בס"ד, כ' אייר תשפ"ג

11 מאי, 2023

תיק מס' 83023

פסק דין

בעניין שבין

התובע

[המלווה]

לבין

הנתבע 1

[הלווה]

הנתבע 2

[הערב]

רקע

ביום 1.5.2022 למניינם הלווה *** (להלן: 'המלווה', 'התובע') ל*** (להלן: 'הלווה') 110,000 ₪ למשך חודש, עד ליום 1.6.2022, בריבית חודשית של 10%, לצורך עסק שבבעלות הלווה. הסכום הכולל להחזרה היה 121,000 ₪. הלווה התחייב גם לקנס של 500 ₪ ליום במקרה של פיגור בהחזרת ההלוואה.

כבטחון להלוואה החתים המלווה את *** (להלן: "הערב", 'הנתבע') כערב לחוב כולל הריבית, אך ללא קנסות עבור פיגורים.

הלווה לא פרע את חובו והמלווה תבע את הערב לדין. בית הדין ביקש שהלווה יתייצב בבית הדין, ולאחר שהוא חתם על הסכם בוררות, התקיים דיון נוסף בנוכחות הלווה. הלווה הודיע שהוא החל הליך של חדלות פירעון, וצירף מסמכים המאמתים זאת מעורך דינו.

הסכם ההלוואה עליו חתומים הצדדים כולל ריבית גבוהה במיוחד, בהסכם נכתב שההלוואה היא על פי היתר עסקה.

טענות הצדדים

המלווה טוען שעברה כמעט שנה ממועד ההלוואה, כאשר במהלך תקופה זו הוא הציע לנתבע לקבל עזרה בגיוס ההלוואה מיועץ מקצועי על חשבונו, זאת על מנת לנסות להגיע להסדר שיטיב עם הנתבע עד כמה שאפשר. הצדדים לא הגיעו להסכמה, ולפיכך התובע מבקש מבית הדין לחייב את הערב במלוא הסכום אליו הוא ערב: קרן ההלוואה בסך 110,000 ₪ בתוספת 10% ריבית בסך 11,000 ₪, סך הכל: 121,000 ₪.

הערב טען שהוא חתם בלי להבין את המשמעות המלאה  של חתימתו, ובכל מקרה למעשה אין לו אפשרות לשלם את החוב. אין לו נכסים או חסכונות בהם הוא יוכל לשלם את חובו, בנוסף כעת הוא סטודנט שמשתכר סך 2,000 ₪ בחודש, בעל משפחה צעירה. לפיכך הוא מבקש לפרוס את פירעון החוב. לדבריו הוא יכול לשלם רק 1,200 ₪ לחודש.

בתגובה לדברי הערב טען התובע, כי הוא הסתמך על הערב בהלוואתו, קבלת הכסף בתשלומים תגרום לו נזקים, ולכן מוטל על הערב לקחת הלוואה או למצוא דרך אחרת לפרוע את חובו באופן מיידי.

החלטה קודמת

בתאריך ח' בשבט תשפ"ג (30 ינואר 2023), בית הדין הוציא החלטה זמנית, ובה נקבע שהנתבע חייב לשלם לתובע 1,200 ₪ בחודש. בהחלטה הודגש, כי בית הדין טרם קבע האם נכון לקבוע הסדר תשלומים כולל, קביעה שטעונה בירור הלכתי ובירור מציאותי.

הנתבע כבר שילם לתובע על פי החלטה זו סך  ₪ 1,200.

נושאי הדיון

טענת הנתבע שלא הבין את משמעות החתימה.

האם ניתן לחייב את הערב לפרוע את החוב?

האם יש לאפשר פריסה של התשלומים?

שיעור הריבית שניתן לחייב את הנתבע?

טענת הנתבע שלא הבין את משמעות החתימה

הנתבע טען, שהוא לא הבין את משמעות חתימתו. לעומתו טען התובע, שהוא התקשר לנתבע ווידא שהוא מבין את משמעות החתימה על הסכם הערבות.

דיון: על פי ההלכה (שולחן ערוך ורמ"א חושן משפט, סימן סא סעיף יג, וכן סימן מה סעיף ג), ככלל, טענה של אדם שהוא לא הבין על מה הוא חתם – לא מתקבלת בגלל שני טעמים:

א) הוא לא נאמן לומר שלא הבין על מה חתם, כפי שמשמע מהרשב"א (חלק א סימן תרכ"ט), שהתייחס לבעל שטען שהוא עם הארץ, ולא הבין את משמעות חתימתו על החיובים שיש בכתובה:

אין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל פה, ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים, דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תמה.

הבית יוסף (אבן העזר סימן סו אות יג) העיר על דברי הרשב"א:

ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א, משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן.

ב) המתחייב סמך על מי שאמר לו לחתום, ונחשב כאילו קיבל על עצמו את כל ההתחייבויות הכתובות בהסכם גם בלי שהבין אותן, כפי שכתב הסמ"ע (בסימן סא ס"ק כג):

דה"ל לומר כן מתחלה: 'אינני מבינו, תפרשוהו לי ואדע'. וכל שתיקה בעניינים אלו - ה"ל כקבלה שקבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן.

הש"ך (בס"ק יח) הוסיף: "ואפילו ידוע שאינו מבין לשון השטר - מתחייב הוא בכך כיון שקיבל על עצמו ושתק". (להרחבות בעניין זה ראו: פס"ד ארץ חמדה גזית 74017; הרב אלי גורפינקל, "החותם על שטר שלא קרא או לא הבין על מה חתם: חוזה אחיד בהלכה", משפטי ארץ ד: חוזים ודיניהם, עמ' 88-77).

מעבר לכך, מעיון בתכתובות שהיו בין הצדדים עולה, שהנתבע הבין את משמעות החתימה על הערבות. ביום 29.6.2022 התובע שולח וואטצפ להתבע:

תובע: זוכר את הערבות להלוואה?

נתבע: זוכר לגמרי את הערבות. אני חופר ל(שם הלווה) על זה... ואל תדאג לא שכחתי אם צריך אני פה.

נציין, שגם בדיון, הנתבע הודה (פרוטוקול דיון 1 עמ' 3 שורה 22) שהוא מבין את הסעיף בהסכם שמתייחס לקבלת החזר כספי מהלווה בתוך שנה.

לסיכום: טענת הנתבע שלא הבין את משמעות החתימה על הסכם הערבות - נדחית.

האם ניתן לחייב את הערב לפרוע את החוב?

ערב הוא אדם שלקח אחריות על ההלוואה, ובלקיחת אחריות זו, הוא התחייב לשלם למלווה במידה והלווה לא ישלם. אומנם השולחן ערוך (חושן משפט סימן קכט, סעיף ח) כתב: "המלוה את חבירו על ידי ערב, אע"פ שהערב משתעבד למלוה – לא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע הלוה". כלומר הערב לוקח אחריות על ההלוואה, רק בתנאי שאין ללווה מהיכן לשלם. לפיכך על המלווה לתבוע את הלווה בטרם יגבה מהערב, ורק אם בוודאות לא ניתן להוציא מהלווה – ניתן לגבות מהערב.

ואכן התובע פנה מספר פעמים ללווה שיפרע את החוב, אך הלווה התחמק מפריעת החוב. התובע שלח ללווה מספר הודעות וואטסאפ, עם בקשות חוזרות ונשנות לקבל את הכספים בחזרה. ביום 9.9.2022 התובע שלח ללווה ולערב מכתב, בו הוא מבקש מהלווה שיפרע את החוב בתוך שלושה ימים, וככל והלווה לא יפרע את החוב – הערב מתבקש לשלם את החוב במקום הלווה.

כאמור, על פי ההלכה סדר הפעולות הנדרש הוא: בשלב הראשון על המלווה לנסות לגבות את החוב מידי הלווה. בשלב השני על המלווה לוודא שאכן אין ללווה מהיכן לפרוע, ורק לאחר מכן יהיה ניתן לגבות מהערב.

הגאונים תקנו שהלווה יישבע שאין לו כסף לפני שגובים מהערב, זאת בכדי שהלווה והמלווה לא יעשו קנוניה על נכסי הערב. רבנו צמח גאון הוסיף, שגם מגלגלים על הלווה שישבע שהחוב למלווה עדיין בתוקפו. וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן קכט סעיף ט), שהלווה נשבע על שתי נקודות: א) שאין לו אפשרות לפרוע את החוב. ב) החוב טרם נפרע. קצות החושן (שם ס"ק ד) כתב, שאם הלווה מסרב להישבע שאין לו נכסים - הערב פטור מלשלם.

בנידון שלפנינו בית הדין קיבל מסמך מעורך דינו של הלווה, שמאמת את העובדה שהלווה עומד בפני הליכים של חדלות פירעון. הערב עצמו הודה בפני בית הדין שהוא מודע למצבו הכלכלי של הלווה ומסכים שהוא חדל פריעון. מכתב זה והודאת הערב בחדלות הפירעון של הלווה מחליפים את הצורך באימות על ידי שבועה.

לסיכום: המלווה תבע את הלווה שיפרע את החוב, ולאחר שאימתנו שהלווה לא יכול לפרוע את החוב בגלל מצבו הכלכלי – יש לחייב את הערב לשלם חוב זה.

האם יש לאפשר פריסה של התשלומים?

הנתבע טען כי אין לו אפשרות כלכלית לשלם את החוב, לפיכך הוא מבקש שבית הדין יפרוש את החוב בפריסה ארוכה למשך כשש שנים, כיוון שלדבריו הוא יכול לשלם רק 1,200 ₪ לחודש. התובע מתנגד לכך ומבקש שבית הדין יוציא פסק דין שיחייב את הנתבע לשלם את כל החוב באופן מיידי. התובע הוסיף, שהערב עומד בשנתו האחרונה ללימודים ולקראת תחילת עבודתו, אשתו החלה לעבוד כאחות. בהתחשב גם בגובה החוב, אין חשש להתמוטטות כלכלית חלילה של הנתבע.

דין מסדרין לבעל חוב בערב

לפי ההלכה (שולחן ערוך חושן משפט סימן צז סעיף כג), מלוה שבא לגבות את חובו מהלווה, אינו רשאי לגבות את כלל נכסיו של הלווה, אלא עליו להשאיר לחייב דברים מינימאליים הנחוצים לצורך מחייתו (דין זה נקרא: "סידור לבעל חוב"): מזון למשך שלשים יום, בגדים למשך שנים עשר חודשים, מיטה, נעליים, תפילין, בגדים פשוטים שמתאימים למעמדו, כלי אומנותו הנדרשים לו לצורך פרנסתו (הלווה יכול להחזיק רק כלים ייעודיים שמיוחדים למעשה האומנות, ולא ניתן להשתמש בהם לדברים אחרים), הלווה לא יכול להחזיק בידו נכס, דהיינו דבר שניתן להפיק ממנו רווח נוסף.

אומנם הפוסקים נחלקו, האם דין סידור נכסים שייך רק בחוב הנובע מהלוואה, או גם בחוב שיש לערב (או חוב שיש לשוכר). השולחן ערוך (חושן משפט סימן צז סעיף כט) הביא את שתי הדעות בלי להכריע:

יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה, כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן, אם לא זקפן עליו במלוה. וכן כשבא ליפרע מהערב שאינו קבלן. ויש אומרים שגם באלו מסדרין.

כלומר יש ספק הלכתי, האם הלכת סידור חוב חלה על ערב.

נעיר, כי הלכת סידור חוב קשה מאוד לביצוע (לכאורה, אין להשאיר לנתבע מוצרי חשמל, אין להשאיר לו יותר מרהיט אחד כמו כיסא אחד, אין להשאיר מזונות יותר מחודש). הרב הלל גפן השווה בין ההלכה לבין החוק וקבע (נייר עמדה מספר 6: הסתייעות בהוצאה לפועל, אתר דין תורה, עמ' 31) ש"ככלל, החוק מקל עם החייב יותר מאשר ההלכה בשאלת מסדרין לבעל חוב".

אחריות בית הדין לקבוע הסדר תשלומים

מלבד דין סידור שנוגע לאופן מימוש וגביית הנכסים הקיימים של בעל החוב, יש דין נוסף בנוגע לגביית חוב והוא כיצד בית דין גובה כספים כאשר אין לחייב לכספים. על פי ההלכה אם אין לחייב כספים יכולת הגביה היא מוגבלת ביותר, ולכן אין לאוסרו במאסר או לנקוט כלפיו סנקציות עונשיות עד לפירעון החוב, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן צז סעיף טו):

אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו.

בהתאם לכך אחריות בית הדין אינה מסתיימת בקביעה האם הנתבע חייב כסף לתובע אלא בית הדין צריך לבחון את מידת היכולת של הנתבע לשלם את החוב, ואכן, בסעיף 1 להחלטת מדיניות בית הדין בעניין הוצאה לפועל נקבע כך:

תפקידו של בית הדין כולל גם אחריות לביצוע פסק הדין.

בהמשך נקבע עוד:

חלק מתפקידו של בית הדין הוא לבחון את יכולת התשלום של החייב ולכן, כאשר חייב מבקש מבית הדין הסדר תשלומים סביר – יש להיענות לבקשתו ולדון בכך בבית הדין, ולא להפנות את הזוכה להוצל"פ.

כאשר החייב מבקש פריסה ארוכה מאד של החוב ואין זה ברור שבקשתו תואמת את ההלכה, ניתן להפנות את הזוכה להוצל"פ, שם מתבצעת "חקירת יכולת" מקצועית.

בענייננו בית הדין בחן את מצבו הכלכלי של הנתבע כמיטב יכולתו. מהבחינה של בית הדין עלה כי לנתבע אין נכסי נדל"ן או חסכונות כספיים והוא משתכר שכר חודשי של 2,000 ₪. לאור נתונים אלו היה מקום לקבוע הסדר תשלומים בפרישה ארוכה, תוך בחינה תקופתית של בית הדין האם חל שינוי במצבו הכלכלי של הנתבע.

תוקפה של התחייבות הערב לקחת הלוואה כדי לפרוע את החוב

אולם בהקלטת שיחה שהתקיימה בתאריך 1.5.22 טרם החתימה על הסכם ההלוואה, התובע שואל מפורשות את הנתבע האם יש מהיכן להשיג את הכסף? והנתבע עונה:

יש לי דרך להשיג הלוואה... אין לי הלוואות פתוחות. אני יכול לפתוח הלוואה ברגע שתגיד לי... להשיג לך את הכסף בהלוואה. אין לי את הכסף בעובר ושב, אבל יש לי אופציה להלוואה של 120,000 ש"ח. ...יש לי אל תדאג. ...אני חתום. אני אביא לך את הכסף.

מהשיחה עולה כי הערב לא רק התחייב לשלם עבור ההלוואה במקרה בו הלווה לא יוכל לשלם, הערב התחייב גם לקחת הלוואה עבור תשלום החוב. המלווה חשש כי לערב לא יהיה את הכסף לשלם את החוב, ודעתו נחה לאחר ששמע כי הערב ייקח הלוואה עבור תשלום החוב במידת הצורך.

כעת עלינו לברר האם התחייבות הערב לקחת הלוואה עבור תשלום החוב מחייבת אותו לקחת הלוואה?

בקובץ הישר והטוב (כרך יז עמוד קכג) דנו בחיובו של לוה לקחת הלואה על מנת לפרוע את חובו:

אמנם נראה על פי המקובל כיום, שאנשים רבים לווים לתקופה מגמ"ח מסוים ובהגיע מועד הפרעון לווים מגמ"ח אחר כדי לפרוע עד שבמשך הזמן מצמצמים החוב. שכיון שהלוה יודע בשעת הלוואה שלא יהיו לו מעות משלו לפרוע בזמן שקבעו לפרעון, ולווה על דעת כן שבהגיע זמן הפרעון ילווה מאחרים ויפרע חובו. וגם המלוה יודע שזו כוונת הלוה ואדעתא דהכי מלווהו המעות שילווה מאחרים כדי לפורעו, נראה שחייב הלוה ללוות מאחרים כדי לפרוע החוב בזמנו דאדעתא דהכי הלווהו, והוי כהתנו כן מתחילה להדיא. וכאמור שאם התנו חייב לעשות בתנאו ויתכן שכיון שהוא כאילו התנו מראש ביד ב"ד גם כן לכופו על זה.

כלומר במקרה בו התחייב לוה מפורשות שייקח הלוואה לפרוע את החוב הלווה מחוייב לעשות זאת.

בין דייני בית הדין היתה מחלוקת בנוגע לנימוקים, אף שהם הסכימו לתוצאה.

דעת המיעוט סבורה, שודאי מבחינה מוסרית אדם צריך לעמוד בדיבורו, ואם מלוה נותן הלוואה על סמך דברי ערב שהוא ייקח הלוואה לתשלום החוב במקרה הצורך על הערב לעמוד בדיבורו, אולם בכדי לקבוע בפסק דין שאכן יש חובה על הערב לקחת הלוואה יש לבחון האם אכן הייתה התחייבות תקפה מצד הערב ללקיחת הלואה.

לווה או ערב שחייבים כספים ולא התחייבו באופן מפורש לקחת הלוואה או ללכת לעבוד – אין בסמכותו של בית הדין לחייב אותו לעבוד או לקחת הלוואות, אלא רק לגבות כספים שקיימים ברשותם של החייבים בלבד. במקרה בו לווה התחייב לעבוד על מנת לפרוע את החוב מצאנו התייחסות מפורשת של הפוסקים:

מדברי הפרישה (חושן משפט סימן צט) עולה כי לוה יכול גם להתחייב לעבוד על מנת לפרוע את חובותיו, אולם התחייבות זו צריכה להיות באופן תקף שאינו בגדר אסמכתא ("אסמכתא -התחייבות לחברו, שאדם מקבל על עצמו על צד הספק, התלוי בתנאי ידוע, בלי גמר דעת" אנציקלופדיה תלמודית ב, קח). כאשר הלווה אמר שהוא יעבוד על מנת לפרוע את חובותיו ללא שעיגנו את ההתחייבות באופן מועיל, אז אין להתחייבות תוקף.

וזה לשון הטור בסימן בצ"ט בנוגע לדרישה של מלוה שהלוה יעבוד על מנת לפרוע את חובו:

ומה שטוען שמעון שיעשה עמו מלאכה כדי לפרוע חובו – אין ב"ד כופין אותו לכך. שלא אמרה תורה אלא "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה". ואפי' שליח ב"ד קאמר שמואל נתוחי אין משכוני לא, כל שכן שלא ישלחו יד בגופו לכופו להשתעבד לפרוע חובו. וכן כתב ר"ת בתשובה שאינו חייב להשכיר עצמו לפרוע חובו, וחולק עם רבי אליהו שכתב שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו. ואפשר שגם רבי אליהו מודה בשאר חוב שאין מחייבים אותו להשתעבד לפרוע, רק במזונות אשתו, דמספר כתובה ילפינן דכתיב ביה: "ואנא אפלח ואיזון ואפרנס".

על דברים אלו כתב הפרישה (שם), שגם כאשר יש התחייבות בכתב של הלוה, אין לחייבו בגלל שזו אסמכתא:

אף על פי שמעשה זה גם כן היה ששעבד נפשו באותו שטר, שאני כתובה דהואיל דבכל הכתובות כתבינן כן ודאי לתנאי גמור כתבינן. אבל בשאר שטרי חוב אין הכל כותבין כן ואם כן האי אף על גב דכתבינן אמרינן אסמכתא בעלמא היא. וזהו שכתב רבינו דמספר כתובה ילפינן רצונו לומר דנוסח כתובה הוא כך.

האמרי בינה (הלכות גביית חוב, סימן ב) הביא את דברי הפרישה ולא חלק עליהם. לדעת המיעוט אין הבדל עקרוני בין לקיחת הלוואה לפרעון החוב לבין התחייבות של הלווה לעבוד כדי לפרוע את החוב. לכן, כמו שמצאנו בפוסקים שהתחייבות בעלמא לעבוד אינה מחייבת את הלווה כך גם התחייבות בעלמא בצורה שאינה מסלקת את החסרון של אסמכתא לא יוצרת חיוב על הלווה או הערב לקחת הלוואה לפירעון החוב. בעניינו לכאורה יש מקום לומר כי דברי הנתבע בטלפון שהוא מתכון לקחת הלוואה לא היו בגדר התחייבות תקפה אלא בגדר אסכמתא בעלמא, ולא הייתה גמירות דעת מצידו לעשות כך.

המחלוקת שהוזכרה לעיל היא בנושא של חיובו של לווה לקחת הלוואה, אולם בנידון דידן עסקינן בערב, היה מקום לומר שחיובו של ערב שונה מחיובו של לוה, שכן כל חיובו של ערב לשלם את הלוואת הלווה היא מעין אסמכתא ולמרות זאת מחייבים אותו. ואכן הרמ"א (חו"מ סימן קכט סעיף ח) כותב בשם הרשב"א את הדין הבא:

מי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו: אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני אתן לך דמים כך וכך, והעמיד לו ערב בעד הדמים, אף על פי שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור, הערב חייב לשלם.

דהיינו למרות שהלווה פטור מכיוון שמדובר באסמכתא, הערב עצמו חייב.

על פי זה כאן היה מקום לחייב את הערב לקחת הלוואה. אולם לאחר עיון בדברי הפוסקים לא ניתן לחייב את הערב לקחת הלוואה מהנימוקים הבאים. הסמ"ע (בס"ק כה) אכן סובר שניתן לחייב את הערב במקום שיש בו משום אסמכתא, כיוון שכל חיובו של ערב הוא בגדר אסמכתא ובכל זאת הוא תקף. לכן גם כאשר הוא  מתחייב לשלם במקום בו יש משום אסמכתא החיוב חל. אולם הב"ח והש"ך (בס"ק כ) חולקים על הבנת הסמ"ע. הם העמידו שהמקרה בו חייב הרשב"א את הערב לשלם היה באופן שהערב התחייב בקניין בבית דין חשוב באופן שאין בו אסמכתא. גם הט"ז הסביר שחיובו של הערב היה על תשלום עצם החוב בלבד, ולכן לא היה בעצם החיוב משום אסמכתא. אולם, במקום בו הערב קיבל על עצמו התחייבות נוספת שהיא בגדר אסמכתא, היא אינה תקפה. נתיבות המשפט (שם, ס"ק ח) הכריע כשיטת הש"ך שחוץ מעצם החיוב של ערב שתקף, חלים על ערב דיני אסמכתא.

מכל המקובץ עולה לדעת המיעוט, כי מצד מה שמדובר בחיוב של ערב אין לחייבו ללוות אם יש בזה משום אסמכתא.

אומנם, דעת רוב הדיינים היא כי יש להבחין בין כפייה לעבוד ובין כפייה לקחת הלוואה. כפייה לעבוד חמורה בגלל שיש בה פגיעה בחירות האדם, מה שאין כן בכפייה לקחת הלוואה. וודאי בציבור ובמקום שבו ניתן להשיג הלוואות ללא ריבית או בריבית נמוכה. ובכל מקרה נראה שאת המקרה כאן יש להשוות למה שכתבו בבית דין הישר והטוב, שהמלווה הלווה את הכספים על דעת כך שהערב ילווה מאחרים כדי לפרוע את החוב של הלווה, ונחשב כתנאי מכללא שההלוואה ניתנה על דעת כך שהערב יתחייב לקחת הלוואה כדי לכסות את החוב. במצב שכזה ניתן לכפות על הלווה או על הערב לקחת הלוואה. נציין שיצרנו קשר עם בית דין הנ"ל, שם נאמר לנו כי סברא זו נאמרה על ידי הגרז"נ גולדברג זצ"ל.

נוסיף ונאמר, כי בשנה הבאה הנתבע עתיד בע"ה לעבוד, והוא יוכל לקחת הלוואה בריבית סבירה. אומנם בשנה זו הנתבע לא עובד, אך עדיין ניתן למצוא מוסדות שיסכימו להלוות ללא ריבית, כאשר מדובר בהלוואת גישור קצרת מועד לשנה אחת.

יודגש, כי המחלוקת בין דייני בית הדין הינה רק בנוגע לנימוקים, אך כולם הסכימו לתוצאה, וכפי שיוסבר בפרק הבא.

העברת האחריות לפריסת החוב להוצאה לפועל

אולם למרות שייתכן שהנתבע אינו מחויב לקחת הלוואה כדי לשלם את חובו, בנידון דידן יש להעמיד את החוב לתשלום מיידי, ולאפשר לתובע להסתייע בהוצאה לפועל לגבות את חובו. שכן בסעיף 5 למדיניות בית הדין נכתב:

כאשר החייב מבקש פריסה ארוכה מאד של החוב ואין זה ברור שבקשתו תואמת את ההלכה, ניתן להפנות את הזוכה להוצל"פ, שם מתבצעת "חקירת יכולת" מקצועית.

בענייננו מדובר בבקשה לפריסה של מעל 7 שנים, בהם הנתבע חייב על פי ההלכה להישבע לשלם כל סכום שיגיע לידיו, כדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן צט סעיף א):

התקינו הגאונים שמשביעין את הלוה כעין של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יותר על מה שמסדרין לו, ושלא החביא ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא יתן מתנה לאדם בעולם. אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראויה לו. לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו, וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון, עד שיגבנו כל חובו.

כיוון שבית הדין אינו מחייב שבועה בימינו, הרי שאין דרך לוודא שהנתבע מעביר לתובע את הכספים הפנויים שבידו. לכן מסתבר שיש לחייב את הנתבע במלוא הסכום כעת, ואת טענותיו ישטח בפני רשם ההוצאה לפועל.

הוצאה לפועל בדרך כלל מקילה עם החייב יותר ממה שמחייבת ההלכה, וגם אין בהפניה להוצאה לפועל על ידי בית הדין משום איסור ריבית (ראו: שחר אורך ב, סימן לה בארוכה). לכן למרות שלא ברור שניתן לכוף את הנתבע לקחת הלוואה על מנת לפרוע את חובו, בית הדין מכריע מתוך מכלול הנסיבות להעמיד את החוב לתשלום מיידי.

לסיכום: בית הדין מכריע כי החוב יועמד לתשלום מיידי והתובע יוכל להסתייע בהוצל"פ לגביית החוב.

שיעור הריבית שניתן לחייב את הנתבע?

הצדדים ערכו הסכם שבו נקבעה ריבית חודשית של 10%, שמהווים 120% ריבית שנתית. הצדדים חתמו על היתר עסקה. השאלה לדיון היא, האם היתר עסקה בריבית כה גבוהה תקפה?

נבאר בקצרה את המנגנון שבו עובד היתר עסקה. בהסכם נקבע שחלק מהכספים לא מוגדרים כהלוואה אלא כהשקעה עסקית, כאשר המלווה הוא למעשה משקיע שמקבל רווחים מחלקו בעסק. בהיתר עסקה נקבע גם טיב הראיות שהלווה צריך להביא כדי להוכיח על רווחיו. אומנם קשה מאוד לעמוד ברמת הראיות שנקבע בהסכם, לכן הצדדים מסכימים שהלווה יכול להמיר את נטל הראיה ואת תשלום הרווחים – בחיוב כספי שמוסכם מראש בין הצדדים (סכום ההתפשרות). המשמעות המעשית היא, שהלווה משלם את סכום ההתפשרות, וזהו סכום הריבית בהיתר עסקה (להרחבה ראו: הרב שמואל פולצ'ק, "היתר עסקא", משפטי ארץ ד: חוזים ודיניהם, עמ' 356-345).

לאור זאת בכל היתר עסקה יש לבחון, האם יש היתכנות לרווחים?דהיינו, האם לפי חישוב ריאלי ייתכן שיתקבלו רווחים כפי שיעור הריבית שעליה הסכימו הצדדים. ככל ואין היתכנות ריאלית לרווחים בגובה הריבית, הרי שלא מדובר על עסקה אלא על הלוואה בריבית.

הדרכי תשובה (בסימן קעז ס"ק לט) כתב: "דכיון ששניהם המלוה והלוה לדבר עבירה מתכוונים להתיר להם הרבית, אלא שמשנים שמו מרבית לדרך קנס או לדרך עיסקא - אין שינוי השם גורם להתיר, כי הכל יודעים שרבית הוא, ואין השמש מתכסה בסברה לעשות שטר בדרך עסקא וליטול רבית דבר קצוב לשנה שנה בשנה. ע"כ שומר נפשו ירחק ממנו, כי עון זה החריב את ארצינו, וירדו נכסי בעלי בתים לטמיון, והוא רחום יכפר עון".

כאמור, הלוואה בהיתר עסקה מבוססת על כך שהלווה יצליח להפיק רווחים מכספי ההלוואה (ליתר דיוק: מחלק הפיקדון). כאשר אין מחלוקת עובדתית שההשקעה נכשלה ולא הפיקה כל רווחים – אין היתר לשלם למלווה. שהרי גם ההשקעה בחלק שלו לא הניבה רווחים. כאשר ברור שהיו רווחים מועטים – יש להגביל את גובה הריבית בהתאם לגובה הרווחים.

אומנם בהיתר עסקה נקבע, שיש להתייחס לכלל העסקאות שיבצע הלווה כולל עסקאות עתידיות, כאשר הרווחים מעסקאות אלו יופנו לטובת עסקה זו. אומנם הלווה החל בהליך לפשיטת רגל, אך עדיין יתכן לומר שיהיו ללווה רווחים מעסקאות אחרות. וכן מובא בספר ברית יהודה (פרק מ הערה כב), שאין בהכרזה על פשיטת רגל משום בירור שאמנם הפסיד. כי כל זמן שלא הוכח שלא היו מעילות בנכסים אין זה הפסד ידוע, ויכול לתבוע שישבעו לו, וכל זמן שאינם נשבעים מותר לקחת את סכום ההתפשרות.

עוד נעיר, כי לפי החוק (חוק אשראי הוגן התשנ"ג-1993) אסור לתת הלוואה עם ריבית גבוהה, ובמקרה שנקבעה ריבית גבוהה מדי – רשאי בית המשפט להתאים את הריבית לשיעור המרבי המותר, או לקבוע ריבית נמוכה יותר.

בפסקי דין ארץ חמדה גזית מספר 75027, 75109 ו- 80033 נכתב, שמנהג חלק מבתי הדין להגביל ריבית במסגרת היתר עיסקא לגובה הרווחים המשוער, ועד לריבית מקסימלית של כ-15% לשנה (מחלק הפיקדון ומחלק ההלוואה ביחד), ובלבד שיש סיכוי שהלווה מחזיק בעסק בעל רווחים בשיעור דומה.

לאור כל האמור ובהתחשב בכך שמדובר להלוואה קצרת מועד (חודש אחד בלבד), שהסיכוי להפיק רווחים ממנה נמוך, בית הדין קובע החזר רווח (ריבית) בשיעור של 4% שנתי, (367 ₪ עם עיגול כלפי מעלה), כך שעבור ההלוואה בסך 110,000 ש"ח על הנתבע להחזיר לתובע סך של 110,367 ₪, מתוכם שולמו 1,200 ₪ כך שחובו של הערב הוא 109,167 ₪.

שכר לערב - בדרך אגב נציין עוד שאלה שנוגעת להלכות ריבית. בסעיף ג להסכם הערבות נכתב: "הלווה מתחייב להחזיר לערב את סכום הערבות אותו מימש המלווה עד שנה מגובה מימוש הערבות + 1,500 ש"ח שכר על החתימה". כלומר הערב אמור לקבל שכר מהלווה בסך 1,500 ₪. השאלה היא, האם ערב רשאי ליטול שכר? הבית יוסף (בסימן קכט) כתב בשם הרא"ש (כלל עג סימן ז), שערב רשאי לקבל שכר על ערבותו, אלא שיש לבצע על כך מעשה קניין. ההסבר לכך הוא, שהשכר ניתן מתוך הנחה מצד הערב, שהוא לא יצטרך לשלם, כך שהשכר לערב מהווה חלק מתשלום החוב מצד הערב, ולכן אין חשש ריבית. אומנם החוות דעת (יורה דעה, באורים סימן קע ס"ק א) העיר: "דדוקא כשמקדים לו השכר מותר, אבל ליתן לו אח"כ - אסור". כלומר אם הערב פרע את החוב במקום הלווה – אסור לערב לקחת שכר, כי נראה כמו ריבית. בענייננו בהסכם בין הצדדים נקבע כי הערב יקבל שכר מהלווה אך ורק אם הערב ישלם את החוב למלווה, במצב זה לכאורה לכל השיטות יש חשש של ריבית, שכן התשלום הוא בגלל החוב ששולם על ידי הערב, שאלה זו אינה עומדת לפתחו של בית הדין ולכן בית הדין לא יכריע בשאלה זו, אולם במידה והערב ירצה לגבות מהלווה סכום זה עליו יהיה לברר זאת עם פוסק שבקיא בדיני ריבית.

לסיכום: הנתבע חייב לתובע סך של 109,167 ש"ח.

חובת הלווה כלפי הערב

לאחר שערב חויב לשלם את חובו של לווה, הלווה מחוייב לשלם לערב את כל הסכומים אותם פרע הערב עבורו, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קל, סעיף א, ובפתחי חושן חלק א פרק יד, יד) לכן כל סכום שישולם על ידי הערב למלווה, הלווה יהיה חייב לשלם

לסיכום: הלוה חייב לשלם ללוה את הסכומים אותם ישלם הערב למלווה.

הוצאות משפט

על פי המדיניות ההלכתית של רשת בתי הדין ארץ חמדה גזית, כאשר הצדדים התנהלו באופן הוגן בהליך הדיון המשפטי, בית הדין רואה את פנייתם כפנייה משותפת, ולכן הם מתחלקים ביניהם בשווה בתשלום אגרת בית הדין (אודות נושא זה ניתן לעיין באתר בית הדין). כך היה במקרה זה.

התובע שילם 1,815 ₪ עבור אגרת בית הדין, לפיכך על הנתבע לשלם לתובע 907.5 ₪ עבור השתתפות באגרת בית הדין.

בשולי פסק הדין נציין לדברי החפץ חיים (אהבת חסד חלק ב פרק כא הערה) שכתב:

הערב צריך לדעת שהמלווה מוציא מעות בגללו, הערב אחראי על המעות, ועליו להיות מודע לכך שיתכן והוא יצטרך להחזיר את המעות למלווה.

וכן נאמר בשם החזון איש: אדם יכול להיות ערב רק אם הוא יכול להפקיד את סכום הערבות בצד. צריך שיהיה צרוב לערב בתודעה שהוא אחראי על המעות, ולכל הפחות גם אם לא שם את המעות בצד, יש לוודא שאכן הערב יוכל לעמוד בתשלומים במידה והלווה לא ישלם.

החלטות

הנתבע  חייב לשלם לתובע סך 110,074.5 ש"ח (109,167 ש"ח עבור חוב ההלוואה, בתוספת 907.5 ש"ח אגרת בית הדין).

התשלום יבוצע בתוך 35 יום מהמועד הנקוב על פסק הדין.

הלווה חייב לשלם לנתבע כל סכום שהנתבע שילם לתובע, בתוך 30 יום מהתאריך בו בוצע התשלום.

ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מהמועד הנקוב עליו.

פסק הדין ניתן ביום חמישי, כ' אייר תשפ"ג 11 מאי 2023

בזאת באנו על החתום

הרב ישועה רטבי    הרב דניאל לונצר, אב"ד    הרב אריאל שטראוס