בס"ד, ט' באייר תשפ"ג

30 באפריל 2023

תיק מס' 82123

החלטה

בעניין שבין

התובע

לבין

הנתבע

רקע

התובע הזמין את הנתבע שהוא קבלן שיפוצים, לבצע עבודות שיפוץ והרחבה בביתו. הצדדים חתמו על הסכם קבלנות בתאריך י"ג באייר תשפ"א (25.4.2021), ובו נקבע שהנתבע יבצע עבודות הרחבה שכוללות בניית ממ"ד וקומה נוספת. בתמורה לביצוע העבודות הנתבע יקבל סך של 950,000 ש"ח כולל מע"מ, כאשר התובע כבר שילם לנתבע עבור עבודות השיפוץ סך של 815,000 ש"ח.

מוסכם על הצדדים שהיו תוספות בנייה שלא תומחרו בהסכם הנ"ל, כן מוסכם על הצדדים שהיו עבודות שלא בוצעו, וכן שהיו פרודוקטים שלא סופקו, ולפיכך מגיע לתובע קיזוז מהסכום הנ"ל, אלא שהצדדים נחלקו בהיקף תוספות הבנייה ובהיקף הקיזוזים. הצדדים גם נחלקו בתמחור ליקויים שהיו בבנייה.

החלטה קודמת

ביום ה' בניסן תשפ"ג (27 במרץ 2023) הוצאנו פסק דין שבו קבענו כי תוספות הבנייה הינן בסך 20,460 ש"ח, כך שמעבר לסכום הקבוע בהסכם (950,000 ש"ח) - התובע היה חייב לנתבע סך: 970,460 ש"ח. התובע כבר שילם לנתבע סך: 815,000 ש"ח, כך שנותר לו חוב בסך 155,460 ₪. ביחס ליתרת החוב של התובע קבענו, כי מגיע לתובע קיזוז בסך 105,299 ₪, וכן מגיע לתובע קיזוז עבור פיצוי על הליקויים בסך 58,859 ש"ח, וכן מגיע לתובע סך 255 ש"ח עבור השתתפות באגרת בית הדין.

לסיכום החשבון, בית הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע סך 8,953 ש"ח.

עוד נאמר בהחלטה ששני הצדדים רשאים לכתוב לבית הדין בתוך 14 יום האם יש תביעות שלא הוכרעו בפסק דין זה.

טענות הצדדים

ביום כ"ב ניסן תשפ"ג (13.4.2023) התובע שלח דוא"ל למזכירות בית הדין, ובו טען כי הוא זכאי לסכום נוסף בגין אי התקנת דלת חוץ. התובע גם טען שמגיע לו החזר עבור ריצופים וחיפויים נוספים שהוא רכש במהלך הבנייה, זאת בעקבות רשלנות מצד הרצף של הנתבע שגרם לשברים רבים בריצוף.

הנתבע הגיב על כך: "לא החזרתי תשובה על הפסק דין האחרון כי זה היה מקובל עלי. כרגע אני מזהה ניסיון של התובע להוציא ממני עוד ועוד כספים ללא היגיון. אני סומך על שיקולי בית הדין ועל החלטתו".

בית הדין ביקש מן התובע לפרט את תביעתו, ולאחר שהתובע הסביר את תביעתו, הגיב הנתבע: "שבית הדין יחליט מה שהוא מבין".

תביעה על ריצוף רב שנרכש

נפתח בטענת התובע לקבל החזר כספי בגין תוספות ריצוף שהוא רכש ונשברו על ידי הרצף של הנתבע.

דיון: בכתב התביעה ובסיכומים התובע תבע לקבל פיצוי על הפגמים בריצוף ובחיפוי, ובית הדין אכן קבע על כך תשלום בפסק הדין. אולם, התביעה שלפנינו היא תביעה חדשה שלא הועלתה על ידי התובע עד עתה, ונבאר דברינו. מעיון בסעיף 11 לכתב התביעה עולה, שהתובע תבע סך 40,000 ש"ח עבור:

ריצוף כללי – הקבלן סיים את כל הריצוף ולא קיים כזה ספייר. יש המון ליקויים כמו התנתקויות, שברים, מישוריות. אנו נאלץ להחליף את כל הריצוף הכללי". (ההדגשה לא במקור).

בנוסף, התובע גם תבע סך של 3,500 ש"ח בגין "חיפוי קרמיקה בקירות המטבח – בוצע ברשלנות רבה, ללא איטום, עקום ולא אסטטי. נאלצנו לפרק הכל ולקנות קרמיקה חדשה. יבוצע ע"י קבלן אחר". כלומר התובע ביקש להחליף את הריצוף והחיפוי הפגום, אך לא ביקש תשלום על המרצפות והחיפויים שרכש.

חשוב להדגיש, שהתביעה על רכישת רזרבות מיותרות לא כתובה בכתב התביעה, לא נאמרה בדיון, לא בסיור בבית נשוא התביעה, ואף לא הובאה בסיכומים, אלא היא תביעה חדשה שעלתה רק כעת, לאחר מתן פסק הדין.

בפסק הדין שהוצאנו לצדדים קבענו (החלטות, סעיף ד') –

שני הצדדים רשאים לכתוב לבית הדין בתוך 14 יום האם יש תביעות שלא הוכרעו בפסק דין זה, והאם יש טעות חישובית.

הצדדים היו רשאים להצביע על תביעות שלא הוכרעו בפסק הדין, אולם כוונת הדברים היא אך ורק להצביע על תביעות שכבר עלו במהלך הדיון, אלא שנשכחו בשגגה מן הדיינים ולא הוכרעו בפסק הדין (סעיף זה הוכנס לפסק הדין בשל ריבוי סעיפי התביעה בתיק זה), אך מובן מאליו שאין הכוונה לאפשר לאחד הצדדים להעלות טענה חדשה בשלב כה מאוחר שבו פסק הדין כבר נשלח. נמצא שבכל הנוגע לתביעות חדשות – פסק הדין שנשלח לצדדים הוא פסק סופי.

על פי סעיף 22 לחוק הבוררות, הבורר יכול לתקן את פסק הדין רק במידה ונפלו בו הליקויים המפורטים בסעיף הנ"ל. במקרה שלפנינו לא נפלו בפסק הדין הליקויים הללו[1], ובקשת התובע לתקן את התביעה ולהוסיף לה סעיפים, כמוה כבקשה לתיקון פסק הדין בנושא שבו אין לבורר סמכות לתקן את פסקו. מכאן שחוק הבוררות אינו מעניק לבית הדין סמכות לדון בבקשתו של התובע. במצב שבו אין לבית הדין מעמד של בורר מכוח החוק, אזי לא ניתן לאכוף את מימוש פסק הדין ובית הדין אינו דן בתביעה[2].

עוד נעיר שהעלאת טענות חדשות לאחר שליחת פסק הדין לצדדים, פוגעת בנתבע פגיעה של ממש. הגשת תביעה לבית הדין היא זכות שיש בצידה אחריות, וחובתו של כל תובע לרכז את כל תביעותיו ולהגישן יחד בצורה מסודרת, על מנת שהנתבע יוכל להתמודד עם התביעה בצורה מסודרת וחד פעמית. ולפיכך היה מקום לדחות תביעה זו על הסף.

למרות כל האמור, נדון בטענה לגופה, בכדי שלא תתקבל התחושה שטענת התובע נדחית רק מטעמי פרוצדורה.

הצדדים סיכמו שהתובע ירכוש מרצפות וחיפויים, ואילו הנתבע יבצע את הריצוף. ובכן, התובע טוען שהוא מילא את חלקו בהסכם ורכש את המרצפות, ואילו הנתבע הפר את חלקו בהסכם ותחת להשתמש במרצפות, שבר אותן. בית הדין דוחה את טענת התובע. הלא אילו הרצף של הנתבע היה מרצף כראוי ומביא את הריצוף לידי גימור ראוי, בוודאי שלא הייתה לתובע טענה על המרצפות שנשברו. ובכן, עתה שהתובע קיבל פיצוי על הנזק שאירע לו, הרי שיש לראות זאת כאילו הנתבע קיים את חלקו בהסכם וסיפק לו ריצוף מלא ושלם, ואם כן לא מובן מה מקום יש לתביעה נוספת על הריצוף שנשבר.

מעבר לכך יש מקום לומר, שהפיצוי שקבענו הינו רחב, וכולל בתוכו את כלל הנזקים שאירעו לתובע בתחום הריצוף והחיפוי, ועוד נוסיף ונאמר, בטבלת הקיזוזים שהגיש התובע עצמו כבר יש קיזוז בסך 1,500 ש"ח בגין תוספות קרמיקה מעבר לסביר. כלומר התובע כבר קיבל פיצוי מהנתבע על כך, וקיזוז זה כבר הוכנס לפסק הדין.

לסיכום: בקשת התובע לחייב את הנתבע בסכום נוסף בגין הריצוף שנשבר - נדחית.

תביעה לקיזוז בגין אי התקנת דלת חוץ

התובע מבקש לחייב את הנתבע בגין אי התקנת דלת חוץ.

דיון: אנו יודעים שעל פי ההסכם מגיעות לנתבע שתי דלתות חוץ. (הנתבע בכתב ההגנה [עמ' 6] כתב, שמגיע לתובע קיזוז בגין שתי דלתות חוץ, אלא שבסכום הוא כתב סך של 2,300 ש"ח). עוד אנו יודעים שהקבלן לא סיפק לתובע את הדלת האחורית (יציאה מחדר שירות), ולכן מגיע לתובע זיכוי בסך 2,300 ש"ח. זיכוי זה כבר הוכנס בתוך הקיזוזים המוסכמים גם על הנתבע (כתב הגנה עמ' 6), ולמעשה זיכוי זה כבר הוכנס לפסק הדין (בסוף עמ' 22)  כחלק מהקיזוזים המוסכמים בסך 100,049 ש"ח. (מעבר לכך המומחה סבר שיש לחייב את התובע לשלם על התקנת דלת זו סך של 1,200 ש"ח [טבלה בעמ' 21 סעיף 4 בטבלה]).

בית הדין שאל את הצדדים, מי מימן ומי התקין את דלת הכניסה הראשית? לשאלה יתכנו שלוש תשובות אפשריות:

אם הנתבע מימן והתקין דלת זו -  לא מגיע לתובע סכום נוסף בגין סעיף הדלתות.

אם התובע מימן מכספו גם את רכישת דלת הכניסה הראשית וגם את התקנתה, הרי שמגיע לו זיכוי כספי נוסף בסך 2,300 ₪.

אם התובע שילם על הדלת והנתבע התקין אותה - מגיע לנתבע שכר עבור ההתקנה בגובה 1,200 ש"ח (כפי שקבע המומחה). ומשכך יש להוסיף לתובע סך 1,100 ₪ עבור רכישת הדלת.

התובע ענה שהוא מימן והתקין את הדלת. הנתבע הגיב שבית הדין יחליט לפי הבנתו.

בית הדין סבור שיש לקבל את תביעת התובע, ולקבוע שמגיע לתובע קיזוז בגין דלת חוץ שנייה בסך 2,300 ש"ח.

נוסיף ונאמר כי בנידון כאן, יש תביעה ברורה וודאית מצד התובע (טענת ברי), ומאידך הנתבע לא מכחיש את דבריו גם לא בטענת ספק, וכאמור בכתב ההגנה אף יש הסכמה מצידו שמגיע לתובע זיכוי בגין שתי דלתות חוץ. במצב שכזה יש לראות זאת כהודאה והסכמה שלו לטענות נגדו. נבסס דברינו:

בשו"ת מהר"י ווייל (סימן עז) מובא: "כיון דשתק אחולי קמחיל והוי כמו שהודה שחבירו שפיר קטעין. וכ"ש מילתא דאיהו גופיה מצי למיטען ולא קטעין, דודאי הודה, דטענתו לאו טענה הוא". כלומר כאשר הנתבע שותק מול טענה של התובע, יש לראות זאת כמחילה או כהודאה בכך שהתביעה נכונה. וכך גם פסק הרמ"א (סימן פ סעיף א).

אמור מעתה: כאשר הנתבע שותק מול טענת התובע ובפני הדיינים, אנו אומרים ששתיקה כהודאה.

מקור נוסף המחזק עמדה זו, מצוי בדברי בעל האורים ובעל נתיבות המשפט. להבנת דבריהם נקדים ונציין שבשולחן ערוך (חושן משפט סימן פ סעיף ב) כתב כך: "יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון, ואפילו בנותן אמתלא, ואפילו לא הוכחש".

האורים (בסימן פ ס"ק ט) העיר על כך: "ונראה, דאם שותק לטענת שכנגדו - הו"ל ג"כ שתיקה כהודאה לכו"ע, דלא שייך דמיישב עצמו להשיבו, כיון דכל תשובתו נכתבים בספר". כלומר אם בעל דין אינו מגיב לטענות שמופנות אליו בבית הדין, יש לראות זאת כהודאה והסכמה לדברים, ואין השותק יכול לומר ששתק מפני שחשב מה לענות, וזאת מפני שבעל הדין יודע שמהלך הדיון נרשם על ידי סופר בית הדין, וידוע לו היטב שיירשם בפרוטוקול הדיון שהוטחו בו טענות שונות והוא נמנע מלהתייחס אליהן. האורים הדגיש בהמשך דבריו, שבעל הדין אינו יכול לחזור משתיקתו אפילו אם יביא אמתלא לכך ששתק. כך פסק גם נתיבות המשפט (חידושים סימן פ ס"ק ז).

אין ספק שכך הדין גם כאשר הצדדים שלחו לבית הדין את טענותיהם בכתב, וכל צד קיבל את החומרים של הצד השני, שאם לא הייתה הכחשה לטענה שהעלה הצד השני – יש לראות בכך הודאה והסכמה לדברים, והמודה אינו יכול לחזור בו גם אם יביא אמתלה לכך ששתק.

מן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו התובע טען שהנתבע חייב לזכותו על דלת נוספת, והנתבע לא הכחיש שמגיע לתובע קיזוז דלת נוספת, לאור האמור אנו מקבלים את התביעה. למעלה מן הצורך נציין שהנתבע עצמו כתב לבית הדין "שבית הדין יחליט לפי מה שהוא מבין", ומדברים אלו נראה שהנתבע מקבל על עצמו את החלטותיו של בית הדין בנושא זה.

ביחס לאפשרות ערעור - בית הדין אפשר לצדדים לערער על פסק הדין בתוך 37 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין, זאת בהתחשב בחגי הפסח. כלומר 37 יום מתאריך ה' בניסן תשפ"ג, 27 במרץ 2023. התובע הגיש את בקשתו ביום כ"ב ניסן (13.4.2023), כלומר לאחר שחלפו 17 ימים, ולפיכך ניתן לערער על פסק הדין (כולל על החלטה זו) בתוך 20 יום מהמועד הנקוב על החלטה זו.

לסיכום: בהחלטה הקודמת קבענו, שהנתבע לשלם לתובע סך 8,953 ש"ח (כולל השתתפות באגרת בית הדין), בהחלטה זו אנו מוסיפים לחיוב זה סך 2,300 ש"ח, כך שעל הנתבע לשלם סך 11,253 ש"ח.

החלטות

החלטות אלו מחליפות את ההחלטות שניתנו בפסק הדין מיום ה' בניסן תשפ"ג (27 במרץ 2023).

בקשת התובע לתקן את פסק הדין בעניין הריצוף – נדחית.

בקשת התובע לתקן את פסק הדין בעניין תמחור דלת חוץ נוספת – מתקבלת.

הצדדים אינם רשאים לחזור מהסכמותיהם. הנתבע מחויב לעמדת התובע בסעיפים שהסכים לקבלה. התובע מחויב לעמדת הנתבע בסעיפים שבהם הסכים לקבלה.

הנתבע חייב לשלם לתובע 11,253 ש"ח. (סכום זה כולל בתוכו השתתפות באגרת בית הדין).

הנתבע חייב לתקן את הנזילה בשירותים בתוך שלושים יום. או לממן את עלות התיקון בסך 200 ש"ח.

התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהמועד הנקוב על החלטה זו.

ניתן לערער על פסק הדין ועל החלטה זו בתוך 20 יום מהמועד הנקוב על החלטה זו.

החלטה זו ניתנה ביום ראשון, ט' באייר תשפ"ג, 30 באפריל 2023

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב שלומי שטינמץ

_______________

הרב ישועה רטבי, אב"ד

_______________

הרב עקיבא גרין

[1] אמת שחוק הבוררות מאפשר לבורר לתקן את פסקו במידה ונפלה בו "השמטה", אולם אין ספק שכוונת החוק היא לתביעה שהוגשה במועדה ובשגגה לא נידונה ולא לתביעה שאחד הצדדים מעלה לאחר משלוח פסק הדין.

[2] במדרש (פסיקתא זוטרתא לקח טוב דברים פרשת שופטים דף כח עמוד א) מובא: "רבי אליעזר בן שמוע אומר, אם יש שוטרים - יש שופטים, אם אין שוטרים - אין שופטים". לאחר החתימה על פסק הדין מסתיימת סמכותו החוקית, ופסק דין חדש לא יאושר ע"י בית המשפט, כך שאין אפשרות לאכיפת הפסק החדש, ואם אין שוטרים (יכולת אכיפה) - אין שופטים (ראו גם אור החיים דברים טז יח ודבר המשפט לרב חיים דוד הלוי, סנהדרין פרק א אות ז).