ב"ה, כד באלול תשפ"ג

10 בספטמבר 2023

תיק מס' 83024

פסק דין

בענין שבין

– התובע

לבין

                – הנתבעת

רקע

התובע הנו טוען רבני במקצועו, והתובעת נעזרה בשירותיו המקצועיים כחלק מהליך הגירושין שלה מבעלה.

ביום 5.5.22 למניינם נפגש התובע עם הנתבעת, וזאת לאחר פנייתה אליו בעקבות המלצה שקיבלה מבני משפחתה. בפגישה זו סוכם בעל פה כי התובע ייצג את הנתבעת בהליך המשפטי של תיק הגירושין שלה, על כל הכרוך בכך, ובתמורה לכך תשלם הנתבעת לתובע סכום של 35,000 ₪. בין הצדדים הוסכם שהתשלום איננו מותנה בתוצאות שיושגו בתיק הגירושין, וכן לא הייתה התייחסות כלשהיא לשאלה האם יש להוסיף לסכום זה מע"מ.

כחלק מהכנת תיק הגירושין נפגשו הצדדים מספר פעמים להכנת התיק ושוחחו פעמים רבות בטלפון ובדואר האלקטרוני. התיק התנהל בבית הדין הרבני בירושלים, וכלל בין השאר, שני דיונים שבסופם קיבלה הנתבעת גט מבעלה והוסדרו ביניהם מספר הסדרים ממוניים, לרבות חלוקת הרכוש המשותף, מדור, משמורת הילדים ועוד. 

ביום 15.8.22 למניינם החליפה הנתבעת את התובע בעו"ד אחר בכדי שייצג אותה בדברים שנותרו בתיק, וזאת מבלי שעידכנה על כך את התובע ומבלי ששילמה לו את שכר טרחתו.

התובע פנה לנתבעת מספר פעמים בכדי לקבל את שכרו המלא, ולאחר דין ודברים, הסכים התובע בעל פה לקבל תשלום של 4,000 ש"ח במזומן (להלן: "הכסף המזומן"). הצדדים נפגשו בכדי להעביר את הכסף המזומן, ובפגישה זו התובע לקח את הכסף והחל לברוח על מנת להטמינו, תוך שהוא מסרב לחתום על מסמך "ויתור תביעות" שהגישה לו הנתבעת.

תביעה זו עוסקת במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים לגבי תשלום שכר טרחתו המלא של התובע. אין מחלוקת כי הסכום שהוסכם בין הצדדים עבור ניהול ההליך כולו הוא 35,000 ₪, וכי עד כה הועברו לתובע 4,000 ₪ בלבד.

המחלוקת שניטשה בין הצדדים נוגעת לשאלה האם מוטלת על הנתבעת החובה להוסיף ולשלם לתובע סכום נוסף, וזאת לאור טענותיה כי בקבלת הכסף המזומן הוא ויתר על יתר תביעותיו, וכן כי עבודתו הרשלנית, לטענתה, לא מזכה אותו בתשלומים נוספים. לעומת זאת, התובע סבור כי מגיע לו שכר טרחתו המלא, משום שניהל את התיק בצורה המקצועית והמיטבית ביותר לאור הנסיבות, ומשום שבכל מקרה בהסכם ביניהם נאמר במפורש כי השכר המוסכם לא תלוי בתוצאות, וכי אין הוא אשם בכך שהנתבעת בחרה להמשיך להתנהל עם בעל מקצוע אחר.

טענות התובע

התובע טוען כי מגיע לו שכר טרחה מלא, בסך 35,000 ₪, עליו סיכמו הצדדים, ועל כך יש להוסיף מע"מ כנהוג וכמקובל. הוא סובר שעשה את מלאכתו נאמנה, והגיע להשיגים כבירים, וכי לא הייתה סיבה אמיתית לפיטוריו אם לא עצות מוטעות של סובביה של הנתבעת. לטענתו, העבודה לא הייתה מותנית בתוצאות, וכי על הנתבעת לשלם לו את שכרו המלא גם אם בחרה להחליפו באחר. הוא טוען שהוא עשה לפחות 90% מהמלאכה בתיק וגם על השאר הוא כבר השקיע ממרצו ומזמנו, שכן אופי עבודתו כטו"ר הוא לעבור על התיק כולו, לבחון, לעיין ולהכין את כל הנדרש, ולהשתמש בדברים כפי ההתפתחויות שיגיעו. לפיכך, גם בנוגע לאותם דברים שהיו מגיעים בהמשך- הוא ביצע את עיקר המלאכה.

לגבי הכסף המזומן שהוא קיבל- הוא טוען שהיה מדובר כאן ב"תרגיל" שכל מטרתו הייתה לקבל בנתיים את מה שהם מסכימים לתת לו וברור שלא הייתה כוונתו בכך לוותר על שכר הטרחה כולו. לדבריו, הוא חזר פעם אחר פעם על כך שמגיע לו את כל שכר הטרחה, וכי הוא לעולם לא אמר שהוא מתכווין לוותר לחלוטין על שכר טירחתו. גם במקומות שניתן היה להבינו כן, הוא דקדק לומר שלגבי שאר הסכום הדברים יובהרו בבית דין או במקום אחר, וגם אם לא ציין כן במפורש, הרי שהתחמק והחליק בלשונו כדי לקבל מה שהוא יכול ממה שחייבים לו, בבחינת "ועם עקש תתפתל".

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת מספר טענות שמטרתן לומר שהיא איננה חייבת לתובע ולו שקל נוסף:

היה סיכום בין הצדדים כי התובע יקבל את הכסף המזומן ובכך יוותר על שאר תביעותיו.

התנהלותו של התובע הייתה רשלנית והובילה אותה להפסדים רבים, ובשל כך היא נאלצה להחליפו בייצוג משפטי אחר, שעלותו גבוהה. הנתבעת ציינה כי החלטות שונות שהתקבלו בבית הדין, כדוגמת חלוקת משמורת הילדים, היו לרעתה, וזאת בשל התנהלות רשלנית של התובע. כדוגמא לכך היא מציינת את חוסר הסכמתו להגיש ערעור בעניין החלטת בית הדין על הוספת יום (בשבועיים) למשמורת הילדים, לטובת בעלה לשעבר, ודוגמאות נוספות.

בין כך ובין כך, עבדותו של התובע עד כה הייתה חלקית ומזערית ביחס להליך המשפטי כולו, ולכן בוודאי שלא מגיע לו לקבל שכר מלא.

נושאי הדיון

האם על הנתבעת לשלם את שכר טרחתו של התובע במקום שהפסיקה להשתמש בשירותיו ושכרה בעל מקצוע אחר?

האם התובע התרשל במלאכתו ובשל כך ראוי להפחתה בשכרו?

האם יש להוסיף על שכר הטרחה תשלום מע"מ כשהדבר לא נאמר במפורש בין הצדדים?

האם הסכמת התובע לקבל 4,000 ₪, ולקיחתם, מהווים מחילה על שאר שכר הטרחה שסיכמו הצדדים ביניהם?

חובת התשלום לבעל מקצוע שהחל במלאכתו והוחלף באמצע

בהלכה מצינו שני אופנים להזמנת עבודה, כשלכל אחד מהם הלכות המיוחדות לו: "פועל" ו"קבלן". באופן כללי נאמר, ש'פועל' הוא מי שנשכר לבעל הבית לזמן מסוים. שכרו של הפועל משולם לפי משך הזמן שהוא עבד עבור בעה"ב. 'קבלן' הוא מי שנשכר עבור בעל הבית על מנת שיעשה עבורו מלאכה מסוימת. שכרו של הקבלן משולם על השלמת המלאכה שעליה סוכם, בלי קשר למשך הזמן שיקח לו להשלים את אותה מלאכה.

ישנה אי-ודאות מסויימת בעבודת טוען רבני: לעיתים הייצוג המשפטי דורש שעות רבות בשל תיק שמתארך, מסתבך ונעשה מורכב, ולעיתים הדברים מסתיימים בזמן קצר ובהליך מהיר. בשל כך, ולצורך ודאות כלכלית של שני הצדדים, בחלק מן המקרים הסכם השכר נקבע בצורה של "קבלנות": תשלום מוסכם מראש, בלי קשר לשאלה כמה זמן או מאמץ יידרש מצידו של נותן השירות. ישנם הסכמים אחרים, בהם נקבע תעריף לפי שעות עבודה; או תעריף שקשור למידת ההצלחה בתיק.

במקרה שלפנינו, מעמדו של התובע הוא קבלן. הוא נשכר על מנת להשלים את העבודה בתיק הגירושין ללא כל קשר לשעות העבודה שהוא יידרש להשקיע כדי להצליח במלאכתו.

הפסקת עבודה בפועל קבלן

המשנה בתחילת פרק שישי במסכת בבא מציעא (דף עה:) אומרת :

השוכר את האומנין וחזרו בהן - ידם על התחתונה, אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה. כל המשנה - ידו על התחתונה, וכל החוזר בו - ידו על התחתונה.

ובהמשך מסבירה הברייתא בגמרא מה פירוש "ידו על התחתונה" ביחס לאומנים :

במה דברים אמורים - שלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה - שמין להן מה שעשו. כיצד? קבלו קמה לקצור בשני סלעים, קצרו חציה והניחו חציה, בגד לארוג בשני סלעים, ארגו חציו והניחו חציו - שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים - נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע - נותן להם סלע.

העולה מהגמרא, שכאשר האומן (שנשכר כ"קבלן") חוזר בו באמצע העבודה, אין בעל הבית מחויב לשלם לו את כל שכר הפעולה שעשה עד עכשיו, אלא את שכר העבודה שנעשתה בניכוי מה שבעה"ב יצטרך לשלם לצורך השלמת העבודה.

כך מביא הטור (חושן משפט סי' של'ג ומקורו ברא"ש בבא מציעא פ"ו סי' ב'):

שאם קבל לעשות המלאכה בח' דינרי ועשה חציה וחזר בו ונתיקרה המלאכה שאי אפשר לגומרה אלא בו' דינרים לא יתן אלא שנים כדי שתגמור מלאכתו בח' כפי מה שהתנה. ואם אינו יכול לגומרה בפחות מח' דינרים אינו נותן לו כלום... הוזלה שיכול לגומרה בב' דינרי אפ"ה אינו נותן לו אלא ארבע דינרים

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סי' שלג', סע' ג'- ד', בנוגע ל"קבלן":

ואם קבלן הוא, שמין לו את שעתיד לעשות, בין שהוזלה בעת ששכרו בין שלא הוזלה, בין שהוזלה המלאכה אחר כך בין שלא הוזלה, שמין לו מה שעתיד לעשות. כיצד, קבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים... קצר חציה והניח חציה, בגד לארוג בשתי סלעים, ארג חציו והניח חציו, שמין לו מה שעתיד לעשות. אם היה שוה ו' דינרים נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן; ואם היה הנשאר יפה שני דינרים, אינו נותן אלא סלע, שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה.

בשונה מן הפועל שיכול לחזור בו באמצע העבודה, ובשל כך הוא מקבל את תשלום שכרו לפי מה שכבר נעשה עד רגע החזרה, הרי שאצל קבלן הדין אחר. חוזה ההעסקה של הקבלן מחייב אותו לעמוד בסיכום הראשוני ולהשלים את העבודה שהוא החל בה. ולכן, אם חזר בו לפני שהושלמה המלאכה – עליו לשאת בהוצאות שבעל הבית יוציא על מנת להשלים את המלאכה.

אולם, בנדון שלפנינו, מי שחזר בו מן הסיכום המקורי היה 'בעל הבית' (כלומר, הנתבעת, שהזמינה את העבודה מן ה'קבלן', התובע דנן). ולעניין זה מתייחס הרמ"א בסמוך (שלג סס"ד): "ובעל הבית שחוזר בו דינו כקבלן שידו על התחתונה".

מבואר, שכאשר בעל הבית חוזר בו ומפטר את הקבלן לפני השלמת העבודה – עליו לשלם לקבלן את כל שכרו עבור מה שנעשה עד אותה העת. ואם כתוצאה מן הפיטורין השלמת העבודה תתייקר משמעותית (שבעה"ב יצטרך להזמין עבודה מ'קבלן' חדש) – בעל הבית, שיזם את הפיטורין ייאלץ לשאת לבדו בהפסדים הנובעים ממעשיו.

נמצינו למדים לנדון שלפנינו, שכך היא שורת הדין: מאחר שהנתבעת יזמה את פיטורי התובע לפני שהוא השלים את המלאכה עליה סוכם – מוטל עליה לשלם לתובע את כל שכרו הראוי לו עד לרגע הפיטורין. ואע"פ שלאחר מכן היא שכרה עו"ד שעלות העסקתו גבוהה מאוד, כיון שפיטורי התובע נעשו מיוזמתה – עליה לשאת בהפסדים הנובעים מאותם פיטורין.

הערכת המלאכה אותה ביצע נותן השירות הראשון, שפוטר, לא תהיה בהתאם לתשלום אותו נדרשת הנתבעת לשלם לנותן השירות החדש. כך הוא טבעו של עולם, שכל "הזמנה" חדשה של נותן שירות מביאה עמה תמחור חדש. לעיתים התמחור יהא גבוה מזה שהיה על האדם המזמין לשלם אילו היה ממשיך עם בעל המקצוע שאתו הוא סיכם בתחילה. אשר על כן, אם הפיטורין נעשו ביוזמת בעל הבית 'ידו על התחתונה', כלומר – עליו לשלם לקבלן ראשון את שכרו המלא במה שכבר נעשה, בלי קשר להוצאות העתידיות שהוא ייאלץ להוציא על מנת להשלים את המלאכה.

במקום של רשלנות

הדין בטענת רשלנות

אחת הטענות המרכזיות שהעלתה הנתבעת היא בדבר רשלנותו של התובע וכי רשלנות זו מצדיקה את פיטוריו.

ואכן, הלכה היא שכאשר יש הצדקה לפטר את העובד, אזי למרות שיוזם הפסקת העבודה הוא בעל הבית, הדין מתחלף, ושמין לפועל כשידו על התחתונה.

כך ניתן ללמוד מפסק הרמ"א (חושן משפט סימן שלג סעיף ה):

מלמדין, דינן כשאר פועלים שצריכין לעשות כמנהג להשכים או להעריב, כמו שנתבאר סימן של"א, ואסור לעשות מלאכתו עם הלמוד או לנעור בלילה יותר מדאי, או להרבות במאכל, וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה.

ומכאן, שאם התובע התרשל במלאכתו, ובשל כך ההתקשרות עמו הופסקה, עליו לשאת בהוצאות שנגרמו לבעל הבית.

טענותיה של  הנתבעת לרשלנות מצד התובע

הנתבעת טענה שהייתה לה זכות לפטר את התובע בגלל ההתרשלות שלו. יש לציין מראש שלא מספיק להצביע על משהו שיתכן שהיה טעות או שיקול דעת מוטעה, אלא יש להוכיח רשלנות משמעותית המספיקה לנטרל את המחויבות שלה אליו. הנתבעת רוצה להפטר בטענה זו מתשלום שהיא חייבת לתובע ועל כן עליה חובת הראיה.

הנתבעת העלתה שבע טענות עיקריות, ונדון בכל אחת בנפרד ובקיצור מכיון שאף אחת מהן לא הוכחה כטעות ברורה מצדו של התובע, וברובן לא היה ממש כדי לבסס עילה לפיטורין.

ואולם, בטרם נכנס לפרטי הדברים, נדגיש ונאמר כי עולה סתירה בין הרושם אותו ניסתה הנתבעת להעביר בדבריה בבית הדין, כי מלאכתו של התובע הייתה דבר של מה בכך ומלאה בטעויות, אל מול ראיות אחרות שהוגשו לבית הדין, כדוגמת אחת מתכתובות המייל אותה שלחה הנתבעת לתובע מיד לאחר שניתן לה גט (16.6.22 למניינם), ובה היא כותבת לתובע-

"תודה אלוף, אין עליך ועל הקב"ה, ידעתי שתהיה שליח טוב".

דברים אלו מעלים לכל הפחות ספק בנוגע לעצם טענת הרשלנות שהעלתה הנתבעת כלפי הנתבעת, וכעת נתייחס לטענות הנתבעת לגופן:

1. התובע לא הסכים לערער על החלטת בית הדין בענין הוספת לילה של משמורת: הנתבעת טענה שזאת היתה החלטה גורלית בגלל אלימות הבעל, ובגלל שזה שינה את מעמד המשמורת למשותפת, דבר שפגע בזכותה בענין מזונות.

התובע השיב שהוא לא שלל את האפשרות לערער אלא שאמר לנתבעת שהיא צריכה לספק לו הסברים מדוע החלטת בית הדין חמורה. הוא הצביע על כך שבגלל הפגרה בבתי הדין מיד אחרי החלטת בית הדין, נשאר הרבה זמן לערער, ובעצם העו"ד החדש היה צריך לערער לפי טענתה והוא לא עשה כן. לא יכולה להיות הוכחה שזה פגע במזונות מכיון שעוד לא היתה החלטה בענין.

דיון: הוספת לילה אחד של משמרות בשבועיים לא מחייבת ערעור באופן מובהק. לא נראה גם שהחלטה כל כך מתונה אמורה להשפיע על המזונות או לפגוע בילדים, ואם בית הדין הרבני קיבל החלטה זו, שומא עליו שהוא בדק את הדברים גם בנוגע ליחס של הבעל לשעבר אל הילדים.

לכן, אין בדבר הוכחה של התרשלות.

2. התובע שתק בדיון השני: בדיון הזה הנתבעת איבדה לילה של משמורת כנ"ל.

התובע השיב שהוא דיבר לא פחות מהעו"ד של הבעל, ושהאב"ד התריע בו שאם הוא ידבר במקום האשה, בית הדין יוציא את התובע מהדיון.

דיון: ישנם סגנונות שונים של התנהלות בבית הדין בין על ידי באי הכח ובין על ידי הדיינים. אין סימנים מובהקים מתוך פרוטוקול הדיון שמצביע על התנהלות כושלת של התובע.

לכן, אין בדבר הוכחה של התרשלות.

3. התובע לא פעל להכנסתה של עובדת סוציאלית.

התובע השיב שבהסכם גירושין כתוב שתהיה עובדת סוציאלית, אי אפשר להביא עובדת סוציאלית מיד, ויש לציין שעדיין העו"ד החדש לא הכניס אחת.

דיון: הנתבעת לא הביאה שום סימוכין שנהוג להביא עו"ס מיד. הליך של תסקיר לוקח זמן ותלוי בעומס שיש על העוסי"ם ואין בכך ראיה לרשלנות.

לכן, אין בדבר הוכחה של התרשלות.

4. התובע לא שכר שירותיו של אקטואר לגלות כספים נסתרים של הבעל.

התובע השיב שאקטואר הוא יקר ומביאים אותו רק כאשר יש סימנים שלא יהיה אפשר לקבל שיתוף פעולה של הצד השני באופן אחר. גם הב"כ של הנתבעת הוא זה שהמציא הטענה הזאת בדיון השני והנושא לא עלה לפני כן, ומוכח שהדבר לא הפריע לנתבעת.

דיון: דברי התובע יש בהם טעם, ועל כל פנים לא הוכח אחרת.

לכן, אין בדבר הוכחה של התרשלות.

5. מזונות הילדים: הנתבעת לא קבלה מזונות בשביל ילדיה.

התובע טוען שהוא הצליח להשאיר את הדיון בבית דין ושלא יעבור לבית משפט. ואף השאיר אפשרות לתבוע רטרואקטיבית. ההישג של קבלת כל הקצבאות למרות משמורת כמעט שוה של הבעל הוא הישג טוב. כמו כן, בית הדין קבע לדון במזונות רק לאחר מכירת הדירה המשותפת שהייתה אחרי שהתובע הועבר מתפקידו.

דיון: קשה לקבוע אם ההישג של התובע היה מוצלח במיוחד או לא, אבל יש לזכור שמול התובע יש עו"ד שמנסה לקבל את המירב ללקוח שלו. מוסכם על שני הצדדים שקבלת שכר עבודתו של התובע אינו מותנה בהישגים. מכיון שההשגים היו לפחות סבירים ואולי אפילו טובים, אי אפשר לטעון שהתוצאות מוכיחות על התרשלות.

לכן, אין בדבר הוכחה של התרשלות.

6. ויתור הבעל על תשלום הנתבעת על משכנתא: ויתור זה הזיק מכיון שהוא הקפיא את התשלום וזה גרר רביות ששולמו על ידי שני הצדדים.

התובע אמר שוויתור הבעל היה על השתתפות האשה בכל החובות המשותפים ולכן היה בו ערך ממשי, וכן שבסופו של דבר לא שולמה יותר רבית בגלל זה.

דיון: נראה שיש ריוח בוויתור ועל כל פנים לא פורט היקף נזק בענין הרבית וכל שכן שלא הוכח, ואינו נראה שבזמן הקצר עד מכירת הדירה היו יכולות להיווצר רביות משמעותיות שהיו יכולות לפגוע. הדבר לא מגיע לרמה של התרשלות.

לכן, אין בדבר הוכחה של התרשלות.

7. ויתור על כתובה: התובע לא דרש מבית דין ולא הכניס להסכם הגירושין את ענין הכתובה, שמחויב בו הבעל לפי ההלכה.

התובע נתן שלושה הסברים: א. לאשה היוזמת גירושין לא מגיעה כתובה. ב. לא נהוג בימינו שאשה תגבה כתובתה בזמן שיש הסכם גירושין, שבו הרי היא קבלה דברים ששוים יותר. ג. דעת בתי הדין באופן כללי, וכן נאמר בפירוש שלא לפרוטוקול אב"ד של אותו ההרכב, שאין "כפל מבצעים" דהיינו שאם האשה מקבלת זכויות על פי כללי חלוקה שוויונית, שאינה לפי ההלכה, לא נותנים לה גם את כתובתה.

דיון: טעם א' אינו נכון על פי ההלכה אלא אם כן האשה עשתה משהו שישלול ממנה את קבלת הכתובה. אבל טעמים ב' וג' הם נכונים לפי הנוהג היום בבתי הדין, שנשים בדרך כלל מקבלות זכויות אחרות ממה שמגיע להן על פי הלכה ועל פי הכתובה.

לכן, אין בדבר הוכחה של התרשלות.

סיכום עניין טענת רשלנות המצדיקה פיטורין-

אין ספק כי היו לנתבעת סיבות בגללן היא בחרה להפסיק את העסקתו של התובע, ובוודאי הדבר לא היה כדי לחסוך כסף, מכיון שהיא החליפה אותו בעו"ד שדרש על השלמת התיק סכום זהה למה שהתחייבה לתובע. אולם, בית הדין התרשם, כי אין בדברים אלו הצדקה לפטר בעל מקצוע שהתחיל בעבודתו – ולפי הדברים שהובאו בפני בית הדין – עשה השקעה רצינית ומקצועית ברמה טובה.

לסיכום: מכיוון שיש הסכמה בין הצדדים על כך שהנתבעת שכרה את שירותיו של התובע, ושהתובע החל במלאכתו, לכן מצד הדין מגיע לו שכרו. על הנתבעת שרוצה לפטור עצמה מחיוב תשלום השכר להביא ראיה בכדי להפטר מהתשלום בו היא התחייבה.

הנתבעת העלתה מספר טענות המלמדות, לשיטתה, על רשלנותו של התובע, אך בית הדין לא התרשם כי הוכחה פשיעה של התובע שמצדיקה את פיטוריו, ועל כן אין בסיס לכך שהנתבעת תיפטר מן השכר שהתחייבה בו על פי ההסכם שמכוחו פעלו הצדדים.

גם אם טענות הנתבעת נכונות, הרי שניתן לראותם כחלק משיקול הדעת בתחום הסביר של בעל מקצוע, מה גם שבנושאים אחרים הביא התובע להישגים מסויימים בתיק, כפי שעולה מפרוטוקולי הדיונים שהיו בבית הדין הרבני, ומן ההחלטות שהתקבלו שם.

על כן, בהעדר הוכחה לדברי הנתבעת עלינו לקבל את טענותיו של התובע, שהיו מגובות במסמכים מרובים שהוכיחו את העובדה שהוא אכן שימש כטו"ר של הנתבעת ולא קיבל  את שכר טרחתו.

כמה מן המלאכה נעשתה

לאור האמור לעיל, יש לברר, כמה אחוזים מן המלאכה השלמה נעשו, שכן על עבודה זו יש לתת לתובע את שכרו המלא. במקרים של עבודה דינמית המשתנה לפי המציאות המתפתחת, קשה לתת הגדרות מדוייקות כמה מן המלאכה נעשתה. אינה דומה, כדרך דוגמא, מלאכתו של קבלן שיפוצים, שם בדרך כלל ניתן להעריך בצורה ברורה כמה מהמלאכה נעשתה, למקרה של ייצוג משפטי, שבו נדרשת השקעת מאמץ וזמן רב בלימוד ובהכנת התיק, ובפועל פעמים שהתיק מסתיים בהליך מהיר וזריז ופעמים שהוא נגרר ומתארך למשך זמן רב מאוד.

אולם, לאור הנתונים שנמסרו לבית הדין ניתן לומר, כי אע"פ שהחלק שנותר מן התיק עדיין מתנהל בבית הדין הרבני, הרי שביחס להישגים הנדרשים בתיק גירושין כולל – נראה שרוב רובו של התיק כבר התקיים תחת ניהולו של התובע: הצדדים כבר חתמו על הסכם גירושין; ניתן גט; רוב הרכוש חולק, לרבות חלוקת הזכויות הסוציאליות והקצבאות; גם נושא משמורת הילדים והמדור כבר נעשו, ועוד פרטים נוספים. עיקר מה שנותר 'פתוח' הוא נושא מזונות הילדים, שגם אותו הכין התובע ואף הצליח למנוע את העברתו לבית המשפט, וכן עניין מינוי האקטואר.

לפיכך, בית הדין קובע ש75% ממלאכתו של התובע בוצעה, ועל חלק זה עליו לקבל תשלום מלא, באופן יחסי לתשלום השלם שסוכם בין הצדדים, קרי ל-35,000 ₪ שסוכמו כשכר גלובלי מלא.

תשלום על מה שלא נעשה

עד כה דיברנו על התשלום עבור המלאכה שנעשתה בפועל. בזה הדבר פשוט, שאם הפסקת עבודתו של הקבלן נעשתה ביוזמת בעל הבית – הרי שהוא מחוייב לשלם את שכרו וידו על התחתונה.

אך יש לשאול מה הדין לגבי אותם חלקים שהקבלן לא הספיק לעשות בשל פיטוריו. האם הוא זכאי לתשלום כלשהו על כך, או שמא, כיוון שבפועל הוא לא עשאם - אין לשלם לו דבר?

הגמרא מתייחסת לכך במסכת בבא מציעא עו,ב', שם היא דנה בבעל בית שהזמין מלאכה מן הפועלים, וחזר בו אחר שהפועלים טרחו ובאו למקום העבודה:

במה דברים אמורים - שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.

כלומר, במקום בו הפועל טרח טרחה מסוימת, אך בסופו של דבר המלאכה לא נדרשה ממנו - אומדים כמה אדם היה מוכן לפחות משכרו המקורי עבור עבודתו כדי לשבת בטל ולא לעשות את המלאכה. את הסכום הזה מקבל הפועל, ששבת ממלאכתו ביוזמת בעל הבית ולא נצרך לעשותה.

ויש לדון, האם דברים אלו נכונים גם בעובד המוגדר כקבלן. התייחסות לשאלה זו נמצאת בדבריהם של הפרישה והנתיבות.

שניהם התייחסו לדברי הטור והרמ"א (סימן שלג, ס"ד) שהובאו לעיל. כאמור, כאשר הטור והרמ"א התייחסו לדינו של בעל הבית שחזר בו מן ההסכם מול הקבלן, הם ציינו שבעה"ב מחוייב לשלם עבור העבודה שכבר נעשתה "וידו על התחתונה". בדברים אלה תמהו המפרשים הנ"ל, מדוע לא הוזכר כאן גם שכרו של הקבלן על מה שעדיין לא נעשה? ולמה לא יתחייב לשלם לו כפועל בטל על העבודה שכבר לא נדרשה ממנו?

בתירוץ העניין כתב הפרישה (על הטור, שלג, ס"ק ב') לחלק בין שני מצבים:

המצב הראשון הוא שהקבלן לא יכול היה למצוא עבודה חלופית במקום זו שהובטחה לו ע"י בעל הבית. באופן זה, מלבד מה שבעה"ב מחוייב לשלם את ערך העבודה שכבר נעשתה, הרי שעליו להוסיף ולשלם לו גם על שאר העבודה - כשומת 'פועל בטל'. שהרי הפסידו ב'גרמי', במה שביטלו ממלאכה שכבר התחייב לקבלן שהוא יהיה זה שיעשה אותה. ואולם, בגלל שבסופו של דבר הוא לא היה צריך לטרוח במלאכה בפועל – אין לשלם לו אלא כפועל בטל בלבד.

המצב השני הוא, בקבלן שיכול היה למצוא עבודה חלופית שתמלא את זמנו בעבודה מתגמלת. באופן זה, אין לשלם לו על המלאכה שהוא לא עשה, מכיוון שלא הפסידו בכלום, ואין כאן אפילו 'גרמי' בהפסד המלאכה.

לעומת זאת נראה שהנתיבות (שלג, ס"ק ז) חולק עליו. ולפי דרכו, הקבלן תמיד מקבל את השכר המלא על מה שכבר עשה, ובנוסף מקבל תשלום כפועל בטל על מה שעדיין לא עשה, גם אם הייתה לו מלאכה אחרת לאותן שעות. משום שבניגוד לשכיר שמשועבד למעבידו ולא יכול לקבל שכר על אותן שעות אצל שני אנשים, הרי שהקבלן יכול היה לעשות את שתי העבודות במקביל. ונמצא שביטול העבודה גורם לו להפסד גם אם הוא יכול היה למצוא עבודה אחרת, כי הוא יכול היה לבצע את שתי העבודות במקביל. 

לכן, לשיטת הנתיבות הדברים פשוטים בכל 'קבלן', שהוא זכאי לתשלום כפועל בטל על חלק העבודה שלא הושלם. אמנם נראה שביחס למקרה דנן, גם לדעת הפרישה נראה שצריך לשלם לו כפועל בטל על חלק העבודה שלא הושלם, כי טבעה של מלאכת הטו"ר היא לקבל מספר תיקים במקביל ולעבוד על כולם, ובשל כך פיטורי התובע מהייצוג בתיק - גרמו לו להפסד ממוני. לפיכך, מלבד השכר המלא המגיע לו על המלאכה שעשה, יש להוסיף לו על השאר כמלאכת פועל בטל.

מהו שכר פועל בטל

שיטת הט״ז (סי׳ של״ג) היא ששכר 'פועל בטל' הוא חצי משכר כל המלאכה, וזה לשונו:

כתוב בקובץ ישן היכא דאמרו חכמים דנוטל בפועל בטל היינו חצי השכירות, וכן נמצא בתשובת רש״י וכן מייתי הר״ח א״ז בשם רבינו חננאל, ושוב מצאתי בתשובה שנית וז״ל: מקובלני מרבותי מאי כפועל בטל היינו חצי השכירות

הרב דניאל כ"ץ ("תרופות בשל הפרת חוזה", משפטי ארץ ד: חוזים ודיניהם, עמ' 157) התייחס לנושא זה, והביא את דעת הט"ז והוסיף וכתב:

נחלקו הדעות לגבי הגדרת "פועל בטל" האם מדובר בשיעור קבוע של חצי המלאכה או שהכל לפי העניין ואומדן דעת הדיין וכלשון הרשב"א: "פוחתין לו קצת".

בספר "לקט שאלות המצויות" ח"א עמ' צח' כתב בשם הגר"נ קרליץ שיש סוברים שהוא כמחצית השכר ויש סוברים שהוא כשני שליש השכר, ושהדבר תלוי למעשה בסוג העבודה, שאם זו עבודה שאין בה מאמץ גופני, כגון ללמד או עבודה במשרד משערים בשיעור שני שליש, ואם נחסך ממנו מאמץ גדול - מקבל רק מחצית מהשכר.

היוצא מכל הנ"ל שהגדרת "שכר פועל בטל" היא בכל מקרה לגופו: לפי סוג העבודה, תפקידו של העובד במלאכה זו, וההשקעה הדרושה ממנו כדי לסיימה. נראה במקרה דידן שמדובר בטו"ר שהשקיע כבר הרבה מזמנו על העבודה שלא נעשתה, הרי ש"הרווח" אותו הוא מקבל על כך "שאינו צריך לבצעה בפועל" נמצא ברף הנמוך. מן הצד השני, "נחסכה" ממנו מלאכת כתיבת כתבי בית הדין, הופעה בדיונים וכד' - דבר שדורש זמן ומאמץ, ועוד שעינינו רואות כעת שבפועל נותרה עוד מלאכה לעשות בכל הנוגע לעבודת האקטואר ויתכן ויהיו סיבוכים שידרשו זמן עבודה משמעותי.

לכן, במקרה זה קובע בית הדין כי הוא זכאי לקבל תשלום של חצי (50%) מהשכר המלא שנותר.

חישוב הסכומים

לאור קביעתנו כי 75% מהמלאכה בוצעה, הרי שלגביה זכאי התובע לשכר מלא שהוא 26,250 ₪ (המהווים 75% מ-35,000 ₪).

"השכר המלא" על החלק שלא עשה הוא 25% מ35,000 ₪, שהוא 8750 ₪, ושכר "פועל בטל" שבמקרה זה נקבע למחצית, הינו - 4375 ₪.

העולה מכל הנ"ל הוא שהתובע זכאי לקבל 30,625 ₪ מהנתבעת עבור עבודתו.

מכיוון שהצדדים מסכימים כי התובע כבר קיבל סכום של 4,000 ₪ מהנתבעת, הרי שלנתבעת נותר לשלם לתובע סכום של 26,625 ₪.

האם יש להוסיף מע"מ כשהדבר לא הוזכר במפורש

הצדדים סיכמו שהנתבעת תשלם לתובע 35,000 ₪ עבור כל העבודה. שני הצדדים מודים כי לא הייתה התייחסות בפועל לתוספת של מע"מ על סכום זה. התובע מצידו טוען שהדבר מובן מאליו ומקובל, והנתבעת טוענת שהיה ברור שהסכום שדובר עליו הוא סכום עגול וסופי, ושהיה לתובע לומר לה בפגישה הראשונה כשסיכמו על המחיר- שיש להוסיף על כך תשלום נוסף.

דיון: מכיוון שהתובע הוא זה שמבקש להוציא ממון מהנתבעת - עליו נטל הראיה שאכן סוכם כך, או שיש נוהג מובהק בדבר, וראיה כזו לא הוצגה בפנינו. יתירה מזו, הנוהג המקובל והרגיל בקרב עורכי דין וטוענים רבניים, הוא להחתים על הסכם שכר טרחה. התובע, במתכווין או שלא במתכוון, הגיע לסיכומים בעל פה עם הנתבעת ולא החתים אותה על הסכם שכר טרחה, ועל כן עליו לשאת בתוצאות דבר זה.

עוד יש לומר, כי בבתי המשפט האזרחיים נקבע שיש חזקה שסכום לתשלום שסוכם בחוזה בין צדדים הוא הסכום כולל מע"מ (ע' תיק 80008 של בית דין זה), ויתכן שדבר זה נחשב כמנהג המדינה המחייב.

אי לכך,  תביעתו של התובע לקבל תוספת בסכום המע"מ – נדחית.

טענת הנתבעת למחילה וויתור מצד התובע

אחר פיטוריו פנה התובע אל הנתבעת בדרישה לקבל את שכר הטרחה עבור ההליך. בין הצדדים התנהל משא ומתן, בו היה מעורב פלוני (להלן: "אלימלך") מטעם הנתבעת. בדין ודברים שבין הצדדים סוכם שהנתבעת תשלם לתובע 4,000 ₪. בתאריך 11.10.22 בחול המועד סוכות, באה הנתבעת עם אלימלך למקום הקרוב לביתו של התובע, ושם הועבר לידו הכסף במזומן, ומיד לאחר מכן ביקשה הנתבעת שיחתום על מסמך ויתור על שאר התביעה. התובע סירב, וברח משם כדי להחביא את הכסף, ולאחר מכן חזר למקום.

המחלוקת שבין הצדדים עומדת בדבר השאלה האם הסכמתו של התובע לקבל סכום זה, וקבלתו, מהווה מחילה על שאר התביעות שיש לו בתיק; או שמא מדובר בתרגיל של התובע כדי להשיג לידו כמה שניתן מהנתבעת שסירבה מזה זמן לשלם לו סכום כלשהו, ואין בכך משום מחילה על שאר הסכום אותו תובע כעת התובע בבית הדין.

טענת הנתבעת: ההצעה על סך 4,000 ₪ באה מצדו של התובע; אם הוא היה דורש יותר מכך - הוא היה מקבל את מה שהוא רוצה באותו מעמד. הסיכום היה (בינו לבין אלימלך), שהתובע יקבל את הסכום שסוכם עליו, ומכאן ואילך לא יהיה לו שום תביעה עלי.

טענת התובע: ההצעה ע"ס 4,000 ₪ לא באה מצידי, היא באה אחרי מו"מ עם אלימלך. אני הצעתי תחילה 20-25 א' ₪. באותה העת לא יכולתי לדעת שהנתבעת תודה על עיקרי הסיכום בינינו - על שכ"ט של 35,000 ₪. לכן, הבנתי שכדאי לי לקחת בינתיים את מה שהם מציעים. לכל אורך הדרך נזהרתי במילותיי ומעולם לא אמרתי שלא אתבע את השאר.

דיון:

נאמנות לטעון שהייתה מחילה

הצדדים מודים שהיה ביניהם דין ודברים מוקדם על תשלום מצד הנתבעת. אלא שהם חלוקים בתוכן ההסכמות שהיוו את הרקע לאותו התשלום. הנתבעת טוענת, שהתובע הסכים למחול על שאר החוב אם יקבל את הסכום שסוכם ביניהם, וחזרתו מן הסיכום הייתה רק ברגע שקיבל את התשלום לידיו. לעומתה טוען התובע שמעולם הוא לא הסכים למחול על החוב. אמנם מודה התובע שהוא שמר על עמימות בניסוחים שלו, על מנת לגרום לנתבעת לשלם לפחות חלק מן החוב שיש לה כלפיו.

באופן עקרוני, כאשר ישנן הכחשות בין טענות הצדדים ובהיעדר ראיות מוכיחות לכאן או לכאן הכלל נקוט בידינו שהמוציא מחברו עליו הראיה (ב"ק מו:). עוד כלל נקוט בידינו, שכאשר תביעת התובע נסמכת בעיקרה על הודאת הנתבע יש לנתבע נאמנות בטענות ההגנה, ב'מיגו' שהוא לא היה מודה בעיקר התביעה.

לכן נראה, שאם הנתבעת היתה טוענת על אודות 'מחילה' גמורה שנאמרה על ידי התובע – היא היתה נאמנת בכך, אע"פ שהתובע מכחיש. בנדון דידן, תביעת התובע נסמכת על הודאת הנתבעת שהיה סיכום ביניהם על 35,000 ₪ לכל ההליך. וכיון שהנתבעת עצמה טוענת שהתובע הסכים לוותר על הסכום שמעבר ל-4,000 ₪ היה נראה שהיא נאמנת בזה במיגו שיכלה להכחיש את עיקר ההסכמות על אותם 35,000 ₪.

אמנם, נגד נאמנותה של הנתבעת בדברים שקדמו לפגישת התשלום – התובע טוען עוד, כי אע"פ שהיו רמיזות מצידו על 'סיכום' באופן שיובן מדבריו שהוא מוותר על שאר התביעה – הוא עצמו מעולם לא נתכוון לכך, אלא שרצה להערים עליה ולתפוס ממנה לפחות חלק מן הסכום המגיע לו על פי דין. טענה כזו כשלעצמה לא היינו מקבלים, כי אע"פ שמצאנו טענה מעין זו ביחס להודאת הנתבע שטוען "משטה הייתי בך" (בגמ' סנהדרין כט ע"א ע"ב עיי"ש. ובשו"ע חו"מ סימן פא) – כבר נפסק בשו"ע שאין אומרים טענת 'השטאה' בהודאה ומחילה שנאמרו על ידי התובע (סימן פא סכ"ט ועיי"ש ס"ד, רמ"א סימן לט ס"ג).

אך בנדון שלפנינו נראה שלא כך הם פני הדברים.

ראשית נראה, כי ביחס לכוונת התובע ברגע שקיבל את הכסף לידיו – הצדדים מודים שלא היה בכוונתו לוותר על שאר התביעה. כך עולה בבירור מן התיעודים שהובאו לביה"ד, כי התובע מכחיש את הסיכומים מיד, מבריח את הכסף לביתו, ומתעמת עם הנתבעת ועם אלימלך. הפער בין הצדדים הוא בשיפוט הערכי של אותו אירוע. לטענת התובע פעולותיו לא היו מנוגדות להתחייבות מוקדמת מצידו, ולטענת הנתבעת נראה כי הוא פעל מלכתחילה ברמייה ובחוסר תום לב.

(אמנם, בסיכומי הנתבעת נכתב (סע' 58-59), כי התובע חזר בו 'לאחר קבלת סך 4,000 ₪' וזאת משום שלאחר מכן הוא פנה לקולגות ממשרדו ותוך ייעוץ עימם. טענה זו לא מתיישבת עם המציאות העולה מן התיעודים הנ"ל, והיא גם לא נאמרה בדיון ע"י הנתבעת. מדבריו של התובע בדיון הראשון, נראה כי הייעוץ עם חבריו למשרד קדם לקבלת הכסף, תוך כדי המשא ומתן עם אלימלך).

עוד יש להעיר, כי גם הנתבעת עצמה לא טענה שהתובע אמר לה בפירוש "4,000 ₪ וזה נגמר" (או בלשון מחילה מפורשת אחרת). אלא שכך הובן לה מדבריו, כי הוא חזר והזכיר להם במייל ובשיחות את ה-4,000 שהם חייבים לו, ומכלל הדברים הובן לה שהוא לא תובע ממנה יותר. [יש לציין שרוב השיחות בשלב זה נערכו בין התובע לאלימלך, אבל הנתבעת טוענת שהיא הקשיבה לחלקן בזמן אמת]. אמנם, בתוכן טענה זו גם התובע מודה. לדבריו הוא לא אמר בפירוש "4,000 ₪ ואח"כ אתבע את השאר", וניתן היה להבין מדבריו שהוא לא תובע יותר מ-4,000. אולם לדבריו, מעולם לא נאמר על ידו בפירוש לשון 'מחילה' כמו: "4,000 ₪ וזה נגמר", ומחילה כזו מעולם לא עלתה על ליבו.

לאור הדברים עלינו לדון בשני עניינים: א. איך יהיה הדין אם נאמרה מחילה מפורשת לפני מתן המעות, ובשעת מתן המעות התובע חזר בו מאותה מחילה. ב. בפעולת התובע אם נעשתה כדין.

חזרה ממחילה על תנאי שלא נעשתה בקניין

בשולחן ערוך (חו"מ סימן יב ס"ח) נפסק: "מחילה אינה צריכה קניין". אך דברים אלו אמורים במחילה גמורה וחלוטה, אבל במחילה על תנאי כתבו רבים, שאם לא נעשה מעשה קניין בשעת המחילה – יכול המוחל לחזור בו. כך היא לשון הט"ז בסימן רז סקט"ז: "אף על גב דמחילה אינה צריכה קנין, היינו מחילה ברורה, משא"כ בזה שהיא תלויה, וזה דומה למוחל ע"י פשרנים כמ"ש בסימן יב סעיף ז". וכ"כ הפרישה בסימן רז סק"כ, פת"ש סי' רז סקי"ד, כנה"ג בהגהות הטור סימן רמא סקט"ו. ועוד.

לאור הדברים, אפילו אם נניח שלפני פגישת התשלום היה סיכום מפורש, שהתובע יוותר על שאר התביעה בתנאי שיקבל ממנה 4,000 ₪, הרי הדברים ברורים שבשעת קיום התנאי, עם העברת הכסף לידיו, לא היה בכוונתו למחול על שאר החוב. וכיון שהוא חזר בו מאותה מחילה לפני שנתקיים התנאי – אין למחילתו שום תוקף.

הדברים נראים יותר בנדון שלפנינו, כיון שאין שום תיעוד למחילה ברורה שנאמרה מצד התובע. ואע"פ שהתובעת טענה בכמה אופנים שהסיכום היה על וויתור שאר התביעה מצד התובע, עיקר טענתה לא נשענת על דברים שאמר התובע בפירוש, אלא על מצג השווא שהוא הציג בפניה בחוסר תום לב. 

עשיית דין בערמה

כתוב בשו"ע (חו"מ סימן ד): "יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו, ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו, אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין" מרן השו"ע פוסק בזה כדעת רב נחמן בגמ' (ב"ק כז:), ש'עביד איניש דינא לנפשיה' אפילו 'היכא דליכא פסידא' (וכ"ד הרי"ף ב"ק יב:, הרמב"ם סנהדרין ב-יב, והרא"ש ב"ק ג-ג).

אלא שבצד הדברים השו"ע מניח סייג משמעותי: "והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין". כדברים אלו כתב הרא"ש בפסקיו (שם), וכ"כ הנמוק"י (שם), אור זרוע (ב"ק פ"ג סימן קמה) ועוד. וכן הלכה.

מן המסמכים שהוגשו בפנינו, המתעדים בפירוט פעולות שונות שעשה התובע עבור הנתבעת בהכנת התיק ובייצוגה בפני ביה"ד, נראה שהתובע יכול היה להוציא בבי"ד יותר מ-4000 ₪. שהרי אף אם הצדדים לא היו מסכמים מראש מה יהיה שכר הטרחה של התובע, הוא היה זכאי לקבל תשלום על עבודתו מדין 'נהנה', וגובה התשלום היה לפי הרף הנמוך של השכר המקובל לעבודה כזו. ואשר על כן נראה שתפיסתו באותם 4000 ₪ נעשתה כדין.

עוד יש להעיר, כי בנדון דידן תפיסת התובע לא היתה כרוכה בפעולה אלימה ונזק חבירו. ובאופן זה הדברים קלים יותר, ורבים מן הפוסקים כתבו שבכל כי האי גוונא אינו חשוב 'דין', אלא כ'תפיסה בעלמא' (עי' ברמ"א בסימן ד', מהרי"ק שרש קסא, ש"ך בספר תקפו כהן קטו-קטז ועוד). וכן מבואר בשו"ע (בסימן צז סי"ד): "מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו – מותר למשכנו שלא על פי בית דין וליכנס לביתו למשכנו".

היוצא מכל זה, שטענתה של הנתבעת כי הסכמתו של התובע לקבל את הכסף המזומן מהווה מחילה על שאר תביעתו, נדחית.

הוצאות משפט ואגרת בית הדין

על פי המדיניות ההלכתית של רשת בתי הדין 'ארץ חמדה-גזית', כאשר הצדדים התנהלו באופן הוגן בהליך הדיון המשפטי, כל צד נושא בהוצאות המשפט בעצמו, והצדדים מתחלקים ביניהם בתשלום אגרת בית הדין.

בעיני בית הדין ניכר כי לתביעתו של התובע היה בהחלט מקום, ואכן היא התקבלה ברובה. ומן הצד השני, הגם שהיה על הנתבעת לשלם לתובע את שכרו בזמן, ניכר היה שהיא מאמינה כי הצדק עמה, גם אם הדברים לא הוכרעו לטובתה. אי לכך, ובהתאם למדיניות בית הדין, הצדדים יתחלקו בתשלום אגרת בית הדין שווה בשווה.

התובע שילם 750 ₪ כאגרה לבית הדין על תביעתו, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובע חצי מסכום זה, כלומר- 375 ₪.

החלטות

על הנתבעת לשלם לתובע סכום של 26,625 ₪, להשלמת שכר הטרחה המגיע לו על עבודתו, וזאת תוך 45 יום (בגלל ימי החגים שבתוך התקופה) מתאריך מתן פסק דין זה.

כל צד ישא בהוצאות המשפט של עצמו, ואגרת בית הדין תחולק בין הצדדים. על כן על הנתבעת ללשלם לתובע עוד 375 ₪, נוסף על הסך המוזכר בסעיף 1. גם סכום זה ישולם בתוך 45 ימים מיום מתן פסק דין זה.

ניתן לערער על פסק דין זה, תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, על פי סדרי הדין המופיעים באתר בית דין ארץ חמדה.

פסק דין ניתן ביום א' כד באלול תשפ"ג (10.09.2023)

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום

______________

הרב עוז מורנו

______________

הרב דניאל מן, אב"ד

______________

הרב אסף הר נוי