בס"ד, כ"ב במנחם אב תשפ"ג

9 באוגוסט 2023

 תיק מס' 82121

פסק דין

בעניין שבין:

התובעים:

הנתבעת:

רקע ועובדות מוסכמות

המנוח, א' ז"ל היה נשוי ב13 שנותיו האחרונות לגברת ב' שתחי'. הוא החזיק בנכס מגורים גדל מימדים בעיר מגוריו, המכונה "האחוזה"

א' ז"ל נפטר בתאריך ***. בצוואתו, שנכתבה כשנתיים לפני מיתתו בנוכחות עו"ד ברוך ***, ציווה המנוח את כל רכושו וזכויותיו לאשתו, ב' (להלן: הנתבעת). עוד כתב המנוח, כי במידה ופטירת אשתו תקדם לפטירתו הוא מצווה על חלוקת העזבון בין ילדיו לילדי אשתו [תוקן בכת"י, ולא ברור כ"כ, אך זו כוונת הדברים].

הצוואה אושרה כחוק בתאריך***.

אחר פטירת המנוח, ילדיו של המנוח העלו בפני הנתבעת את טענתם לזכות בחלק מנכסיו של המנוח. בתגובה לכך הבטיחה הנתבעת, כי באם תימכר "האחוזה" היא תתן לילדי המנוח חלק מסכום המכר.

בתאריך ח' בתמוז ה'תשע"ז כתבה הנתבעת צוואה על "האחוזה". בצוואה זו הנתבעת מביעה את רצונה "לאחדות המשפחה עד 120", וקובעת כי "כל זמן שאני חיה אני מנהלת ואחראית על המקום". בתוכן הצוואה ביקשה הנתבעת כי "לאחר 120 שנה המבנה יחולק ל9 חלקים שווים, הכלי עבודה של אבא זצ"ל שייכים לילדי א' בלבד, המבנה יעבור לשימוש היורשים לאחר מותי". בסמוך לזה הנתבעת כוללת בחלוקה זו "את כל הרכוש שנמצא במתחם". עוד הוסיפה הנתבעת כי "מסמך זה הוא בלתי ניתן להפיכה לפי רצוני".

בתאריך ח' בתשרי ה'תשפ"ב (14.09.2021) מכרה הנתבעת את "האחוזה" לחברה בשם 'בית האחוזה בע"מ' בסכום כולל של 1,600,000 ₪. אולם, בניכוי הוצאות הכרוכות במכר נותרו ביד הנתבעת כ: 1,400,000 ₪[1].

בתאריך יט' בתמוז ה'תשפ"ב (18.07.2022) רכשה הנתבעת דירה בבנייה ביישוב אחר בסך כולל של 823,263 ₪. בתוספת הוצאות נלוות לרכישה שילמה הנתבעת: 846,614 ₪.

טענות הצדדים

המחלוקת בין הצדדים באה לידי ביטוי בשתי נקודות שיפורטו להלן.

ביחס לרצונו של המנוח לפני מותו:

לטענת התובעים, המנוח הביע את רצונו בכמה הזדמנויות להניח מרכושו חלק משמעותי גם לילדיו. בהזדמנות אחת 'עוד כשהיה במצב טוב' (במהלך ביקור של המנוח יחד עם עו"ד *** אצל אחד הילדים) דובר לטענתם על 60% לששת ילדי המנוח, ו40% לנתבעת ושלשת ילדיה. כלפי הצוואה שלפנינו, בה לא הניח המנוח לילדיו שום דבר מרכושו – מעריכים התובעים כי הצוואה נכתבה בלחצה של הנתבעת, שלמעשה נישלה אותם מירושתם לגמרי.

הנתבעת טוענת מנגד, שכאשר המנוח כתב את הצוואה הוא נכנס לספריה עם עו"ד *** ועוד שני עדים. היא עצמה לא הייתה נוכחת בכתיבת הצוואה עצמה, וממילא הצוואה היא המחייבת והקובעת את אופן חלוקת העיזבון.

עוד טוענים התובעים, כי במהלך השנה האחרונה לחייו, המנוח הביע את רצונו בעל פה בכמה הזדמנויות שונות – שגם הילדים יקבלו חלק מעיזבונו. אמנם, מודים התובעים כי 'אבא היה כבר דמנטי, אבל לקחנו את הדברים שלו ברצינות' ("כולנו, כולל ב'").

על אחד מן המקרים האמורים העיד אחד האחים, שבבית החולים אביו נתן לו פתק שבו הוא חילק את החדרים באחוזה "זה לזה וזה לזה". לדבריו, בהתייחס אל הנתבעת אמר המנוח "תתן לה חדר וזהו". אותו אח טוען על כמה מקרים בהם הדברים נאמרו, אחד מהם בנוכחות הנתבעת.

הנתבעת טוענת מנגד, שאיננה זוכרת מקרה שבו נכתב פתק וכפי שמתאר האח, מה גם שלדבריה בשלב זה ידיו של המנוח היו קשורות מה שיכול ללמד על חוסר כשירותו המשפטית. אמנם היא מודה שהמנוח אמר לה באחד מן הפעמים "תני משהו ל[אותו אח]".

עוד טענו התובעים, כי עיקר רצונו של המנוח היה שהמפעל שהוא בנה בחייו 'האחוזה' יימשך גם לאחר מותו. מן הטעם הזה הוא ציווה את הבית לאלמנתו משום שהוא סמך עליה שהיא תמשיך במפעלו. (כוונה הזו נתמכת בתצהירים שהגישו עורך הדין ואדם נוסף).

לטענת התובעים, המנוח לא נתכוון להוריש לאלמנתו את "האחוזה", אלא על מנת שהוא ימשיך להיות מוחזק על ידה אחר מותו. אך בוודאי שלא עלה בדעתו שהיא תמכור את הבית ותיקח לעצמה את כל התמורה. לדברי התובעים, טענה זו נתמכת בנוסח צוואתה של הנתבעת, בה היא מתארת את עצמה כ"מנהלת ואחראית על המקום" (ולא בעלים לכל דבר).

הנתבעת מסכימה כי רצונו של המנוח היה להמשיך את מפעלו ב"אחוזה", וכי לשם כך המנוח ציווה לה את הנכס שיהיה שלה באופן מלא. לטענתה, היא אכן פעלה למימוש רצונו זמן ממושך אחר מותו של המנוח בכמה דרכים ואופנים. אך בסופו של דבר הקשיים הטכניים, הפיזיים והכלכליים הכריעו אותה והיא נאלצה בכל זאת למכור את הנכס. לטענת הנתבעת, העובדה כי היא ערכה צוואה על "האחוזה" מוכיחה שהיא ראתה את עצמה מתמיד כבעלים יחיד של המקום. וכך ניתן לראות מן הנוסח בהמשך הצוואה "ואני כעת היורשת הבלעדית".

הבטחתה של הנתבעת לאחר מותו של המנוח

עוד טענו התובעים, כי לאחר מותו של המנוח, בחודשים הסמוכים לפטירתו, הבטיחה הנתבעת בכמה הזדמנויות שהיא תיתן להם חלק מעיזבונו של המנוח. לטענתם, בשלב מסוים הנתבעת אף התחייבה לתת להם מחצית משווי הנכס אחר מכירתו. דברים אלו נתמכים בתצהירים שהוגשו בשם [שני אנשים], אך האחרון ציין שם כי הבטחה הייתה לשלם מחצית מדמי המכירה אחר ניכוי הוצאות.

כתימוכין לטענתה, שהנתבעת התחייבה כלפיהם התובעים הציגה התובעת*** הודעת ווצאפ של הנתבעת בה נכתב: "אחרי שאדע כמה אני צריכה... אהיה ישירה כלפיכם על פי מילתי".

הנתבעת טוענת מנגד, כי אף על פי שהדברים נאמרו על ידה בסמוך למיתת המנוח, כעת היא מבקשת לחזור בה מדבריה שלא נעשה עליהם שום קניין מחייב. לטענתה, היא הבטיחה את הדברים מתוך הערכה ש"האחוזה" יימכר בסכום גבוה מאוד וכבית מגורים. בפועל הנכס נמכר לצרכי תעשייה במחיר נמוך בהרבה (הנ"ל). מאחר וכך הם פני הדברים, ראתה התובעת שהיא לא תוכל להעניק לילדי המנוח חלק מסכום המכר וגם להותיר לעצמה סכום סביר למחייתה.

לדבריה, הדברים הללו משתקפים גם מלשון הודעת הווצאפ הנזכרת. הנתבעת כתבה קודם "לא יודעת" והוסיפה, כי "אחר שאדע כמה אני צריכה... אהיה ישרה כלפיכם לפי מילתי". אכן, אחר ששבה הנתבעת ובחנה את הסכומים הדרושים לצרכיה – החליטה לחזור בה מן ההבטחה הנזכרת.

עוד טענה הנתבעת, כי יש לצרף לזכויותיה החוקיות ב"האחוזה", את העובדה שהיא השקיעה בשכלול בית זה את כל מרצה והונה, לרבות ירושתה מהוריה (ע"ס 600,000 ₪).

לסיכום: לאור הדברים הנ"ל רואים עצמם התובעים כזכאים ל- 60% משווי מכירת הנכס. הם מחשבים את תביעתם לפי דמי המכר הכתובים בחוזה (ובלי ניכוי הוצאות), כלומר: 960,000 ₪. הנתבעת מצידה, מבקשת לסלק את התביעה ולפטור אותה מכל תשלום.

מבנה הדיון

את הדיון ההלכתי יש לחלק לשניים. החלק הראשון יתייחס לטענת התובעים, כי המנוח ביקש בחודשי חייו האחרונים להעניק גם להם חלק מן הנכס. החלק השני יתייחס לטענתם בדבר הבטחותיה של הנתבעת, שבמידה והיא תמכור את "האחוזה" היא תיתן ליורשים חלק מכספי המכר.

צוואת שכיב מרע בעל פה ושלא בנוכחות שני עדים

בנידון שלפנינו טוענים התובעים, שהמנוח הביע את רצונו בזמן חוליו כי הנכס שהוא מותיר אחריו יחולק בין ילדיו לבין אשתו- הנתבעת. טענה זו כפי שהיא - מוכחשת ע"י הנתבעת, ולדבריה מעולם לא ביקש המנוח לשנות דבר בצוואתו הכתובה. אמנם מודה הנתבעת כי המנוח אמר לה בחודשים הסמוכים למותו "תני משהו ל[אחד האחים]", אך גם אמירה זו אינה ברורה דיה, וכפי שיבואר להלן- גם איננה מחייבת.

הנה כי כן, יש לנו לדון בתוקפה של צוואה מעין זו – שנאמרה בעל פה ובלי נוכחות של עדים, והאם יש בכוחה לשנות מן הכתוב בצוואה שנכתבה ונחתמה באופן המועיל לפי חוקי המדינה.

ואמנם, לפי דעת תורתנו יש בסיס הלכתי גם לתוקפה של צוואה שנאמרה בעל פה, אם היא נאמרה במצב של חולי שבסופו נפטר המְצַוֶּה.

דיניה של צוואה מעין זו נתבארו בפירוט בשו"ע (חו"מ סימן רנ):

מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו... אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר כלום, אבל אם שייר כלום שלא נתן, דינו כמתנת בריא שאינה נקנית אלא בקניין.

במה דברים אמורים שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקניין ואם עמד אינו חוזר, כשנתן סתם. אבל אם פירש מחמת מיתה, או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה, אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין, לכשימות, ואם עמד, חוזר אפילו יש בה קנין במקצת.

בנידון שלפנינו מוסכם לדעת כולם שדברי המנוח לא נאמרו בפני עדים, ובזה יש לדון אם יש תוקף לאמירותיו של המנוח כאשר הדברים נאמרו בינו ובין אשתו או בנו, ובלי נוכחותם של עדים נוספים.

בעניין זה כבר נשאל הרא"ש (כלל פג סימן ד): "דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי, אם מועיל בלא כתיבה ובלא עדים." והשיב כי: "עדים ודאי צריך אם הממון ביד היורשין, אבל אם הממון ביד מקבל המתנה, והוא אומר 'נתנו לי' נאמן במגו דאין בידי כלום או החזרתי לך, ובשבועה." וכן פסק בשו"ת גינת ורדים (כלל ה' סי' יב) על פי דברי הרא"ש: "ועוד תמצא מציאות רבות בפוסקים ראשונים ואחרונים דמצרכי בצואת שכיב מרע לעדות ברורה והגונה על פי שנים עדים."

מבואר א"כ, כי האמור בכל מקום 'דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים' הוא רק באופן שהדברים נאמרו בפני ב' עדים. אבל אם הדברים נאמרו בין המצווה למקבל המתנה או בנוכחות עד אחד בלבד – אין לפעול על פי דבריו.

נחלקו אחרונים מאיזה טעם אנו צריכים לשני עדים בצוואה:

בשו"ת גינת ורדים (שם) כתב להוכיח כי הצורך בשני עדים לא נדרש על מנת לקיים את הצוואה ולהעניק לה תוקף, אלא על מנת שתהיה ראיה על אמיתות דברי המנוח שאכן נאמרו, ועל כגון זה נאמר "לא איברו סהדי אלא לשקרי". ולכן הוא מסיק: "דלענין צוואת השכיב מרע שפיר דמי להתקיים בעד אחד וקרוב או פסול כל זמן שאין היורש מפקפק בדבר". ולפי דרכו ביאר שם, במה שמצינו מדברי הראשונים שאין לחוש לצוואה שניתנה בפני עדים פסולים, כי "אין מכל זה סתירה למה שכתבנו דכל מציאות הללו מתרצי כשהבעל דין הוא מכחיש את הענין לכן מצריכין בהו לשתי עדים להעמיד הענין בעל כרחו של יורש."

לדבריו, כן מוכח מדברי הרא"ש הנזכרים, שכתב שאם הממון ביד מקבל המתנה הוא נאמן לומר שהמנוח נתנם לו במיגו ובשבועה – כלומר שאין צורך בשני עדים כדי ליתן תוקף לעצם ההקנאה, אלא רק צורך ראייתי להוכחת ההקנאה. וכן כתב להוכיח מתשובת המבי"ט (ח"ב סימן קמח) בעניין אישה שציוותה לתת מירושתה בפני "דיין הקבוע בקהל". בעיקר הדין כתב שם: "אין הצוואה ניתנת על פי עד אחד אפילו שיהיה חכם ודיין". מאידך כותב מהרי"ט: "...שיוכלו לומר ליורש שיקבל חרם שאינו מאמין שהוא אמת מה שאומר החכם ואמו שהאישה צוותה שיותן לפלוני סך מה מאותו החוב, וקרוב לוודאי שלא יקבל חרם שינו [צ"ל "שאינו"] מאמין עדותם וכו'".

מבואר אם כן, כי אע"פ שהצוואה נאמרה בפני עד אחד אם היורש מאמין לו שכך אכן אמר המנוח – צוואת המנוח בתוקף, ואין צריך בה שני עדים לקיום העניין.

לצד האמור, מדגיש הגינת ורדים שאין די בבירור רצונו של המנוח על ידי אומדנא בעלמא, כי אין לקיים 'דברי שכיב מרע' אלא באמירות מפורשות שנאמרו בדרך של ציווי: "וליכא למימר בזה דניזיל בתר אומדנא כדאמרינן בכמה מילי דמתנתא דאזלינן בהו בתר אומדנא, דדוקא שלשון המתנה הוא כהוגן או על פרטי המתנה אנו הולכין אחר האומדנא, אבל לקיים המתנה מעיקרה מצד אומדנא בלבד זו לא שמענו, ואף על פי שהקילו במתנת שכיב מרע, לא מפני זה נוסיף אנחנו להקל שאפילו בלא דברים רק באומדנא שנקיים הענין, כי היכי דלא לוסיף עלה."

אולם, בתשובת רבי משה בן חביב (הו' שם סימן יג) נחלק על דברי הגינת ורדים ביסוד העניין. לדבריו, נוכחות עדי הצוואה בזמן הציווי היא זו שמעניקה תוקף ורצינות יתירה לדברי החולה. מן הטעם זה, סתם צוואה שלא נעשתה בפני שני עדים כשרים – היא צוואה פסולה והיורש אינו מחוייב לה. כך היא לשונו שם: "והכלל העולה לעניות דעתי דכל צוואה דנעשית בפני עד אחד או בשני עדים קרובים אפילו יודה היורש דהוא מאמין לעד ולקרובים דכך צווה מורישו, אין לחייב ליורש, דטענינן ליורש דהשכיב מרע לא גמר בלבו לתת אותה מתנה כיון דלא היו שם שני עדים כשרים, ודילמא צוה כן כמשחק וכמהתל או שלא להשביע את בניו שמניח להם ממון הרבה, ולכך צוה לפני עד אחד או קרובים, דאילו גמר בדעתו לתת במתנה גמורה היה מצוה בפני שני עדים כשרים."

אכן, גם לפי דרך זו יש סייג בדבר: "ומיהו, אם העד או הקרובים מעידים ואומרים דהשכיב מרע אמר צוואתו מלב ומנפש והכירו מתוך דבריו שלא היה כמשחק ומהתל ולא עשה משום שלא להשביע את בניו והיורש מאמין לדבריהם, פשיטא דמוציאין הממון מידו לתתו למקבל מתנה, ובכי האי גוונא מודינא דאמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרי."

מכלל הדברים נראה כמוסכם, כי באם המצווה אמר את דבריו בינו ובין המקבל או בינו ליורשו שלא בנוכחות עדים – אין לדברים תוקף של 'דברי שכיב מרע' שהם ככתובים ומסורים, אלא אם כן היורש מאמין לדברי העד (או המקבל), ולדברי מי ששמע את הצוואה הדברים נאמרו ברצינות גמורה ובאופן שלא ניתן לומר שהדברים נאמרו כדי לדחות את המקבל או כדי 'שלא להשֹביע' את היורש.

בנידון שלפנינו, ממרחק הזמן לא נוכל לדעת אם הדברים שנאמרו על ידי המנוח לבנו נאמרו ע"מ לרצות את ילדיו ובתקווה כללית שהשלום ישרור בביתו גם אחר מותו, או שמא ייתכן שהמנוח אמר אותם כצוואה מחייבת וחלוטה שיש בה כדי לחזור בו מצוואתו החתומה והחוקית. בכל מקרה, הנתבעת מכחישה כל לשון של צוואה חלוטה, לדבריה המנוח אמר "תני משהו [אחד האחים]" בלשון של בקשה כללית, ולא כציווי מעשי ומחייב.

אמנם לפי טענתו של [אחד האחים] אביו הוסיף לכתוב את הדברים בפתק. הנתבעת מכחישה וטוענת שהמנוח לא יכול היה לכתוב באותו הזמן.

לדברים הללו יש להוסיף, כי גם מתוך דברי התובעים נראה, כי יש להטיל ספק מסוים במידת צלילותו של המנוח בתקופה שבה נכתב הפתק שבו אנו עסוקים.

אשר על כן נראה, שיש לדחות את טענת התובעים בהתבסס על דברי האב בבית החולים (בעל פה או בכתב), משום שאין להם ראיה לטענתם, וכל זמן שהתובעת מכחישה ולא מאמינה לטענתם – הכלל נקוט בידינו, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

מאותו הטעם יש לדחות את טענת התובעים, כי הצוואה שהובאה לפנינו נכתבה בלחצה של הנתבעת. כאמור, הנתבעת מכחישה את הדברים, ולא הובא בפנינו כל ראיה התומכת בפסילת הצוואה שכבר נתקיימה ואושרה על פי חוק המדינה.

קנין בדברים ודין מחוסרי אמנה

כאמור לעיל, מוסכם על שני הצדדים, כי הנתבעת הבטיחה בכמה הזדמנויות שהיא תיתן לתובעים חלק מתמורתו של "האחוזה" אם יימכר, לכשיימכר. עוד מוסכם, כי דברי הנתבעת לא נכתבו בשטר ולא נעשה עליהם קניין בר תוקף מבחינה הלכתית. למעשה, הבטחותיה אינן אלא בגדר 'דברים'.

על דברים מעין אלו פסק בשו"ע (חו"מ סימן קפט ס"א), לפי משמעות הגמרא בהרבה מקומות, שאין להם תוקף משפטי מחייב, והם אינם מהווים קניין:

אין המקח נגמר בדברים, שהאומר לחבירו היאך אתה נותן לי חפץ זה ונתרצו שניהם ופסקו הדמים – יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה הרי זה אינו כלום עד שייגמר המקח. כל דבר כראוי לו, קרקע לפי קניינו ובעלי חיים לפי קניינם ומטלטלים לפי קניינם.

מוסכם על כל הפוסקים, כי הבטחות ממוניות שלא נעשה בהם קניין המועיל - אינן מחייבות מבחינה משפטית. אולם, בסוגיית הגמרא (ב"מ מט.) נחלקו אמוראים ביחס לפן האיסורי שבדבר. לדעת רב "דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה" ולפי דרכו מותר לכתחילה לחזור מדברים שנאמרו בלא קניין. אבל לדעת ר' יוחנן "דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה", ולדבריו עשוי להיות בחזרה מן הדברים איסור כלשהו. להלכה פסקו הראשונים כדעת ר' יוחנן, והדברים נכונים אפילו לגבי האומר לחברו שייתן לו מתנה שאם חוזר בו – הרי זה ממחוסרי אמנה.

וכך היא לשון מרן בשו"ע (סימן רד ס"ז):

הנושא ונותן בדברים בלבד הרי זה ראוי לו לעמוד בדיבורו אע"פ שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן מי שאומר לחברו ליתן לו מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה.

מלשון השו"ע מבואר שהחוזר בו מ'דברים' "אין רוח חכמים נוחה הימנו". אמנם גדר האיסור בזה שנוי במחלוקת ראשונים. המרדכי (ב"מ סימן שיב) כתב שמקור האיסור הוא מן הפסוק בצפניה (ג-יג) "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". מדבריו נראה שתוקף האיסור מדרבנן. אבל יש מן הראשונים שכתבו, כי מקורו של האיסור הוא מן האמור בתורה "הין צדק" ודרשו חכמים "שיהא הן שלך צדק ולא שלך צדק" (יעויין בסוגיית הגמ' ב"מ שם, רמב"ם בפיה"מ סוף הלכות שביעית) ולפי דרך זו יש מי שנקט כי תוקפו של האיסור הוא מדאורייתא (עיי' סמ"ע סי' רד סקי"ב, בעל המאור ב"מ כט: ועוד).

בין כך ובין כך נמצינו למדים, כי אע"פ שמבחינה משפטית לא ניתן לכוף את המתחייב שיעמוד בדבריו, מאחר ויש בדבר איסור כתבו הפוסקים שיש למנוע את הדבר ע"י שיודיעו לאותו מתחייב שאם הוא חוזר בו ממה שהבטיח – הוא עובר בזה איסור. (עי' כנסת הגדולה חו"מ סי' רד הגהות טור יז וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג סי' תתקמט, ומהר"ם מינץ, סימן קא).

אמנם, דין זה של 'מחוסרי אמנה' לא נאמר באופן שווה ביחס לכל דיבור והבטחה שיצאו מפיו של אדם. כפי שנראה להלן, בסוגיית הגמרא ולאחר מכן בדברי הפוסקים סוייג דין מחוסר אמנה, וכמה מן הסייגים הללו יפים ונכונים בנדון שלפנינו.

מתנה מרובה

בגמרא (שם) מבואר, כי דינו של ר' יוחנן ביחס למבטיח מתנה שיש בו משום מחוסרי אמנה תלוי בגודלה של המתנה. כך הם דברי רב פפא, שאם הנותן הבטיח 'מתנה מרובה' יכול הוא לחזור בו ואין בזה משום מחוסרי אמנה. והטעם בזה, משום שהמקבל לא סמך בדעתו שיינתן לו כל כך הרבה.

וכך הם דברי השו"ע (סימן רד ס"ח):

בד"א? במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו, אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם.

בגדר מתנה מועטת כתב הריטב"א (דף מט.): "ולא אתפרש כמה היא מתנה מועטת, והכל לפי מה שהוא." וביארו אחרונים, שהכל תלוי בשיעור דעת הנותן ביחס לאותה מתנה. אדם אמיד ובעל נכסים יכול להרשות לעצמו מתנות גדולות הרבה יותר מאדם עני ודל נכסים. ועי' בשו"ת בצל החכמה ח"ה סימן קנח, שכ"כ בשו"ת מהר"י ווייל סי' פב, שהוכיח כן מהגמ' ב"ק קיט. עי"ש.

ובאופן פשוט היה נראה כי המתנה שבה אנו עסוקים בנדון דידן עולה לכדי שווי של מאות אלפי שקלים. לכל הדעות נראה, כי הבטחת סכומים כאלה לא תיחשב 'מתנה מועטת', אלא 'מתנה מרובה'. בייחוד בהתחשב במצבה של הנתבעת כעת, שאיננה בעלת ממון רב. מטעם זה כשלעצמו היה נראה שהנתבעת לא מחוייבת לעמוד בדיבורה ואפילו איסור אין כאן.

ברם, לא די בטענה זו כדי להקל. כפי שנתבאר לעיל, טעם החילוק בין 'מתנה מרובה' ל'מתנה מועטת' הוא משום שבמתנה מועטת "סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו", לעומת זאת במתנה מרובה "אין בה חסרון אמנה, שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם". ונראה כי הדברים הללו אמורים בנותן מתנה לחברו, כאשר אין כלפי הנותן שום טענה משפטית או מוסרית שתחייב אותו לתת. באופנים אלו סמיכת המקבל על דברי הנותן תלויה אך ורק ביכולתו הפיננסית של הנותן. אבל אם יש למקבל תביעה על הנותן, וגם הנותן מודה שראוי לתת למקבל דבר מנכסיו מסיבות כלשהן (ואפילו אם לא מדובר בסיבות משפטיות או הלכתיות) – שוב אין לנו לדון רק בגדר 'מתנה מרובה' ו'מועטת', אלא בנסיבות המיוחדות לאותו נותן ולאותו מקבל.

כדברים אלו נראה להוכיח מן המבואר בגמ' (שם), בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו 'צא ושכור לנו פועלים', ובנו שכרם ופסק להם 'מזונות'. וכשחזר הבן אצל אביו, א"ל "אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב". ולכן אמר לו לחזור בו מן הסיכום הקודם ולהתנות איתם "על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית". ומבואר בגמ', שגם למ"ד דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה – הבן יכול היה לחזור בו, משום "דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו מאי טעמא מידע ידעי דעל אבוה סמך". מכלל הדברים נראה, שאם מי שהתחייב היה בעל הממון ובעל הסמכות – אסור היה לו לחזור מדיבורו, ואע"פ שמזונות "כסעודת שלמה בשעתו" הם מתנה גדולה מאוד. ובטעם הדברים נראה, כי מאחר ואותם פועלים סומכים על דברי הנותן, משום שהדבר מגיע להם מדינא – יש בזה משום מחוסרי אמנה.

ובנדון דידן, מטענות הצדדים ברור כי התובעים כסבורים שיש להם זכויות בעיזבונו של אביהם. גם מדברי הנתבעת נראה שבנסיבות מסוימות היה מגיע גם לילדי המנוח חלק מ"האחוזה". ומכלל הדברים נראה, שהבטחת הנתבעת לא הייתה בתורת 'מתנה גמורה' שהיא נותנת מנכסיה סתם, אלא כדבר שראוי לנכון להיעשות על פי המוסר והיושר. בנסיבות אלו מסתבר שסמכה דעת התובעים על הבטחותיה של הנתבעת וא"כ חזר הדין כי הנתבעת צריכה לעמוד בדיבורה, אף שאין לנו לכוף על כך.

ואע"פ שלפי מצבה של הנתבעת כעת – מתנה בשווי עשרות ומאות אלפי שקלים נחשבת בוודאי כ'מתנה מרובה' – באופן פשוט היה נראה, שיש לנו להעריך את תוקף דבריה לפי מצבה בשעת ההבטחה. ומאחר ובשעת ההבטחה שני הצדדים שביכולתה לתת מתנה מרובה – יש בחזרתה משום 'מחוסרי אמנה'.

כפי שטענו הצדדים לפנינו, ערכו של "האחוזה" בהיותו דירת מגורים שווה לאין ערוך יותר מן האופן שבו הוא נמכר בפועל לצרכי מפעל תעשייתי. וכאשר הבטיחה הנתבעת שהתובעים יקבלו חלק ממכירת הדירה – התובעים סמכו על דבריה בלב שלם, משום שכל הצדדים בטוחים היו שהבית יימכר במחיר גבוה בהרבה.

אמנם נראה, כי מן הטעם הזה עצמו – יש מקום להקל בנידון שלפנינו.

חזרה מדברים כשנשתנו תנאי המקח

נחלקו הראשונים במקרה בו הצדדים סיכמו את תנאי העיסקה שביניהם בעל פה וסיכמו על מחיר מסויים, אך לאחר מכן מחירו של המקח עלה, אם המוכר יכול לחזור בו ולמכרו לאחרים במחיר גבוה יותר.

הטור (רד יא) כתב בשם בעל המאור (ב"מ כט:) כי אע"פ שהחוזר מדברים הוא ממחוסרי אמנה – מכל מקום אם נתייקר השער מותר למוכר לחזור בו ולמכור לאחרים במחיר הגבוה. כדברים אלו כתב הרא"ש בפסקיו (ב"מ ד-יד), וכעין זה כתב גם הרי"ף (ב"מ כט: מדה"ר), שדין מחוסר אמנה הוא דווקא אם בשעת הדיבור לא היה בדעתו לקנות, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל כל שבשעת הדיבור נתכוין לקנות ואחר כך נמלך בדעתו מסיבה כלשהיא – אין בכך כלום.

אבל מדברי רש"י (ב"מ מט. ד"ה שלא) נראה שחולק על זה. לפי דרכו, אסור לחזור מדברים אפילו אם לאחר מכן נתייקר השער. כי מאחר והבטיח כבר ללוקח הראשון עליו למכור לו במחיר הזול. וכן כתב הר"ן (מט. ד"ה א"ר פפא) והרשב"א (שם ד"ה וכתב). וכתב מרן בבית יוסף שכן משמע מדברי הגמרא.

מחלוקת הראשונים הובאה בדברי הרמ"א בסימן רד סי"א:

... ראוי לכל אדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא עשה שום קניין, רק דברים בעלמא. וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה... ויש אומרים, דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה. וכן נראה עיקר.

הרמ"א פוסק כדעת רש"י והרשב"א, שגם כאשר נשתנה השער יש בזה משום מחוסרי אמנה ואסור לחזור בו. וכן נראה מסתימת השו"ע (סי' רד ס"ז). אבל הב"ח והש"ך כתבו שיש להסתפק בדבר משום שבירושלמי נראה כדעת המאור. ובחת"ס (חו"מ סי' קב) כתב, דכיון דהוי ספיקא דדינא יש להקל בזה. כדברי החת"ס כתבו עוד אחרונים (חכם צבי סי' ע. מהרש"ם ח"ב סי' קכה. שבט הלוי ח"ד סי' רו). וכך נראה מדברי ערוך השולחן (סימן רד סעיף ח): "ונראה דמדינא וודאי אין בזה משום מחוסרי אמנה, רק ממידת חסידות".

באחרונים מבואר, כי דין שינוי השער שייך בכל שינוי שנפל במקח (חת"ס, מהרש"ם שם ועוד).

אם כן נראה, כי הוא הדין לנידון שלפנינו. כי אפילו אם נדון את הבטחת הנתבעת כעין דין 'מכר' [ומשום שלפי הבנתה (והבנת התובעים) ראוי היה לתת לילדים סך מסוים מדמי "האחוזה"] – הרי שדברים אלו עצמם נאמרו לפי הבנת הנתבעת בשעת ההבטחה. הבטחת הנתבעת נסמכה על הערכה של "האחוזה" לפי מדד המחירים לדירת מגורים. הנתבעת סברה, שכיוון שיש בידה נכס יקר - ראוי לתת חלק ממנו ליתומי המנוח. אולם בפועל לא נמצאו ל"האחוזה" קונים אלא לצרכי תעשייה, ומחירו היה נמוך באופן משמעותי מאוד מן המחיר הצפוי. במצב כזה הנתבעת סברה שיותר נכון היה להעמיד את הסכום שנותר לצרכיה שלה ובאופן כזה היא לא חשבה מעולם להבטיח לתובעים כלום.

כאמור, באופנים מעין אלו נחלקו הראשונים, ואע"פ שנטיית השו"ע והרמ"א לחומרא – רוב האחרונים נקטו לקולא, ואין בזה אלא ממידת חסידות.

'דברים' באופן שקניין לא היה מועיל

עוד יש מקום להקל בזה על פי מה שכתב הרא"ש בתשובה (כלל קב סי' י), כי האמור בדברים שיש בהם משום מחוסרי אמנה – היינו רק באופן שאם היו עושים קניין על אותו הדבר – הקניין היה חל. אבל בדבר שאפילו קניין לא היה מועיל בו אין בדברים משום מחוסרי אמנה.

בנידון שלפנינו, אין לנו תיעוד מדויק לאמירותיה של הנתבעת. אבל כפי הנראה מטענות הצדדים, הנתבעת לא הקנתה לתובעים שום דבר ב"האחוזה" עצמו, אלא אמרה שאם ימכר, ולכשימכר בפועל – היא תיתן להם חלק מסוים מדמי המכר. באופן זה נראה, שאפילו אם הנתבעת הייתה עושה קניין על הבטחתה – יש לפקפק בתקפו של הקניין משום שהוא בגדר 'אסמכתא'.

אולם, יש מן הראשונים שחולק על זה, כך בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' לה) כתב, שאפילו בדבר שלא בא לעולם שלא שייך בו קניין, אם חזר בו המבטיח הרי זה מחוסר אמנה. וכ"כ הרבה אחרונים (שו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים רצ, מהרש"ם במשפט שלום סי' רט, מנחת פתים סי' רט ס"ה. ועוד).

אמנם בצירוף עם מה שנתבאר לעיל, נראה שאין להחמיר בנדון שלפנינו. והנתבעת יכולה לחזור בה מהבטחותיה ואין בחזרתה משום מחוסרי אמנה.

צוואת הנתבעת

עוד קודם הדיון לגופן של הטענות בעניין הצוואה, הרי שעצם הטענות וההתעסקות בצוואתה של הנתבעת בחייה - איננו שייך ואיננו מעשי. הדיון בצוואתו של אדם נכון רק לאחר פטירתו, אלא אם כן עולה הטענה כי המוריש ביקש בצוואתו לתת מתנה כבר בחייו, טענה שלא נטענה ע"י התובעים.

בהתייחס למשמעות צוואתה של הנתבעת בית הדין מקבל את פרשנות הנתבעת. הנוסח "מנהלת ואחראית" לא בא לשלול מן הנתבעת בעלות פרטית. ראשית, משום שכל עיקר טיבה של עריכת הצוואה יוצאת מנקודת הנחה שכותבת הצוואה היא הבעלים על הנכס. שנית, משום שכך מפורש בהמשך הצוואה ("ואני היורשת הבלעדית").

מן הצוואה עצמה נראה, כי היא לא מכוונת אל כלל נכסיה של הנתבעת, אלא על המבנה של "האחוזה" בלבד. ["המבנה יחולק... המבנה יעבור... לא תהיה צוואה אחרת על המבנה בשום זמן עתידי"]. מאחר וכך הם פני הדברים, וכיון ש"האחוזה" כבר נמכר – צוואה זו לא רלוונטית, משום שהמבנה לא עשוי להיכלל בעתיד בעזבונה של הנתבעת.

סיכום

בהתאם למה שנתבאר לעיל, צוואת המנוח מעניקה לאלמנתו את מכלול הזכויות ב"האחוזה" על כל תכולתו. אין בטענות התובעים, ובאמירותיו של המנוח לפני מותו, כדי לשנות מתקפות הצוואה. הבטחותיה של הנתבעת לתת לתובעים מכספי מכירת הנכס – אינן אלא 'דברים', ואע"פ שאנו פוסקים שיש בדברים משום מחוסרי אמנה – בנדון שלפנינו כמה צדדים להקל בזה וכפי שנתבאר לעיל. אשר על כן נראה כי מעיקר הדין, הנתבעת משוחררת מכלל הדברים שנאמרו בעל פה, והיא רשאית להמשיך להחזיק בכל כספי מכירת "האחוזה" ולעשות בהם כרצונה.

הוצאות משפט

על פי המדיניות ההלכתית של רשת בתי הדין ארץ חמדה גזית, כאשר הצדדים התנהלו באופן הוגן בהליך הדיון המשפטי, כל צד נושא בהוצאות המשפט בעצמו, והצדדים מתחלקים ביניהם בתשלום אגרת בית הדין.

בעיני בית הדין ניכר כי התביעה לא הייתה קנטרנית, והיה בה רצון כנה לברר, על פי דרכה של תורה, את אופן חלוקת הנכסים של המנוח ז"ל. מן הצד השני, נראה כי הנתבעת נתבעה על לא עוול בכפה. היא לא פעלה באופן אקטיבי כנגד התובעים וגם לא הזיקה להם, אפילו באופן עקיף ורחוק, כי אם ניסתה בתום ליבה לשמור, מחד על שלום המשפחה, ומאידך על צרכיה הבסיסים. זאת, לאור המצב בפועל שנוצר עקב מכירת הנכס במחיר נמוך מהצפוי.

אי לכך, בית הדין קובע כי בהוצאות המשפט יישא כל צד בעצמו, ובחלוקת האגרה יתחלקו הצדדים כך שהתובעים ישלמו שני שלישים מן האגרה ואילו הנתבעת תשתתף בשליש מגובה האגרה בלבד. דהיינו, מתוך אגרת בית הדין ששילמו התובעים בסך 6,000 ₪, תשלם להם הנתבעת 2,000 ₪.

תשלום האגרה היה ע"פ החלוקה הבאה: [חלק מהבנות] שילמו 1200 ₪ כל אחת. [אחת הבנות] שילמה גם היא 1200 ש"ח בשלושה שיקים שיפרעו החל מחודש ספטמבר 23 הקרוב ועד לנובמבר 23.

לפיכך, על הנתבעת לשלם סך 400 ₪ לכל אחד מהתובעים ששילמו כבר את אגרת בית הדין, קרי, ל*** ובסך הכל 1,600 ₪. סך 400 ש"ח נוספים תתחייב הנתבעת לשלם ל[אחת הבנות] לאחר שתקבל אישור ממזכירות בית הדין, בחודש נובמבר, כי שלושת השיקים הנ"ל – נפרעו כדין.

אחרית דבר

מכלל טענות הצדדים בכתב ובעל פה, בית הדין השתכנע, כי עיקר רצונו של המנוח היה שמפעל חייו "האחוזה"' יימשך גם לאחר מותו, וזאת היתה עיקר כוונתו בהורשת המבנה לאלמנתו.

דברים אלו נתמכים בתצהיר שהוגש לביה"ד מטעמו של עו"ד ברוך *** (שערך את צוואת המנוח), שכתב כך: "באחת מפגישות אלו א' ז"ל דיבר עמי על הרצון להכין צוואות עבורו ועבור אשתו, כאשר הוא דיבר על כך שאם ילך לעולמו לפניה, היא תירש את "האחוזה" עד שהיא תלך לעולמה ואז ילדיו ובתה של ב' יירשו את האחוזה. ואם ב' תלך לעולמה לפניו, הוא יירש אותה ושוב כאשר הוא ילך לעולמו ילדיו ובתה של ב' יירשו את האחוזה. תוך שא' ז"ל דיבר על ועד של 3 אנשים שינהלו את האחוזה... המלצתי לו לערוך צוואה הדדית אבל הוא אמר לי שהוא רוצה 2 צוואות נפרדות. א' ז"ל וב' השקיעו המון מאמצים ומשאבים בפיתוח והרחבת האחוזה שהייתה עבורם מפעל חיים. משיחות שהיו לי עמם היה ברור לי כשמש שכוונתם הייתה לשמור על האחוזה כמורשת של א' ז"ל שתשמש כבית לילדיו ועל מנת לפתח אותה בעתיד, אך בשום פנים ואופן לא למכור אותה. נדהמתי לשמוע כי ב' מכרה את האחוזה. אין לי ספק שאילו היה בחיים א' ז"ל לא היה מסכים למכור את האחוזה והיה הופך שמיים וארץ על מנת לשמור אותה במשפחה".

במובן זה, תיאורה של הנתבעת את עצמה כ"מנהלת ואחראית על המקום" משקף נכוחה את רצון בעלה המנוח. בדרך זו יש להבין גם את תוכן הצוואה שכתבה הנתבעת דווקא על 'המבנה' עצמו, משום שהיא ראתה יעד חשוב בהחזקתו של המבנה על ידי המשפחה, שתמשיך בכך את דרכו של האב ז"ל לפי רצונו.

חרף כל האמור, לא ראינו סיבה לפקפק בטענת הנתבעת, כי היא עצמה פעלה רבות על מנת לשמר את הנכס ואת הפעילות הייחודית שהיתה בו גם לאחר מותו של המנוח. אלא שמסיבות טכניות רבות הדבר לא עלה בידיה והיא נאלצה לבסוף למכור את הנכס. מכירה זו נעשתה כדת וכדין, משום שצוואת המנוח מעניקה לנתבעת בעלות מליאה ב"האחוזה", בלי שום שיור או תנאי.

בהתאם לאמור יש להעיר שלוש הערות:

המנוח ז"ל לא התכוון בחיים חיותו לנשל את ילדיו מכל נכסיו. בעת כתיבת צוואתו הוא היה בטוח ש"האחוזה"' תעמוד לעוד שנים רבות לאחר מותו – גם ברמת הפעילות היומיומית, וגם על מנת שישמש כבית מגורים לחלק מילדיו. אע"פ שרצונו הכללי של המנוח לא משפיע על קניינה של הנתבעת, שזכתה ב"האחוזה" בקניין שלם, אך אפשר שיש להעניק לכוונותיו משקל מסויים כאשר אנו באים לנדון שלפנינו.

בדומה לזה הנתבעת עצמה, כתבה בעבר צוואה שבה היא מחזקת את הכוונה הנזכרת, מתוך רצון להמשיך ולהעמיד את הנכס לילדי המנוח וילדיה שלה ("על מנת להעניק ביטחון שאחרי מותי צאצאינו יהיו הבעלים").

נוסף על כך יש להעיר, כי טענותיה של הנתבעת בחזרתה מן ההבטחה הנזכרת לעיל תקפות ביתר שאת בכל הקשור לכספי המכר עצמם ובעודה בחיים לאורך ימים ושנים אי"ה. זאת משום שהיא זקוקה לכסף למחייתה שלה. אולם דומה שטענותיה של הנתבעת פחות משמעותיות בכל הקשור למעמדם של הנכסים אחר מיתתה.

אשר על כן נראה לבית הדין להציע בזה דרך פשרה. כי אע"פ שמן הדין הנתבעת אינה מחוייבת לתת מ"האחוזה" או מפירותיו לתובעים, וגם אין בחזרתה משום 'מחוסרי אמנה' – יהא זה מן הצדק והיושר אם הנתבעת תבטיח ליורשי המנוח חלק מפירות "האחוזה" בדרך של צוואה, וכשם שנכתבה צוואתה הנזכרת לעיל (ששה חלקים לילדיו של המנוח, ושלשה חלקים נוספים לילדיה של הנתבעת). באופן זה יקויים רצונו של המנוח, שחלק מרכושו יגיע בעקיפין גם לילדיו שלו.

בדרך זו אנו רוצים לקיים גם את רצונה של הנתבעת (בצוואה הנ"ל): "לאחדות המשפחה". אמנם, מאחר והדברים אמורים 'דרך פשרה', ועל מנת להביא ליחסים של שלום ולחידוש הקשר המשפחתי, התובעים נדרשים להניח מאחור את המחלוקת הכספית שנתגלעה בין הצדדים ולהביע את רצונם שלהם בצעדים ממשיים 'לאחדות המשפחה'.

בד בבד, ובלי קשר ישיר להצעה הנזכרת, נכון להדגיש בצורה הברורה ביותר כי התובעים מחוייבים על פי דין להיזהר זהירות יתירה בכבודה של הנתבעת. ראשית, משום שאונאת הגר חמורה מאונאת אדם מישראל, שהתורה ציוותה עליה בלו' מקומות (ב"מ נט:). שנית, משום שהיא אשת אביהם, ואע"פ שמת האב - כתבו ראשונים שמצווה על היתומים לכבדה (טור יו"ד סי' רמ), שכך מצינו ברבינו הקדוש שציווה לבניו לכבד את אשתו גם לאחר מותו.

וכמה נאים דברי ר' יהודה בן הרא"ש (שו"ת זכרון יהודה סי' עח) לנדון שלפנינו ממש. לדבריו, אפילו במקומות שלא ציווה האב את נכסיו לאשתו – נכון לכתחילה להניח את נכסי האב ביד אשתו גם לאחר מותו ושלא להיזקק כלל לחלוקת הנכסים כל זמן שהיא משתמשת בנכסים למדור ולמזונות. וזה לשונו שם:

דבר ידוע הוא כי לפי רוב המון עם יש תועלת שתזון האשה מנכסי בעלה ויהיו הנכסים בחזקתה... כי הוא כבודו שלא תבוא לבית דין כדי לגבות כתובתה, כי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין... ועוד כשתהיה נזונת משל בעלה ותדור בביתו ותשמש בכלי כסף וזהב שלו - כל בניו יכבדוה כי הם חייבים בכבודה, ואפילו אינם בניה ראוי להם לכבד אותה כדגרסינן בכתובות פרק הנושא (קג ע"א): ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר "לבני אני צריך", נכנסו בניו אצלו אמר להם "בני, הזהרו בכבוד אמכם". ואשת אב הואי... והוא מזהיר להו אפי' לאחר מיתתו. מצוואתו למדנו שיש לו לאדם לכבד אשת אביו לאחר מותו. ומה שנזונת משלו ומשתמשת בכליו גורם להם לכבדה, וזהו כבוד בעלה. ועוד שאם היתומים היו יכולין לכוף את האלמנה לחלוק אפילו קודם חלוקה לא היו מכבדין אותה כי יחשבו שעושין עמה חסד בעבור שאין תובעין אותה לחלוק וכאילו היא נזונת משלהם, וכל שכן אם יחלקו עמה יכנסו ביניהם סיכסוך ודברי מריבות כי על דרך הרוב אין שלום יוצא מתוך חלוקה ויבואו לזלזלה תחת חיובם בכבודה וזה הפך כוונת הדת והתורה.

החלטות

התביעה שהגישו: [התובעים] נגד [הנתבעת]- נדחית.

בית הדין ממליץ לצדדים לקבל דרך של פשרה. התובעים יניחו את המחלוקת הכספית מאחור ויפעלו להחזיר את הנתבעת לחיק משפחתם, ולהיזהר בכבודה כנדרש וכפי שהם מחוייבים מעיקר הדין. במידה והיחסים ישובו אל מסלולם, הנתבעת מצדה, תכתוב צוואה נוספת על הנכס שנקנה בכספי "האחוזה" (הדירה בה מתגוררת הנתבעת), בה יובטח לילדיו של המנוח שני שליש מאותו הנכס, ומשאר הפירות הממוניים של "האחוזה".

על הנתבעת לשלם את חלקה באגרת בית הדין, בתוך 30 יום ממועד פסק דין זה, ולהעביר 400 ₪ לכל אחד מהתובעים הבאים:... סכום של 400 ש"ח נוספים תתחייב הנתבעת לשלם ל... לאחר שתקבל אישור ממזכירות בית הדין, באזור חודש נובמבר, כי השיקים שהעבירה ... לבית הדין נפרעו כולם.

והאמת והשלום אהבו

פסק הדין ניתן בתאריך כ"ב במנחם אב תשפ"ג, 9 באוגוסט 2023

בזאת באנו על החתום

___________________

הרב אסף הר נוי

___________________

הרב יוסף כרמל, אב"ד

___________________

הרב עוז מורנו

[1] הנתבעת ציינה בכתב ההגנה את ההוצאות הבאות: חוב ארנונה - 64,000 ₪. תיווך - 35,000 ₪. שכ"ט עו"ד - 40,950 ₪. שמאי מקרקעין - 5000 ₪. פועלים לפירוק האחוזה - 5,000 ₪. שכ"ט לעו"ד לפטור ממס שבח - 48,353. סה"כ: 198,303 ₪. לפי חשבון זה, נותרו ביד הנתבעת 1,401,697 ₪. [בכתב התשובה שהוגש לביה"ד נפלה שגגה, שם נכתב שסך ההוצאות היה: 193,303. עוד נכתב שם שנותרו ביד הנתבעת: 1,406,000 ₪]. עוד יש לציין, כי לבית הדין לא הומצאו אסמכתאות על 55,000 ₪ מן ההוצאות הנ"ל (תיווך, שמאי ופועלים).