך היישוב הגדול, אליה מתחברת הדרך בין היישובים היא דרך בטחון שאינה מתאימה לנסיעת כלי רכב נוספים מלבד רכבי הבטחון המורשים לעבור באותה הדרך.

בית הדין של ארץ חמדה גזית בראשות כב' הרב יוסף כרמל ובהשתתפות הדיינים הרב גלעד מינץ והרב עוז מורנו קיבלו שתי החלטות בנושא שנידון לפניהם.

האחת, שהשאלה האם הציבור קנה זכות זיקת הנאה שתאסור על הוועד המקומי את חסימת השער נוגעת למעמד הקרקע ולא רק לזכויות אישיות שנקנו באותה הקרקע. זאת, בגין העובדה שהחלטה זו נוגעת גם לאנשים רבים שאינם צד לדיון שבפני בית הדין.

השנייה קובעת את זכותה של הרשות להתקין שער או לחסום דרך, וגם הוועד המקומי הוא בין המוסדות שלידם מוקנות סמכויות אלה כחלק מן הסמכויות המוקנות לרשויות שלטון על פי המשפט המנהלי.

מסקנת בית הדין הייתה שאף על פי שהתביעה עוסקת במישרין בסוגיה משפטית-תורנית שבית הדין היה רשאי לדון בה בהסכמת הצדדים, אך מאחר וחלק משמעותי מליבת הדין הינו במרחב הסמכויות שיש לוועד המקומי אל מול גופים שלטוניים רשמיים של המדינה, הרי שיש לקבל את דרישת הנתבע שהשאלה שהוצגה לבית הדין תוצג בפני הרשויות המוסמכות.

טענות הצדדים בעניין הערעור

התובע הגיש ערעור על החלטת בית הדין קמא. לדבריו, נימוקי הנתבע מבוססים על החוק ולא על ההלכה. בנוסף, התובע הלין על בית הדין שלא ירד לראות בעיניו את המציאות בשטח והסתפק "בישיבה בחדרים סגורים וממוזגים" , ומנע עצמו מלהיכנס לעובי הקורה הדיון והפנה את הצדדים לערכאות. לטענת התובע כיון ששני הצדדים מייצגים יישובים שומרי תורה ומצוות ראוי שהדיון יתקיים בבית דין הפוסק על פי תורת ישראל ולא יופנה לערכאות.

שוב טען התובע כי דיני התורה הנובעים מדין "ועשית הישר והטוב", ו"למען תלך בדרך טובים" מחייבת את הסרת המכשול מדרך הרבים ומאפשרת את המעבר המוצע בין הישובים.

ב"כ הנתבע השיב כי נימוקי התובע אינם עומדים בעילות הערעור המופיעות בסדרי הדין של ארץ חמדה גזית. הנתבע כתב כ הוא מקבל את עמדת בית הדין קמא כי לאור העובדה שהנושא העומד לדיון נוגע לאנשים רבים שאינם צד לדיון בבית הדין, הרי שאין סמכות לבית הדין לעסוק בנושא זה. זאת, חרף העובדה שגם היישוב של התובע וגם היישוב הגדול הם יישובים שבהגדרה תושביהם הם יהודים שומרי תורה ומצוות.

עוד קבע המשיב: "יחד עם זאת לא מצאנו במסגרת הערעור טענות ביחס למהות החלטה שהתקבלה על ידי בית הדין לפיה אין סמכות לבית הדין להכריע בנושאים אשר מצויים במישור היחסים שבין הוועד המקומי לרשויות המוסמכות ואשר יש בהם כדי להשפיע על גורמים שאינם צד בבוררות".

כמו כן טענו המשיבים שהחלטת בית הדין קמא שלא לקיים דיון בנוכחות הצדדים ובירור עובדתי של טענות התובע נובע ממהות החלטת בית הדין בדבר סמכותו לעסוק בבירור העובדות הנ"ל.

דיון

על מנת להכריע בנושאים שהוצגו בפני במסגרת הערעור, אני מבקש לפתוח בכמה הערות חשובות על מסגרת פעולתו של בית הדין של ארץ חמדה גזית.

מסגרת פעולתו וכוחו המשפטי של בית הדין נובע מחוקת תורתנו הקדושה וחוקי התורה, אך גם מתוך הסתמכות על חוק הבוררות של מדינת ישראל שנקבע בכנסת בשנת תשכ"ח 1968 (והתוספות שנוספו לחוק במשך השנים).

הנחה זו עולה ממסמכי היסוד של רשת בתי הדין של ארץ חמדה גזית, כגון מסעיף ט(1)(א) לסדרי הדין, שם נקבע: "כל עוד לא חתמו בעלי הדין על הסכם בוררות לא ייתן ביה"ד סעד זמני".

כך עולה גם מדברי הפוסקים, כגון, בשו"ת עזרת ישראל (סימן קטו) פסק: 

אין הבית דין מחוייבים להזדקק כל עוד שלא יעשו כנימוס המדינה על פי קאמפראמוס [בוררות]... דכל עוד שאין בידינו להכריחו לקיים [את פסק הדין] אין אנו מחויבים לדון.

להרחבה בעניין זה ראו עוד: הרב הלל גפן, "הסתייעות בהוצאה לפועל", משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות, עמ' 81. 

בסעיף 3 לחוק הבוררות נקבע:

אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים.

משמעותו של סעיף זה, שמחלוקת הנוגעת לאנשים רבים אחרים ולמוסדות אחרים אינו יכול להיות נושא לבוררות בין הצדדים שבפני בית הדין.

העניין שבפנינו, קרי, האם לפתוח או לסגור את השער שבין שני יישובים אינו יכול להיות נושא להסכם בין הוועד המקומי של היישוב הגדול לבין איש פרטי. הדבר נוגע לאנשים רבים המשתמשים בדרך, ועל כן בירור העניין אינו יכול להיות נתון לבוררות בין איש פרטי ביישוב לוועד הישוב.

לכן יש לדחות את הדברים הלא-נכונים והלא-ראויים שכתב התובע בסעיף הראשון של דבריו. הדברים הללו ראוי היה שלא יכתבו על הכרעתו המדויקת של בית הדין קמא. לא חלילה חוקי סדום יש כאן, אלא הכרעה הלכתית-משפטית מדויקת. 

מן הטעם הזה אני דוחה את הערת המערער כי היה על בית הדין לקיים סיור במקום טרם הכרעתו. בית הדין היה חייב לדון בשאלה מקדמית, והיא האם הנושא שהוצג בפניו נמצא בסמכות בית הדין או לא. אילו היה מכריע בית הדין קמא שהנושא בסמכותו היה מקום לשקול אם לקיים סיור במקום ובוודאי שהיה מתקיים דיון כדי לשמוע את טענות הצדדים. אולם, משהתקבלה החלטה מקדמית כי הנושא אינו בסמכות בית הדין – לא היה כל טעם לברר את פרטי המקרה.

בשולי הדברים חשוב להדגיש, כי למשפט התורה יש עמדה במחלוקת שלפנינו, אולם, בהינתן חוסר סמכות לבית הדין בעניין, לא נותרה לבית הדין אפשרות אחרת מלבד דחייה על הסף.

החלטה

בקשת הערעור של התובע נדחית.

פסק הדין של בית הדין קמא נשאר בתוקף, ולכן על הנתבע לשלם לתובע 250 ₪ כפי שנפסק בפסק הדין קמא עד לתאריך כ"ה אלול תשפ"ב, 21.09.22.

אין צו להוצאות.

והאמת והשלום אהבו

ההחלטה ניתנה בתאריך י' אלול תשפ"ב, 06 ספטמבר 2022

בזאת באתי על החתום

_____________________ 

הרב אהרן כ"ץ, אב"ד