בס"ד, יום שלישי, כ"ב בכסלו תשפ"ד

5 בדצמבר 2023

תיק מס' 83092

פסק דין - פשרה

בעניין שבין

[עובד בגיוס כספים]

התובע

לבין

   [עמותה, לקוחה של התובע]

הנתבע

רקע

התובע עובד בגיוס כספים עבור הנתבעת, החל מחודש אפריל 2014. בתאריך א' בניסן תשע"ד (1.4.2014) הצדדים חתמו על חוזה העסקה, שבו נכתב (סעיף ד) ששכרו החודשי של התובע יהיה לפי אחוזים בלבד מסך התרומות על פי התנאים הבאים:

1) בהוראת קבע מוגבלת בזמן - התובע יקבל 25% מתוך התרומה שהוא גייס. (שכר ברוטו).

2) בהוראת קבע פתוחה ללא הגבלת זמן - התובע יקבל 25% מתוך התרומה רק במשך שנתיים.

3) בתחילת ההעסקה התובע יקבל שכר חודשי בסך 3,000 ש"ח נטו. תשלום זה יהיה בתוקף רק בזמן שהתובע לא גייס מספיק תרומות שיעלו על שכר זה, אך לאחר שהוא ירוויח שכר לפי אחוזים (כאמור בסעיפים 1-2) מעל ל-3,000 ש"ח - שכר יסוד זה יתבטל.

מספר חודשים לאחר תחילת העבודה אמר לו מנכ"ל העמותה (שכבר אינו מכהן בתפקידו), שהוא זכאי לשכר הנ"ל רק בגין תורמים חדשים שהוא יביא ולא בגין תורמים שכבר היו קיימים במערכת והתובע רק גרם להם לחדש את התרומה, אך התובע סבר כי אין הבדל בין שני סוגי התרומות, וכל תרומה שמגיעה לעמותה בעקבות פנייה של התובע - מגיע לו שכר על כך.

החל מחודש פברואר 2023 הצדדים הסכימו שהעמותה תשלם על עבודתו סך 11,000 ₪ לחודש ברוטו ולא באחוזים.

טענות התובע

התובע הציע למנכ"ל לפנות לרב דב ליאור שליט"א, אך לדבריו, הסמנכ"ל שעבד באותה תקופה אמר לתובע שהוא סומך עליו והוא רשאי לפנות לבד לרב. לדברי התובע הרב ליאור ענה לו, שעל פי ההסכם אין חלוקה בין שני סוגי התרומות, ולכן בכל תרומה שמגיעה בעקבות פנייה שלו - מגיע לו 25% מהתרומה.

התובע טוען, שבמהלך הזמן, הוא העדיף לקבל תלוש עם שכר קבוע, למרות ההסכם, כדי שיישאר לו סכום גדול שהוא יקבל עם פרישתו לפנסיה. התובע ציין שלאורך השנים הוא הדגיש למזכירה שתציין את כל התרומות שהגיעו דרכו. בקשה זו מוכיחה כי הוא  כלל לא וויתר על תנאי ההסכם לפיו מגיע לו אחוזים מסך כל תרומה שהוא מביא.

התובע הדגיש שיש תוקף להסכם, זאת על פי האמור בהקדמה להסכם (סוף עמ' 1): "באופן שהסכם זה יהווה מסמך סופי וממצה לעניין מכלול כל תנאי ההתקשרות בין הצדדים". כמו כן בסעיף ח' שכותרתו "שינוי הסכם" כתוב ש-"כל שינוי ו/או תיקון להסכם זה לא יהיו בני תוקף אלא אם נעשו בכתב" וכו'.

בשלהי שנת 2021 התובע ביקש מהנתבעת שתסדיר את יתרת החוב שנותר לה לשלם (סך האחוזים מהתרומות שהוא גבה מעבר לשכר החודשי שהוא קיבל). לדבריו הנתבעת נתקפה בבהלה כאשר גילתה את גובה הסכום. הנתבעת טענה שלא מגיע לו שכר על חידוש של הוראות קבע,  אך לטענתו דבר זה כבר הוכרע אצל הרב ליאור שליט"א.

מר *** שהוא המייסד (להלן "המייסד") של העמותה חשב שהתובע מחל על ההסכם, והסכים לקבל שכר קבוע במקום התנאים הכתובים בהסכם. אך התובע טוען שהמייסד לא היה מעורה בכתיבת ההסכם ולא היה מודע לתוכנו, והתובע מכחיש שהגיעו להסכם שהמשכורת תהיה במקום האחוזים.

התובע טוען שמתחילת העסקתו ועד למעבר לצורת תשלום של משכורת קבועה בינואר 2023 הוא גייס תרומות בסך של 5,816,482 ש"ח. סכום זה כולל גם תורמים חדשים וגם חידוש תרומות. על פי ההסכם מגיע לתובע 25% מסך התרומות. כלומר 1,454,120 ש"ח. בכל תקופת העסקתו התובע קיבל שכר בסך 918,584 ש"ח. לפיכך התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום היתרה בסך 535,536 ש"ח. התובע מוחל על הצמדה וריבית של מלוא הסכום במשך תשע השנים שעברו, אולם, אם תעשה פריסה נדיבה של החוב הוא דורש שהסכום יהיה צמוד למדד, ואם יש בכך חשש ריבית הצדדים יחתמו על היתר עיסקא (כתב התביעה פרק ג סעיף ב).

טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי יש להבחין בין תרומות שגייס התובע מתורמים חדשים, לבין גיוס תרומות מתורמים קבועים של הנתבעת, וזאת בשל הפער המשמעותי בקושי הגיוס מקבוצת תורמים חדשה. הנתבעת הוכיחה זאת מדוא"ל ששלח סמנכ"ל העמותה הקודם (החתום על ההסכם עם התובע) ביום 5.1.2017 ובו נכתב: "הסכומים מתחלקים כמוסכם בין תורמים מזדמנים לתורמים קבועים".

עוד טענה הנתבעת כי במקרים רבים, עבודת התובע הייתה רק לתקן שגיאה במספר כרטיס אשראי. כלומר עבודת מזכירות. לדברי הנתבעת, הודה התובע כי רוב עבודתו מתמקדת בחידוש הוראות קבע מתורמים קיימים, ולא יתכן שעל עבודת מזכרות שכזו היא תחויב בתשלום שכר כה גבוה.

הנתבעת סבורה כי במידה וייערך סיכום מדוקדק של כל התרומות שגייס התובע לאורך השנים, וכל תרומה תסווג לפי תורם חדש / תורם ותיק / תיקון לכרטיס אשראי תקול וכד'. ויערך חישוב של תשלום בסך 25% רק לתורמים החדשים ותשלום של 10% על השאר כפי שנהוג אצל הרבה מתרימים - יתברר שהתובע הוא זה שחייב כספים לנתבעת. אומנם חישוב שכזה מאוד קשה לביצוע ויצריך עבודת נמלים של מאות שעות.

עוד טוענת הנתבעת כי בשנים האחרונות, התגבשה הבנה שהתובע מעוניין בהסדר של תשלום שכר חודשי, שמאפשר לו קיום סביר, ובשלב מסוים השכר גם עלה בהתאם לצרכים ועליית יוקר המחיה. כלומר ההבנה היא שהצדדים ויתרו על ההתחשבנות ההדדית ועברו לתשלום שכר חודשי קבוע במקום שכר לפי אחוזים מהתרומות. לדברי הנתבעת מדובר על עבודה בת שעות בודדות ביום שלא עולה יותר משליש משרה.

הנתבעת עוד ציינה שביררה מול אנשיה האם היה מי ששמע על השאלה שנשאל הרב ליאור, אך אף אחד לא הכיר זאת. לדבריה לא יתכן ששיחה שכזו ללא הבאת עמדת הנתבעת, תחייב אותה בתשלום רב.  

במהלך הזמן הנתבעת הציעה מספר הצעות לתובע שייקחו בחשבון דאגה כלכלית לו ולרעייתו של התובע לאורך זמן, (אחת מההצעות הייתה שהחל מחודש פברואר 2023 התובע יתוגמל בשכר חודשי קבוע בסך 11,000 ₪ ברוטו, והחל מתאריך זה מוסכם על הצדדים כי לא תתקיים כל התחשבנות נוספת מעבר לשכר זה), אך כל הצעות הפשרה עלו על שרטון. ההתעקשות של התובע להיצמד להסכם איננו מקובל על הנתבעת, כי לטענתה במהלך השנים, הצדדים לא מילאו אחר כל ההנחיות הקבועות בהסכם ולא הקפידו לתעד בכתב את השינויים בהסכם.

הנתבעת מתנגדת להצמדת החוב למדד. ראשית המצב שנוצר נגרם לפחות בחלקו כתוצאה מהתנהגות התובע. ושנית בהסכמים מעין אלו לא מקובל להצמיד למדד. 

הצעת פשרה

בית הדין התרשם מהרצון הטוב של שני הצדדים ומהסכמתם הכנה להתפשר, הצדדים חתמו על הסכם פשרה (שנוסח מעודכן שלו יובא בחלק ההחלטות).

המשמעות המעשית של ההסכם היא, שלעת עתה התובע ימשיך לעבוד אצל הנתבעת בשכר שנקבע בסך 11,000 ₪, ללא תשלום אחוזים. בכל עת שיחפוץ בכך - יוכל התובע לצאת לפנסיה. עם צאתו לפנסיה - הנתבעת תחל לשלם את החוב לתובע ולזוגתו. הנתבעת לא תשלם יותר מסך 400,000 ש"ח כולל העלויות (למשל תשלומים על תלוש שכר ככל ויהיו וכד').

התשלומים הנ"ל יועברו רק לתובע ולזוגתו, אך לאחר אריכות ימים ושנים של שני בני הזוג - הנתבעת תפסיק לשלם, ולא תצטרך לשלם את יתרת החוב ליורשים של התובע ורעייתו.

הנתבעת תשלם לתובע ולרעייתו עד לאחת מהשתיים: או עד שהנתבעת תסיים לשלם סך 400,000 ש"ח, או עד לפטירת שני בני הזוג (שיחיו לאורך ימים טובים וארוכים) - המוקדם מבין השתיים.

בין הצדדים נותרו שתי נקודות במחלוקת:

א) בקשת התובע להצמיד את סך 400,000 ש"ח למדד.

ב) בקשת התובע שהנתבעת תשתתף בתשלום האגרה בסך 8,033 ₪.

הצדדים הסכימו שבית הדין יכריע בשתי נקודות הללו, ולהלן הכרעתינו.

הצמדה למדד

באופן עקרוני הצמדה למדד המחירים לצרכן (להלן: המדד) מורכבת מבחינה הלכתית,  ורבו המחלוקות בנושא זה. רבים מפוסקי זמנינו אסרו להצמיד חוב למדד, כאשר המשק יציב והאינפלציה לא דוהרת: מנחת יצחק (חלק ו סימן קסא), ברית יהודה (פרק כ סעיף ג), הר"מ שטרנבוך (קיצור דיני ריבית המצויים פרק ג הלכה ד), הגרז"נ גולדברג (כתר א עמ' 228), תורת רבית (פרק יט סעיף לו), שערי עזרא (יו"ד סימן מז), מלוה ה' (פרק טו סעיף יב).

התובע ציין למאמרו של הר"ש דיכובסקי שליט"א ("הצמדת חוב למדד", תחומין ו החל מעמ' 208), שהתיר להצמיד למדד, אך פסק דין זה ניתן בשנת תשמ"ה, בתקופה בה מטבע השקל לא היה יציב, והאינפלציה הייתה גבוהה מאוד. וכך כתב הרב דיכובסקי (שם): "בתקופה האחרונה, אנו עדים למצב שבו איבד הציבור את אימונו במטבע הישראלי, השקל, וכל העיסקאות הגדולות או הבינוניות נעשות לפי ערך דולרי". הרב דיכובסקי (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יג עמוד 308) במפורש פסק במקרה רגיל, שאין להצמיד למדד אא"כ תנאי זה נכתב במפורש: "הסכום המופיע בכתובה בשקלים אינו צמוד, ואין לחייב את החתן בהפרשי הצמדה כל עוד לא הוצמדו במפורש". (וראו עוד בכל הנושא של הצמדה למדד בחיוב מזונות בפס"ד של בית הדין האזורי בפ"ת 1101081-8).

אמנם נראה כי במקרה שלפנינו אין כלל צורך לעסוק בסוגיה זו. בית הדין סבור שיתכן ומוטל על הנתבעת חוב כספי לשלם לתובע את הסכום שנקבע בפשרה כולל ההצמדה (עם הגבלה מסוימת כפי שנסביר בהמשך), ולפיכך כל עוד ההחזר שתחזיר הנתבעת לא יעלה על סכום זה (כלומר לסכום החוב שהנתבעת חייבת לתובע) - אין כלל חשש של ריבית. הנתבע מוכן למחול על חלק מהחוב, שמגיע לו לטענתו, אך מחילה זו חלה רק לאחר שכל העניינים הנדונים בין הצדדים יוסדרו, וכל עוד לא התרחש דבר זה אין בכך כלל ריבית ואפילו אין שום צורך בהיתר עיסקא. (וזאת מלבד העובדה שמדובר בעמותה שאיסור הריבית בה לא מוסכם על כל הפוסקים ראו שו"ת מנחת אשר א, קה, בנוגע לריבית בחברה בע"מ).

ראיה לדבר ניתן ללמוד מדברי האבני נזר (חושן משפט סי' כג) השואל התחבט בבמקרה בו נעשו שתי עסקאות האחת עם היתר עיסקא והשנייה ללא היתר עיסקא חדש, האם יש ריבית בעסקא השנייה. הוא ביקש מהאבני נזר להכריע את הדין, ולא לפשר כי ע"י פשרה עלול בית הדין להיכשל ולהכשיל באיסור ריבית. האבני נזר משיב לו שלדעתו אין בכך איסור ריבית כל עוד בית הדין מסתפק האם הלווה חייב לשלם מצד הדין:

"ואשר העמיס עלי להגיד הלכה ברורה באשר אי אפשר לתווך ולעשות פשרה בענין רבית כי יש בזה משום לא תשימון, לא כן אנכי עמדי. ואם הדיין יודע שהוא רבית ומ"מ רוצה לעשות פשרה בזה הדין עם כת"ר. אך אם עדיין אין ההלכה מבוררת לו וע"כ עושה פשרה נ"ל דשפיר דמי. כי איסור נתינת רבית הוא כשנותן לפרעון הרבית אבל לא כשנותן מחמת ספק שמא חייב מחמת שאינו חשוב רבית."

אם כן גם במקרה שלפנינו יש ספק לבית הדין האם הנתבעת חייבת לפחות 440,000 ₪ וממילא אין בכך איסור ריבית בהצמדה.

אם כן נותר לבית הדין לדון האם זה מוצדק להצמיד את החוב למדד (ללא קשר להלכות ריבית או להלכות 'מבטל כיסו של חבירו').

מצד אחד התובע טוען שהוא עשה ויתורים מופלגים לנתבעת: מחל על 135,000 ₪, הסכים לדחיית תשלום החוב למשך מספר שנים עד יציאתו לפנסיה (וארכה זו שווה הרבה כסף). אחרי הגעתו לגמלאות הסכים לפריסת החוב על פני חמש שנים, ולמחיקת החוב אחרי שהוא וזוגתו יעברו לעולם שכולו טוב. מצד שני, הנתבעת טוענת שאם תהיה הצמדה במשך שנים רבות ייתכן שהחוב יגיע למלוא הסכום או אפילו ליותר מסכום התביעה, ואם הנתבעת היתה מודעת לכך לא היתה מסכימה לפשרה שהיא למעשה קבלת מלוא תביעת התובע, והיתה מעדיפה למצות את מלוא זכויותיה. היא גם טוענת שהתובע היה צריך להביא את הדברים לידי גמר לפני הרבה מאוד זמן באופן שלא היה מכביד על הנתבעת, ומשלא עשה כך, אין זה צודק שיזכה במלוא זכויות ההצמדה דבר שעלול להביא את הנתבעת, שרבים המתנגדים לפעילותה ומצרים את צעדיה, לכדי סכנה של סגירת הפעילות.

בית הדין מכריע בדרך של פשרה שיש להצמיד את החוב למדד עד סכום שלא יעלה על 10% מהחוב.

בית הדין סבור שהצמדה אינה הטבה שמקבל הנתבע אלא היא שמירה על ערך הכסף, ולפיכך היא הקפאת המצב הקיים. הנתבע עומד לקבל את החוב במשך חמש שנים לפחות ובתקופה זו דברים רבים עשויים להשתנות. טענת הנתבעת שבהסכמים מעין אלו לא מקובל להצמיד למדד איננה ברורה, ואדרבה לא מקובל להעניק לנתבעת פריסת חובות כה נדיבה.

אולם צודקת גם עמדת הנתבעת שהתובע תיכנן תכניות לימי הגמלאות ללא שעדכן את הגורמים המוסמכים בעמותה, וללא שלקח במלוא החשבון את ההשלכות של תשלומים כה נכבדים על הנתבעת. בנוסף, מסלול התשלום שבחרו הצדדים בהסכם הפשרה הוא מסלול של מעין המשך תשלום משכורת, ומשכורת לא מוצמדת למדד.

בתיק זה כל הצדדים התפשרו בתחומים רבים, ולכן יש להתפשר גם בכל הנוגע לסוגיית ההצמדה.

עם סיום פרק זה נעיר כי מצאנו בפוסקים שקבעו שיש לעשות פשרה בכל הנוגע לשינויים בערך המטבע, ובוודאי כאשר יש מקום לחייב בסכום הכספי מעיקר הדין ככל חוב שהנתבעת חייבת לתובע, והסתמכו בין השאר על תשובת האבני נזר שהובאה לעיל. וכך כתב בספר ברית יהודה (פרק א הערה יב):

"מצינו בתשובות הפוסקים בעניני עליות וירידות ערך המטבע, שפסקו לעשות פשרות, וכן תיקנו תקנות האיך לפשר בין הצדדים... וכן כתב בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' כג)... וסיים האבני נזר, שכמדומה, שמעשים בכל יום בכל בתי דינים שעושים פשרה גם בדין תורה שנוגע לאיסור רבית."

לאור האמור, מכוח סמכותו של בית הדין לפשר, בית הדין מכריע שיש לחייב את הנתבעת בהצמדה למדד החל מהתאריך הנקוב על פסק הדין ועד לסיום התשלום הקבוע בהסכם. הצמדה זו לא תעלה על 10% מהסכום. הסכום יתעדכן בהתאם לעליית המדד בתחילתה של שנה לועזית מכאן ולהבא אך לא למפרע.

אגרת פתיחת תיק

על פי ההלכה כאשר שני הצדדים התנהלו בדיון המשפטי באופן סביר, פנייתם נחשבת לפנייה משותפת ולכן הם מתחלקים בשווה באגרת בית הדין (ראו משנה בבא בתרא קסז ע"ב בנוגע לתשלום שכרו של סופר בית הדין, ועיינו גם שו"ת הריב"ש, תעה; שו"ת תשובות והנהגות ב, תרצו, בסופו. וכן במדיניות בית הדין באתר בית הדין).

להבנתנו שני הצדדים התנהלו באופן סביר וראוי במסגרת הדיון בבית הדין, ולכן שורת הדין היא לחלק את הוצאות המשפט באופן שווה. במקרה זה התובע שילם אגרה בסך 8,033 ₪ ולפיכך הנתבעת תשלם סך 4,016.5 ₪ (חצי מהאגרה).

בשולי הדברים, בית הדין רואה צורך להדגיש כי שני הצדדים הם אנשים טובים וצדיקים שנמצאים בקשר חברי והרוצים באמת האחד בטובת חברו, ונקלעו למצב זה בשל מה שנראה לבית הדין כחוסר הבנה מצערת. הצדדים יפגשו אחד את השני עוד לאורך שנים ארוכות בעז"ה, ועוד יצעידו יחדיו את העמותה למטרותיה הנעלות. למעשה בית הדין התרשם, שכל צד פעל לפי דעתו ביושר, לפי אמות המידה שהוא מכיר ומזווית מבטו, ואנו מתפללים שיצליחו להתגבר על המשקעים שנוצרו, לטובתם הפרטית ולטובת עם ישראל כולו.

מסקנה, הנתבעת תשלם לתובע 4,016.5 ₪ עבור הוצאות משפט.

החלטות

בית הדין הציע לצדדים הצעת פשרה והצדדים הסכימו לה לפנים משורת הדין ורק למען השלום ואין בהסכמתם זו משום הודאה בנכונות התביעה.

הנתבעת חייבת לשלם לתובע סך 400,000 ₪, שייפרס על פני 60 תשלומים חודשיים (5 שנים).

התשלום החודשי יחל בתחילת החודש הלועזי הראשון לאחר סיום עבודתו של התובע בעמותה.

לאחר פטירת התובע ואשתו - שיחיו לאורך ימים ארוכים וטובים – החוב של הנתבעת לתובעים יימחק, והנתבעת לא תידרש לשלם את יתרת החוב ליורשיהם.

התשלומים יתבצעו בהתאם להוראות החוק ובפרט בהתייחס למוגבלויות החוקיות הקיימות על העמותה. כל תשלום שינוכה על ידי רשויות המדינה מסך התקבולים שיקבל התובע מהנתבעת, יהיה על חשבונו בלבד, כך שבכל מקרה סך כל ההוצאות של העמותה כלפי התובע לא יעלו על 400,000 ש״ח בחלוקה לתשלומים חודשיים של 6,667 ש״ח, למעט הצמדת הסכומים הנ"ל למדד (כפי שהוחלט בסעיף 6). 

היה והתובע או אשתו יפנו לנתבעת, ויציגו בפניה שיש להם צורך כספי גבוה ומיידי, בשל מצב רפואי של אחד מהם ח"ו - העמותה תשקול בחיוב ומתוך רצון לסייע, מתן של סכום חד פעמי גבוה שיקוזז מהתשלומים של החודשים העוקבים לצורך התשלום החריג, הכל בהתחשב במצבה הכלכלי של הנתבעת ולהסכמת מנהליה באותה העת.

על פי החלטת בית הדין, החוב הנ"ל בסך 400,000 ₪ יוצמד למדד החל מהתאריך הנקוב על פסק דין זה ועד לסיום תשלום החוב. סך כל ההצמדה לא יעלה על  40,000 ₪. עדכון גובה החוב בהתאם למדד יבוצע בתחילת כל שנה לועזית, מכאן ולהבא, ולא למפרע.

הנתבעת חייבת לשלם לתובע סך 4,016.5 ₪ (חצי מתשלום האגרה) בתוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק דין זה.

הצדדים חתמו על הסכם הפשרה, ולפיכך אין באפשרותם לחזור בהם, ולא ניתן לערער על הפשרה האמורה כאן.

הצדדים רשאים לערער על ההחלטות של בית הדין (כיוון שלא התקבלו בדרך של פשרה) בעניין הצמדת התשלום ותשלום הוצאות משפט (סעיפים 6-7, בפרק ההחלטות) בתוך 30 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן בתאריך כ"ב בכסלו תשפ"ד, 4 בדצמבר 2023

בזאת באנו על החתום

_______________

הרב ישועה רטבי

_______________

הרב עמוס ראבילו, אב"ד

_______________

הרב עוז מורנו