בס"ד

תאריך כ אייר תשפ"ג

תיק 81064-3

החלטה בבקשת רשות ערעור

בעניין שבין

עו"ד א'

התובע

לבין

עו"ד ק'

הנתבע

רקע

התובע הינו עורך דין שעבד במשרדו של הנתבע במשך מספר שנים. בין הצדדים לא נחתם הסכם העסקה, הנתבע לא מסר לתובע בתחילת עבודתו מסמך בו מפורט בין היתר היקף העבודה, ולא המציא לתובע תלושי שכר בזמן אמת באופן סדיר. בין הצדדים התגלו מחלוקות בדבר חיובים שונים הנגזרים מקשרי העבודה שביניהם כאשר עיקרה של המחלוקת הנטושה בין הצדדים היה בנוגע להיקף עבודתו של התובע במשרדו של הנתבע. להלן העובדות המוסכמות:

התובע עבד כמתמחה, ולאחר מכן כעורך דין שכיר במשרד עורכי דין בבעלות הנתבע. התובע התמחה אצל הנתבע במשך כשנה, החל מתאריך 12.2.2014 ועד לתאריך 10.2.2015. עבור עבודתו כמתמחה הוא קבל שכר בסך 2,000 ₪ נטו לחודש.

בתום שנת ההתמחות, התובע יצא להפסקה בת כחודשיים (חודשים 03-04/2015) לאחר מכן, הוא חזר לעבוד אצל הנתבע במשך עוד שלושה חודשים (חודשים 05-07/2015). ושוב יצא לחופשה.

בתאריך 15.12.2015 התובע החל לעבוד עבור הנתבע כעורך דין במשרדו תמורת שכר בסך 3,000 ₪ נטו לחודש. לאחר כארבעה חודשים השכר עלה ל-3,500 ₪ נטו, והחל מפברואר 2019 השכר עלה ל-4,000 ₪ נטו.

בתאריך 15.03.2020 – בגלל מגיפת הקורונה התובע יצא לחל"ת, אך גם לאחר צאתו לחל"ת – התובע היה מגיע מידי פעם למשרד בכדי לטפל בתיקים של הנתבע. כחודשיים לאחר מכן בתאריך 17.05.2020 – ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה באופן סופי.

הנתבע לא הפריש בזמן את הסכומים הנדרשים לקרן הפנסיה של התובע, ורק כארבעה חודשים לאחר סיום ההתקשרות ביניהם (בתאריך 29.09.2020) – הנתבע הפקיד בקופת הגמל סך 40,984 ₪ עבור פנסיה ופיצויי פיטורין לכל תקופת העסקה.

הנושאים שבפסק הדין והכרעות בית הדין קמא

בית הדין קמא עסק בתיק זה במשך זמן רב ופרסם את החלטותיו בשני פסקי דין: האחד בתאריך א' חשון תשפ"ג והשני בתאריך ט"ז טבת תשפ"ג. להלן סיכום החלטותיו בשני פסקי הדין גם יחד:

היקף המשרה של התובע

התובע טען שעבד בהיקף של משרה מלאה, ואילו הנתבע טען שסוכם כי התובע יעבוד בהיקף של חצי משרה וכך היה.

לא היה תיעוד מסודר של שעות העבודה של התובע. כל אחד מהצדדים הביא ראיות לטענותיו, חלקן יותר מובהקות וחלקן פחות, אך אף אחד מהצדדים לא הביא ראיה חותכת לשיטתו. אי לכך גיבש בית הדין קמא את ההחלטה הבאה:

הראיות נוטות לתמוך בגרסתו של הנתבע, אולם, אין בהן הכרעה חד משמעית לטובתו. בהינתן כך, ובהינתן שהחוק מטיל על המעסיק את האחריות למנוע מחלוקות שכאלה, הכריע בית הדין קמא בדרך של פשרה שהנתבע חייב לשלם לתובע שכר עבור 28 ש"ש, ובגין הפרשי שכר הנתבע חייב לשלם לתובע סך 10,233.7 ₪.

האם התובע פוטר או התפטר וזכאותו לפיצויי פיטורין

בית הדין קמא קבע כי התובע פוטר ממקום עבודתו ולפיכך הוא זכאי לפיצויי פיטורין. על פי חוק, התקופה המזכה בפיצויי פיטורין אינה כוללת את תקופת ההתמחות. התובע עבד 54 חודשים, ולפיכך הוא זכאי לפיצויי פיטורין בסך 18,652.5 ₪. ההפרשות אותן היה על הנתבע להפריש לקרן הפנסיה (חלק עובד וחלק מעסיק) הן בסך 26,156 ₪, סה"כ הפרשות 44,808.5 ₪ . הנתבע הפקיד בקופת הגמל של התובע סך 40,984 ₪ עבור פנסיה ופיצויי פיטורין. מכאן שנותר לו לשלם את ההפרש בסך 3,824.5 ₪.

פיצוי עבור מניעת רווחים בקרן הפנסיה

החלטה: הנתבע חייב לשלם לתובע סכום של 3,937 ₪ בגין מניעת רווח מהתובע.

האם הנתבע מחוייב לשלם לתובע סכום נוסף עבור בונוסים

החלטה: הנתבע לא חייב לשלם לתובע סכום נוסף עבור בונוסים.

פיצוי בדבר אי מתן הודעה על תנאי העסקה

החלטה: בגין תביעה זו יינתן פיצוי כללי.

אי המצאת תלושי שכר באופן רציף

החלטה: בגין תביעה זו יינתן פיצוי כללי.

פיצוי בשל פיטורין ללא שימוע ועגמת נפש

החלטה: בגין תביעה זו יינתן פיצוי כללי.

פיצוי בשל הפסד השתכרות

החלטה: התביעה נדחית.

פיצוי בשל אי מתן מכתב על סיום עבודה.

החלטה: התביעה נדחית.

פיצוי בשל אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורין.

החלטה: התביעה נדחית.

מימון ביטוח מקצועי לעורכי דין

החלטה: התביעה נדחית.

השלמת שכר ששולם בהמחאות ובמזומן ללא תיעוד מסודר

החלטה: התביעה נדחית.

פיצוי בגין הלנת שכר

החלטה: התביעה נדחית.

הוצאות משפט

החלטה: התובע יישא בשיעור 90% מעלות אגרת פתיחת תיק, והנתבע יממן את השאר, סה"כ הנתבע ישלם 247.5 ₪. בנוסף ישלם הנתבע לתובע את חלקו בהוצאות העד השני העומד על סך 125 ₪. סך הכל ישלם הנתבע לתובע סך 372.5 ₪ עבור הוצאות משפט.

החלטות בית הדין קמא

הנתבע חייב לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

סך 10,233.7 ₪ עבור הפרשי שכר.

סך 3,824.5 ₪ עבור הפרשים בהפקדות לפנסיה ופיצוי פיטורין.

סך 14,000 ₪ פיצוי כללי בגין הפרות של חוקי העבודה.

סך 3,937 ₪ פיצוי בגין הפסד התשואה בהפקדה המאוחרת לקרן הפנסיה.

סך 372.5 ₪ עבור הוצאות משפט.

מבוא קצר לבקשת רשות ערעור בהתייחס לתיק זה

בסעיף ט(4) לסדרי הדין של רשת בתי הדין ארץ חמדה-גזית תשע"ו החלים על תיק זה נקבע כך:

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א) טעות בהלכה.

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות.

(ג) פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

טענותיו של התובע נוגעות לשלשת הנימוקים הללו ולפיכך יש לדון בכל אחד מהם בפני עצמו.

טעות בהלכה

בכל טענותיו של התובע לא נמצאה ולו טענה אחת המצביעה על טעות בהלכה. יתר על כן, מקריאת פסקי הדין עולה כי במסגרת סמכותו לפשרה, בית הדין קמא חרג מן ההלכה לטובת המערער. היות והערעור הוא של התובע ולא של הנתבע, והיות ובית הדין הוסמך על ידי הצדדים לפסוק ביניהם גם בדרך של פשרה, איני מבקש להתערב בהחלטותיו אלו, ואסתפק בדוגמא אחת:

למסקנת בית הדין קמא המערער לא הרים את נטל הראיה על כך שעבודתו היתה בהיקף הגדול יותר מחצי משרה. להפך, בית הדין סבור שהראיות ומהעדויות שהוצגו לפניו תומכות בגירסת הנתבע. לפיכך היה ראוי כי על פי שורת הדין ינקוט בית הדין קמא בכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" וידחה לחלוטין את התביעה. למרות זאת, הלך בית הדין קמא בדרך של פשרה, לטובת התובע, וחייב את הנתבע לשלם לתובע כאילו עבד בהיקף של 28 ש"ש. פשרה זו מסתברת לאור העובדה שההלכה מטילה על הנתבע את החובה להישבע על מנת לאשש את דבריו. מנהג בתי הדין במאה השנים האחרונות הוא להמיר חיובי שבועה בפשרה כספית לפי שיקול דעת בית הדין. בית הדין קמא אשר בחן את מכלול הראיות והטענות והוסמך על ידי הצדדים לפסוק ביניהם גם בדרך של פשרה, עשה שימוש בסמכותו זו. אולם אין ספק כי טעות בהלכה הנוטה לרעת התובע לא נפלה בהחלטתם זו.

טענות לטעות בהתייחסות לחוקי העבודה

למרות האמור שאין בטענות התובע ולו טענה אחת הנוגעת לטעות בהלכה, היות ועל פי ההלכה, המקובלת בבית הדין של ארץ חמדה גזית (ראו למשל פס"ד ארץ חמדה גזית 71070; 72034), לפיה ישנו תוקף הלכתי לחוקי העבודה אשר נחקקו בכנסת ישראל, והתובע טען כי בית הדין שגה בפסיקה על פי החוק נבחן האם בית הדין קמא חרג מעקרון זה.

חישוב זכותו של הנתבע לפיצויי פיטורין

לטענת התובע, החוק המחריג את הזכות לפיצויי פיטורין מכלל זכויות המתמחה (סעיף 41.א) מתייחס אך ורק למה שמצויין בתוספת הראשונה לחוק במפורש, קרי, לחוק פיצויי פיטורין תשכ"ג ולא לזכויותיו הפנסיוניות שמקורן בצו הרחבה. התובע צודק בדבריו אלו, אולם כפי הנראה שגה בהבנת פסק הדין של בית הדין קמא היות ובית הדין פטר את הנתבע אך ורק מתשלום פיצויי פיטורין אך חייב אותו בהפרשות פנסיוניות גם עבור תקופה זו (החל מהחודש השביעי לעבודתו).

לסיכום, לא נפלה טעות בהחלטת בית הדין קמא בענין זה.

פיצוי בגין אי קיום דיני עבודה

בית הדין חייב את הנתבע לפצות את התובע בגין שלש עילות: אי מתן הודעה על תנאי העבודה, אי המצאת תלושי שכר, העדר שימוע ואי מתן מכתב על סיום העסקה. לטענת התובע על בית הדין היה לנקוב בסכום פיצוי בגין כל אחת מהעילות בנפרד. טענה זו אינה מעוגנת בחוק ולו בשל העובדה שסעיף 61(א) לחוק העונשין אינו מחייב את בית המשפט לפסוק פיצוי בגובה מסויים או פיצוי בכלל, אלא מאפשר לו לעשות זאת. במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט,  ובמקרה דנן, של בית הדין קמא, עליו לשקול האם הוא מעונין לקנוס את הנתבע, ובאיזה סכום. כמובן שהעילות השונות קשורות זו לזו, היות וכולן עוסקות במערכת יחסים אחת שבין התובע ובין הנתבע ואך טבעי הוא שהסכום יקבע באופן גלובלי ויתייחס לכלל ההפרות ולא לכל אחת בפני עצמה.

לסיכום, למעשה לא נפלה טעות בהחלטת בית הדין קמא בענין זה.

חיוב המצאת אישור סיום עבודה כחוק

לדברי התובע שגה בית הדין כאשר לא חייב את הנתבע להנפיק לתובע אישור סיום עבודה כחוק. מעיון בכתב התביעה לא ניתן לראות כי התובע כלל דרישה זו בתביעתו, ובכל מקרה הנתבע הסכים לתת לתובע מכתב זה ואכן נתן אותו בתאריך כג אלול תשפ"ב (19.09.22). אמנם התובע התנגד להמצאת המכתב כראיה בתיק שכן זו התקבלה אחרי סוף הדיונים בבית הדין קמא, והתנגדותו התקבלה. אכן מסמך זה אינו ראיה לשום דבר, אולם, הוא ייתר את הצורך של בית הדין קמא לדון בחובת הנתבע לתתו.

לסיכום, התובע היה זכאי למכתב סיום עבודה ומשזה ניתן לא היה בית הדין קמא אמור לעסוק בסעד זה.

פיצוי בשל אי מתן הודעה מוקדמת

לדברי התובע טעה בית הדין קמא כאשר דחה את תביעתו לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת שכן לדבריו: "חלף הודעה מוקדמת הוא תשלום ללא הוכחת נזק, תשלום סטטוטורי". גם אם דברי התובע משקפים את המקובל בבתי המשפט, אין הדברים נכונים על פי ההלכה. כפי שנימק בית הדין, דמי הודעה מוקדמת אינם פרי יצירתו של החוק אלא מעוגנים היטב בהלכה, ראו חזון איש בבא קמא כג, ב; פסקי דין רבניים ג, עמ' 91, 272; פד"ר יג, עמ' 74.

אמנם ההלכה קובעת כי זכות זו לדמי הודעה מוקדמת עומדת לעובד רק במידה וניזוק מהעדר עבודה חלופית בעוד בתי המשפט קובעים כי מדובר בזכות ממונית שאינה קשורה לנזק שניזוק העובד ראו ע"ע 299/99 קציר רובינסון נ' משה איתם. מכיוון שפרשנות זו של בתי המשפט שונה מההלכה היא אינה מחייבת על פי ההלכה וכך אכן פסק בית הדין קמא.

מעבר לכך, גם אם נניח שהיה על בית הדין קמא לאמץ את הפסיקה המקובלת בבתי הדין לעבודה ולפסוק שכר על תקופת ההודעה המוקדמת, הרי שאין כאן טעות בדין. לאור קביעתי כי לדעתי בית הדין הלך לקראת התובע בעניין היקף המשרה, הרי שבמבחן התוצאה קיבל התובע את מה שמגיע לו ואף יותר. רוצה לומר, גם אם טעה בית הדין בעניין זה, הרי שטעות זו מתקזזת עם הטעות-לכאורה בקביעת היקף משרה גבוה לתובע ללא בסיס עובדתי. 

לסיכום, לא נפלה טעות בהחלטת בית הדין קמא בענין זה.

היקף משרתו של התובע

אחרי שהתברר שבית הדין קמא לא טעה בהלכה, ואף לא פסק בניגוד לחוקי העבודה שנחקקו בכנסת ישראל, נבוא לבחון את טענת התובע כי בית הדין קמא טעה "טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות". עיקר טענתו של התובע היא כי שגה בית הדין קמא כאשר הגיע למסקנה שהתובע לא עבד אצל הנתבע בהיקף של משרה מלאה. טענותיו מתבססות על שורה של טעויות שנעשו לדעתו ואלו הן בקצרה (הציונים לעמודים מתייחסים לבר"ע שהוגשה על ידי התובע):

התובע עבד על כמות עצומה של תיקים במשרד (בר"ע עמ'  4).

מקובל בבתי המשפט כי בהעדר רישום מסודר חזקה שהעובד עבד משרה מלאה (עמ' 9).

הנתבע הגיש תצהירים ללשכת עורכי הדין אשר אף מחליפים הסכם ומגלמים את כל תנאיו (עמ' 11).

ניתן משקל רב מדי לכלל "הדמים מודיעים" לפיו ממשכורתו יש להוכיח שעבד משרה חלקית (עמ' 12).

ניתן משקל רב מדי ל 5 התלושים הראשונים שניתנו בתקופת העבודה (אחרי ההתמחות) בהם מפורש שעבד במשרה חלקית (עמ' 14).

לא ניתן משקל מספיק לכך שלצורך עבודת המשרד נדרשה עבודה בהיקף של משרה וחצי, אותה ביצע התובע (עמ' 16).

ניתן משקל יתר לכך שלא נשלחו מיילים על ידי התובע בשעות הבוקר (עמ' 17, 26).

בית הדין קמא לא הבין במדויק את עדות המתמחים, מהן התובע סבור שיש להסיק שהתובע עבד במשרה מלאה (עמ' 20).

בית הדין קמא נתן משקל רב מדי לעדות המתמחים שהועסקו כאשר היו מספר עובדים במשרד והתעלם מכך שהתובע הועסק לבדו (עמ' 21).

בית הדין לא נתן משקל ראוי לכך שהנתבע מעולם לא השתמש במאגר המשפטי (עמ' 23).

מדברי הנתבע עולה כי הוא מודה בכך שהתובע עבד כ- 28 שעות ולכן אין זו פשרה (עמ' 27).

התובע לא עבד בשעות העבודה על מסמכים אישיים (עמ' 27).

לא ניתן משקל מספיק להסבר שסיפק התובע לשיהוי בהגשת התביעה (עמ' 27).

כאמור, טענות אלו אינן מבקשות לערער על מסקנותיו ההלכתיות של בית הדין קמא אלא על שיקול דעתו שהובילה לקביעת עובדות אלו. על פי סדרי הדין של בית הדין עליהם חתמו הצדדים ערעור בעילה זו יתקבל רק אם ימצא כי בית הדין קמא טעה "טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות". כלומר לא די בכך שהדיין הבודק את הבר"ע יהיה סבור שנפלה טעות בשיקול דעתו של בית הדין קמא או בקביעת העובדות על ידו קמא אלא צריכה להיות זאת "טעות הנראית לעין". הסיבות לקביעת הרף הגבוה הן חשיבות סופיות הדיון וההנחה ששלושת הדיינים מבית הדין קמא שליוו את התיק וראו ושמעו את הצדדים ואת העדים באופן ישיר, בקיאים יותר בחומר יותר מהדיין שבודק את הבר"ע שניזון מפרוטוקולים, חומרים כתובים והחלטות בלבד. בר"ע אם כן אינה חזרה על ההליך בבית הדין קמא, ובכלל זה על הזדמנות לנגח את הצד השני, את הדיינים, או את המזכירות, אלא הזדמנות נוספת לבחון האם נפלו טעויות הנראות לעין שנסתרו מעיני בית הדין קמא (ראו פס"ד ארץ חמדה גזית 77073-4).

אחרי השקעה של שעות רבות בקריאת מאות עמודים של כתבי הטענות, הנספחים, הפרוטוקולים, הסיכומים ושני פסקי הדין, אני רואה שנעשתה השקעה עצומה מצד הדיינים לעשות את המרב כדי לדון דין צדק בתיק זה. שני פסקי הדין המפורטים של בית הדין קמא מפורטים ומדוייקים, ואלו נכתבו אחרי הליך ארוך ומתיש. בשלב זה תפקידי הוא כאמור לבחון את טענות הצדדים שנפלה בפסק הדין טעות בהלכה או "טעות הנראית לעין בשיקול-הדעת או בקביעת העובדות".

אף אחת מטענותיו של התובע אינה מצביעה על טעות מסוג זה. כאשר עוסקים במכלול של ראיות נסיבתיות כפי שהובאו על ידי הצדדים בפני בית הדין, אך טבעי הוא שכל צד יתן משקל-יתר לעובדות התומכות בגרסתו ומשקל-חסר לעובדות התומכות בגרסת הצד שכנגדו. בין השאר, תפקידו של בית הדין הוא להתבונן באופן אובייקטיבי ולתת לכלל הראיות את המשקל הראוי להן. בית הדין קמא עשה את מלאכתו זו נאמנה שקל את מכלול העובדות, והגיע למסקנה לפיה הדעת נוטה לקבל את טענת הנתבע שהתובע הועסק במשרה חלקית, יותר מטענת התובע לפיה הועסק במשרה מלאה. במצב שכזה בודאי שלא ניתן לומר כי ניתן למצוא בפסק הדין קמא "טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות" ודי בכך בכדי לדחות את הערעור המסתמך על עילה זו.

אולם למעלה מן הצורך אוסיף כי גם בבחינה חוזרת של הראיות הגעתי גם כן למסקנת בית הדין קמא. מרבית הראיות השונות אותן הציגו הצדדים הן ראיות אשר מראש משקלן נמוך ביותר, אפילו אם תוכח נכונותן כמו היכרות עם מכלול התיקים שבמשרד, ושימוש בלעדי של התובע במאגר המשפטי מחד, או גובה השכר שקיבל התובע והעסקת מתמחים אחרים בחלקיות משרה, מאידך.

אולם שתי ראיות הינן בעלות משקל גבוה, אף אם אינן מכריעות:

התובע הביא מסמך מפורש בו הנתבע מצהיר בפני לשכת עורכי הדין כי התובע עובד אצלו במשרה מלאה. בניגוד לטענת התובע מכתב זה אינו יכול להוות חלופה להסכם עבודה, ולו בשל העובדה שהוא לא נערך בין התובע ובין הנתבע. אולם הוא מהווה הודאה לכאורה של הנתבע בטענתו של התובע כי הועסק במשרה מלאה. על פי ההלכה הודאת בעל דין עשויה להוות ראיה ניצחת הטובה יותר מכל עדות אחרת "הודאת בעל דין כמאה עדים".

אולם חסרונה של הודאת בעל דין היא בכך שהבנתה תלויה בהקשר בו נאמרה. ההלכה מכירה בכך שהאדם עשוי לומר דברים המחייבים אותו אף שאינם אמת, מסיבות שונות. לדוגמא, הרצון להתל בשומע "טענת השטאה", או הרצון ליצור מצג שוא של אדם הנתון בחובות "טענת השׂבעה". זו וגם זו נקראות בשם "אמתלה", כלומר, צידוק למה שנראה לכאורה כהודאה. אולם טענות אלו אינן רשימה סגורה כפי שמסיים הרמב"ם את ההלכה (טוען ונטען ו ז): "וכל כיוצא בדברים אלו".

במקרה שלפנינו הנתבע בהצהרתו ללשכת עורכי הדין הודה לכאורה בכך שהתובע עבד אצלו במשרה מלאה. הודאה זו אינה עומדת אמנם בקריטריונים אותם קובעת ההלכה למתן הודאה מחייבת (שכן היא לא נעשתה בפני עדים וכו') ועדיין מעין הודאה יש כאן. מאידך הנתבע נתן אמתלה טובה לדבריו לפיה הדברים נאמרו רק בכדי לאפשר לנתבע לגשת לבחינות לשכת עורכי הדין.

אין ספק שמדובר במעשה מכוער ואסור על פי ההלכה שכן מדובר בדיווח שקרי, אולם ככל הנראה לפחות אצל הנתבע מדובר בדפוס התנהלות, אסור, מכוער, ראוי לתיקון, אך גרוע מכך, דפוס התנהלות קבוע אותו נהג לעשות גם עם מתמחים אחרים, ולפיכך הוא בהחלט יכול להוות אמתלה להצהרתו. אי לכך קבע בית הדין כי לא ניתן להסתמך על הצהרתו של הנתבע ולהוכיח ממנה כי התובע באמת עבד אצל הנתבע במשרה מלאה, ולהוציא על פיה כסף מהנתבע. כאמור מלבד ראיה זו לא הביא התובע ולו ראיה מובהקת אחת לפיה הוא הועסק במשרה מלאה, וללא ראיות ניצחות על בית הדין היה לנקוט בכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

מאידך הנתבע הביא הוכחה לכאורה לדבריו ממספר תלושי שכר אשר ניתנו בתקופת עבודתו של התובע, ולפי דרישתו, בהם מפורש שהתובע עבד במשרה חלקית בלבד. התובע לא ערער על נכונותם בזמן אמת, ולפיכך יש להסיק כי לפחות בזמן בו הוא קיבל אותם הם שיקפו את המציאות באופן אמין. תלושים אלו אינם מוכיחים באופן ניצח את היקף משרתו של התובע בכל משך עבודתו אצל הנתבע, ולא ניתן להוכיח שהיקף עבודתו של התובע בכל יתר תקופת עבודתו היתה זהה. אך עצם העובדה שאין ולו תלוש אחד בו מופיע שהתובע עובד אצל הנתבע במשרה מלאה די בכך בכדי לטעון שתלושים אלה משקפים את היקף העבודה לאורך כל התקופה. בבחינת דבריו של רבי ישמעאל בספרא: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא".

לכן, כאשר בוחנים את שיקול דעתו של בית הדין קמא ואת הכרעתו העובדתית כי התובע הועסק במשרה חלקית בלבד, איני יכול להגיע למסקנה שבית הדין קמא טעה בכלל, בודאי שלא טעות הנראית לעין.

לסיכום, לא נפלה טעות בשיקול דעתו של בית הדין ובהכרעתו העובדתית כי התובע הועסק במשרה חלקית בלבד.

טענות הנוגעות לאופן ניהול הדיון

בטענות המקדמיות לערעור אותן הציג התובע בפתיחת דבריו (בר"ע עמ' 1) ביקש התובע להצביע על מספר פגמים שנפלו לטענתו בהליך התביעה וניהול הדיון על ידי בית הדין. לפני שאתייחס אל כולן, אקדים ואומר כי על פי סדרי הדין לא די בכך שמגיש הבר"ע יצביע על שגיאות בעבודת בית הדין ובניהול הדיונים אלא עליו להוכיח כי נפל "פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון". כלומר על הטענות בתחום זה לעמוד בשלש דרישות:

מדובר בפגם מהותי, ולא בפגם טכני בעיקרו.

מדובר בפגם שנפל בניהול הדיון, ולא בהתנהלות הפרוצדורלית הנעשית על ידי הנהלת בית הדין או צוות המזכירות.

הפגם השפיע על תוצאות הדיון.

:כעת נבחן את טענות התובע אחת לאחת:

מעורבות מנהל בית הדין

הטענה: מנהל בית הדין אשר לא היה חלק מהרכב בית הדין התערב בכתיבת פסק הדין ולא הסכים להעביר לתובע את פסק הדין המקורי שנכתב ע"י בית הדין לפני התערבותו.

מבדיקה שערכתי התברר כי מנהל בית הדין אכן ערך את פסק הדין, כפי שמקובל בבית דין זה. מטרת העריכה היא לשפר את הניסוחים ולהעיר על דברים שאינן מובנים לקורא. בכל מקרה ההחלטה על תוכן פסק הדין מתקבלת אך ורק על ידי הדיינים, אשר הם המקבלים או פוסלים את השינויים שבוצעו במהלך העריכה. כיוון שכך, אינני רואה כל פסול בנוהל זה. ברוח זו, גם ההחלטה שלא להמציא לתובע גרסאות קודמות של פסק הדין תוך כדי עבודה ועריכה סבירה ביותר. חשיפת הטיוטות של פסק דין לצדדים אינה מקובלת בשום ערכאה משפטית לפיכך יש לתמוה על עצם העלת הבקשה לקבלתן.

לסיכום: אין בטענה זו בכדי לטעון כי נפל פגם בניהול הדיון, ולפיכך דין טענה זו להדחות.

הנהלת בית הדין לא הסכימה להעביר את שם כותב ההחלטות שניתנו בבית הדין

גם כאן התובע לא בירר איזו החלטה של בית הדין ניתנה מבלי שהדיינים יחתמו עליה. וממה נפשך, אם מדובר בהחלטה המהווה פסק דין, חלקי או סופי, בצו עשה או בצו לא תעשה אין לה כל תוקף משפטי מבלי שהבורר, קרי הדיינים, יחתמו עליה. ואם מדובר בהחלטה מנהלית הנוגעת לסדרי עבודת בית הדין אין זה משנה מי חתום עליה שכן כאמור ההחלטות מתקבלות על ידי כלל ההרכב או על ידי אב"ד.

לסיכום: אין בטענה זו בכדי לטעון כי נפל פגם בניהול הדיון, ולפיכך דין טענה זו להדחות.

טענות על התנהלות בית הדין

הטענות:

חלק מהדיון השני (סיפא) לא תועד בפרוטוקול ואף לא הוקלט (הושמט מהפרוטוקול(

האב"ד "פספס" מסמכים שהגיש הנתבע ויכול ונפגע הדיון שלפני והדיון אז מכך (הושמט מהפרוטוקול( (ההדגשה במקור).

דיון: ככלל, על פי סדרי עבודת מזכירות בית הדין אחרי סיומו של כל דיון הפרוטוקול מאושר על ידי אב"ד ומועבר לצדדים לאישורם. בשלב זה הצדדים יכולים להעיר כי הושמט פרט כזה או אחר או שהפרוטוקול אינו משקף נאמנה את מה שהתרחש בדיון. אעיר ואומר כי לא אחת מתקבלות הערות שכאלו, ובית הדין טורח להאזין להקלטת הדיון ולתקנו בהתאם.

בנידון דידן בדקתי בתיעודים במופיעים בתיק ואכן הפרוטוקולים הועברו לעיון הצדדים ובמקרים מסויימים הצדדים אף ביקשו להאזין להקלטת הדיון (אחת ההקלטות נשלחה לתובע בתאריך 3.2.22) ובחלק המקרים ביקשו הצדדים לשנותם (תגובת בית הדין לאחת הבקשות ניתנה בתאריך 26.8.21).

זאת ועוד, הערה זו של התובע לא הועלתה בפני בית הדין קמא. העלאת טענות אלו בשלב הערעור בו לא ניתן להוכיחן ואף לא להכחישן בלתי מתקבלת על הדעת. יתר על כן, התובע לא טרח להבהיר בערעורו אילו פרטים לדעתו נשמטו מהפרוטוקול, ולא טען כיצד השפיעו הפרטים החסרים בפרוטוקול על תוצאת פסק הדין. לכן גם אם היינו מקבלים את הטענה העובדתית כי נאמרו בדיון דברים שלא הגיעו לידי ביטוי בפרוטוקול מדובר בפגם טכני בעיקרו, שלא הוכח כיצד הוא משפיע על תוצאות הדיון.

גם ביחס למסמכים שכביכול "פוספסו" לא הוסבר על ידי התובע אילו מסמכים "פוספסו" והתובע עצמו אינו יודע להסביר כיצד השפיע ה"פספוס" הנ"ל על הדיון ואם ננקוט בלשונו "יכול ונפגע הדיון", הוה אומר, יכול, ויכול שלא, ובכל מקרה בודאי שלא ברור כיצד דיון שספק אם נפגע ישפיע על תוצאת פסק הדין, לתובע הפתרונים.

אוסיף ואומר כי הרמיזה אליה רומז התובע בהדגשתו החוזרת ונשנית כי הפרטים הושמטו במכוון מהפרוטוקול ומההקלטה, היא האשמה חמורה, וככל שאינה מוכחת, היא בלתי ראויה ומוטב היה שלא היתה נאמרת כלל. יש להעיר ככלל כי על פי חוק הבוררות עריכת הפרוטוקול נדרשת רק בבוררות שניתן להגיש עליה ערעור ומשמע שחשיבותה המרכזית נועדה על מנת לאפשר את קיומו של הערעור, כפי שאכן מתבצע בבר"ע זו.

לסיכום: אין בטענות אלו בכדי לטעון כי נפל פגם כלשהו בניהול הדיון, ובוודאי לא פגם מהותי המשפיע על תוצאות הדיון ולפיכך דין טענה זו להדחות.

נחסמה מהתובע בשל החלטות שגויות האפשרות להעיד את עדיו

הטענה: התובע טען כי בית הדין הגביל את אפשרותו של התובע להעיד את עדיו.

דיון: בדקתי את טענת התובע באמצעות התיעוד של מזכירות בית הדין ומצאתי כי בתאריך 30.12.21 בעקבות בקשת התובע להזמנת עדים כתב בית הדין לצדדים את הדברים הבאים:

לצדדים שלום,

התובע מבקש להוכיח את מספר השעות בהן עבר עבור הנתבע, ומבקש להביא לשם כך עדים רבים.

כדי למנוע מצב בו יגיעו עדים שאין להם מידע משמעותי, בית הדין מוציא את ההוראות הבאות.

א) על הנתבע להגיש פרטי התקשרות עם העדים הבאים וזאת עד יום ב הקרוב:

1- מר ***- לקוח הנתבע.

2. מר ***- לקוח  הנתבע

3. הרב ***- לקוח הנתבע.

4. עו"ד ונוטריון ***- ידיד הנתבע.

5. עו"ד ורו"ח ***- רו"ח של הנתבע.

6. מר ***- אחיו של הנתבע.

7. מתמחה עולה חדשה מצרפת, שהועסקה ע"י הנתבע בתקופה בה יצא התובע לחופשת מבחן.

ב) בית הדין יבקש מהעדים הנ"ל להגיש תצהיר שבו יינתן מענה לשאלות הבאות:

1. ציין את טיב ההיכרות והקשר שלך עם התובע עו"ד א'.

2. האם הקשר שלך עם עו"ד א' בנושאי עבודה - היה קשר חד פעמי או קשר שוטף.

3. באלו שעות מהיממה עו"ד א' נתן לך שירות.

4. מה אתה יודע ביחס לשעות העבודה של עו"ד א' - כמה שעות הוא עבד ומה היקף המשרה שלו.

ג) בית הדין כבר ביקש בהודעות קודמות לקבל תצהיר משלושת העדים האחרונים (עו"ד ***, מר *** והמתמחה), אולם הם סרבו לשתף פעולה.  במידה ועדים אלו ימשיכו שלא לשתף פעולה ולהגיש תצהיר לבית הדין - התובע יהיה רשאי לגשת לבית משפט לצורך קבלת צו הבאה לעדים. אך ככל ובית הדין יהיה סבור, כי עדות העדים שיובאו בצו הבאה לא תהיה רלוונטית לדיון - התובע יחויב בתשלום הוצאות לעדים ולנתבע.

מהודעה זו עולה בבירור שבית הדין נענה באופן יותר מסביר לבקשותיו של התובע להבאת עדים. ההסתייגות היחידה שמעלה בית הדין היא כי אם יסתבר לבית הדין שעדות העדים שהובאו בצו הבאה אינה רלונטית לדיון התובע יחוייב בהוצאות. הא, ותו לא.

למעשה התצהירים של העדים הנ"ל הוגשו על ידי הנתבע אך התובע ביקש לפוסלם ובתאריך 24.2.22 קיבל בית הדין את בקשתו.

העיסוק בתיק זה נמשך הרבה מעבר לצורך, בעיקר בשל רצונם של הצדדים להביא לבית הדין כל בדל ראיה שלכאורה עשוי להוכיח את טענתם. חזקה על תובע ונתבע המביאים ראיות להביא בראש ובראשונה את הראיות הטובות ביותר שלהם. אף אחד מהעדים אותם העידו הצדדים לא סיפק מידע ברור על היקף השעות שהיה התובע נוכח במשרדו של הנתבע לאורך כל התקופה הנתונה במחלוקת. משנתברר לבית הדין כי העדים המובאים בפניהם אינם מועילים להכרעה במחלוקת, היה מצופה מבית הדין לעצור את מחול השדים הבלתי נגמר, ולומר לצדדים "הרף ידך" ולחדול מהבאת עדים וזאת על מנת להביא את הסכסוך לפתרון צודק בהקדם האפשרי. תחת זאת, לפנים משורת הדין הסכים בית הדין לקבל את בקשות התובע ולהעיד עדים ככל אשר יחפוץ, בתנאי שעדותם רלוונטית לדיון. לפיכך גם טענה זו של התובע דינה להדחות.

לסיכום: אין בטענה זו בכדי לטעון כי נפל פגם כלשהו בניהול הדיון, ובוודאי לא פגם מהותי המשפיע על תוצאות הדיון ולפיכך דין טענה זו להדחות.

כל בקשות התובע לגילוי מסמכי הנתבע נדחו

הטענה: בית הדין דחה את בקשת התובע שהנתבע יחשוף תיקים בהם התובע טען שעסק כדי להוכיח את היקף עבודתו.

דיון: העובדה אותה מתאר התובע נכונה. אולם, גילוי מסמכים הוא צעד שבית הדין רשאי לעשותו, ואף חייב לעשותו, אם לדעתו יש בכך בכדי לשפוך אור על התביעה. אולם התובע התבקש על ידי בית הדין להסביר ולנמק מדוע לדעתו המסמכים אותם ביקש לחשוף יוכיחו באופן סביר את טענתו בדבר היקף שעות עבודתו. התובע לא עשה זאת, ולפיכך בית הדין לא קיבל את בקשתו.

לדעתי צדק בית הדין בהחלטתו זו. המסמכים שביקש התובע היו תיקים בהם לטענתו עסק במשך תקופת עבודתו אצל הנתבע, מה שהיה עשוי לטענתו להוות ראיה נסיבתית לכך שעבד עבודה מרובה. על כך יש לומר כי גם אם טביעות אצבעותיו של התובע היו נראות על גבי תיקים נוספים על אלו שהובאו בפני בית הדין, ההוכחה הנסיבתית להיקף עבודתו היתה דלה ביותר. לעומת זאת, הפגיעה בפרטיות לקוחותיו של הנתבע ובחובת חסיונו כלפיהם, לשם השגת ראיה כל כך דלה, שמסתבר שלא היתה משפיעה על התוצאה המשפטית בסכסוך שלפנינו, היתה בלתי מידתית ובלתי מוצדקת. לפיכך טוב עשה בית הדין שדחה את בקשתו הבלתי מנומקת של  התובע.

יש להעיר כי התובע חזר על בקשתו אחרי סיום הדיון הרביעי והאחרון בתיק, אז אכן סורבה בקשתו בנימוק הבא (הודעת בית הדין מיום 31.3.22):

אנו נמצאים בשלב מתקדם של הדיון, לקראת קבלת סיכומים.

בית הדין קיים ארבעה דיונים, זימן עדים ועבר על מסמכים רבים שהגישו הצדדים.

בקשה לחשיפת מסמכים צריכה להיעשות בשלבים הראשונים של הדיון. התובע אכן שלח בקשה, אך זו הייתה כללית מידי ולא מנומקת.

כאמור, התובע כבר שלח מסמכים רבים (מאות עמודים), והנתבע טוען שאין ברשותו עוד מסמכים שלא נמצאים ברשות התובע.

לפיכך דעת בית הדין היא, שבשלב זה של הדיון, אין מקום לבקשות נוספות לחשיפת מסמכים. 

להבנתי, שיקול דעתו של בית הדין קמא בעניין זה היה הסביר ביותר.

לסיכום: אין בטענה זו בכדי לטעון כי נפל פגם כלשהו בניהול הדיון, ובוודאי לא פגם מהותי המשפיע על תוצאות הדיון ולפיכך דין טענה זו להדחות.

אב"ד התערב בהליך משפטי לטובת הנתבע בהחלטה לא עניינית

הטענה: אב בית הדין התערב וקיבל החלטות מנהליות לטובת הנתבע.

דיון: כאן הגדיש התובע את הסאה. זוהי טענה חמורה אשר היה על התובע לבסס אותה, ומשלא עשה כן יש לומר שאינה אלא ניסיון להטיל רפש ביושרתו של בית הדין קמא והעומד בראשו. לכן יש לדחות אותה על הסף. למעלה מן הצורך נאמר שיתכן שכוונתו של התובע היא שבית הדין הסכים לקבל טענות מהנתבע לפיהן התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין בגין תקופת התמחותו, וטענות אלה נשלחו לבית הדין אחרי שניתן פסק הדין החלקי (כנזכר בבר"ע עמ' 34). אם כך, הרי שלא זו בלבד שאין הדבר פסול, אלא אף ראוי שיהיה שכן.

על פי סעיף יז לתוספת הראשונה לחוק הבוררות "הבורר רשאי לתת פסק-ביניים המכריע בנושא הבוררות חלקים-חלקים". כך גם עשה בית הדין קמא. הוא קיבל הכרעה עקרונית בדבר היקף עבודתו של התובע אצל הנתבע, וכן קבע את גובה סכום הפיצוי שישלם הנתבע בגין הפרה של חוקי העבודה, אך השאיר את ההכרעה בעניין היקף הפיצויים והפנסיה לפסק הדין הסופי. בהחלטותיו קבע בית הדין קמא בפסק הדין החלקי כי על הנתבע להמציא לבית הדין חישובים שונים הנוגעים לנושאים אלו:

על הנתבע להגיש בתוך 14 ימים קובץ אקסל כפי שפורט לעיל סוף סעיף ‎ז, וכן תחשיב מנומק של פיצויי הפיטורין על פי הקביעות בפסק דין זה. התובע יהיה רשאי להגיב על כך.

אי לכך מה לתובע כי ילין על כך שהנתבע מילא אחר הוראות בית הדין ונימק מדוע הוא אינו כולל בחישוב פיצויי הפיטורין את תקופת ההתמחות. כך התבקש וכך עשה. אי לכך גם טענתו זו של התובע דינה להדחות.

לסיכום: אין בטענה זו בכדי לטעון כי נפל פגם כלשהו בניהול הדיון ולפיכך דין טענה זו להדחות.

לסיום ניתן לומר כי אף אחד מהפגמים עליהם הצביע התובע אינו עונה לשלשת הקריטריונים האמורים. הפגמים עליהם מצביע התובע, אפילו לשיטתו, אינם מהותיים, ובשום אופן לא הוכח כי השפיעו על תוצאות הדיון. לפיכך כל טענות התובע הנוגעות לאופן ניהול הדיון על ידי בית הדין קמא דינן להדחות.

הוצאות משפט

רוב הערעור חזר על הטענות שנטענו בבית הדין, למעט עניין השכר על ההודעה המוקדמת. המערער חלק על שיקול דעתו של בית הדין אך לא הוכיח את קיומה של טעות עובדתית כלשהי לא כזו הנראית לעין ולא כזו שאינה נראית לעין, ובודאי שלא הוכיח כי נפל פגם מהותי באופן ניהול הדיון. במצב שכזה אין כל סיבה להטיל על הנתבע את הצורך לממנו ועל התובע לשאת במלא עלות אגרת בית הדין אותה שילם למזכירות בית הדין. ביתר ההוצאות ישא כל אחד מהצדדים בהוצאותיו.

החלטות

הערעור נדחה.

אין חיוב בהוצאות משפט.

והאמת והשלום אהבו

פסק הדין ניתן בתאריך כ אייר תשפ"ג (11.05.23)

בזאת באתי על החתום

__________________

הרב אורי סדן, אב"ד