תאריך: ה' סיון תשע"א

07 ביוני 2011

תיק מס' 70064

פסק דין

שבין מתפללים בבית הכנסת - התובעים

לבין 1. עמותת בית הכנסת – נתבעת 1.

       2.הרב ת' – נתבע 2

א. העובדות המוסכמות:

התקיימו ארבע ישיבות בהן נשמעו טענות רבות, העידו עדים רבים והתבררו העובדות. לבית הדין התברר כי יש נקודות מחלוקת רבות בעניינים שונים, וכן הסכמה על כל העובדות. בפסק הדין יוכרעו נקודות המחלוקת המרכזיות. שני נושאים יסודיים עמדו לדיון:

1. מעמדו של הרב ת' כרב בית הכנסת

בית הכנסת "אור למרחוק" הינו "מקדש מעט" שזכה להיות אחד מבתי הכנסיות הבולטים בעיר ח'.

במשך למעלה מ-20 שנים, הרב ת' משקיע ממרצו לטובת בית הכנסת, הוא עונה על שאלות, מגיד שיעורים ויושב ולומד עם חברותות ממתפללי בית הכנסת וילדיהם, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות והערב. כמו כן הוא עוסק כבר שנים רבות במכירת חמץ. מלבד זאת הוא עוסק בפעילות ציבורית, בין היתר היה שותף להקמת עמותת בית הכנסת, ואף עמד בראשה זמן מה. באחת מאסיפות וועד העמותה נקבע שהוא ייקרא רב בית הכנסת. מאז משכורתו שולמה במשך השנים מקופת הצדקה של בית הכנסת בכדי שלא ליצור ניגוד עניינים בינו לבין העמותה בה היה חבר מן המניין. לאחר שהעמותה החלה ברישום מסודר בכדי לקבל סעיף 46 מהרשם, הוחלט להפריש עבורו משכורת מסודרת מהעמותה בסכום של 5,300 ₪ והוא מצידו נדרש להתפטר מוועד העמותה בהיותו מקבל משכורת ממנה.

2. פרשיית הנצחת זכרו של הרב ג'

לאחר פטירתו של הרב ג', מהגבאים הפעילים בבית הכנסת, פנו בניו של הרב ג' לרב ת' וביקשו ממנו לסייע להם בקריאת אחד מחדרי התפילה של בית הכנסת על שמו. הרב ת' הודיע להם שמדובר במלאכה קשה אך הוא מוכן לכך. זאת בתמורה לדמי תיווך של 5,000 (חמשת אלפים) דולר. בני המשפחה הסכימו ואף שילמו לו 500 (חמש מאות) דולר כמקדמה. לאחר ישיבת הועד בה הוחלט פה אחד שהחדר אכן ייקרא על שמו, התברר למשפחת ג' שלא נדרש כל מאמץ לעניין והייתה הסכמה מליאה בין חברי הוועד בלא שום וויכוח. לאור זאת בני משפחת ג' סירבו לשלם לרב ת' את שאר התשלומים ולטענתם רומו על ידו שכן לא היה צורך בהשתדלות לצורך קריאת החדר על שם אביהם, וגם לא נעשתה על ידו שום השתדלות בעניין.

במשך שנים רבות היה מקובל שהרב ת' משמש כשליח להעברת שיקים מדי חודש מקופת הצדקה של גמ"ח בית הכנסת, לעמותת "פותח את ידך", שנוהלה בידי משפחת ג'. בתקופה שלאחר האירוע הנ"ל, במשך ששה חודשים השיקים לא הגיעו ליעדם, כל אחד מהשיקים היה על סך 2,500 (אלפיים וחמש מאות) ₪. סך הכל הסכום שלא הגיע ליעדו היה 15,000 (חמישה עשר אלף) ₪. התברר שהרב ת' לא העביר אותם לידי משפחת ג', אלא הם עברו לחשבונו או לאחרים וזאת באמצעות זיוף השיקים. לאחר שהתגלה הדבר על ידי חברי וועדת הצדקה, התעוררה מהומה גדולה. ידידו של הרב ת', יוסי, העביר בחזרה לקופת הוועד את הסכום שנלקח על ידי הרב ת', אך לאחר מכן הוא תבע את הסכום הזה ממשפחת ג' ומהרב ת', בבית הדין "הישר והטוב". בית הדין קבע, בלא לפרט את הטעמים לפסיקתו, שמגיע לרב ת' עבור התיווך סכום של 2,000 (אלפיים) דולר (דהיינו 1,500 דולרים בנוסף ל-500 דולרים שניתנו לו בתחילה) ושאת שאר הכסף (3,000 (שלשת אלפים) דולר) עליו להחזיר ליוסי.

בהקשר לעניין זה הוגש מטעם הרב ת' מכתב שכתב למר יהודה, מתפלל אחר, ובו הוא מתאר את השתלשלות העניינים מבחינתו. במכתב זה כתב הרב ת' שהוא יידע את מר יהודה מראש על התוכנית לעקל את כספי הצדקה לצורך החוב ושהם סיכמו שהשיקים יישארו פתוחים. כמו כן טען הרב ת' שמר ג' פנה ליהודה ו"בכה לו" על המעשה ועל כן יהודה חזר לכתוב את שם הגמ"ח "פותח את ידך" על השיקים. יהודה במכתבו אל בית הדין הכחיש את כל הדברים הללו.

התובעים הגישו לבית הדין מכתב בכתב ידו של הרב ת' שבו הוא כותב שכרב ומו"צ הוא אוסר על יהודה להעביר כספים ל"פותח את ידך" עד לבירור העניין עמם.בעקבות המאורעות הנ"ל היו חברי וועד שסברו שראוי לשלול מהרב ת' את הרבנות בבית הכנסת. כונסה ישיבת וועד שאליה הוזמן גם הרב ת' שהודיע שהוא מצטער על המעשה ומתחרט. לאחר מכן נערכה הצבעה והוחלט ברוב דעות שהרב ת' ימשיך לכהן כרב בית הכנסת.

למרות זאת המחלוקת המשיכה. בשנת 2008 פנה אחד המתפללים לבי"ד אחר, בתביעה נוספת, ותבע מהוועד לפטר את הרב. אך הדיינים הסתלקו מן הדיון, משום שלדבריהם הם מכירים את הרב ת', ובינתיים לא נמצא הרכב אחר שידון בכך.

כמו כן התנהלו דיונים נוספים סביב מעמדו הן בוועד העמותה והן באסיפת החברים. לפני אחת מישיבות הוועד כתב הרב ת' מכתב שבו הוא מתאר את עבודתו בבית הכנסת במילים האלו:

"כל נוכחותי בבית הכנסת מתבטאת בלימוד תורה, והרבצת תורה ותשובות לפונים אלי בענייני הלכה ועצה ותו לא מידי. ועל זה באתי על החתום יום ב' כ"ד שבט.  ת'".

לא ברור האם בכך הייתה כוונתו להסתלק מהרבנות בבית הכנסת, לצמצם את היקפה, או שהייתה לו כוונה אחרת.

באותה ישיבת ועד הוחלט שהרב ת' לא ימכור את החמץ. בפרוטוקול הישיבה (שאמנם נטען על ידי אחד העדים שזוייף, אך נמסר לבית הדין עותק חתום בחתימת ידי יו"ר העמותה המאשר את נכונותו) אף נאמר שנתקבלה החלטה שהרב ת' אינו רב בית הכנסת. למרות זאת לא הופסק תשלום משכורתו.

לאחר מכן (תמוז) התקיימה אסיפת חברים שאליה הגיעו מתפללים רבים, הרבה מעבר למקובל באסיפות מעין אלו, ובסופה של האסיפה תחת הסעיף "שונות" (ולאחר התדיינות סביב השאלה האם נכון לדון בנושא זה בסעיף "שונות"), נדונה שאלת מכירת החמץ והוחלט שהרב ת' ימשיך למכור חמץ. בישיבת וועד שהתקיימה לאחר מכן הוחלט שחברי הוועד יישבו לידו וייגבו תרומות עבור העמותה, אך בפועל הדבר לא התקיים.

ב. טענות התובעים:

התובעים, שהיו חברי וועד וחברי וועדת הצדקה, טענו שהעברת השיקים המיועדים לצדקה, לחשבונו הפרטי של הרב ת', או לחשבונות אחרים, הינה בבחינת מעילה בשליחותו למסור את השיקים לייעדם האמיתי ומעילה בכספי צדקה. מעשה זה, אף שהרב ת' התנצל עליו, והעובדה שלדעת התובעים כל העסקה מול משפחת ג' התבססה על כחש ורמייה (שכן היה ברור שתהיה הסכמה מליאה להנציח את הרב ג' שהיה מעמודי התווך של בית הכנסת ותרומתו לבית הכנסת הייתה מוכרת ומוערכת על כל חברי הוועד), פוסלים את הרב ת' מלכהן בכל תפקיד ציבורי ומלהיות אחראי על כספי צדקה. ראייה לשיטתם היא, שגם בית הדין של "הישר והטוב" אכן חייב את הרב ת' להחזיר את הסכום אותו הוא קיבל. בכך מתברר לדעתם שאכן היה כאן מעשה חמור, וממילא רב בישראל שחטא במעשה כזה אינו ראוי להמשיך ולכהן בתפקידו. לחיזוק עמדתם נטענו מספר טענות נוספות שפורטו בכתב התביעה. התובעים צרפו גם מאמר שנתפרסם בקובץ "תחומין" שיש לו דמיון למקרה דנן.התובעים הגישו לבית הדין רשימת מעשים של הרב ת' בתוספת עדויות שלדעתם מוכיחים את הפגמים שבהליכותיו של הרב ת' כאדם וכרב. המקרים מפורטים בכתב התביעה. לסיכום, התובעים דורשים מוועד העמותה לפטר את הרב ת' מרבנות בית הכנסת ולמנוע ממנו למכור חמץ.

ג. טענות הנתבעים

נתבעת מס'1 היא עמותת בית הכנסת, שהודיעה לבית הדין כי אין לחברי הוועד שלה עמדה בנושא. הם יקבלו על עצמם את הפסיקה של בית הדין ולזכותם ייאמר שהקפידו שלא לפרסם את מעשיו של הרב ת' ושמרו על כבודו.

נתבע מס' 2 הוא הרב ת' עצמו שהגיב לטענות כנגדו והציג לבית הדין את טענותיו הוא. לדבריו, פעולתו מול משפחת ג' הייתה סבירה; לא היה ברור מדבריו האם אכן היה סבור שיידרש מאמץ לצורך השגת ההסכמה להנציח את זכרו של הרב ג'. אך הוא טען כי זכותו הייתה לקבל כספי צדקה באותו הזמן עקב מצבו הקשה. על כן היה סבור שאם משפחת ג' מסכימה לתת לו, מותר לו לקחת את הסכום שדרש. לגבי ההעברה של השיקים הוא סבר שמותר לו לעשות זאת על פי הדין המופיע בגמרא שתלמיד חכם "עביד דינא לנפשיה", כלומר רשאי לגבות בעצמו כספים שמגיעים לו ללא פסק של בית דין.

מכירת החמץ נעשית על ידו מזה שנים רבות עוד לפני שנטל על עצמו את עול הרבנות ואין לה קשר עם תפקיד הרבנות. הכספים הניתנים במכירת חמץ הם שלו והשימוש בהם תלוי אך ורק בשיקול דעתו. לטענתו אף נלקח הדבר בחשבון כאשר נקבעה משכורתו.

לטענתו, אחד הגבאים לשעבר של בית הכנסת, מוביל כנגדו מסע השמצות ומנסה להיאבק כנגדו בכל דרך; גם התביעה הזאת וגם הקודמת לה נבעו מהסתה בלתי פוסקת של אדם זה. הרב ת' הזמין לבית הדין עדים שחיזקו את טענתו. כיוון שאותו האדם איננו צד בתביעה זו, בית הדין איננו מביע את דעתו בנקודה זו.

ד. הנושאים לדיון מבחינה הלכתית:

כיוון שהתביעה היא לפטר את הרב ת' ממשרת הרבנות שלו בעקבות מעשיו, עלינו לברר מה היא ההגדרה ההלכתית של מעשיו. כמו כן עלינו לברר כיצד משפיעים מעשיו על מעמדו בקהילה ובבית הכנסת. נדון גם בשאלה האם ניתן לשתף רבנים נוספים יחד עמו במלאכת הרבנות ובאלו תנאים.

ה. ניתוח הלכתי של מעשי הרב ת'

מספר בעיות עיקריות הועלו במעשיו של הרב ת'; נדון בהן אחת לאחת. נתמקד במקרים העיקריים, שכן רוב הסיפורים המופיעים בכתב התביעה לא הוכחו ואף אם הדברים המופיעים שם הם נכונים, ברור שהם אמנם מעידים על חסרונות בהליכותיו של הרב ת', ויש מהם שאף מחייבים היערכות מחודשת לגבי ניהול סדרי התפילה בבית הכנסת, אך אין בהם בכדי לפסול אותו מלשמש ברבנות.

א. העסקה מול משפחת ג'.

כפי שהוצג בבית הדין, דרישתו של הרב ת' ל-5,000 דולר לצורך אישור הנצחת החדר הייתה בהחלט מופרזת ולא ראויה. לא התברר על סמך מה נדרש סכום גדול שכזה ומדוע נדרש תשלום כל שהוא עבור הסיוע. בית הדין מביע תמיהה על כך שהרב ת' לא הפנה את משפחת ג' לחברים נוספים בוועד ולא שינה את הסכום לאור העובדה שאכן לא היה נדרש כל מאמץ לצורך העברת ההחלטה. כמו כן, עלה מדברי העד בנו של הרב  ג', שהרב ת' אמר לו שנדרש מאמץ גדול וגם לאחר האסיפה הוא טען בפניו שהוא העביר בקושי את ההחלטה. מתברר שהרב ת' שלא הכחיש את הדברים, הטעה במזיד את משפחת ג'.

מדברי הרב ת' בבית הדין עלה שהוא היה סבור שהוא זכאי לכספי צדקה בגלל מצבו הכלכלי. על כן דרש את הסכום המבוקש מתוך הנחה שמדובר בכספים שבאים מקופות הצדקה והיו מיועדים לכך. בית הדין קובע חד משמעית שמצבו של הרב ת' וטענתו אינם מצדיקים בשום פנים יצירת מצג שקרי ודרישת כסף על פיו.

למרות שבתיווך מסוג זה קשה להצביע על כללים ברורים בענין שכרו של המתווך, נטילת סכום כל שהוא על סמך מצג שווא היא מעשה רמיה. 

דברי הגמרא שעליה מוסבים דברי הרשב"ם: "כל דיין דמתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין - לאו שמיה דיין" (בבא בתרא נח, ב) נתבארו בכמה דרכים על ידי הראשונים. נציין גם שקביעת הגמרא לא הובאה להלכה לא ברמב"ם וגם לא בטוש"ע; יתכן והם הבינו שמדובר בדיין שגזל, כפשוטו, ועל כן אין צורך לכותבה. ראשונים אחרים, פרשני הגמרא, נחלקו בהבנתה. רשב"ם ותוספות הבינו שמדובר בדיין שגזל. מדברי הרמב"ן על התורה (שמות יח, כא, צויין על ידי "חתם סופר" בבא בתרא, שם, עיינו גם ב"עינים למשפט" שם) עולה פרשנות רחבה יותר למונח. הוא פותח בציטוט רש"י שמקשר בין דברי הגמרא דנן למונח "שונאי בצע" המופיע בתורה כתכונה הנדרשת מן הדיינים, וז"ל :

"ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן (ב"ב נח ב) כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא".

הוא מבאר כיצד לדעתו הבין רש"י את הגמרא:

"ירצה לפרש שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם, ואפילו הוא שלהם באמת, כגון שקנה עבד שלא בעדים, וכיוצא בו".

פירוש זה קובע סטנדרטים מאוד גבוהים לדיין. הדיין לא יחזיק ברשותו ממון שאין לו אפשרות להוכיח שהוא בעליו, גם אם אכן אין לדיין כל ספק בדבר בעלותו עליו. קל וחמר שהדיין לא ייקח ממון שיש ספק כל שהוא אם הוא מגיע לו על פי דין.

 לאחר מכן הרמב"ן חולק על רש"י בביאור המונח "שונאי בצע":

"אבל הלשון במכילתא אינו כן, אלא כך שנויה שם: שונאי בצע, שהן שונאין לקבל ממון בדין, דברי רבי יהושע. רבי אלעזר המודעי אומר, שונאי בצע, אלו שהן שונאין ממון עצמן, אם ממון עצמן שונאין, קל וחומר ממון חבריהם. פירש רבי יהושע שונאי בצע, שונאי שוחד... רבי אלעזר המודעי דרש כי הם השונאים הממון הרב... ושוב ראיתי בילמדנו שונאי בצע, ששונאין ממון עצמן ואין צריך לומר ממון אחרים, יהיו אומרים אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעותי כהוגן אני דנו. וזה ענין ששונאין ממון עצמן שאמר רבי אלעזר המודעי, שלא יחמלו על ממונם בענין הדין אם יבא להם הפסד ממנו. ומשה הזהירם עוד בזה לא תגורו מפני איש (דברים א יז)... ואונקלוס אומר דסנן לקבלא ממון. ואין הממון אצלו שחד, רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם, שלא ישאו להם פנים בעת המשפט. וכענין שאמרו (כתובות קה ב) האי דיינא דשאיל שאלתא אסור למידן דינא. ועל דרך הפשט אנשי אמת שונאי בצע, שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק".

יש לציין שחלק מפרשני רש"י (ראה רא"מ וכן עינים למשפט הנ"ל) לא קיבלו את פירושו של הרמב"ן בדעת רש"י וסברו שהוא אינו מתכוון לחידוש כה מופלג. ראה גם במאירי (ב"ב שם):

"אף על פי שראוי לכל אדם להזהר שלא לחמוד ממון אחרים ולהרחיק כל סרך עול וכל אבק גזל, מי שנתמנה דיין מ"מ ראוי לו להזהר מדברים אלו ביותר. גנאי הוא למי שהבריות נזקקות לילך לפניו לדין ושהן בטוחות על ישרו שלא לעוות אדם בריבו, שיהא הוא נזקק לדין על ידי תביעת אחרים עליו. כל שכן אם מזקיקין אותו בדין עד שיצא מתחייב מתוך הטענות שזה פגם גדול; אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה. באמת אמרו כל דיין דמיתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא. לא סוף דבר בממון אחרים אלא אף ממון עצמו ראוי לו להזהר שלא יפתהו חשש פסידתו להטות את הדין. הוא שאמרה תורה שונאי בצע, ודרשו בו ששונאין ממונן בדין, וחזרו ופירשו בזו שאפילו אמר לו זה לקוץ את כרמו ולשרוף את גדישו אינו מטה את הדין וזהו שונאים ממונם. ויש מפרשים שמועה זו על דרך שכל דיין שהטה את הדין עד שהמוטה מזמינו לדין והטייתו מתבררת עד שלפעמים הוא צריך לשלם על דרך מה שאמרו בקצת דינין מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, אינו דיין".

לסיכום: המקור שהביאו התובעים עוסק בפסול של אדם כדיין. גם כאשר מדובר במינוי כדיין, אדם שהיה במחלוקת ממונית עם אדם אחר והפסיד בדינו, לדעת רוב הפוסקים אינו נפסל מלהיות דיין. בנדון דידן אנו עוסקים במינוי לרבנות ולא לדיינות.

ו. פיטורי רב?

נחלקו הפוסקים לגבי עובד שהתקבל לעבודה, האם הדבר מחייב את המעסיק להעסיק אותו עד עולם או שהשכירות מוגבלת בזמן. לדעת אגרות משה (חו"מ א, עד-עז) השכירות היא לעולם (היינו לכל הזמן שבו המעסיק זקוק לעובד מסוג זה). ואילו החזון איש (ב"ק כג, א) סבור ששכירות סתם היא אינה לעולם אלא אם כן יש מנהג ברור ששכירות העובד צריכה להימשך עד עולם. כמובן, זכותו של המעסיק גם לשיטת ה"אגרות משה" היא להגביל מראש את ההתקשרות לזמן.

במשרת רבנות יש דין מיוחד המקשה על הציבור לפטר את הרב. הריב"ש דן בתשובה (רעא) בעניין סכסוך הרבנים בצרפת, כשרב אחד רצה להדיח את הרב המכהן. הריב"ש מנה כמה טעמים מדוע הוא אינו יכול לעשות זאת. נביא מדבריו:

"שנית: ...מכל מקום כיון שכבר היה נוהג בשררה ההיא, שקבלה מעצמו, והחזיק בה, זכה בה. מדגרסי' בירושלמי דהוריות (פ"ג ה"ה)... שמעינן מיהא: שמי שהחזיק, אפי' מעצמו, באיזו שררה או דין קדימה, אין נוטלין אותה ממנו, לתתה לאחר גדול ממנו, מכיון שכבר זכה בה. אלא א"כ, הוא עם הארץ, והאחר ת"ח. אבל כל שהמחזיק בה ת"ח, אין מסלקין אותו, אף על פי שהבא לנוטלה, גדול ממנו... כי אף על פי שהחכמים, ראוי להם לברוח מן השררה, אבל כשנתמנו בה, היו מקפידין שלא להסתלק ממנה...

שלישית: שכבר נתמנה מהר"ר יוחנן בשררה זו, בהסכמת קהלות צרפת, וקבלוהו עליהם. ומעתה, אין מורידין אותו. ד"מעלין בקדש, ואין מורידין...".

מדברי הריב"ש עולה שגם אם החכם נטל את השררה מעצמו, אין לסלק אותו ממנה. וכך מסכם הרמ"א (יו"ד רמה, כב) הלכה למעשה:

"ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו".

וכן כתב בשו"ת המבי"ט (ג, ר) לגבי רב שחתמו רוב הקהל על כתב הרבנות שלו ויש שמסרבים לקבל אותו:

"אין כח לשום אדם מן הקהל אפי' מאותם שלא חתמו להעבירו ולא לשתף ת"ח אחר עמו מכמ' טעמי' ראשון כיון שהסכימו ראשי הקהל יצ"ו למנותו ת"ח על הקהל... אינ' רשאי' להעבירו או למנות אחר עמו שלא מדעתו שדין הוא שמי שעלה למעלה א' לא ירד כי אותם שחתמו לו המינוי מסתמא ראשי הקהל הם ומה שעשו אז נתרצו כל' כ"ש אחר שני' רבות שעמד במנוי מסתמא כלם נתרצו ועתה אינ' יכולי' לחזור בהם. שאם מי שיש לו איזה מנוי של שררה הן מלך הן חכם בנו יורש מקומו כמו שכתו' הוא ובניו בקרב ישראל כל שכן הוא עצמו שמנוהו מלך או חכם שאין יכולי' להעבירו אם לבניו זוכה כל שכן לעצמו שכיון שעלה לא ירד... טעם שלישי שאפי' שלא היו כותבי' לו המנוי... אלא שקבלו חכם א' בקהל אחד ויש לו כמה שני חזקה שהוחזק להיות חכם אין שום אדם יכול להעבירו מן המנוי שגדולה חזקה מן התור' בכל מקו' בפרט בדבר שררה של מצוה אפילו בלא כתיבת הסכמה".

וכן פסק בשו"ת חתם סופר (או"ח רו):

"ועל כרחך צריך לומר נהי דכותבין זמן בשטר הרבנות, היינו לטובת הרב המשכיר שיהיה יכול לחזור בו אחרי כלות הזמן ואינו כעבד עברי, אבל הקהל אין בידם לחזור אפילו ככלות הזמן אלא במקום שנהגו ועל כן כתב רמ"א דתליא במנהג. ולא נשמע ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה..."

ראה עוד בשו"ת "חשב האפוד" (א, נב) שביאר את שיטת החתם סופר. ב"שדי חמד" (מערכת חזקה במצוות סימן א, אות מו) הביא פוסקים רבים שדעתם היא שאפילו אם התנו עם הרב התנאי בטל. וכן דן בדיני המנהג והאריך בזה, אבל אין זה מענייננו במקרה דנן. שהרי, כל זה הוא כשמדובר ברב שלא סרח (עיין עוד עיונים במשפט חו"מ מא, אמרי משפט כד).

ז. רב שחטא

הגמרא במועד קטן (יז, א) מביאה מספר מימרות הנראות לכאורה כסותרות זו את זו:

"ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה. אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא? אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו. שמתיה רב יהודה...

אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: הכבד ושב בביתך. חזר וסרח - מנדין אותו, מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא... מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא - ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה... אמר רב פפא: תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד? - כי הא, דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא".

הגמרא מביאה מקרה, "סני שומעניה" שבו המסקנה הייתה לנדות את החכם ולאחר מכן ממשיכה ומביאה מחלוקת בעניין. יש לברר מה היא המסקנה העולה מן הגמרא הלכה למעשה.

ראשית נבאר את המושג המוזכר בגמרא: "סני שומעניה". לפי חלק מהמפרשים עולה שהכוונה לאדם שעשה פעולות של פריצות בתחום העריות; כך עולה מדברי רש"י (מגילה כה,ב ד"ה דסני): "שיצא עליו שם נואף", כך כותב הריטב"א: "שהיה פרוץ קצת בזימה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויות והוא כיעור גדול לצורבא מרבנן". וכן עולה משיטה לר"י מפאריש שם וכן בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם: "שהוא פרוץ בעריות" (ראה גם שו"ת התשב"ץ א,לג).

אמנם רבינו חננאל פירש:

"שהיה שם שמים מתחלל על ידו כגון הא דגרסינן בפ' יום הכפורים, היכי דאמי מי שיש בידו חילול השם כל שחבריו מתביישין משמועתו. היכי דאמי, כגון דאמרי שרא ליה מריה לפלניא וכגון אלישע שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר, וכל צורבא מרבנן דעביד הני עובדי מיתקרי סנו שומעניה".

כלומר מדובר על פעולות שליליות בהיקף רחב יותר שגוררות חילול ה' וגורמות בושה אצל חבריו של התלמיד. הסכימו עמו הרא"ש (מו"ק ג,יא) והטור (יו"ד שלד).

רבינו חננאל ממשיך ומבאר את המשך הגמרא הידועה לגבי רבי אלעאי כדוגמא ל"סנו שומעניה":

"דתניא ר' אלעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, פי' מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה, כגון זה ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתיה במיני זמר וכיוצא בהן, אבל דבר עבירה שיש בו דין אדם או דין שמים ואפי' חייבי לאוין וחייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם, חס ושלום שהתיר ר' אלעאי אפי' בסתר..."

דהיינו עצתו של רבי אלעאי לאדם שילב שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו היא הדוגמא למי ששמועותיו שנואות. הרא"ש מדגיש שהמדובר בסוג של שמחה מופרזת ושלילית שהיא אינה עבירה בפני עצמה אך היא מובילה לעבירה.

אך נראה שגם לשיטה זו אין הכוונה שבכל מעשה או עבירה של חכם יש לנדותו כי אם בכאלו שיש בהם בעיה חריפה וייחודית שיש בה חשש להידרדרות נוספת בהמשכה.

כעת נחזור לשאלה מתי מנדים. כפי שפתחנו יש כאן לכאורה סתירה. מחד עולה מסתמא דגמרא, דעת רב יהודה שמחרימים תלמיד חכם "ש"סנו שומעניה". מאידך מובאת מחלוקת אמוראים, לפי רב הונא התקינו באושא שאין מנדין אלא בפעם השנייה. ואילו לריש לקיש אין מנדין בפרהסיא כלל. וכן מובאים דברי מר זוטרא שנידה קודם את עצמו ולאחר מכן נידה תלמידי חכמים ודברי רב פפא שמעולם לא כינס ת"ח לצורך נידוי של ת"ח.

בראשונים עולים שני כיוונים בפסיקת ההלכה (ראה "שפת אמת" על מו"ק שם):

1. רמת העבירה- הטור (יו"ד שלד) מסכם את ההלכה כך:

"תלמיד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא אבל יכולים להלקותו, ואי סנו שומעניה... משמתינן ליה".

לפי דבריו הדבר תלוי בסוג ורמת העבירה: "סני שומעניה"- על עבירות חמורות מנדים אותו, ואילו על שאר עבירות אין מנדים ויכולים להלקותו.

2. רמת התלמיד חכם- ברמב"ם (תלמוד תורה ז, א) משמע חילוק אחר:

"חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו, אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה, שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אף על פי שכשל כסהו כלילה, ואומרים לו הכבד ושב בביתך, וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו, וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות, ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו".

מדברים אלו עולה שבית הדין נמנע מלנדות חכם גדול, ומשתדל שלא לנדות חכם קטן יותר. לפני כן הרמב"ם (ו, יד, אות כג) מונה "חכם ששמועתו רעה" בין המנודים.

ה"בית יוסף" (טור יו"ד שלד) מבאר בדעת הרמב"ם שהחילוק הוא בין חכמים שונים ברמתם; חכם רגיל ששמועתו רעה חייב נידוי ואילו חכם זקן, אב"ד וכדומה מנודה רק על חטא חמור כירבעם בן נבט.

להשלמת התמונה יש לציין לדברי הרמב"ם (סנהדרין יז, ח-ט) בעניין מעמד ראש הישיבה שחטא:

"כהן גדול שחטא לוקה בשלשה כשאר כל העם וחוזר לגדולתו. אבל ראש הישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררותו גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין".

הרדב"ז (שו"ת ו, ב אלפים עח) כותב שהלכה זו עוסקת בראש ישיבה שהוא מעל הסנהדרין וכל מעשיו הם ב"פרהסיא".

לגבי ההלכה שהובאה לפני כן מסביר הרדב"ז שהעונש לתלמיד חכם הוא רק כשחטא בפרהסיא, כלומר הוא מוסיף תנאי נוסף שלא הוזכר לפני כן בדברי הבית יוסף. המקור לתנאי זה הוא דברי הרמב"ם בתשובה (מהדורת בלאו, קיא):

"ואם נתקיים עליו העדות ג"כ אינו מן הדין להסיר אותו אם קבל עליו מה שהוא חייב שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת אלא א"כ עבר עבירה בפרהסיא..."

הרדב"ז (ו, ב אלפים עח) מוסיף את הקביעה הבאה:

"ואעפ"י שהרב ז"ל מהדר אזכותא דת"ח שאין מורידין אדם מגדולתו ומנויו, מ"מ מודה הוא שאם עבר עבירה בענין מינויו כגון שהיה חזן לנשים ועבר עבירה עם אחת מהן, מעבירין אותו ממנויו שלא לתת מכשול לפניו עד שיתברר שעשה תשובה שלימה וכן כל כיוצא בזה".

דהיינו שצריכים להפריד את נושא המשרה מהמכשול שלפניו עד שתתברר תשובתו, כשיש קשר ישיר בין המכשול לעבירה. אך מלבד זאת אין להסיר אדם ממשרתו אלא אם כן מדובר ב"ראש הישיבה" ולא בסתם ישיבה אלא במישהו אשר סמכותו היא מעל הסנהדרין.

לסיכום לדעת הטור יש לנדות רק בעבירות חמורות, ואליו לדעת הרמב"ם לגבי תלמיד חכם שסרח אם הוא לא מהגדולים ביותר יש לנדות אך עולה מדברי המפרשים שיש לדעת הרמב"ם תנאי שדווקא כשהייתה זו עבירה בפרהסיא. הרמב"ם מדגיש בתשובה שבמקרה שמדובר בנטייה לעבירה מסויימת אף אם אין זו עבירה המצדיקה הורדה מגדולה, יש צורך למנוע מהחוטא את האפשרות לחטוא שוב ולהרחיקו מהמקום בו יש סיכון לקיומו של החטא.

מעיון בספרות השותי"ם מתברר שנדיר הוא למצוא מקרה של הסרת רב ממשרתו. נציין כאן לפולמוס הגדול שהיה בימי ר"ב אשכנזי (שו"ת ר"ב אשכנזי סימן כד, מהרשד"ם יו"ד קלה, שו"ת לחם רב עא), על חכם שהתגלה כמי שאינו ראוי למלא את מקומו בהיותו ריק מתורה וחסר יכולת תפקוד כרב.

בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד קמא) עוסק במלמד שיצא עליו שם רע עם נערה אחת וכמובן הוא מורה לפטרו.

בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד רכ-רכד) עסק במקרים בהם ניתן לסלק רב מכהונתו; מדבריו עולה שאכן במקרה של עבירה חמורה בפרהסיא וחילול השם ניתן לסלק רב מתפקידו. אך כאמור מדובר בדברים שנעשים בפני רבים ובאופן שהוא טעות ברורה ומוחלטת ולא במקרה שנעשה בסתר ולאחר מכן התפרסם והופץ בידי יודעיו ושומעיו.

בשו"ת מהרי"א אסאד (או"ח לה ולז) עוסק בחכם שאימץ פסיקות לא מקובלות, ועל כן המהרי"א מורה לקהילה לפטרו.

בשו"ת דברי מלכיאל (ג, קעב) דן במקרה הבא:

"ע"ד שמש שסידר קדושין בלי ידיעת הרב. והמתקדשת היתה פנויה מעוברת. שנסתפק מעכ"ת אם יש להעבירו כי לא מצינו להעביר בשביל דבר עבירה רק באו"ח סי' נ"ג גבי ש"צ ולא גבי שמש. הנה בודאי גם שמש הוי מן המינויים שצריכים להיות ישרי דרך... וכן מפורש בקדושין דף ע"ו דאף שוטרי הרבים הוי מינוי ושררה שצריך שיהיו מיוחסים ומנוקים מדופי. ושמש בודאי לא גרע משוטר. ובפרט אצלינו שהוא שליח ב"ד וצריך להיות נאמן כבי תרי על כמה דברים... וע' חות יאיר סי' קצ"ט שהביא ג"כ שהעבירו שמש מאומנתו בשביל שגנב מקופת הצדקה. ולזה ודאי מותר להעבירו. ובפרט בנ"ד שגרם מכשול לישא מעוברת חבירו. אכן בכ"ז אין למהר לירד לחייו ובפרט אם טפלי תלוי בו. והכל לפי מה שהוא אדם. ואם הוא אדם כשר ומתנהג כשורה. ורק בשעה זו יצרו אנסיה או פיתוהו בדברים וכדומה. אין ראוי להעבירו לגמרי רק לקנסו להעבירו על איזה משך כפי ראות עיני הרב וטובי העיר. ויקבל עליו דברי חבירות שיזהר מעתה במעשיו וישאר על מקומו. והלא שו"ב המוציא טריפה מת"י הוא דבר חמור יותר. ובכ"ז מבואר בפוסקים שבפעם ראשונה אין להעבירו לגמרי אם רואים שבעצם הוא אדם כשר. ורק מעבירים אותו על איזה משך ויקבל עליו דברי חבירות. וה"ה בנ"ד. ואין למהר לקפח חיי איש וביתו. ותיתי לי שכל ימי בע"ה התרחקתי מכגון זה. וכן הש"צ שהתעסק בסידור קדושין הללו ודאי ג"כ שצריך לעשות כנ"ל להעבירו על איזה זמן. והכל לפי מה שהוא... "

דהיינו הוא מזהיר מסילוק השמש מפרנסתו, על אף שחרג מתפקידו והביא מכשול הלכתי שהשיא זוג שאסורים להינשא, ובכל אופן ממליץ להציע לו דרך לתיקון. והוא מזהיר להתרחק מכגון דא.

ראה גם בשו"ת משנה הלכות (ט, שיז), שהדגיש את האפשרות לחזור בתשובה העומדת בפני המעוניין להתמנות כרב.

מסקנות בשאלת פיטורי רב שחטא

חכם רגיל שעבר עבירה מנדין אותו אך הוא יכול להמשיך בתפקידו אלא אם כן עבר את העבירה בפרהסיא שאז מסירים אותו מתפקידו עד שיחזור בתשובה. על פי הרמב"ם, אם הוא חכם גדול מנדים אותו רק אם עבר עבירה חמורה ולדעת הרדב"ז בתנאי שעבר את העבירה בפרהסיא. על פי הטור כל חכם שעבר עבירה חמורה והוא "סני שומעניה" מנדין אותו. ואילו מי שעבר עבירה שאינה חמורה אין מנדין אותו. לגבי כללי הורדה והחזרה לשררה אין לו מחלוקת עם הרמב"ם.

העבירות עליהן מדברת הגמרא לפי ביאורי הראשונים הן בתחום העריות או במי ששמועתו רעה שהוא רגיל במיני זמר וספרי מינות (וגם התשובה המופיעה במהרשד"ם, יו"ד קמא, המוזכרת בכתב התביעה, עוסקת במי שיצא עליו שם רע עם נערה אחת).

על כן אין לקבל את דברי המאמר בתחומין שרב שאינו מופלג, יש לפוטרו גם על עבירות קלות. לגבי חילול השם הרי שצריך להיות מעשה הנעשה בפרהסיא וללא הצדקה כלל. בנדון דידן מצד אחד ברור כי היה חילול השם במעשיו של הרב ת', מצד שני, הייתה זו מעידה חד פעמית, גם לדברי התובעים (בתחום הכספי). מעשה של טעות שהרב ת' התחרט עליו (גם אם לא הפנים את חומרת המעשה). לכן ביה"ד קובע שהרב ת' לא הפסיד את זכותו לכהן כרב בית כנסת.

אומנם בית הדין קובע כי הרב ת' איננו הרב הבלעדי של בית הכנסת. אין מדובר בהורדה ממעמדו, שהרי מעמדו של הרב ת' לא היה ברור גם קודם הגשת התביעה לפני בית דין זה, ומדובר בהחלטה המבהירה את מעמדו מכאן ולהבא.

ח. שיתוף רבנים נוספים

כאמור לעיל, בית הדין קובע כי יש לאפשר לרבנים נוספים לשמש בבית הכנסת במשרת רבנות, לא רק בגלל תביעה זו. הדבר נצרך גם בגלל הציבור הגדול המצוי בבית הכנסת וביניהם רבים הדוברים אך ורק שפות זרות, שהרב ת' אינו שולט בהן.

יסוד הדברים הוא בדברי הרמ"א (שו"ע יו"ד רמה, כב):

"רב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך".

אומנם יש פוסקים שחלקו על הרמ"א (העתקנו לעיל מדברי שו"ת המבי"ט, מקורות רבים מצוינים בשדי חמד ערך חזקה במצוות, סימן א, אות מט, וסימן ז, אות נג. וכן בפס"ד של הרב נסים בן  שורת הדין ג, עמ' שלא).

ויש מבין הפוסקים שאף תקפו בחריפות דין זה ומזהירים את החכם החדש שבא כמי שמשיג גבול ופוגע ומקפח זכויות קודמו. וכן הזהירו מגרימת מחלוקות ועוד, ראה למשל דברי הנצי"ב (משיב דבר ב, ט):

"אבל הרבה גרוע מזה העון במה שהשני בא לעיר עפ"י מחלוקת, ועל ידו מתחזק הריב ושינוי דעות וגורם רעה רבה, הן מצד התורה הן מצד ד"א, מצד התורה שהוא לאו מפורש בתורה ולא יהא כקרח וכעדתו...".

אך מאידך משמע שכל זה כשיש בזה קיפוח פרנסה (ראה שו"ת חתם סופר יו"ד רל).

בנדון דידן נראה שכל הפוסקים יסכימו עם הרמ"א, שהרי מדובר כאן בהחלטה של הציבור לטובת הציבור ובעקבות תקלה, כשאין במינוי רבנים נוספים משום פגיעה בפרנסת הרב הנוכחי.

על כגון זה נאמרו דברי רבי עקיבא איגר (שו"ת רעק"א תנינא יב):

"והיינו דכל מידי דמצוה שהוא הפקר לכל מי שירצה ליטול את השם, כגון ללמוד לרבים, ולסדר גיטין, הרשות בידו וכדומה, בזה לא שייך חזקה, אף דהציבור קבלו לזה לרב, היינו שקצבו לו שכירות כדי שישעבד עצמו ויחייב לעשות המוטל עליו, אבל בגוף התעסקות הלימוד וכדומה זהו לא התחייבו לנגדו לזכות לא בהם..."

על כן בנדון דנן, לאור מערכת היחסים שנוצרה בבית הכנסת, לאור העובדה שרבים וטובים מנועים מליהנות משירותיו של הרב ת', ומתוקף הנסיבות שהביאו למחלוקת זו, קובע בית הדין כי מעמדו של הרב ת' הוא "רב בבית הכנסת" ולא "רב בית הכנסת". העמותה רשאית למנות עוד רבנים כ"רבנים בבית הכנסת" שיתנו מענה לבאי בית הכנסת.

ט. מכירת חמץ

התברר בבית הדין כי הרב ת' מוחזק במכירת חמץ מזה שנים רבות. העמותה אף התחשבה בהכנסות ממכירת חמץ כאשר דנה במשכורתו. אכן מקובל בקהילות רבות שפרנסת הרב מבוססת גם על הכנסותיו ממכירת חמץ (יעויין בפד"ר יג, עמ' 230 ואילך).

י. סיכום:

אין ספק כי הרב ת' יחד עם גבאים נוספים השקיעו רבות מזמנם וממרצם כדי להביא את בית הכנסת למקומו הנוכחי כבית תפילה ולימוד תורה לאלפי פונים.

המחלוקת שהגיעה עד לבית הדין עלולה להרוס את מה שנבנה בסייעתא דשמייא ובעמל מרובה. יש להפסיקה באופן מיידי ומוחלט. לאחר מתן פסק דין זה, אסור לאיש לעסוק יותר בנושא ולהעלותו מחדש לדיון ציבורי בכל מסגרת שהיא. כל חרחור ריב ורכילות אסורים בתכלית האיסור.

בית הדין קובע כי יש להפריד בין פעולותיו התורניות של הרב ת' כמגיד שיעורים, מלמד בחברותא וכפוסק הלכה למי שמבקש זאת ממנו, לבין עיסוקיו הקשורים לכספים הנגבים בבית הכנסת או עבור בית הכנסת. העמותה רשאית להמשיך להעסיק את הרב ת' ולשלם לו עבור פעולותיו התורניות הברוכות בבית הכנסת ובמענה לשאלות. הרב ת' לא יגבה כספים עבור בית הכנסת ולא יגבה כספים בבית הכנסת כחלק מפעילותו שם. באם הרב ת' ימשיך לגבות כספים, כל שהם, בתחומי בית הכנסת (כולל החצר), יהיה ועד העמותה רשאי לפטר את הרב ת' מכל עיסוקיו.

יא. החלטות

1. ועד העמותה מצידו יקבע כללי מנהל תקין על פי ההלכה ועל פי החוק לועדת הצדקה, שיבטיחו אי הישנותם של מקרים שכאלה ודומיהם.

2. מעמדו של הרב ת' יוגדר כ"רב בבית הכנסת" ולא כרבו של בית הכנסת.

3. העמותה רשאית על פי שיקול דעתה למנות רב או רבנים נוספים, בשכר או בהתנדבות, כדי לענות על צרכי המתפללים.

4. בעקבות בעיות שונות שעלו לפני בית הדין בנושאי התפילות, בית הדין ממליץ כי תוקם וועדת רבנים בת שלשה חברים. הרב ת' יהיה חבר בוועדה זו כחבר שווה זכויות. הועדה היא שתקבע את סדרי התפילה בבית הכנסת. החלטות וועד הרבנים תתקבלנה לפי רוב דעות. ועד העמותה הוא זה שיביא את השאלות להכרעת ועד הרבנים.

5. הרב ת' רשאי להמשיך לעסוק בצד ההלכתי של מכירת החמץ. אבל אסור לרב ת' לעסוק בגביית הכספים הקשורים לכך. כאמור לעיל הרב ת' לא יעסוק בכל דרך בגיוס, קבלת או חלוקת כספים מטעם בית הכנסת.

באם יתברר כי הרב ת' אינו עומד בתנאי זה, יהיה רשאי ועד העמותה לפטר אותו מכל תפקידיו בבית הכנסת.

בית הדין ממליץ שהועד יעמיד לצידו של הרב ת' אדם שיקבל את הכספים הניתנים במהלך המכירה וירשום מיד קבלות לתורמים מטעם העמותה. העמותה רשאית לנכות את שכרו של איש זה מהסכומים שיצטברו בקופה בעקבות המכירה. הכספים שייוותרו לאחר ניכוי השכר של הגובה יועברו לרב ת' כחלק מהכספים שהוא מקבל מבית הכנסת. הרב ת' יהיה חייב להפנות כל אדם שירצה להעביר כספים אליו ישירות בתוך שטח בית הכנסת (כולל החצר) אל הגובה שיתמנה על ידי ועד העמותה.

הועד גם רשאי להחליט על פתרון אחר, אבל כל זה כאמור בתנאי שהרב ת' לא יקבל ישירות את כספי מכירת החמץ, אלא יקבלם רק כחלק מהכספים אשר בית הכנסת נותן לו.

6. בנוסף, הרב ת' לא יגייס, לא יקבל ולא יחלק שום כספים אחרים במתחם בית הכנסת. גם לגבי תנאי זה, אם יתברר כי הרב ת' אינו עומד בו, יהיה רשאי ועד העמותה לפטר אותו מכל תפקידיו בבית הכנסת.

7. על ועד העמותה להכריז ולפרסם כי כל גיוס כספים (למעט פעולתם של מקבצי נדבות בזמן התפילה) צריכה לקבל אישור מראש של ועד העמותה שיבטיח את תקינות הפעילות וימנע תחרות לא הוגנת. על הגבאי הראשי לאכוף החלטה זו.

8. בית הדין חוזר ופוסק כי כל המעורבים בסכסוך זה חייבים להפסיק כל עיסוק בו, כולל שיחות ודיונים. אנו קוראים לכל הצדדים המעורבים במישרין או בעקיפין במחלוקת זו ולכל מתפללי בית הכנסת לחבור יחד ולהתגייס למען המשך פיתוחו של בית הכנסת.

מכאן ואילך, לאחר שנתבררו הדברים בבית הדין, כל המוסיף לעסוק בנושא ו/או להשתמש באותם הנושאים לצורך קידום ענייניו בבית הכנסת עובר על איסורי לשון הרע, הוא מחזיק במחלוקת ועונשו חמור.

בזאת באנו על החתום

הרב מנחם יעקבוביץ

דיין

הרב יוסף כרמל

אב"ד

הרב דניאל כ"ץ

דיין