בס"ד, ז' בתמוז תשפ"ג

26 ביוני 2023

תיק מס' 83038

פסק דין

בעניין שבין

לבין

התובע

הנתבע

רקע

לפני עשרות שנים התובע הקים יחד עם בנו בית דפוס בירושלים. הנתבע בתקופה זו היה עצמאי שהביא עבודות הדפסה לבית הדפוס, וכך נוצר הקשר הראשוני בין הצדדים. בשנת 2001 בן התובע נסע לחו"ל, ולפני נסיעתו הוא ביקש מהנתבע שיהיה אחראי על העסק. הנסיעה הייתה אמורה להיות קצרה, אך למעשה, מסיבות שונות, בן התובע נשאר בחו"ל, והנתבע נכנס לעבודה בבית הדפוס, כאשר ההבנה הייתה שאת הרווחים מהעבודות שהנתבע מביא יקבל הנתבע. לדברי התובע, במהלך היות העסק בבעלות בן התובע, העסק צבר חוב בסך 120,000 ש"ח לספקים ולבנקים.

בשנת 2005 הצדדים פנו לבעלים של בית דפוס אחר, שיסייע להם להגיע להסדר, כיצד להתנהל בבית הדפוס. להלן הנקודות המרכזיות מההסדר:

הנתבע ישלם את החובות הישנים של העסק, ומאידך גם יקבל את הרווחים הישנים שהיו לעסק. כלל הרווחים וההפסדים שיהיו משלב זה, שייכים לנתבע.

האחריות על תפעול העסק וניהול העובדים היא על הנתבע, והוא רשאי לעשות בעסק כרצונו. התובע לא יתערב לנתבע בניהול העסק.

התובע מחזיק בזכויות של הנכס, כמו כן מכונות הדפוס שייכות לתובע. הנתבע ישלם לתובע 2,500 ש"ח לחודש דמי שכירות עבור השימוש במבנה ובמכונות הדפוס.

הנתבע ישלם את כל ההוצאות של בית הדפוס - כולל דמי ניהול, מיסים, ארנונה וכל הוצאה אחרת שיש לבית הדפוס.

ביום 1.1.2006 הצדדים חתמו על הסכם שכירות לשני שליש מהאולם (להלן "הסכם השכירות הראשון") לתקופה קצובה החל מיום 1.1.2006 וכלה ביום 31.12.2007. לנתבע – השוכר – ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות בחמש שנים נוספות. דמי השכירות החודשיים היו על סך 500$ בתוספת מע"מ. הצדדים הסכימו שדמי השכירות יהיו צמודים לשערו היציג של הדולר האמריקאי, כפי שיהיה בעת התשלום. בסעיף 9 להסכם זה נקבע, שהנתבע ישלם את כל ההוצאות החלים על המושכר, כגון ארנונה תשלום ועד בית וכו', למעט מס רכוש.

התובע מתמחה בתיקון מכונות דפוס (התובע רוכש מכונות מקולקלות ולאחר שמתקנם היה מוכר ברווח). את המכונות התובע היה מביא לבית הדפוס, ומניחם בשליש מהאולם שלא הושכר לנתבע.

ביום 31.12.2012 הצדדים חתמו על הסכם שכירות בלתי מוגנת, לתקופה קצובה של 12 חודשים, החל מיום 1.1.2013 וכלה ביום 31.12.2013. (להלן "הסכם השכירות השני"). לשוכר ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות לעוד שנים עשר חודשים. על פי הסכם השכירות השני, דמי השכירות היו על סך 3,300 ש"ח בתוספת מע"מ לחודש. גם בהסכם זה נקבע (סעיף 7), שהנתבע ישלם את כל ההוצאות החלות על המושכר, כגון ארנונה תשלום ועד בית וכו'. בהסכם זה נקבע, כי סעיף 7 הינו סעיף יסודי ושורשי להסכם זה.

ביום 8.2.2013 הצדדים חתמו על הסכם מכירת מכונות דפוס שהיו שייכות לתובע, ובהסכם זה הנתבע התחייב לשלם 80,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הצדדים הסכימו כי במועד החתימה על ההסכם, הנתבע ישלם סך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ; כחודשיים לאחר מכן, הנתבע ישלם עוד 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ; וכעבור עוד כחודשיים, הנתבע ישלם את התשלום האחרון בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

בהסכם נכתב במפורש, שמדובר במכונות שנמצאות במצב משומש. בסוף ההסכם נכתב: "צד ב (שם הנתבע) בדק את המכונות, ואין לו שום טענות, והכל לשביעות רצונו".

בחודש ספטמבר 2022 הנתבע עזב את המקום. מכר את המכונות ואת המוניטין בכ-100,000 ש"ח וסגר את העסק.

טענות התובע

א)- חוב ממכירת מכונות הדפסה - מכונות הדפוס נמכרו לנתבע בסך 80,000 ש"ח בתוספת מע"מ, לנתבע נותר לשלם סך 16,400 ש"ח. (הנתבע שילם קצת לאחר החתימה על הסכם המכירה סך 50,000 ש"ח, לאחר מכן התובע בנה גלריה, והנתבע שילם לפועלים של התובע סך 13,600 ש"ח, כך שנותר לנתבע לשלם לתובע עוד 16,400 ש"ח עבור רכישת מכונות ההדפסה). התובע טען, שהמכונות היו שוות יותר מ- 200,000 ש"ח. התובע ביקש להדגיש, שהנתבע לא שילם תשלום עבור שימוש במכונות 13 שנים, אלא רק עבור שכירות המקום.

ב)- תיקון מכונת דפוס - בשנת 2016 התובע תיקן את אחת ממכונות הדפוס של הנתבע. התובע מבקש לחייב את הנתבע בגין התיקון בסך 10,000 ש"ח. התובע ביקש להדגיש, שהנתבע לא שילם לתובע 16 שנים עבור הטיפול במכונות.

ג)- תשלום על ג'אקט - ג'אקט זהו חתיכת ברזל בגודל 50 על 70 ס"מ, שמלבישים על המכונה. הסכינים שבמכונה נוגעים בג'אקט ושוחקים אותו. התובע טוען שהנתבע לקח לו ג'אקט בשווי 1,000 ש"ח.

ד)- תשלום על מתקן הרמה - התובע הכין לנתבע מתקן הרמה שמשמש כעין מנוף. התובע מבקש לחייב את הנתבע בגין הכנת המתקן בסך 1,000 ש"ח.

ה)- בקשת סליחה - התובע מבקש לחייב את הנתבע שיתנצל בפניו על כך שהנתבע האשים אותו שהוא (התובע) לקח לנתבע מכונת שרינק.

ו)- דמי שכירות - התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור חודשיים. הסכם השכירות היה עד לסוף דצמבר 2022, אך הנתבע עזב את המקום ארבעה חודשים לפני סוף התקופה. התובע בדיון הוסיף, שהוא לא תובע עבור חודש דצמבר, כי בחודש זה הוא הצליח להשכיר את המקום לשוכר חלופי. בכתב התביעה התובע ביקש לחייב את הנתבע בשלושה חודשי שכירות, אך בדיון התובע אמר, כי הוא מבקש לחייב את הנתבע רק על חודשיים דמי שכירות (ספטמבר-אוקטובר 2022), כי בהסכם בעל פה הם הסכימו שהנתבע יוכל לצאת מהמקום לאחר חודשיים הודעה מראש. התובע הוסיף, שהנתבע עזב את המקום בלי לסדר, "השאיר דיר חזירים, מטבח מלוכלך, שירותים נוזלים אסלה מה לא". תשלום דמי השכירות היה בסך 3,850 ש"ח לחודש, ולפיכך התובע מבקש לחייב את הנתבע בגין סעיף זה בסך 7,700 ש"ח.

ז)- תשלומים שוטפים על החודשיים שהנתבע עזב את המקום - התובע מבקש לחייב את הנתבע לשלם עבור תשלומי וועד הבית וארנונה, שהנתבע היה אמור לשלם לפי ההסכם, אך הוא שילם רק עד החודש השמיני, כך שלדבריו על הנתבע לשלם סך 8,132 ש"ח בגין החיובים הבאים: א)- תשלום לוועד הבית בסך 770 ש"ח לחודש (התשלום כולל בתוכו 542.9 ש"ח לחודש עבור אחזקה, ו- 114.8 ש"ח לחודש עבור קרן פחת, ותוספת מע"מ), סך הכל לחודשיים: 1,540 ש"ח. ב)- תשלומי ארנונה - התובע שלח טופס חיוב ארנונה שבו יש חיוב בסך 13,184.29 ש"ח על ארבעת החודשים האחרונים של שנת 2022. התובע מבקש לחייב את הנתבע על חודשיים שהוא עזב את המקום ללא הודעה מוקדמת. על פי הטופס ששלח התובע יוצא, שעל חודשיים אלו הנתבע חייב לשלם סך 6,592 ש"ח. (מעוגל).

ח)- החזרת גופי תאורה - התובע מבקש לחייב את הנתבע להחזיר את גופי התאורה, שהוא לקח איתו עם עזיבתו את המקום.

טענות הנתבע

הנתבע טען שבכל ההסכמים נכתב, שהוא שוכר רק שני שליש מהאולם, כך שהיה עליו לשלם רק שני שליש מהארנונה ומתשלום ועד הבית, אך לאורך השנים הוא שילם גם את החלק של התובע. לדברי הנתבע, הסיכום ביניהם היה, שהוא ישלם הכל ויקבל מהתובע החזר על חלקו, משום שיש הנחה בארנונה להפעלת בית דפוס. מדובר בעשרות אלפי שקלים שהצטברו עם השנים, ולפיכך יש לקזז את החוב שלו מהחוב של התובע. הנתבע הוסיף, שהם חתמו על הסכם כמעט כל שנה.

הנתבע טען, שבמשך עשר שנים, הוא שילם על חלקו של התובע סך 40,000 ש"ח עבור הארנונה, ועוד סך 22,324 ש"ח לוועד הבית. ולפיכך הוא מבקש לקזז סכומים אלו מחובו עבור מכירת המכונות.

עוד טען הנתבע, שהוא שילם לקרן הפחת סך 115 ש"ח לחודש, כך שבמשך עשר שנים הוא שילם סך 14,400 ש"ח. תשלום זה הוא על שיפוצים של הבניין. תשלום מסוג זה אמור להיות מוטל על התובע (המשכיר) ולא על הנתבע (השוכר). הנתבע הגיש בדיון מסמך מהחברה הכלכלית, שמעדכנת שהיא תשדרג את מערכת אספקת המים מכספי קרן הפחת.

עוד טען הנתבע, שבימים אלו התובע השכיר את כל האולם בסך 6,000 ש"ח לחודש. ובהתחשב בכך שמחירי השכירות עלו לאחרונה, הרי שמחיר של 3,850 ש"ח לשני שליש מהמקום אינו מחיר זול אלא מחיר סביר עבור שני שליש משטח האולם ששכר הנתבע.

להלן התייחסות הנתבע לסעיפי התביעה:

א)- חוב ממכירת מכונות הדפסה - הנתבע מודה שנותר סכום זה שלא שולם, אך לטענתו הוא סיכם בעל פה עם התובע, שסכום זה יקוזז מתשלום שליש מדמי הארנונה וועד הבית המוטלים על התובע. עוד הוסיף הנתבע, שהתובע הוציא לו חשבונית רק על הסך הראשוני שהוא שילם (50,000 ש"ח) עבור מכונות ההדפסה, ולא על שאר הסכום, ובגלל זה כעת כשהוא מכר את המכונות בסך 100,000 ש"ח, הוא נאלץ לשלם למס הכנסה 25% על הרווח. הנתבע מבקש שהתובע יוציא לו חשבונית על סך 13,600 ש"ח ששילם על המכונות. לגבי טענת התובע על כך שהוא לא שילם על השימוש במכונות - ענה הנתבע, שבשלב הראשון גם ביתו של התובע עבדה בעסק, ובנוסף הצדדים הגיעו להסדר עם בעל בית הדפוס העיר העתיקה שהסדיר נושא זה.

ב)- תיקון מכונת דפוס - הנתבע טוען שעם רכישת מכונות הדפוס, הוא קיבל הבטחה מפורשת מהתובע, שהוא יהיה אחראי על המכונות, וידאג לתקן אותן. (הבטחה בעל פה ללא תיעוד). בשנת 2011 העסק עבר לאולם בקומה למטה, ובמהלך המעבר המכונה נפגעה, והתובע תיקן את המכונה כחלק מהאחריות שהוא נתן. התובע הגיב, שלא יתכן שהמכונה ניזוקה בשעת המעבר, כאשר הנתבע הסכים לרכוש את המכונה בשנת 2013.

ג)- תשלום 1,000 ש"ח על ג'אקט - הנתבע טוען שמידי פעם התובע היה מבקש ממנו שיבצע עבודות דפוס (500 פנקסים, כרטיסי ביקורת, עלונים לבתי כנסת). הנתבע טוען שהתובע נתן לו את הג'אקט, לטענתו התשלום לכך היה בהתקזזות על עבודות הדפוס שהוא ביצע לתובע. הנתבע עוד טוען שהג'אקט לא שווה אלף ש"ח, אלא רק 300-400 ש"ח. לאחר הדיון הנתבע שלח למזכירות בית הדין, שהוא רכש בעירו ג'אקט בעלות של 280 ש"ח, וכן הוא רכש מהודו ג'אקט בעלות של 225 ש"ח.

ד)- תשלום 1,000 ש"ח על מתקן הרמה - הנתבע טוען שהמתקן היה חלק מהתיקון של המכונה שנעשה ב-2016, ואת התשלום למתקן (700 או 800 ש"ח) הוא שילם ישירות לעובד שהביא את המתקן.

ה)- בקשת סליחה - הנתבע טוען, שהפניה לתובע נעשתה בעקבות היעלמות מכונה אחת, ושיחה עם אדם שלישי שאמר שהתובע החליט שמכונה אחת מקולקלת. (פרוט' עמ' 8 שו' 13-17).

.ו)- דמי שכירות - הנתבע טוען, שהוא שוחח עם התובע טלפונית חודשיים קודם, ואמר לו שהוא מעוניין לעזוב את המקום. הנתבע שאל את התובע אלו דברים ניתן לזרוק ומה להשאיר. לטענת הנתבע הוא פינה מה שהיה יכול, אך מכונת דפוס אחת שלו נשארה במקום, כי לא הייתה אפשרות לפנות אותה בגלל שמכונה אחרת של התובע חסמה את המעבר. לטענתו שאר המכונות שנותרו במקום אלו מכונות של התובע. מכיוון שהנתבע טוען שהוא יידע את התובע על העזיבה, לפיכך הוא לא חייב לשלם דמי שכירות על חודשיים אלו, וכן הוא לא חייב לשלם את התשלומים השוטפים (ארנונה וועד הבית וכו') על זמן זה.

ז)- ארנונה וועד הבית - כאמור הנתבע טוען שהוא לא אמור לשלם על חודשיים אלו, כי הוא יידע את התובע. הנתבע עוד טוען כנגד הסכום שהציג התובע סך של 6,592.145 ש"ח על חודשיים ארנונה. הנתבע העביר לבית הדין מסמך שבו נכתב, שחיוב הארנונה החודשי היה רק סך 1,166.36 ש"ח לחודש עבור ארנונה.

ח)- החזרת גופי תאורה - עם בניית הגלריה - אולם הדפוס הוחשך. לטענתו נשארו במקום שני פלורוסנטים ישנים שלא האירו את האולם. לכן הנתבע התקין שני פרוז'קטורים בעלות של 1,000 ש"ח לכל פרוז'קטור. לפני שהוא עזב הוא פירק ולקח את הפרוז'קטורים שהתקין.

תגובת התובע

תשלום ארנונה וועד בית על שליש האולם - התובע טוען שהוא השכיר לנתבע את המקום במחיר מאוד זול, בגלל סיכום מפורש, שהנתבע ישלם את כלל הוצאות הארנונה וועד הבית, שכוללים בתוכם את דמי הפחת. בהסכם נקבע שיש לתובע שליש מהאולם בו הוא רשאי להניח מכונות דפוס שלו, אך למעשה מדובר על כעשרים מטרים בלבד (מתוך 133 מ"ר לפי חשבונית וועד הבית). התובע הוסיף, שהוא יכול היה להשכיר את המקום בכ- 6-7 אלף ש"ח לחודש, אך הוא השכיר בכמעט חצי מחיר, בגלל שהם סיכמו שהנתבע ישלם על הארנונה וועד הבית.

פגיעה במכונת הדפוס במהלך המעבר - התובע טוען (קובץ שנקרא: "תגובות התובע לטבלה סיכום התביעות") שהעברת המכונה הייתה בשנת 2006, אילו הייתה פגיעה במהלך המעבר - המכונה לא הייתה מתפקדת וודאי שלא הייתה פועלת במשך שנים כה רבות לאחר המעבר. תיקון המכונה היה בשנת 2016, ולדבריו לא ניתן לקשר בין המעבר שהיה בשנת 2006, לבין תיקון המכונה שהיה כעשר שנים לאחר מכן.

הוצאת חשבונית על סך 13,600 ש"ח עבור המכונות - הנתבע העביר את הכספים הללו לפועלים שבנו את הגלריה, כך שהיה עליו לבקש מהם להוציא חשבונית. בנוסף, הנתבע חייב לו עוד 16,400 ש"ח על המכונות, ולא מגיעה לו חשבונית כל עוד והוא לא משלם את חובו.

תשלום על מתקן הרמה - התובע מכחיש שהנתבע שילם על מתקן זה.

ביטול תביעה על הג'אקט - לאחר הדיון, התובע שלח למזכירות בית הדין, כי הוא החליט לבטל את התביעה על הג'אקט. התובע ציין שמדובר במכשיר אורגינלי מגרמניה שעולה יותר, אך הוא לא מעוניין להתווכח עם הנתבע על מחיר הג'קט, והוא מעדיף לבטל את התביעה על כך.

נושאי הדיון

חוב ממכירת מכונות הדפסה.

דיון בטענת הנתבע על קיזוז בתשלום.

תשלום על תיקון מכונת דפוס ועל מתקן הרמה שהכין התובע.

תשלום על הגאקט, ותשלום על העבודות שביצע הנתבע.

תשלומים על התקופה שהנתבע עזב את המושכר.

החזרת גופי תאורה.

בקשת הצדדים לאחר הדיון.

בקשת התנצלות.

חוב ממכירת מכונות הדפסה

הנתבע רכש מהתובע מכונות דפוס בסך 80,000 ש"ח. הנתבע הודה בדיון (פרוטוקול עמוד 6 שורה 27, וכן בעמ' 7 שורה 9 ואילך), שהוא לא סיים לשלם סכום זה, ולכן חלה עליו החובה לסיים את יתרת התשלום בסך 16,400 ש"ח, בגין רכישת מכונות הדפוס כפי שנקבע בהסכם, ככל חוב שמוטל על החייב לפרוע.

החיוב של הנתבע הוא ברור וודאי, חיוב שנובע כתוצאה מרכישת מכונות דפוס, על פי הסכם שמחייב את הצדדים. כן גם קיימת הודאת בעל דין על יתרת החוב, והודאת בעל דין חשובה כמו עדות של מאה עדים (מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב).

אומנם הנתבע טען שהתובע חייב לו סכום כסף גדול יותר, בגלל שהוא שילם עבור התובע תשלומי ארנונה וועד הבית על שליש האולם השייך לתובע. על טענה זו של הנתבע - נדון בפרק הבא של פסק הדין.

לסיכום: הנתבע חייב לשלם לתובע סך 16,400 ש"ח בתוספת מע"מ, בתמורה לרכישת מכונות דפוס.

דיון בטענת הנתבע על קיזוז בתשלום

הנתבע טען שבכל ההסכמים נכתב שהוא שוכר רק שני שליש מהאולם, כך שהיה עליו לשלם רק שני שליש מהארנונה ומתשלום ועד הבית, אך לאורך השנים הוא שילם גם את החלק שהיה על התובע לשלם. מדובר בעשרות אלפי שקלים שהצטברו עם השנים, ולפיכך יש לקזז את החוב שלו מהחוב של התובע. עוד מבקש הנתבע, לקזז את כלל תשלומי הפחת שלטענתו הוא לא אמור לשלם. לעומתו, התובע טוען, שבהסכם נכתב, שהנתבע ישלם את הארנונה וועד הבית ושאר ההיטלים שיש על האולם הכוללים גם את תשלומי הפחת.

דיון: הצדדים נחלקו בפרשנות ההסכם, האם ההסכם מחייב את הנתבע במלוא תשלומי הארנונה ותשלומי ועד הבית כולל דמי פחת, או שההסכם מחייב את הנתבע לשלם רק שני שליש מתשלומי הארנונה וועד הבית, כי הנתבע שכר רק שני שליש מהאולם, וכן האם הנתבע לא צריך לשלם על דמי הפחת.

בכדי לענות על שאלה זו, בית הדין בחן את הנקודות הבאות: 1)- הסכמים שנערכו בין הצדדים. 2)- בחינת ההסדר שנעשה דרך בעל דפוס העיר העתיקה. 3)- התנהלות הצדדים במשך כל השנים בהן הם עבדו בשיתוף פעולה. 4)- דיון הלכתי.

בנושא זה הייתה מחלוקת בין הדיינים על ניתוח הנסיבות, אך לא הייתה מחלוקת על התוצאה של פסק הדין. בכל עניין שהייתה עליו מחלוקת, תיכתב בהתחלה דעת שני הדיינים המהווים את רוב בית הדין, ולאחר מכן דעת הדיין היחיד, המהווה דעת מיעוט.

בחינת ההסכמים שנערכו בין הצדדים

הצדדים חתמו על מספר הסכמים. בית הדין ביקש משני הצדדים מספר פעמים להגיש כל ההסכמים שנערכו בין הצדדים. הצדדים הגישו ארבעה הסכמים. להלן דיון בהסכמים שהוגשו למזכירות בית הדין.

א) הסכם ראשון - בהקדמה להסכם הראשון מיום 1.1.2006 נכתב (ההדגשות לא במקור):

הואיל: והמשכיר הינו המחזיק הבלעדי ובעל הזכויות היחיד בשלמות של אולם בנין 7... להלן: "המושכר".

והואיל: והמשכיר מעוניין להשכיר שני שלישים מהאולם/מבנה המושכר.

בסעיף 9 להסכם נקבע (ההדגשות לא במקור):

השוכר ישלם במשך תקופת השכירות את כל ההוצאות והתשלומים החלים על המושכר כגון ארנונה כללית, מים, חשמל, ועד בית וכן כל מס או אגרה או היטל ותשלומי חובה אחרים החלים על המושכר למעט מס רכוש.

דעת הרוב - בהקדמה הראשונה להסכם מוגדרים המושגים. בהקדמה זו נקבע, כי כל האולם מוגדר בשם: "המושכר", כך שבכל עת שנראה בהסכם את המילה: "המושכר", נבין כי מדובר על כלל האולם, ולא רק על שני שליש מהאולם. לאור זאת, כאשר נקבע בסעיף 9 להסכם, כי הנתבע ישלם את כלל ההוצאות והתשלומים החלים על המושכר - הכוונה לכלל התשלומים החלים על האולם במלואו. סעיף זה קובע בצורה מפורשת ומורחבת, כי כל ההוצאות והתשלומים ואף כל מיסים (למעט מס רכוש), אגרות, היטלים ותשלומי חובה - כל אלו חלים בצורה מלאה על הנתבע.

בהקדמה השנייה להסכם נקבע, כי הנתבע שוכר שני שליש מהאולם, כלומר יש לו זכות שימוש רק בשני שליש מהאולם, כאשר לתובע יש זכות שימוש בשליש מהאולם. יחד עם זאת סעיף 9 קובע שכלל התשלומים על האולם יחולו על הנתבע.

להלכה הוכרע (בסימן טז סעיף ב, בסימן עא סעיף ג, בסימן רכה סעיף ה, בסימן שטו סעיף ב, ובאבן העזר סימן קיב סעיף י), שכל תנאי וסיכום שנעשה בין הצדדים קביל. לפיכך יש תוקף הלכתי לסיכום שנעשה בין הצדדים שקובע, שזכות השימוש שיש לנתבע היא רק על שני שליש מהאולם; וכן שתשלומי הארנונה, ותשלומי ועד הבית כולל דמי הפחת, חלים במלואם על הנתבע.

ב) הסכם שני - בהסכם השני מיום 31.12.2012, נקבע בהקדמה הראשונה שכלל האולם מוגדר כמושכר:

הואיל: והמשכירים הם המחזיקים הבלעדיים ובעלי הזכויות היחידים בשלמות של האולם בבנין 7... להלן "המושכר".

והואיל: והמשכיר מעונין להשכיר שני שלישים מהאולם.

בסעיף 7 להסכם זה נקבע:

השוכר ישלם במשך תקופת השכירות את כל ההוצאות והתשלומים החלים על המושכר כגון ארנונה כללית. מים, חשמל, ועד בית...".

בסעיף 14 להסכם זה נקבע, כי סעיף 7 נחשב לסעיף יסודי: "סעיפים... 7 ...הינם תנאים עיקריים מהותיים ושורשים בחוזה זה".

ג) הסכם שלישי - בהסכם מיום 31.12.2019 נכתב בהקדמה: "והואיל: והמשכיר מעוניין להשכיר שני שליש מהאולם... להלן המושכר".

בסעיף 6 להסכם זה נקבע, השוכר ישלם במשך תקופת השכירות את כל ההוצאות והתשלומים החלים על המושכר כגון ארנונה כללית. מים, חשמל, ועד בית...".

לכאורה, על פי הסכם זה, הגדרת "המושכר" חלה רק על שני שליש מהאולם, כך שהחיוב שיש בסעיף 6 בתשלומי ארנונה וועד הבית על המושכר - שייך רק על שני שליש מהאולם, כפי טענת הנתבע. אך דייני הרוב סבורים שלא ניתן לומר זאת בגלל הסיבות הבאות:

הדעת נותנת, שמכיוון ולא אירע שום דבר חדש ומשמעותי בהסכם השכירות לשנת 2020, לכן גם הסכם זה הוא המשך ישיר של ההסכמים הראשונים, בהם נכתב במפורש שהנתבע משלם את תשלומי הארנונה ותשלומי ועד הבית על כלל האולם, וכפי העיקרון "כל העושה - על דעת ראשונה הוא עושה". (מסכת שבת דף צא עמוד א). נדגיש כי הנתבע עצמו לא הדגיש שהסכם משנת 2019 בא לשנות את המצב בו הוא שילם את דמי הארנונה וועד הבית עבור כלל האולם, כך שאין כל אפשרות לומר שהסכם זה מורה על שינוי ההסדר שהיה בין הצדדים.

ההסכמים הראשונים מראים על גמירות דעת הצדדים. ובהם נאמר במפורש, שהנתבע משלם את כל תשלומי וועד הבית על המושכר שזה האולם במלואו.

הנתבע לא חתום על ההסכם זה, (רק התובע חתום על ההסכם), כך שקשה לראות בהסכם זה שינוי שנעשה לטובת הנתבע.

ד) הסכם רביעי - בהסכם הרביעי מיום 1.1.2021, נקבע בהקדמה הראשונה, שכלל האולם מוגדר כמושכר (כמו בהסכם הראשון והשני). גם בסעיף 7 להסכם זה נכתב כי על הנתבע לשלם את תשלומי וועד הבית ארנונה חברה הכלכלית ועוד על כל המושכר. גם בסעיף 14 להסכם זה נקבע, כי סעיף 7 הוא חלק מהסעיפים ש"הינם תנאים עיקריים מהותיים ושורשים בחוזה זה". אם כי צריך להדגיש, כי הסכם זה הגיע אלינו ללא חתימות הצדדים.

דעת המיעוט - הגדרת האולם בהקדמה של הסכם 1,2,4 כ"מושכר" באה לציין על איזה מבנה אנו מדברים. ברור שאין הכוונה לקבוע שכל שטח המבנה יוגדר כ"מושכר", כאשר בשורה הבאה מוגדר שרק שני שליש מהאולם מושכר. בפרט שבהסכם השלישי, המילים "להלן המושכר" נכתבו על ה"שני שליש", תיקון שנעשה על ידי באי כוחו של התובע, ונחתם על ידי התובע, והוא חסר כל היגיון, אם אכן מילים אלו נועדו לבטא בהמשך, שההתחייבות מראש היתה שהנתבע צריך לשלם את כל הארנונה.

ייתכן מאוד לטעון שיש כאן טעות הניכרת לכל של קפיצת שורה. אי אפשר להשכיר שני שליש נכס ולקרוא לכל הנכס נכס מושכר. והראיה שצד התובע תיקן את השגיאה כשגילה אותה מתישהו בהסכם השלישי. אין צורך בחתימה של הנתבע על ההסכם בשביל הבירור הזה. צד התובע ניסח את ההסכם הזה. כשיש סתירה פנימית בהסכם מעדיפים את הכתוב אחרון, וכן את מה שנראה שאינו טעות (שולחן ערוך חושן משפט מב, ה; חוקי התורה, פרשנות הסכמי ממון, סעיף 15(2)). כאן הכתוב האחרון בעניין מהו "המושכר" הוא שהושכר שני שליש. יתר על כן, הצדדים שניהם מודים שהחלק המושכר הוא רק שני שליש, לכן ברור שיש לפרש את ההסכם על פי הודאת הצדדים שפירוש "המושכר" זה רק שני שליש (עיי"ש סעיף 3). ובפרט שהדבר תוקן בחוזה השלישי על ידי צד התובע והתובע עצמו חתום על זה, ואין לכך הסבר הגיוני אלא אם היה ברור גם לבאי כח התובע שזו טעות.

לכן, אילו תשלומי ארנונה כללית ומיסי ועד בית היו מוטלים בבסיסם גם על התובע וגם על הנתבע על פי אחוזי שטח הנכס שברשותו של כל אחד מהם, לא היה בכוחו של סעיף 9 לחייב את הנתבע לשלם על שטחו של התובע, רק בגלל השימוש במילה "המושכר". היה צורך בהדגשה מפורשת בחוזה, שהנתבע ישלם גם עבור שטחו של התובע. לחלופין, על התובע היה להביא ראיה אחרת, שהנתבע התחייב לשלם גם עבור שטחו של התובע. בפרט שניסוח סעיף 9 הוא ניסוח קבוע יחסית המופיע בחוזים, ולא ניתן ללמוד ממנו לעניין חוזה זה, שייחודו בכך שהשכירו רק שני שליש מהאולם. זאת ועוד, בחוזה השלישי, תוקן הדבר ונכתב "להלן השטח המושכר" על החלק של שני שליש. התיקון נעשה על ידי באי כוחו של התובע, מנסחי ההסכם, והתובע אף חתום עליו. זה מוכיח שזו הכוונה המקורית, אלא שבשל טעות או חוסר דיוק נכתב אחרת בהסכם הראשון, והועתק משם להסכם השני והרביעי.

אולם, נראה שחיובי ארנונה כללית ומיסי ועד בית אינם מוטלים כלל על התובע אלא רק על הנתבע, כל עוד מדובר בנכס אחד. משום שאף על פי שגובה החיוב תלוי בשטח הנכס, הרי עצם החיוב מוטל רק על המחזיק העיקרי בנכס (בפועל). במקרה שלנו נראה ברור שהנתבע המחזיק בפועל ברוב שטח הנכס, הסכמית ומעשית, הוא יוגדר "המחזיק" למעשה בנכס ויתחייב לשלם ארנונה, ומיסי ועד בית. כתוצאה מכך, ככל שהנתבע טוען להתחייבות התובע לחלוקה בתשלום לפי חלוקת שטח הנכס, על הנתבע להביא לכך ראיה. במילים אחרות, גם אם נאמר שיש סבירות והיגיון שגם השותף המחזיק בחלק קטן מהנכס ישתתף בתשלום, הרי שהדבר כבר תלוי בהסכמה פנימית בין הצדדים, ואת התשלום לרשות – המחזיק העיקרי עשה מכיוון שהוא מחויב לעשות זאת בכל מקרה. לכן יש היגיון לומר שנטל הראיה מוטל כעת על המחזיק הראשי (=השוכר, הנתבע), להוכיח שאכן המחזיק המשני (=המשכיר, התובע) התחייב לשלם לו חלק מהארנונה.

מלבד ההיגיון המעשי בכך שלגבי כל נכס יחיד ידון נציג יחיד מול הרשויות, זו גם ההתנהלות המשפטית המקובלת לגבי ארנונה. החוק שמאפשר ומחייב את גביית הארנונה קובע: "הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס" [סעיף 8(א) חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג - 1992]. סעיף 1 ל"פקודת העיריות" מגדיר: "מחזיק" – אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". וכאשר יש התלבטות מי הוא המחזיק למעשה, הדעה המקובלת היא ש"המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי "מחזיק" אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס... זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר...". (ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד לט(3) 341 (1985) – אומץ בפסקי דין רבים). כאמור, במקרה שלנו נראה שהנתבע הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס.

כל זה לגבי חלוקת תשלומי הארנונה ומיסי ועד הבית. אולם, לגבי התשלום על דמי הפחת, דיין המיעוט מסכים לדייני הרוב, שהניסוח הטוטאלי בסעיף 9 להסכם, שהתובע ישלם "את כל ההוצאות והתשלומים החלים על המושכר כגון ארנונה כללית, מים, חשמל, ועד בית וכן כל מס או אגרה או היטל ותשלומי חובה אחרים החלים על המושכר למעט מס רכוש", נראים כמחייבים את הנתבע גם בדמי פחת, שהרי כלל הכל והחריג רק מס רכוש. (עי' מהרי"ק שורש י' שבהסכם בין אנשים ניתן ללמוד מן הכלל הכתוב בו, ולא שייך לומר בו (עירובין כז,א) "אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ").

דין זה נראה נכון גם לפי סעיף 25ט לחוק השכירות והשאילה (תשל"א-1971) שקבע: "(ב) השוכר לא יישא במישרין בתשלומים שאינם מפורטים בסעיף קטן (א), ובכלל זה בתשלומים אלה: (1) תשלום המיועד לרכישה או להשבחה של מערכות או מיתקנים קבועים המשרתים את הדירה המושכרת, למעט התאמות מיוחדות או שיפורים שביקש השוכר"; משום שבסעיף 2(ג) סייג החוק "הוראות פרק זה יחולו כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים", ואילו כאן נראה שיש "כוונה אחרת המשתמעת מן ההסכם בין הצדדים." ולא אסר החוק התניה זו אלא "בחוזה שכירות מגורים" (סעיף 25יד), ואילו כאן אין מדובר במגורים, משמע שהתניה זו מותרת במקרה שלנו.

עד כאן דעת המיעוט. דעת הרוב מסכימה לנימוקי החיוב שהתווספו בדעת המיעוט.

בחינת ההסדר שנעשה דרך הבעלים של בית הדפוס השני

בתחילת שנות ה-2000 העסק היה שייך לתובע ולבנו. בן התובע הכניס את הנתבע לעסק מתוך כוונה לסייע לתקופה קצרה, אך בגלל שבנו של התובע לא חזר מחו"ל, הנתבע נשאב לתוך העסק. (פרוט' עמ' 5 שורה 19). למעשה הנתבע קיבל עסק עם לקוחות, עם מבנה, עם מכונות, עם עובדים, ועם בעל-בית שמתקן לו את המכונות. בשנת 2005 שני הצדדים החליטו לפנות לבעלים של בית דפוס אחר, שייתן להם מתווה שעל פיו הם יתנהלו בהמשך.

דרך המתווה שהוסדר בין הצדדים בשנת 2005 - ניתן לבחון מה הייתה גמירות הדעת של הצדדים. בסעיף 5 להסדר נקבע, שהנתבע ישלם את כל תשלומי הארנונה וועד הבית:

הנתבע ישלם את כל ההוצאות של הפעלת הדפוס, שכירות, דמי ניהול, מיסים, ארנונה, שכ"ע, חשמל מים וכל הוצאה שיש לבית הדפוס.

מסעיף זה ניתן לראות בצורה ברורה, שהצדדים הסכימו, שעל הנתבע לשלם את כל ההוצאות של תפעול העסק, כולל ארנונה ודמי ניהול, ולא הזכירות חלוקה של שליש-שני שליש.

בהסדר עוד נקבע, כי האולם ומכונות הדפוס הן בבעלות התובע, ועל הנתבע לשלם דמי שכירות וכן את כל ההוצאות הנלוות לשימוש באולם (ארנונה, ועד בית וכו'). מאידך, הנתבע יקבל זכות שימוש במקום, זכות שימוש במכונות, וכן את כל הרווחים שיהיו לעסק.

דייני הרוב בבית הדין סבורים, כי יש לראות בהסדר זה את הפרשנות הנכונה להסכמים שיבואו אחר כך. כלומר ההסכמים מבוססים על ההסדר אליו הגיעו הצדדים ביחד עם הבעלים של בית הדפוס השני, וככל ויש ספק בהסכמים - ניתן לבחון את גמירות דעת הצדדים על פי ההסדר שהיה המתווה להסכמים.

נציין, שגם הנתבע הודה בדיון (פרוט' עמ' 5 שורה 33-36), שההסדר התווה מתווה לעבודת הצדדים בהמשך:

באיזשהו שלב נכנסתי יותר ונשאבתי (לעסק). התחלתי להביא לקוחות ולעשות עבודות, והוא פחות התעסק. הוא בא ואמר: אתה משתמש בעסק יותר, בוא נגיע להבנה, חבל תיקח את המכונות. עודד להיכנס לעסק הזה. הלכנו לחבר שיש לו בית דפוס גדול - נתן מתווה. (שם בעל הדפוס) הוא בנה מתווה איך נמשיך לעבוד.

דעת המיעוט - כיוון שבשלב זה לא דובר על שכירות חלקית של שני שליש, אין מכאן כל ראיה מה הסדר התשלומים במצב של שכירות חלקית. ההסדר אינו מחייב. אין עליו חתימות. הוא הצעת התנהלות. והראיה שמוסכם על שני הצדדים שהושכר רק שני שליש ולא כמו שכתוב במתווה. לכן אין ללמוד ממנו לעניין התשלומים, בפרט שהם נוגעים לשינוי שנעשה מההסדר - שהשכיר רק שני שליש. עד כאן דעת המיעוט.

התנהלות הצדדים בשנים בהם הם עבדו בשיתוף פעולה

במשך כ- 17 שנים הנתבע שילם בצורה מלאה תשלומי ארנונה ותשלומי ועד בית על כלל האולם. בכל התקופה הזו הוא שילם בלי לבקש מהתובע שיחזיר לו שליש מהסכומים. מדובר על עשרות אלפי שקלים שהנתבע לטענתו משלם עבור התובע, ללא שיש שום תיעוד בכתב על כך שיש לתובע חוב כספי כלפי הנתבע.

בית הדין בירר האם הנתבע ביקש מהתובע לקזז את הסכומים שלטענתו הוא שילם עבור התובע (פרוטוקול עמ' 10 שורה 20 ואילך):

אב"ד: אתה כל שנה חותם הסכם מול התובע?

נתבע: כמעט.

אב"ד: האם אתה אומר לתובע: יש קיזוזים. יש שליש ששייך לך שאתה צריך לשלם?

נתבע: הוא תמיד אמר אנחנו צריכים לשבת לעשות חישוב.

אב"ד: אני שואל אם אתה אמרת?

נתבע: אני קיבלתי את מה שהוא אמר לי.

אב"ד: במהלך החתימות על ההסכם מעולם לא אמרת?

נתבע: לא. כי הוא היה בא אני צריך לרו"ח אז תחתום.

אב"ד: מה הוא אמר לך?

נתבע: הוא אמר שצריך לעשות חשבון על המכונות מה שנשאר וכו'.

אב"ד: מה עם השליש והשני שליש?

נתבע: זה בתוך החוזה רשום... על הפחת דיברתי לפני כמה שנים. על השליש - זה היה כתוב.

דעת הרוב - הנתבע אומר במפורש, כי הוא לא ביקש מהתובע לקזז חלק מהסכומים. הנתבע נשאל האם הוא אמר משהו לתובע, ותשובתו הייתה: שהוא הסתמך על אמירה של התובע. בסוף קטע הפרוטוקול המובא לעיל, הנתבע הודה שלא הייתה אמירה של התובע שהוא חייב לו שליש מגובה הארנונה ומגובה תשלומי ועד הבית, אלא הוא הסתמך על מה שכתוב בהסכם.

נעיר כי לשאלת בית הדין, האם במהלך החתימות על ההסכם דיברת על הקיזוז, תשובת הנתבע הייתה "לא", אך בהמשך הנתבע סתר את עצמו ואמר (פרוטוקול עמ' 11 שורה 1): "בחוזה הראשון דברנו עוד שהוא ישלם שליש".

דעת מיעוט - אין סתירה בדברי הנתבע. בפרט שבמהלך הדיון שני הדברים נאמרו סמוך אחד לשני, כחלק ממענה אחד לשאלות אב בית הדין. אבל גם מבחינת התוכן אין סתירה: הנתבע אומר שבזמן החוזה הראשון הוא דיבר על תשלומי שליש. בחתימות החוזרות הוא לא הזכיר עניין זה. לא היה דיון מהותי מול התובע בזמן החתימות החוזרות. אלו היו חתימות טכניות פורמליות לצורך רואה החשבון. מדובר באנשים שהיו בקשרי חברות ביניהם, והרבה דברים לא סגרו עד הסוף. כיוון שיש ביניהם חשבון פתוח ברור שאין זה כ"מפרנס אשת חברו" או "פורע חובו של חברו". עד כאן דעת מיעוט.

הנתבע עוד נשאל (פרוטוקול עמ' 10 שורה 20 ואילך):

דיין: ...האם המחשבה על כל הארנונה וכל הדברים האלו כל הסכומים שנאמרו, האם זה משהו שנוצר כתביעת קיזוז על הסכומים? האם זה משהו שתכננת?

נתבע: אני ניסיתי לתפוס אותו, אמרתי בוא נעשה חשבונות. הוא כנראה שמע שבית דין מצווים לעשות פשרה, במקום לשלם סכומים גבוהים ויתבע כדי לא לשבת ולעשות את החשבונות.

דעת הרוב - הנתבע לא מכחיש שנושא הקיזוז נוצר כטענת נגד לתביעה. הנתבע משיב, שהאמירה לעשות חשבונות באה עם סיום ההתקשרות, כאשר עלה הנושא לפנות לבית הדין.

דעת מיעוט - הנתבע אומר שהוא פנה בעניין הארנונה לפני התביעה. לדבריו כנראה התובע החליט לתבוע אותו כדי להימלט מתשלום הקיזוז שהוא ביקש. עד כאן דעת מיעוט.

הנתבע חזר ואמר בדיון, שהבקשה שלו להתחשבן נעשתה עם סיום ההתקשרות, לאחר שהוא מכר את מכונות הדפוס (פרו' עמ' 7 שורה 13 ואילך):

דיין: אתה אומר שביניכם היה הסכם בע"פ שנתקזז בינינו...?

נתבע: כן. קראתי לו שנעשה חשבון. אחרי שמכרתי את המכונות. יש פה את ההתקזזויות האלו - שאני שילמתי שליש על הדברים שלו.

כלומר הבקשה של הנתבע להתחשבן ולהתקזז הייתה בשלבים מאוחרים מאוד.

דעת מיעוט - הנתבע לא אומר שזו הפעם הראשונה שהוא פנה בעניין ההתקזזויות. הוא אומר שאחרי מכירת המכונות הוא פנה אליו לעשיית חשבון סופית, לפני עזיבה. עד כאן דעת מיעוט.

הנתבע טען, שהוא הסכים לשלם לעירייה את הארנונה גם על השליש של התובע, כי היה בכך ריווח כלכלי גם לתובע, בכך שהוא משלם ארנונה מופחתת שרשומה על עסק בית הדפוס.

דיון: על פי טענת הנתבע, הוא עשה טובה לתובע.

דעת הרוב - לפי זה, צפוי היה שהנתבע ידרוש לאלתר בסמוך לתשלום הארנונה שהתובע יקזז מתשלומי שכר הדירה את הסכומים שהוא שילם עבורו לארנונה, וככל והוא לא יתקזז איתו - הוא יפסיק את תשלומי הארנונה עד לקיזוז חוב התובע מהם; או לכל הפחות יודיע לתובע שמכאן ואילך הוא לא מוכן לשלם יותר על חלקו בארנונה. הנתבע לא דרש דבר כזה מהתובע. לחילופין היה עליו לבקש מהעירייה להפחית את תשלומי הארנונה בשליש. אך הנתבע מעולם לא פנה לעירייה בבקשה שיחייבו אותו בתשלום רק על שני שליש מהאולם, כי ההסכם בניהם קבע שכלל תשלומי הארנונה יוטלו על הנתבע.

דייני הרוב בבית הדין מוצאים, כי לא מסתבר שבמשך כ-17 שנים הנתבע ישלם עשרות אלפי שקלים לארנונה ולוועד הבית, ללא תביעה בכתב מהתובע שיפחית מתשלומי השכירות סכומים אלו, או למצער שיפנה לעירייה בבקשה להפחתת תשלומי הארנונה.

עוד נציין, כי בסעיף התשלומים שבהסכם שמתייחס לתשלומי ארנונה וועד הבית - מופיע גם תשלום על החשמל והמים. אילו פרשנות הנתבע הייתה נכונה, שסעיף זה מתייחס רק לשני שליש שמושכרים לנתבע – היה עליו לתבוע החזר גם על כך, אך הנתבע לא תבע החזר כספי לפי רמת השימוש שהייתה לתובע בשליש השייך לו.

דעת מיעוט - מדובר באנשים שהיו בקשרי חברות ביניהם, ולכן הרבה דברים סיכמו בעל פה, על הרבה דברים לא התחשבנו, הרבה דברים לא סגרו עד הסוף. גם התובע לא תבע את תשלום המכונות במשך 10 שנים; ואם הנתבע לא היה נפרד ממנו כעת, מי יודע אם אי פעם היה תובע ממנו את סיום התשלום. כמו שהתובע השאיר פתוח את תשלום המכונות, כך הנתבע השאיר פתוח את אי החזר תשלום הארנונה. מאותה סיבה הנתבע גם לא פנה הנתבע לעירייה (מצד האמת זה גם כנראה לא היה עוזר כפי שכתבנו לעיל שהנתבע לכאורה חייב בכל תשלומי הארנונה, אך הנתבע לא ידע זאת). לגבי התשלום על החשמל והמים, לא ברור שהתובע השתמש בכלל במים ובחשמל באופן משמעותי. עיקר השימוש היה לצורך אחסון מכונות. חשמל ומים הם תשלומי שימוש, לא תשלומי נכס. גובה התשלום הוא לפי השימוש. לא נטען שהתובע השתמש במים. וגם אם כן השתמש יש להניח שהפערים במים ובחשמל זניחים. וגם אם אינם זניחים הפערים קשים לחישוב כי צריך להתקין שני שעונים. לעומת זאת ארנונה מראש מחושבת לפי שטח. מי שיש לו יותר שטח משלם יותר ארנונה. כמו כן ארנונה וועד בית הם תשלומים על נכס ולא על שימוש. לכן הגיוני לחלוק בהם. עד כאן דעת מיעוט.

דעת הרוב - תמוה, מדוע הנתבע לשיטתו, תובע החזר תשלום רק עבור עשר שנים, ולא עבור כ-17 שנים בהם הוא שילם את כלל דמי הארנונה וועד הבית. מכאן בית הדין מסיק שגם הנתבע היה מודע לכך שההסכם קובע שהוא זה שמשלם את כלל תשלומי הארנונה וועד הבית. הנתבע מודע לכך משנת 2006 ועד לשנת 2013, שהרי בשנים אלו הוא לא מבקש החזר כספי, אלא שלטענתו מגיע לו החזר על עשר השנים האחרונות, אך לא אירע כל דבר משמעותי שישנה את ההסכם וההסדר אליו הגיעו הצדדים עוד משנת 2005, והחובה שחלה על הנתבע לשלם את כלל תשלומי הארנונה וועד הבית כפי שהבין הנתבע בשנים הראשונות - חלה גם על עשר השנים האחרונות. הדברים מתחזקים לאור דברי הנתבע (פרוט' עמ' 7 שורה 25) כשנשאל על תיעוד שבו הוא אומר לתובע שהוא צריך להחזיר לו שליש:

הכל היה בע"פ ודיברנו על זה מיד. ברגע שלא שילמתי את ההשלמה של המכונות כל פעם אמרנו נעשה חשבון ונתקזז על הסכומים.

כלומר ההבנה היא, שהוא מדבר על זה רק אחרי מכירת המכונות, לאחר כ-7 שנים שבהם משלם את כל הארנונה, ורק אז הוא נזכר לדון על קיזוזים. זה מתחבר עם העובדה, שתביעת הקיזוז שלו היא כאמור רק מאותו זמן.

עוד נעיר, שהגלריה נבנתה לאחר שנת 2013 (הצדדים לא ידעו לתת תאריך מדויק, אך חלק מהתשלום על רכישת המכונות היה לפועלים שבנו את הגלריה). במשך זמן זה הנתבע ממשיך לשלם על כלל האולם, ולא רק שלא תובע החזר, אלא שאף מגדיל את החוב לעצמו בקום עשה בכך שהוא משלם על בניית הגלריה.

לאור כל האמור דייני הרוב בבית הדין סבורים, שניתן להניח כי הנתבע הבין שההסכם מחייב אותו לשלם על כלל האולם את תשלומי הארנונה וועד הבית.

דעת מיעוט - אין ללמוד דבר מכך שהנתבע חישב את הקיזוז על עשר שנים. ובאופן כללי, לענ"ד לא כדאי לנסות להיכנס למחשבות של אחד מהצדדים, ולשער מה חשב. אבל אם כבר מנסים להיכנס למחשבותיו, ניתן לומר:

א . הדברים הם לאו בדווקא: לכאורה באמת יכול היה לתבוע יותר. אבל אין לכך שום נפקא מינה. ממילא מדובר בתביעת קיזוז שגבוהה יותר מסכום התביעה המקורית. כיוון שמדובר בתביעת קיזוז, נקט את הסכום שהצטבר מאז שהחל החוב שלו על המכונות.

ב. ייתכן שהדברים הם בדווקא: לדברי הנתבע, מרגע קבלת המכונות סוכם בעל פה שיתר הסכום יתקזז (פרוטוקול עמ 7 שורות 25-26). צודק הנתבע (לדבריו) שלא התייחס למה שהיה לפני מכירת המכונות, שכן (לדבריו) התובע הסכים על הקיזוז בעת מכירת המכונות. לכן הוא מחשב את הקיזוז משם ואילך. אין לו צורך להיכנס לשנים הראשונות שבהן לא היתה הסכמה מפורשת של התובע. בפרט שבאותה תקופה הצדדים היו בקשרי חברות. לכן, כאמור לעיל, אין ללמוד דבר מכך שהנתבע לא מחשב את השנים שלפני מכירת המכונות. עד כאן דעת מיעוט.

4. דיון הלכתי

רבנו ירוחם (נתיב כג ח"י) כתב: כלל גדול בידינו, כאשר מגיע שטר עם תנאים לבית הדין, על הדיינים לבחון את כוונת הַמַתְנֶה.

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן מב בס"ק ל) כתב בשם ראנ"ח (שו"ת מים עמוקים חלק ב סימן ק): "כשהלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדין - אזלינן בתר אומדנא אף ע"פ שסתם הלשון הפך האומדנא. וכך גם כתב רבי עקיבא איגר (על השו"ע בסימן מב סעיף ה).

בחוקי התורה, פרשנות הסכמי ממון, סעיף 3 נכתב:

כאשר הנסיבות מוכיחות שכוונת הצדדים שונה מזו העולה מתנאי ההסכם, יפורש ההסכם בהתאם לכוונת הצדדים.

וראו את המקורות שהובאו של לדין זה.

דעת הרוב - לדעת דייני הרוב מהתנהלות הצדדים לאורך כ-17 שנים, ומכתב ההסדר אליו הגיעו הצדדים ב- 2005 אנו יודעים מה הייתה גמירות הדעת של הצדדים בהסכם השכירות. הצדדים גמרו בדעתם והסכימו שהנתבע משלם את כלל תשלומי הארנונה וועד הבית, ולפיכך הוא לא יכול לתבוע קיזוז כספים.

במקרה שלנו דייני הרוב בבית הדין סבורים, שאין כל ספק בכוונת הצדדים, ויש לדון על פי האמור בשולחן ערוך (שם סעיף טו): "מדקדקין לשון השטר, ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי, והיה סבור שהדין היה בעניין כך".

מעיון בהסכמים עולה, כי על הנתבע לשלם את כל התשלומים על החלק המושכר, כאשר החלק המושכר כולל בתוכו את כל האולם, ולא רק שני שליש ממנו.

הרמ"א (בסימן רז סעיף א) פסק: "וכן אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם - ודאי על תנאי הראשון כתבוהו". מעיון בהסדר שהיה המתווה שמסדיר את התנהלות הצדדים עולה, שהסדר זה נחשב כתנאי עליו מבוססים ההסכמים שנערכו בהמשך.

גם לו היינו מכריעים שיש כאן מחלוקת בפרשנות החוזה – הרי שלהלכה (רמ"א חו"מ סי' שי"ז סע' ב'), יד המשכיר על העליונה, שהוא המוחזק בנכס, כולל לעניין דמי שכירות. אמנם הרמ"א (שם) מביא יש אומרים, שלאחר ימי השכירות יד השוכר על העליונה, משום שנאמן במיגו שפרע את השכירות או שכלל לא שכר. אך כאן לא שייך מיגו זה, שהרי כבר פרע השוכר אלא שדורש החזר, וכבר כתב הש"ך (ס"ק ה), שכשאין מיגו - ודאי המשכיר נאמן. הדברים אמורים קל וחומר במקרה כאן, כאשר השוכר שילם כפי פרשנותו של התובע, מה שמצטרף למוחזקותו של התובע בנכס, ומחזק את קבלת פרשנותו של התובע לחוזה.

דעת מיעוט - כפי שכתבנו לעיל, נראה שאין שום אומדנא שכוונת ההסכם הוא שהנתבע ישלם את כל הסכום. ממילא דברי הראנ"ח אינם רלוונטיים לעניינינו. גם דברי הרמ"א לא רלוונטיים לעניינינו. הרי כל הדיון נובע מהשינוי המוסכם שהיה בין ההסדר לבין החוזים: בהסדר הסכימו על השכרת כל המבנה. בחוזים הופחת השטח המושכר לשני שליש מהמבנה. אז כיוון שבהסדר לא דובר על שכירות חלקית של שני שליש, אין מכאן כל ראיה מה הסדר התשלומים במצב של שכירות חלקית. אילו תשלומי ארנונה כללית ומיסי ועד בית היו מוטלים בבסיסם גם על התובע וגם על הנתבע על פי אחוזי שטח הנכס שברשותו של כל אחד מהם, מסתבר שלא היה בכוחה של מוחזקות התובע בנכס לחייב את הנתבע בתשלום שאינו מקובל, כל עוד לא נאמר חיוב זה בפירוש: הן משום שיש אומדנא דמוכח שאין אדם משלם בחינם עבור חברו, ממילא הפרשנות הפשוטה היא שעל הנתבע לשלם רק שני שליש; והן משום שיש מקום לומר שטענת תשלום ארנונה על חלק שלא הושכר היא חיצונית לשכירות ואינה קשורה לנכס או לחזקתו. והרי טענה זו שונה מאשר ויכוח על גובה השכירות המופיע ברמ"א. בכל מקרה, הדיון על מיגו אינו רלוונטי לעניינינו. מכל מקום, כאמור לעיל, נראה שהחיוב על הארנונה ועל מיסי ועד הבית מוטל מעיקרו על הנתבע בהיותו בעל הזיקה הקרוב ביותר לנכס. ולגבי דמי הפחת, החוזה מחייב את הנתבע. עד כאן דעת המיעוט.

לסיכום: בקשת הנתבע לקזז את חובו לתובע בגין תשלום מלא על ארנונה, ועד הבית, ודמי פחת - נדחית.

תשלום על תיקון מכונת דפוס ועל מתקן הרמה שהכין התובע

התובע מבקש לחייב את הנתבע בסך 10,000 ש"ח, בגין תיקון מכונת דפוס, כמו כן התובע מבקש לחייב את הנתבע בסך 1,000 ש"ח עבור מתקן הרמה.

תגובת הנתבע על תביעת התשלום בגין תיקון המכונה: עם רכישת מכונות הדפוס, הנתבע קיבל הבטחה מפורשת מהתובע, שהתובע יהיה אחראי על המכונות, וידאג לתקן אותן. כמו כן התקלה אירעה בגלל העברת המכונות שהייתה באחריות התובע, ולכן התובע אמור לשלם על כך.

תגובת הנתבע על תביעת התשלום בגין מתקן ההרמה: מתקן זה היה חלק מהתיקון של המכונה שנעשה ב-2016, ואת התשלום למתקן (700 או 800 ש"ח) הוא שילם ישירות לעובד שהביא את המתקן.

דיון: בית הדין בירר בדיון (פרוטו' עמ' 12 שורה 7), האם בזמן אמת הייתה כוונה מצד התובע לתבוע תשלום עבור תיקון המכונה?

דיין - ביקשת תשלום על התיקון?

תובע: אני לא רציתי לקחת ממנו כסף, רציתי לעזור לו. לא הייתי מבקש ממנו.

על פי ההלכה, ככל ובשעת העבודה לא הייתה מחשבה לגבות תשלום על העבודה, נחשב כאילו הוא כבר נתן במתנה את העבודה, ושוב לא ניתן לחזור ולתבוע כספים על כך. וכך כתב נתיבות המשפט (בסימן יב ס"ק ה): "בדור עמי או אכול עמי שאומר שהיה בדעתו למחול לו - ודאי מהני מחשבתו, דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה. ופשוט".

בנידון שלנו, התובע הודה בדיון שלא רצה לבקש מהנתבע כספים על עבודות אלו, אלא שכעת שנפלה ביניהם קטטה הוא תובע שישלם. במקרה כזה לא ניתן לחייב את הנתבע לשלם. דין זה נלמד גם מדברי תרומת הדשן (סימן שיז) שכתב: "והדברים נראה, שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו - לא היה תובע ממנו כלום, וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם - כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע".

כלומר ככל ויש אומדנא שללא המריבה - לא הייתה מתקיימת תביעה - לא ניתן לחייב, כי המחילה כבר חלה וכל התביעה נוצרה בגלל הקטטה. וכך גם פסק הרמ"א (בסימן רמו סעיף יז): "היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו - פטור".

נציין שבית הדין ביקש מהתובע שיגיש למזכירות בית הדין חשבוניות מס, ששלח בזמן אמת לנתבע, עבור מתקן ההרמה. אך התובע לא שלח זאת. מכאן מסיק בית הדין כי גם התובע לא חשב לבקש תשלום גם על מתקן ההרמה. נציין שהתובע סיפר בדיון, שהוא התייחס לנתבע כאל בנו: "לבן שלי לא הייתי נותן את הדבר הזה", (פרוט' עמ' 2 שורה 11), "הוא היה כמו בן שלי. בכל הסכמתי איתו", (פרוט' עמ' 4 שורה 30), "החזקתי אותו יותר טוב מהבן שלי" (פרוט' עמ' 11 שורה 34).

לאור זאת בית הדין סבור, כי בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים קרובה, בה התובע סייע לנתבע בתיקונים ובהכנת מתקני דפוס ללא כוונה לבקש תשלום, כך שיש להקביל מקרה זה לפסק הרמ"א, שאם אדם נתן מתנות לחתנו, ולאחר מכן נפלה ביניהם קטטה, ובגלל הקטטה הוא תובע את חתנו - לא ניתן לחייב את החתן בתשלום.

[בשולי הדברים נעיר, שלמרות האמור לעיל, אין לדון כך את חיוב הנתבע בשארית התשלום על המכונות, שהוא חיוב המופיע בהסכם מכר כתוב, והנתבע עצמו מודה שדובר כל הזמן להתחשבן על תשלום זה, אף שעד לרגע הקטטה בין הצדדים, התובע לא מימש חיוב זה.]

לסיכום: אין לחייב את הנתבע בתשלום על תיקון מכונות הדפוס ועל מתקן ההרמה.

תשלום על הג'אקט, ותשלום על העבודות שביצע הנתבע

התובע טוען שהנתבע לקח לו ג'אקט בשווי 1,000 ש"ח, הנתבע טוען שהתובע נתן לו את הג'אקט בתמורה לעבודות דפוס, שהם התקזזו על כך. כמו כן, לטענת הנתבע, ניתן לרכוש את הג'אקט בארץ במחיר 280 ש"ח, או לרכוש מהודו בעלות של 225 ש"ח. לאחר הדיון התובע ביטל תביעה זו, ובכל זאת נתייחס לדברים בגלל טענות הנתבע וכפי שנבאר.

דיון: הנתבע הכחיש שלקח ג'אקט ללא אישור, והתובע נחשב למוציא שמוטלת עליו הראייה, אך התובע לא הביא הוכחה לדבריו. בית הדין מקבל את דברי הנתבע (פרוט' עמ' 9 שורות 6 - 9), שהוא ביצע עבודות דפוס עבור התובע, בתמורה לג'אקט. ("ביקשתי ממנו את הג'קט והוא נתן לי, וזה היה בהתקזזות על העבודות שהוא ביקש").

לאחר הדיון, הנתבע שלח למזכירות בית הדין, שהוא הדפיס גם פלאיירים בסך 2,000 ש"ח, וכן ביצע עבודות עבור מסעדה שהתובע שלח אליו, וכן ביצע גם עבודות לנכד התובע. הנתבע שלח צילום מסך מחיפוש במייל שלו, שבו ניתן לראות בקשת עבודה מצד התובע או משפחתו: הדפסת קבלות משנת 2011; הדפסת חשבוניות משנת 2013; הדפסת מודעות לשמחת בית השואבה ולאבות ובנים; הדפסת עלונים משנת 2016. (נציין כי חלק מההודעות כפולות וחוזרות על עצמן). התובע מנגד הגיב, שהוא ובנו השאירו לו כמות גדולה של לוחות עבודה, גיליונות נייר, בריסטולים ואלפי קרטונים, שהנתבע השתמש בהם לצורך עשיית רווחים.

הנתבע התבקש לשלוח חשבונית מס ששלח בזמן אמת לתובע, על עבודות שלטענתו בוצעו עבור התובע. אך הנתבע לא שלח חשבוניות מס לחיוב התובע, אלא שלח צילום מסך של קובץ חשבוניות על שמו של בן התובע שאיננו צד לתביעה, ולכן אין לראות בכך הוכחה על כוונת הנתבע לחייב את התובע בתשלום.

נדגיש, כי בית הדין מתייחס לעבודות הדפוס שביצע הנתבע לתובע - כמו אל עבודות התיקון והכנת מתקנים שביצע התובע לנתבע, בהם עסקנו בסעיף הקודם. וכשם שלא ניתן לחייב את הנתבע על התיקונים והכנת המתקנים, כי מלכתחילה הן ניתנו ללא כל כוונה לדרוש תשלום, כך גם עבודות הדפוס שביצע הנתבע ולא דרש עליהן תשלום – נתנו כתמורה ובצורה הדדית, וכדברי הנתבע עצמו שהובאו לעיל.

לסיכום: אין לחייב את הנתבע בתשלום על הג'אקט, וכן אין לחייב את התובע על עבודות הדפוס שהכין הנתבע לתובע.

תשלומים על התקופה שהנתבע עזב את המושכר

הסכם השכירות היה תקף עד לסוף דצמבר 2022, אך הנתבע עזב את המקום לפני סוף תקופת השכירות, ולפיכך התובע מבקש לחייב את הנתבע בתשלום דמי שכירות עבור חודשיים דמי שכירות בסך 7,700 ש"ח. עוד מבקש התובע לחייב את הנתבע על חודשיים אלו בסך 8,132 ש"ח, עבור תשלומי ארנונה וועד בית. הנתבע הגיב, שהוא שוחח מראש עם התובע בטלפון, ואמר לו שהוא מעוניין לעזוב את המקום.

דיון: ההלכה מחלקת בין שכירות סתמית לבין שכירות לתקופה. בשכירות סתמית שבה לא נקצב מועד בו תסתיים השכירות, ניתן לסיים את ההתקשרות בשעה שרוצים בכך – אך יש צורך למסור הודעה לפני הפינוי (שולחן ערוך חו"מ סימן שיב סעיף ז), אבל בשכירות לתקופה קצובה - מועד השכירות מסתיים בסוף הזמן הקבוע בהסכם ולא ניתן להקדים את סיומו בלי הסכמת הצד השני (שם סעיף א; פתחי חושן שכירות פרק ה סעיף א).

בית הדין ביקש מספר פעמים מהצדדים לשלוח את הסכמי השכירות, אך הצדדים לא שלחו את הסכם השכירות של השנה האחרונה. במענה לשאלת בית הדין ענה התובע (הודעה מיום 11.6.2023) שהנתבע לא חתם על הסכם בשנת 2022. השאלה לדיון היא, כיצד להגדיר את השכירות, מצד אחד במשך מספר שנים הם חתמו על הסכם שקובע שמדובר בשכירות לתקופה, מאידך בשנה האחרונה הצדדים לא חתמו על הסכם, כך שזהו שכירות בסתם?

נפתח ונאמר כי באופן כללי, שוכר שהמשיך לשכור זמן נוסף לאחר שתם מועד השכירות – דין השכירות כדין "שכירות סתם", ולכן השוכר יכול לצאת לאחר התראה והודעה מוקדמת שלושים יום קודם הפינוי. (ערוך השולחן בסימן שיב סעיף כד).

ראשית, הנתבע מעולם לא טען שהשכירות האחרונה הייתה לסתם. תגובתו היחידה כאמור לתביעה על החודשים בהם עזב את בית הדפוס הייתה, שהוא הודיע מראש על העזיבה. הדברים גם נכתבו בסיכום טענות הצדדים שבית הדין שלח לצדדים, והנתבע לא העיר או הוסיף על כך. אי לכך, לא נראה שיש מקום לטעון עבורו שכוונת הצדדים הייתה לשכירות בסתם.

נציין שבספר עמק המשפט (חלק ה עמוד רפ-רפב) מובאת מחלוקת בין מהרשד"ם (סימן רצו) לשו"ת בית המלך (סימן ח), במקרה של חידוש חוזה בכתב במשך כמה שנים, כאשר לבסוף עברו שנה ושבעה חודשים ללא חידוש החוזה. האם עדיין השכירות היא לשנה, או שמא כיוון שבאופן חריג לא חודש החוזה – השכירות היא בסתם. מהרשד"ם סובר שכיוון שבמשך שנים רבות השכירות הייתה לשנה, ואף שנה קודם ללא חוזה הייתה שכירות לשנה, וגם הרגילות היא להשכיר באותו מקום לשנה – מסתמא זו הייתה כוונתם. ושו"ת בית המלך סובר שכיוון שאחרי שחידשו חוזה כמה שנים, ורק שנה אחת לא – הרי ש"אין לנו בירור ואומדנא דמוכח שדרכם להשכיר ולשכור הדירה לשנה אפילו בלי לסכם על כך מפורשות, משום שרק שנה אחת עשו כן, ואדרבה שאר כל השנים הם חידשו בכל שנה את החוזה" (לשון "עמק המשפט").

אך נראה שהמקרה שלפנינו שונה, כיוון שגם לאורך השנים לא תמיד נחתם חוזה בין הצדדים, והנתבע אומר שכמעט כל שנה נחתם חוזה (פרוטוקול עמוד 10 שורות 20-21). מה גם שמתוך 17 שנות שכירות הומצאו לבית הדין רק שני חוזים שחתומים ע"י שני הצדדים. כלומר היו מספר שנים בעבר שלא נחתם חוזה בין הצדדים, ובכל זאת התנהלו כשכירות לשנה כבכל שנה. ולכן אין באי חתימה על חוזה שינוי חריג שיעיד על יוצא מן הכלל, אלא ודאי כוונתם הייתה לכל שנת 2022.

עוד נציין שגם מדברי הנתבע נראה שגם בדעתו השכירות היתה שנתית. כך נשמע באופן פשוט מדברי הנתבע בתיאור ההתנהלות ביניהם (פרוטוקול עמ' 6 שורות 8-9): "תמיד היה חשוב לו שהוא יכול להוציא אותי שהחוזה הוא לשנה ושיכול להוציא אותי". משמע שפשוט לנתבע שהתובע מעוניין בשכירות לשנה, והוא מבין זאת ומסכים לכך. אף שיש מקום לומר שכוונתו לשנה או פחות משנה, ועיקר הכוונה שהתובע יכול להוציא את הנתבע, אבל המשמעות הפשוטה יותר, וההתנהלות המקובלת במשך השנים, הייתה שכירות לשנה. ולכן אומדן הדעת הוא שאף אם לא חידשו חוזה – הרי שהצדדים הבינו שהמשך ההתקשרות ביניהם היא שנתית.

אמנם הנתבע טען, שהוא הודיע טלפונית לתובע על כוונתו לצאת מהמקום. טענה זו אינה מספיקה, כי בשכירות לתקופה לא מועילה הודעה: גם אם השוכר הודיע מראש על כוונתו לצאת, הוא עדיין חייב לשלם את דמי השכירות עד לסוף תקופת השכירות. התובע אמנם אמר שהיה סיכום בע"פ שניתן לעזוב על ידי הודעה על עזיבה חודשיים קודם (פרוטוקול עמ' 3 שורה 10), ואם כן, יש פה לכאורה "הודאת בעל דין" שמאפשרת לנתבע לצאת גם לפני סוף זמן השכירות על ידי הודעה חודשיים מראש, אך יחד עם זאת הכחיש כי הנתבע הודיע לו קודם עזיבתו (פרוטוקול עמ' 3 שורה 5), ולכן יש כאן בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". ובכל מקרה נראה שהיה על הנתבע לבצע את ההודעה בכתב כדי שיהיה לה תיעוד, ואולי אף בדואר רשום (ואולי זו כוונת סעיף 15 להסכם משנת 2012), ולכן על הנתבע לשלם עבור חודשיים (כפי שהוסכם) מרגע העזיבה.

מכיוון שמדובר בשכירות שנתית, הרי שעל הנתבע לשלם על חודשיים נוספים דמי שכירות, סך 7,700 ש"ח. כמו כן עליו לשלם על חודשיים וועד בית סך 1,540 ש"ח. (בהמשך נתייחס לתשלומי הארנונה).

בעניין החיוב בארנונה - התובע הגיש מסמך ממנו עולה כי גובה התשלום על חודש ארנונה הוא בסך 3,296 ש"ח (מעוגל). אומנם הנתבע הגיש מסמך ממנו עולה כי גובה התשלום החודשי היה רק סך 1,166.36 ש"ח. הנתבע שלח מייל שבו הוא מסביר, שבית הדפוס הוגדר כמפעל תעשייתי ששילם ארנונה מופחתת על המקום, ולכן החיוב היה בסך 1,166.36 ש"ח לחודש, אומנם לאחר שהנתבע עזב - המקום כבר לא מוגדר כתעשייה, ולכן סכום הארנונה גבוה.

נעיר כי בית הדין יחייב בתשלום ארנונה רק על קרן ולא על ריבית והצמדה, כי היה על התובע שהוא בעל המקום לשלם את התשלומים הנדרשים בזמן ולא לחכות, ובמקביל לתשלום לתבוע את הנתבע על הסכומים ששולמו.

לאור האמור, יש לחייב את הנתבע בתשלומים הבאים: דמי שכירות לחודשיים בסך 7,700 ש"ח; דמי וועד בית לחודשיים בסך 1,540 ש"ח; חודשיים ארנונה בסך 6,592 ש"ח; סך הכל על הנתבע לשלם סך 15,832 ש"ח. הצדדים רשאים, כמובן, לפנות לעירייה בבקשה להחזר ההנחה שהייתה על המקום.

החזרת גופי תאורה

התובע מבקש לחייב את הנתבע להחזיר את גופי התאורה, שהוא לקח איתו עם עזיבתו את המקום. אך הנתבע טוען שהוא התקין את גופי התאורה ושילם עליהם מכספו, ולכן יכול לקחתם. לטענת התובע, הנתבע הסיר פלורסנטים והשאיר את האולם חשוך. אולם, לטענת הנתבע היו שם שני פלורוסנטים ישנים שלא האירו מספיק את האולם לאחר בניית הגלריה, ולכן הוא החליף אותם בפרוז'קטורים חזקים שהוא קנה. את הפרוז'קטורים האלו הוא לקח איתו כשעזב.

דיון: הנתבע שכר את האולם עם גופי תאורה, אך לאחר הקמת הגלריה, המקום נעשה חשוך, והנתבע רכש מכספו פרוז'קטורים עבור בית הדפוס, ולפיכך הוא אכן רשאי לקחתם.

בית הדין שאל את התובע, כמה גופי תאורה הוא טוען שהנתבע הסיר. להלן תשובת התובע: "במשך 17 שנים שהוא נמצא שם נשרפו כל הפלורסנטים. היכן נשמע שדייר יוצא ממקום, ומוציא את כל האורות. חושך מצרים". התובע לא ידע לומר כמה גופי תאורה הוסרו, ובכל מקרה הודה שמדובר בתאורה ישנה שנשרפה.

במצב כזה, בו הנתבע מכחיש שהסיר גופי תאורה תקינים, ומאידך התובע מודה שמדובר בתאורה ישנה שנשרפה - אין מקום לחייב את הנתבע על גופי התאורה הלקויים שהוסרו, כי מדובר בבלאי סביר במקום מושכר, ובהתאם למה שהצדדים קבעו בהסכם (סעיף 10 להסכם משנת 2006), השוכר לא חייב לשלם על נזק שנגרם כתוצאה "מבלאי סביר לבניין ולמתקנים השונים בו". בסעיף 10 להסכמים משנת 2013 ומשנת 2019 אף נכתב, שתיקונים אלו יחולו על המשכיר: "תיקונים הנובעים מבלאי סביר או כל תיקון אחר שאינם נובעים מאשמת השוכר - יחולו על המשכיר".

לאור האמור, הנתבע רשאי היה לקחת את הפרוז'קטורים עליהם הוא שילם מכספו. ולגבי הפלורסנטים הישנים - הנתבע לא חייב לשלם עליהם, כי מדובר בבלאי סביר.

בקשת הצדדים לאחר הדיון

הנתבע מבקש שהתובע יוציא לו חשבונית על סך 13,600 ש"ח ששילם על המכונות. תגובת התובע: הנתבע שילם את הכספים לפועלים שבנו את הגלריה, כך שהיה לו לבקש מהם להוציא חשבונית. בנוסף, הנתבע חייב לו עוד 16,400 ש"ח על המכונות, ולא מגיעה לו חשבונית כל עוד והוא לא משלם את חובו. הנתבע עוד מבקש שהתובע יעביר את חשבון החשמל על שמו או על שם השוכר החלופי.

דיון: לאורך שנים רבות הנתבע לא ביקש חשבונית מהתובע, ובקשתו בשלב זה מעוררת תהייה. הנתבע חייב כספים לתובע, ולאחר שיסיים לשלם את חובו לתובע כפי שנקבע בפסק דין זה - התובע יוציא חשבונית גם על סכום זה.

נעיר, כי אין אנו מקבלים את טענת התובע, שהוא לא מחויב להוציא חשבונית, אלא הפועלים שקיבלו את הכספים צריכים להוציא חשבונית. הנתבע שילם לפועלים על פי בקשת התובע, ויש להתייחס לכך כמו אל תשלום ישיר לתובע.

לגבי בקשת הנתבע להסדרת חשבון החשמל - על הנתבע להסדיר את חובו לתובע בכל הנוגע לסיום תשלום שכר הדירה, ולאחר הסדרת החוב יהיה על התובע לסיים להסדיר את חשבון החשמל על שמו או על שם השוכר החלופי.

לאחר הדיון, התובע שלח למזכירות בית הדין טענה נוספת, לדבריו הנתבע העביר את המפתח של המקום לצד ג'. הנתבע הגיב שהוא היה רשאי להכניס חבר לעבוד איתו בשיתוף פעולה.

דיון: התובע היה מודע לכך שמדובר בעסק דפוס שבו נכנסים עובדים נוספים. התובע יכול היה להכניס סעיף בהסכם שאוסר הכנסת גורמים אחרים ללא אישורו, אך זה לא נעשה, ולפיכך יש לדחות את תביעת התובע בעניין זה.

לסיכום: לאחר שהתובע יקבל את התשלומים הנ"ל, יהיה עליו להוציא לנתבע גם חשבונית על סך 13,600 ש"ח, בגין התשלום עבור המכונות. בנוסף, לאחר הסדרת החוב יהיה על התובע לרשום את חשבון החשמל על שמו או על שם השוכר החלופי.

בקשת התנצלות

התובע מבקש לחייב את הנתבע שיתנצל בפניו על כך שהוא אמר לו שלקח לו מכונת שרינק. אך הנתבע טוען, שהתובע הוציא מכונות דפוס וזרקם לפח, מתוך מחשבה שמדובר במכונות מקולקלות, והוא ביקש ממנו לא להוציא את המכונות.

דיון: במקרה שלנו התובע טוען שהנתבע ציערו (ובכך עבר על אונאת דברים) ודורש מהנתבע להתנצל (שולחן ערוך או"ח, תרו, א; משנה ברורה שם תרו, א; שולחן ערוך חו"מ, תכב, א).

ראשית, חשוב לציין שלבית הדין אין יכולת מעשית לכפות התנצלות. (עי' שולחן ערוך חו"מ, תכ, לח), מה גם שאין תועלת בהתנצלות שבאה מתוך כפייה ולא מתוך כוונת הלב. שנית, במקרה שלנו לא הוכח שאכן יש חובה על הנתבע להתנצל. מדובר בטענה ממונית של הנתבע כלפי התובע, שלטענת הנתבע מבוססת על מידע אמין שקיבל מגורם חיצוני. הנתבע מכחיש שציער את התובע. לדברי הנתבע הוא היה סבור שהיה צורך לומר לתובע לא לזרוק את המכשירים, כך שהייתה לו סיבה טובה לומר זאת לתובע, ובמצב כזה לא אמורה להיות לתובע תרעומת על הנתבע.

וכך כתב כסף הקדשים (חו"מ תכ, לט):

מה שכתב שגם שהמבייש בדברים פטור מ"מ יש עונש... נראה שאין זה כי אם כשעל פי הבחנת השומעים יש בדברים ההם סגנון אונאת דברים ונתכוון האומרם כדי לבייש. מה שאין כן כשהאומרם היה סבור שאין בדברים ההם בחינת בושת לפי השומעים, או שהיה סבור שכפי הנכון ראוי לו לומר דברים ההם, שיש לו מה שראוי לו לעשות קובלנא על חבירו ולהרעים עליו. גם שנודע שטעה בזה ואין לו שום צד תרעומת עליו, מ"מ כל השומעים מבחינים שהוא הלך בתומו או שהיה אז מוטעה.

בשולי פסק הדין נעיר, היחסים בין הצדדים היו טובים, וכדאי מאוד על הצדדים להשתדל לחזור ליחסים תקינים.

לסיכום: התובע דרש התנצלות. הנתבע מכחיש שיש סיבה להתנצלות וטוען שהייתה סיבה טובה לאמירתו. בכל מקרה, לבית הדין אין יכולת מעשית לכפות התנצלות.

אגרת בית הדין

על פי המדיניות ההלכתית של רשת בתי הדין ארץ חמדה גזית, כאשר הצדדים התנהלו באופן הוגן בהליך הדיון המשפטי, בית הדין רואה את פנייתם כפנייה משותפת, ולכן הם מתחלקים ביניהם בשווה בתשלום אגרת בית הדין (אודות נושא זה ניתן לעיין באתר בית הדין). כך היה במקרה זה.

התובע שילם 750 ש"ח עבור אגרת בית הדין.

לפיכך על הנתבע לשלם לתובע 375 ש"ח עבור השתתפות באגרת בית הדין.

החלטות

הנתבע חייב לשלם לתובע 32,607 ש"ח על פי הפירוט הבא:

סך 16,400 ש"ח בתוספת מע"מ - בתמורה לרכישת מכונות דפוס.

סך 7,700 ש"ח - עבור תשלום שכירות לחודשיים.

סך 1,540 ש"ח - עבור תשלום וועד בית לחודשיים.

סך 6,592 ש"ח - עבור תשלום ארנונה לחודשיים.

סך 375 - השתתפות בתשלום אגרת בית הדין.

לאחר שהתובע יקבל את התשלומים הנ"ל, יהיה עליו להוציא לנתבע חשבונית על סך 13,600 ש"ח, בגין התשלום עבור המכונות. בנוסף, לאחר הסדרת החוב יהיה על התובע לסיים לרשום את חשבון החשמל על שמו או על שם השוכר החלופי.

התשלום יבוצע בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין.

ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב עליו.

פסק הדין ניתן ביום שני ז' בתמוז תשפ"ג, 26 ביוני 2023

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב שי ויסבורט

_______________

הרב ישועה רטבי, אב"ד

_______________

הרב אבי קלמנטינובסקי