בס"ד, י"ב בתשרי תשפ"ד

27 בספטמבר 2023

תיק מס' 83038-3

פסק דין

בעניין שבין

לבין

התובע

הנתבע

רקע

התביעה עסקה בחיובים שונים שבין משכיר ושוכר של בית דפוס. התיאור העובדתי המדויק מופיע בפסק הדין שנתנו בתאריך ז' בתמוז תשפ"ג (26 ביוני 2023).

הנתבע הגיש ערעור על פסק הדין, וביום כ"ז באלול תשפ"ג, (13 בספטמבר 2023) בית הדין לערעורים דחה את הערעור.

אומנם בית הדין לערעורים העיר כי קיים נושא אחד שמופיע בכתב התביעה, ונידון בבית הדין, אך אין התייחסות אליו בפסק הדין: פינוי אולם בית הדפוס (להלן, האולם) על ידי הנתבע בגמר השכירות. לטענת התובע, הנתבע לא פינה את כלל הציוד שלו והשאיר את האולם מלוכלך מאד, והוא הציג תמונות לשם הוכחת טענתו. התובע דרש את ניקיון המקום, אף שלא קצב תביעה זו בסכום כספי. לטענת הנתבע, הוא פינה את הציוד שהיה ביכולתו לפנות. לדבריו, מכונות של התובע חסמו את המעבר ומנעו ממנו לפנות את כלל הציוד. הנתבע לא השיב על הדרישה לניקיון המקום.

בית הדין לערעורים ביקש שנשלים את פסק הדין ונתייחס לטענה זו. לאחר שליחת פסק הדין של בית הדין לערעורים, שלח הנתבע (המערער) הודעה על כך שהוא תמה מדוע בית הדין לערעורים לא התייחס לשני ההסכמים שהוא שלח במסגרת הערעור. בתגובה לכך הוציא בית הדין הודעה לצדדים בה הוא כתב: "הערתו של המערער תועבר לבית דין קמא, שיחליט האם וכיצד להתייחס אליה".

במסגרת החלטה זו נתייחס לשתי הנקודות הללו.

פינוי המקום על ידי הנתבע בגמר השכירות

כאמור, התובע דרש את ניקיון האולם, אך לא קצב תביעה זו בסכום כספי. נסביר מדוע לא הייתה התייחסות בפסק הדין לניקיון האולם.

כשלושה שבועות לאחר הדיון ביום 19.3.2023 בית הדין שלח לצדדים את ההודעה הבאה: "אב בית הדין מעוניין לקיים סיור בבית הדפוס יחד עם שני הצדדים". באותו יום התקשר התובע למזכירות בית הדין, והודיע שהאולם ריק וכי אין טעם לבצע את הסיור. כלומר כבר שלושה שבועות לאחר הדיון התמלאה למעשה בקשתו של התובע והמקום פונה, ומכיוון והתובע לא תבע פיצוי כספי על הפינוי - לא היה צורך להתייחס לכך בפסק הדין.

נוסיף ונאמר כי ביום 20.3.2023 שלחנו לשני הצדדים טבלה עם סיכום טענות התובע ותגובת הנתבע. בהודעה כתבנו: הצדדים רשאים לשלוח למזכירות בית הדין הערות על סיכום הטענות. אם יש טענה שנשמטה או שלא סוכמה נכון וכו'. בטבלה זו לא כללנו את תביעת הניקיון, כי להבנתנו בשלב זה היא בוצעה ולא הייתה תביעה כספית. התובע שלח מספר הערות הבהרה על הטענות המופיעות בטבלה, אך לא שלח כל הערה על כך שבטבלה לא מופיעה התביעה על הניקיון.

מעבר לכל האמור נציין כי התובע כלל לא ערער על פסק הדין ולא תבע פיצוי כספי על ניקיון (עיינו גם בדברי הרמ"א בסימן יז סעיף יב ובדברי נושאי הכלים שם),

ומשכך אנו קובעים כי לא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין הניקיון.

 התייחסות להערת הנתבע

הנתבע (המערער) תמה מדוע בית הדין לערעורים לא התייחס לשני ההסכמים שהוא שלח במסגרת הערעור.

ראשית נעיר כי בית הדין לערעורים התייחס לכך באמירה הבאה:

גם אם נקבל את טענות המערער במלואן, הרי שלדעת המיעוט יש לחייב את המערער במלא התשלום מסיבה אחרת, והיא שהחוק הוא שהטיל חיובים אלו על המחזיק העיקרי בנכס, והוא המערער. המערער לא ערער על נימוקי המיעוט. היות והרוב הסכים לנימוקי דעת המיעוט הרי שיש לדחות את טענת המערער בנקודה זו.

כלומר החיוב בארנונה מוטל על המחזיק העיקרי בנכס בפועל, ומכיוון שהנתבע החזיק בפועל ברוב שטח הנכס, על פי ההסכם וגם בפועל, הוא יוגדר "המחזיק" בנכס ויתחייב לשלם ארנונה, ומיסי ועד בית. ההיגיון בכך הוא שלגבי כל נכס יחיד ידון נציג יחיד מול הרשויות, זו גם ההתנהלות המשפטית המקובלת לגבי ארנונה.

האדם שנחשב למחזיק בנכס חייב בתשלומי הארנונה. המחזיק הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס... זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר...". (ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד לט(3) 341 (1985) – אומץ בפסקי דין רבים). כאמור, במקרה שלנו נראה שהנתבע הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס.

עוד נעיר כי ההסכם משנת 2019 היה לעיני בית הדין, וקיימת לגביו התייחסות מפורטת בפסק הדין.

לגבי ההסכם משנת 2018 – לא ניתן להוכיח ממנו לכאן או לכאן, ולכן אין בו בכדי לשנות את ההחלטה.

הנתבע טען גם שמדובר בשכירות סתם ולא בשכירות קצובה בזמן. על כך יש לומר, שגם אם אכן מדובר בשכירות סתם – הדין לא ישתנה לטובתו, כי מדובר בשכירות עסק (בית דפוס), ובשכירות עסק פסק בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן נב), שיש לתת הודעה מוקדמת למשכיר על פינוי שנים עשר חודש מראש, כפי הלכת המשנה (בבא מציעא קא ע"ב): "ובחנויות, אחד עיירות ואחד כרכים - שנים עשר חדש". וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן שיב סעיף ו).

אומנם הרב אלישיב (מובא בספר עמק המשפט שכירות סימן ד ס"ק ד) פסק, שבזמנינו לא נהוג לתת אשראי ללקוחות למשך שנה, אלא מקסימום האשראי הוא לשלושה חודשים, לכן היום תקופת ההודעה המוקדמת בשכירות עסק היא שלושה חודשים לפני סיום השכירות. ועיינו בפסק דין ארץ חמדה גזית מס' 74091 שכתבו:

לסיכום הדברים, נראה שפרק הזמן המקובל והסביר להתראה הוא שלושה חודשים. נתון זה עולה מספרי הפוסקים ומחוק המדינה.

על פי זה היה על הנתבע לשלם לתובע על שלושה חודשי הודעה מוקדמת.

לסיכום: אין בשני ההסכמים ששלח הנתבע בכדי לשנות את פסק הדין.

החלטות

הנתבע חייב לשלם לתובע סך 32,607 ש"ח על פי הפירוט הבא:

סך 16,400 ש"ח בתוספת מע"מ - בתמורה לרכישת מכונות דפוס.

סך 7,700 ש"ח - עבור תשלום שכירות לחודשיים.

סך 1,540 ש"ח - עבור תשלום וועד בית לחודשיים.

סך 6,592 ש"ח - עבור תשלום ארנונה לחודשיים.

סך 375 - השתתפות בתשלום אגרת בית הדין.

אין חיוב בפיצוי כספי על הניקיון.

יש לבצע את התשלומים הנ"ל עד לתאריך ז' חשוון תשפ"ד, 22.10.23.

לאחר שהתובע יקבל את התשלומים הנ"ל, יהיה עליו להוציא לנתבע חשבונית נוספת על סך 13,600 ש"ח, בגין התשלום עבור המכונות. בנוסף, לאחר הסדרת החוב יהיה על התובע לסיים לרשום את חשבון החשמל על שמו או על שם השוכר החלופי, וזאת בתוך שבוע לאחר קבלת התשלומים הנ"ל.

לאור העובדה שמדובר בהשלמת פסק דין ובהתחשב בחגים, ניתן לערער רק על ההחלטה שלא יהיה פיצוי על הניקיון, עד לתאריך ל' תשרי תשפ"ד, 15.10.23.

פסק הדין ניתן ביום רביעי י"ב בתשרי תשפ"ד, 27 בספטמבר 2023

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב שי ויסבורט

_______________

הרב ישועה רטבי, אב"ד

_______________

הרב אבי קלמנטינובסקי