ב"ה, ט"ז בטבת תשפ"ד

28 בדצמבר 2023

תיק מס' 84001

פסק דין חלקי

בעניין שבין

– התובעת

לבין

                – הנתבע

רקע

התובעת שכרה דירה עם עוד שלוש שותפות או ארבע (להבנתנו, תלוי בתקופה) מהנתבע. הדירה הושכרה לשותפות שונות במשך 6 שנים, אך התובעת נכנסה כשותפה רק לפני 3 שנים. בכל שנה, נכתב חוזה אשר אמור היה להיחתם על ידי כלל השוכרות. ב-22/8/23 הסתיים החוזה האחרון, והוחלט להפסיק את שכירות הדירה ע"י השוכרות. התובעת שילמה את שכר הדירה באמצעות הוראת קבע. בשנה האחרונה שכר הדירה היה גבוה משכר הדירה של השנה הקודמת, ולכן התובעת נתנה הוראת קבע חדשה. בגלל טעות טכנית לא בוטלה הוראת הקבע הקודמת, ולכן התובעת שילמה כל חודש במשך 4 חודשים דמי שכירות כפולים. התובעת מבקשת בחזרה את שכר הדירה העודף (5,400 ₪ לטענתה).

הנתבע מחזיק בכספה של התובעת, וטוען מספר טענות:

היות שהתובעת היא חלק מקבוצת שותפות ששכרו ממנו יחד את הדירה, הוא אינו מוכן להשיב את כספה עד שיתברר שהקבוצה כולה שילמה את כל דמי השכירות שחברות הקבוצה חייבות לו.

עוד טוען הנתבע, שהתובעת וחברותיה יצאו מהדירה מבלי שסיידו אותה, ובכך הפרו את אחד מההתחייבויות שבחוזה.

בנוסף, התובעת וחברותיה אחראיות לנזקים שנגרמו לדירה, כדוגמת אריחים שנשברו, ברז כביסה שהתקלקל, וחלונות שבורים.

הנתבע גם תובע נזקים נלווים שנגרמו לו כתוצאה מביטול חוזה השכירות עם הדייר שהיה אמור להחליף את השוכרות, עקב הפחדות של השוכרות, ומכך שהדירה לא הייתה מוכנה במועדה.

בנוסף תובע הנתבע נזק שנגרם לו כתוצאה מתשלום לעו"ד על ייעוץ משפטי אותו נצרך לקבל בעקבות מכתב שהתובעת שלחה לו על ידי עורך הדין שלה.

הנתבע תובע עוגמת נפש על התנהלות השותפות, ותשלום עבור ימי עבודה אותם הוא נאלץ להחסיר, כתוצאה מכך שהיה צריך להיות אחראי על הסיוד בעצמו ועל מציאת שוכר מחליף.

הנתבע טוען שההתנהלות היתה תמיד עם השוכרות כקבוצה אחת של שותפות ולא עם כל שוכרת בנפרד. כראיה לדבריו, ציין הנתבע שהסכום שננקב בחוזה הוא כולל ואינו מחולק לכמה תשלם כל שוכרת בנפרד. לדבריו, השוכרות חילקו בינן לבין עצמן את מלא דמי השכירות, והן אלו שפרטו לסכומים והחליטו כמה תשלם כל שוכרת. השוכרות הן אלו שתמחרו כל חדר במחיר אחר על פי גודלו ואיכותו. לכן זכותו לתבוע את כל התביעות הנגדיות שלו מכל אחת מהשותפות בשכירות. כרגע, הוא בוחר לתבוע אותן מהתובעת, שיזמה את התביעה ושבכספה הוא מוחזק.

התובעת מכחישה את התביעות שכנגד, וגם אינה מוכנה להיות אחראית ליותר מחלקה היחסי בכל התביעה הנגדית.

הנושאים בהם ידון בית הדין בפסק זה

בית הדין החליט להכריע כבר בשלב זה בשאלה המקדמית, האם הנתבע יכול לתבוע את התובעת תביעה נגדית על כל החוב במלואו, אף אם התביעה שייכת גם לשותפותיה, או שאינו יכול לתבוע ממנה אלא רק את חלקה היחסי.

יש להקדים את הדיון הזה לדיון בשאר הנושאים, כדי לוודא שהנתבעת-שכנגד תדע מהו היקף החיוב האפשרי כלפיה; וכן כדי שנדע האם על שאר השוכרות להצטרף כנתבעות שכנגד, וממילא לוודא שהן תהיינה נוכחות או מיוצגות בדיון.

אנחנו חייבים להדגיש שכל האמור בהחלטה זו הוא אך ורק בהקשר לזכויותיהם וחובותיהם של שני בעלי הדין שבפנינו בשלב זה. אם וכאשר תצטרפנה שוכרות אחרות להתדיינות, תעמוד להן הזכות לטעון כל מה שנראה להן נכון בלי שהטענות שהוצגו עד כה יחייבו או יגבילו אותן.

דיון

יסודות דין ערב ושנים שלוו יחד

נבאר את יסודות הדין מן הכלל אל הפרט.

ערב רגיל לעומת ערב קבלן: בגמרא בבא בתרא דף קעג ע"א מובא במשנה:

המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב.

וברש"י על המשנה שם כתב:

מתני' לא יפרע מן הערב - תחלה עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבוהו ב"ד ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב הכי מפרשינן לה בגמרא במסקנא.

כך נפסק בשולחן ערוך סימן קכ"ט סעיף ח':

המלוה את חבירו ע"י ערב אע"פ שהערב משתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחלה אלא יתבע הלוה אפילו אין ללוה אלא זיבורית לא יפרע מהערב ואפילו אין ללוה נכסים ידועים כגון קרקעות ויש נכסים ידועים לערב לא יגבה מהערב אלא (צריך) לחזור אחר הלוה אולי יש לו מטלטלין.

דין זה הוא דווקא בערב רגיל. אבל במקרה של ערב קבלן, המלווה יכול לגבות מהקבלן באופן מיידי. כך פסק השו"ע  שם סעיף טו:

קבלן לעולם יפרע ממנו תחלה אם ירצה אפילו יש נכסים ללוה אא"כ הלוה רוצה לפרעו.

שנים שלוו ביחד נעשים ערבים זה על זה: בירושלמי, שבועות, פרק ה' הלכה א':

וכחש בעמיתו – לכשיצא וידויו בשבועה פרט למכחש באחד השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר. אמר רבי יוסי: הדא אמרה, שנים שלוו מאחד, אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה

לעניינו חשובים דברי ר' יוסי: שניים שלוו מאחד הרי הם נחשבים כשותפים לעניין זה שכל אחד חייב חצי מהסכום, ועל החצי השני הוא ערב בעד חבירו. וכן נפסקה הלכה זו בטור ובשו"ע סימן ע"ז סעיף א', וכך כתב הטור:

אחד שהלוה לשנים יכול לגבות מאחד מהם הכל. וכתב בעל העיטור: דוקא שאינו מוצא לגבות מהשני, אבל אם מוצא לגבות משניהם, גובה מכל אחד ואחד חלקו. אבל הרמב"ם כתב "שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד, וכן שני שותפין שלוה אחד מהן או שלקח בשותפות, יפרע ממי שירצה, ואם לא היה לאחד כדי החוב, חוזר ותובע מן השני השאר" - עד כאן. אלמא אף על פי שלכל אחד יש כדי החוב, יכול לגבות מאחד מהם כל החוב אם ירצה, שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע את השני. וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל.

ובב"י כתב שכך היא גרסת הטור ברמב"ם, אך לפי גרסתנו ברמב"ם נראה שדעת הרמב"ם כבעל העיטור, שאינו גובה מן הערב עד שיתבע מן הלווה תחילה. כלומר, יש לשני דין ערב רגיל (=שאפשר לגבות ממנו רק לאחר מיצוי אפשרויות הגביה מהחייב השני) ולא ערב קבלן (=שאפשר לגבות ממנו אף מבלי שמוצו אפשריות הגביה מהחייב השני). הב"י כתב שרוב הראשונים פסקו כדעת בעל העיטור, שיש לכל אחד מהלווים דין של לווה על מחצית הסכום, ודין של ערב רגיל על החצי השני (אבי העזרי, הרשב"א, המרדכי בשם הר"מ, האגודה, הנמוק"י בשם הר"ן והתרומות בשם הרמב"ן). הב"י כתב שכן יש לפסוק להלכה, כרוב הראשונים, ולא כסברת הרא"ש בשבועות פרק ה' פסקה ב', שהם ערבים קבלנים אחד על השני, ולכן יכול לתבוע איזה מהם שירצה כל הסכום, ולא כרבינו אפרים המובא ברא"ש, שסובר שהבבלי חולק על הירושלמי בדין זה.

וכך פסק בשו"ע בחו"מ סימן ע"ז, א':

שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד (רמ"א: או שקבלו פקדון ביחד בין בשטר בין בעל פה) שניהם ערבים זה לזה, אף על פי שלא פירש. ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל, אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה (רמ"א: כי יש לו דין ערב בכל דבר) וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו.

נמצא ששניים שלוו כאחד הם ערבים רגילים אחד על השני לשיטת רוב הראשונים ולפי פסק השו"ע. ואילו לשיטת הרא"ש והטור בדעת הרמב"ם הרי הם ערבים קבלנים.

שנים שלקחו מקח או קיבלו פקדון ביחד: לשון השולחן ערוך "או שלקחו מקח אחד", וכן היא לשון הרמב"ם (הלכות מלווה ולוה פרק כ"ה הלכה ט').

הרמ"א הוסיף שגם כאשר "קבלו פקדון ביחד" הם נעשים ערבים זה על זה. מקור דברי הרמ"א הוא מדברי הרמב"ן (הובאו במגיד משנה בפרק כ"ה הלכה ט'). כך סובר גם הש"ך (שם ס"ק א).

אמנם, בתשובת הרמ"א סימן כ"ז כתב שבמקרה שבו שני אנשים קיבלו פקדון - לא נעשו ערבים זה על זה, ואין דינם כשניים שלוו כאחד. הרמ"א שם מסביר, שבשניים שלוו כאחד הסיבה שהם ערבים זה לזה היא מאחר ויש להם טובה והנאה מסכום ההלוואה, הואיל ונהנו הם מסכימים לקבל על עצמם ערבות עבור חברם. אבל בשומרים שאין להם הנאה מהשמירה - מה להם ולצרה זאת לקבל על עצמם ערבות על חיובי השומר השני, מלבד החיוב הישיר שמוטל עליהם. לכן אין הם ערבים זה לזה. וכתב הרמ"א שהרמב"ן שפסק שגם בהפקיד אצל שניים הם ערבים זה לזה, מדובר במקרה שהתנו על כך, ובהתנאה מפורשת הם נעשים ערבים זה לזה.

הש"ך (ס"ק א') דחה את דברי הרמ"א שבשו"ת, והוכיח מהרמב"ן, הרא"ש והר"ן שלא כדברי הרמ"א בהגהות השולחן ערוך.

עוד נציין לדברי ערוך השולחן (עז אות י), שכתב "ערבות שייך בכל דבר ממון בין הלואה בין שאלה ושכירות או פיקדון... ואין [=ואין הבדל] בערבות בין מעות למטלטלים וקרקעות ועבדים ושטרות, דבכולן נוהג דין ערבות דגם בקרקע שייך ערבות שמוסר לו את הקרקע שיעשה בה כך וכך שנים, ואם יקלקלה ישלם לו הערב כך וכך".

הלוואה בשטר לעומת הלוואה בעל פה: הרמ"א כתב שהדין שנעשו ערבים זה לזה נכון בין אם קיבלו את ההלוואה בשטר, ובין אם קיבלו אותה בעל פה. וכן כתב בב"י. הב"י הביא ראייה לדבריו מכך שהרמב"ם השמיט לגבי מקח את השטר, ומשמע שגם כשאין שטר הם נעשים ערבים זה לזה, ואם כן גם בהלוואה לא צריך שיהיה שטר כדי שיהיו ערבים זה לזה. אמנם הש"ך (ס"ק ב) חלק עליהם, וכתב שדווקא כששניהם כתובים בשטר נהיים ערבים זה לזה, אבל בעל פה לא, וכתב לתרץ שהרמב"ם השמיט את השטר לגבי מקח משום שסמך על מה שהזכיר שטר לגבי הלוואה, או בגלל שאכן במקח אין צורך בשטר, משום שמן הסתם בכל מקח נעשים שותפים בו, שהרי במקח ההתנהלות שלהם מראה שהם בשותפות, מה שאין כן בהלוואה. הש"ך הסביר את דברי הבית יוסף שכוונתו שדווקא כשניכר מתוך העניין שלוו בשותפות, אז נהיים ערבים זה לזה גם בעל פה, אבל אם לא ניכר שלוו בשותפות – לא נעשו ערבים זה לזה. ורק אם לוו בשטר אחד, מסתמא ערבין זה לזה. בנידון דידן, התובעת אמרה שמחויבתה אינה פחותה בגלל העובדה שהיא לא חתומה, שנבעה משיקול טכני בלבד.

הגדרת היחסים הממוניים בין השותפות בדירה לבין המשכיר

עתה נדון בפרטי המקרה שלפנינו.

בחוזה השכירות הוגדרו הצדדים כך:

הסכם שכירות בלתי מוגנת שנערך ונחתם בירושלים...

בין [הנתבע] להלן המשכיר מצד אחד

לבין: א'... ב'... ג'... להלן השוכר מצד שני

להבנתנו, שכירות הדירה ע"י השותפות נחשבת כמו "שניים שלוו כאחד", שנעשים ערבים זה על זה. שהרי ראינו לעיל שדין זה אינו דווקא בהלוואה, אלא גם במקח ובפיקדון, ואם כן הוא הדין לשכירות.

נראה שגם הרמ"א לעיל יודה ששייך בזה ערבות, בגלל סוג ההתחייבויות של השוכר: שוכר מתחייב לעשות שני דברים – לשלם על השימוש ולשמור על הדבר המושכר. ההתחייבות לשלם דמי שכירות מקבילה לקנייה (עיין בבא מציעא נו ע"ב), וכשם ששניים שקנו מקח ביחד נעשים ערבים זה לזה, גם כך בהתחייבות לשלם דמי שכירות. וכן, השמירה היא חיוב שמוטל על השוכר כדין שומר פקדון. ואפילו לשיטתו של הרמ"א בשו"ת, שבפיקדון לא נעשו ערבין זה לזה, נראה שדבריו נאמרו רק במקרה של שומרי חינם, שמלבד הטובה שעושים למפקיד בשמירת הפקדון אין להם שום טובה או הנאה מכך, ומה להם להיכנס לצרה זו ולהיות ערבים על השומר השני. מה שאין כן בשכירות דירה שוודאי יש הנאה לשותפים מכך שהם שוכרים את הדירה ביחד. שהרי לכל אחד מהשותפים כשלעצמו היה קשה למצוא חדר נפרד עם כל הפונקציות שיש בדירת שותפים, ובמחיר דומה. בגלל שיש הנאה לשותפים בהתחברם יחד לשכור דירה שלימה, לכן יש לומר שעבור הנאה זו הסכימו להיות ערבים אחד על השני. כדברינו מצאנו שכן כתבו בספר נתיב השכירות (הרב יהודה איטח, פרק ט"ז סעיף ח'); בספר משפט השכירות (הרב עובדיה יוסף טולידאנו סימן א' סעיף ט'); ובספר חוקי חיים (הרב חיים פרידמן פרק ז' סעיף א' ובהערה שם).

מעבר לכך, כפי שהוצג לדיינים על ידי שני בעלי הדין בדיון בבית הדין, ההתנהלות הכללית של השוכרות בינן לבין עצמן ובינן לבין הנתבע – הייתה התנהלות של שותפות. כאמור, השוכרות חתומות ביחד על החוזה (לא היה לכל אחת מהשוכרות חוזה נפרד מול המשכיר). בחוזה השכירות נקבע המחיר הגלובלי של שכירות כל הדירה, והשוכרות הן אלו שתמחרו את מחירו של כל חדר.

בחוזה של השנה האחרונה התובעת עצמה לא חתומה על החוזה. ראינו לעיל שלפי הש"ך דווקא בשטר אומרים שנעשים ערבים זה לזה, אך בעל פה לא. האם התובעת ערבה על החיובים של שאר השוכרות?

בדיון התובעת הודתה שהיא המשיכה בשכירות על דעת החוזה מהשנה הקודמת, שעליו היא חתומה. היא לא חתמה על החוזה בשנה הנוכחית בגלל אילוץ טכני, כיוון שחשבה שלא תמשיך בשכירות הדירה, אך לבסוף חזרה בה ונשארה לגור בדירה. מעבר לכך, כאמור, ההתנהלות הכללית היתה כהתנהלות של שותפות, והרי הש"ך עצמו כתב שאם מתוך העניין ניכר שהתנהגו כשותפים, כמו במקח – אז גם בעל פה נעשים ערבים זה לזה.

אמנם, נראה לבית דין שאין להגדירן כערב קבלן, שאותו ניתן לתבוע גם אם לא מוצו אפשרויות הגבייה משאר השותפות. בעיקר, מפני שרוב הראשונים סוברים שגם שניים שלוו כאחד הרי הם כערבים רגילים, וכן פסק השולחן ערוך. מעבר לצורך נוסיף, שככל הנראה גם לשיטת הרא"ש, וגרסת הטור ברמב"ם, ששניים שלוו כאחד הרי הם ערבים קבלנים אחד על השני, והמלווה יכול לפרוע החוב ממי שירצה, יש לומר שזהו דווקא במקרה שלוו כאחד. כי דווקא כאשר לווה ביחד שייך הטעם ש "מסתמא היתה דעתו דאם לא יהיה לזה יגבה מזה" (הסמ"ע שם ס"ק א). אך במקרה דנן, לאור האופן בו התנהלו יחסי שוכר-משכיר, יש לומר שכל אחת מהשותפות רואה את עצמה כאחראית על החלק שלה בשכירות וכשוכרת את החלק שלה בלבד בדירה, ואינה אמורה לשלם עבור חלק חברתה. משום שבפועל ובאופן שוטף המשכיר היה מקבל את השכירות של כל אחת מהשותפות בנפרד. בנוסף, רוב השוכרות לא הכירו אחת את השנייה לפני שנכנסו לשכירות בדירה, ולא נראה לומר שכל אחת שנכנסה לדירה הייתה מסכימה להיות ערב קבלן עבור יתר השותפות. לסיכום, בית הדין סבור שהשותפות בדירה מהווה ערבות רגילות אחת על השניה ולא מעבר לכך.

על אף ששני הצדדים לפנינו הסכימו שהשוכרות האחרות מסרבות לשלם, אין בסירוב הזה די לחייב את התובעת. שהרי כתוב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קכט סעיף י):

 ואם אין הלוה בפנינו, צריך להודיעו, אם הוא קרוב כדי שיוכל שליח לילך ולבא תוך שלשים יום, ואם לא יתן, אז יתבע לערב. ואם הוא במדינת הים, שאי אפשר להודיעו ואין לו כאן נכסים, או אם הוא גברא אלמא דלא ציית דינא, אז יתבע את הערב ויגבה ממנו

ועיין עוד בב"י סוף סי' כה, על פי הגמ' בבא בתרא קעד ע"א: "וכתוב עוד שם דיין שטעה והוריד מלוה לנכסי ערב קודם שיתבע הלוה מסלקין אותו".

זאת אומרת, סדר הדין הוא, שעל מנת לגבות מהערב, צריך קודם כל בית הדין לפעול לגביית החוב מהלווה, אם על ידי זימונו לדיון או על ידי גבייה מנכסיו. ממילא, כל עוד שלא ברור לבית הדין שה"לווה" מסרב להיענות לקריאת בית דין לדון ולפסיקתו לשלם (וכל שכן במקרה הזה שעדיין לא ברור שיפסק בכלל חיוב לשלם), לא הגיע הזמן לחייב את הערב.

בנידוננו, אין מקום לפסוק חיוב על התובעת כשותפה וכערבה כל עוד לא בוצעה פנייה רשמית ומסודרת לשאר השוכרות.

לאור כל הנ"ל, התביעה שכנגד יכולה להיות, בשלב זה, רק על חלקה של הנתבעת מתוך השותפות. שאר החוב, החוזי והנזקי, במידה וביה"ד יחליט כי השותפות חייבות בו, יזקף לחובת התובעת רק כערבה.

בהתאם לכך, כל עוד התובע לא תבע את שותפותיה לדין, הוא אינו יכול להשתלם ממנה יותר מאשר חלקה היחסי בחוב זה.

מכיון שהצדדים שלפנינו כבר התחילו ומחויבים להליך בבית דין זה, במידה והתובע שכנגד רוצה לתבוע את כל חובותיו, עליו לתבוע את שאר השוכרות בבית הדין.

החלטות

החלטה זו אינה נוגעת בתביעות הממוניות לגופן – לא בתביעה הראשית, ולא בתביעה הנגדית. אלא רק בהגדרת סוג החיובים הממוניים שעשויים לחול על התובעת בהיותה אחת מארבע שותפות בדירה של הנתבע.

ביחס לחיובים המשותפים של כל השותפות בדירה, התובעת אחראית רק על חלקה היחס בחוב, ועל השאר היא ערבה רגילה.

בהתאם לאמור, התובע אינו יכול לגבות את הכספים הערובים מהתובעת כל עוד הוא לא מיצה את ההליכים מול יתר השותפות.

 בתוך 30 יום מיום חתימת פס"ד זה, על הנתבע לממש את זכותו לתבוע את שאר השותפות בבית דין. במידה ולא יעשה כן, התובעת תוכל לפנות לבית הדין בבקשה להורות לנתבע להמשיך בהתדיינות עם התובעת בלי להתחשב בשלב זה במעמדה כערב.

פסק דין ניתן ביום  ט"ז בטבת תשפ"ד, 28 בדצמבר 2023.

בזאת באנו על החתום

______________

הרב דורון אלון

______________

הרב דניאל מן, אב"ד

______________

הרב אילון צרפתי